זוהי שיחה שניתנה על ידי רוב ב2008 בריטריט November solitary. את השיחה המוקלטת אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/?search=emotions+and+freedom
אחד ממורי העיר פעם: ‘הבעיה הבסיסית היא שהדבר החשוב ביותר בחיים שלנו הוא זה לגביו אנחנו יודעים הכי מעט, וזו התודעה שלנו’. בפאלי, בשפה בו דרשות הבודהא תועדו, המילה צ’יטה אומרת תודעה וגם לב. בשפות האסייתיות זו מילה אחת לכל האזור הזה שאנחנו מחלקים לשניים – צ’יטה. והיסוד השלישי של תשומת הלב הוא האזור הזה, של צ’יטה, וחלק מהיסוד השלישי הזה הוא תשומת לב למה שאפשר לקרוא לו מצבי תודעה ורגשות. ועל החלק הזה אני רוצה להתמקד הבוקר. וזה נושא ענק. אז אני רק אתן מבט-על, וכמה פנים נוספים שאפשר להעמיק בהם.
אז, ראשית, מהו מצב תודעה, מה זה אומר?
מצבי תודעה כוללים רגשות. רגשות הם תת-סוג של מצב תודעה. פחד, כעס, חדווה, הם מצבי תודעה והם גם רגשות. אז אנחנו לא מדברים, אפשר כבר לראות, רק על משהו שהוא רק וקשה. יש מצבי תודעה נעימים ולא נעימים וניטראליים. מצבי תודעה כוללים טווח שלם שהוא מעודן יותר, פחות ברור. אז, למשל – האם התודעה מרגישה רגועה או עצבנית? משועממת או מעוניינת? אלו מצבי תודעה. מדולל או בהיר? מרווח או מכווץ? אנרגטי או מדוכא באנרגיה שלו? שליו או מתוסכל? נוכח או מוסח? כל אלו הם, אי אפשר לומר שהם ממש רגשות, אלא מצבי תודעה. אז חשוב להכיר בכך שתמיד יש מצב תודעה נוכח. לפעמים אפשר לא להתייחס לזה, או לחשוב שאתה מעבר לכל מצב תודעה. אבל תמיד יש מצב תודעה. כרגע, ברגע זה, לכל אחד כאן בחדר יש מצב תודעה מסוים. אז, זה מתברר כעניין מאוד חשוב. וחלקית זה חשוב משום שמצבי התודעה והרגשות שלנו הם הרחם, מקום הלידה לתגובות שלנו בחיים. המחשבות שלנו נולדות מזה. הדיבור שלנו נולד ממצב התודעה. הפעולות והתפיסות, נולדות מתוך הקרקע הזו. לבודהא יש ציטוט מפורסם: ‘התודעה היא ראש וראשון לכל הדברים, דברים עשויים על ידי התודעה, נקבעים על ידי התודעה’. זו אמירה עם הרבה רמות אפשריות שונות, אבל, בין השאר זה יכול לומר שהתודעה תעצב את התגובות ואת המציאות שלנו. כשאנחנו לא מודעים לזה, ולא מודעים לתגובתיות שמגיעה מהתודעה והלב, אנחנו מגיבים ויוצרים סבל מתוך זה. אני לא יודע איך זה נשמע. לפעמים זה מאוד קל, אפילו כמתרגלים, לא לראות את החשיבות של זה. אני בבית, ושופך משהו על השטיח, והתודעה מתעצבנת על זה כ”כ, על כתם על השטיח. האם אנחנו נותנים את אותה אכפתיות לתודעה שלנו, כמו שאנחנו נותנים לשטיח? אנחנו יכולים לנקות כתם מהשטיח, ויכולים לנקות אותו. קשה לומר, אבל יכול להיות שאני שופך דברים לתודעה ומכתים אותה באופן שיימשך זמן רב הרבה יותר. אני לא יכול להימלט מהתודעה שלי.
ובמובן אחר – זהו אזור קשה לנו, כאנשים. התודעה ומצב התודעה. אנחנו נאבקים בזה, וסובלים מתוך זה. אנחנו מתנגדים למצבי תודעה שאנחנו לא אוהבים אם הם לא נעימים, או מרגישים מדכאים. אנחנו מזוהים עם מצבי התודעה. זה מרגיש כמו ‘אני’. אנחנו לוקחים אותם אישית, נצמדים, נאחזים, נאבקים. כל זה, האופנים האלו בהם אנחנו עם מצבי תודעה – מביאים סבל. אז מצבי התודעה יכולים להיות קרקע לסבל, וגם לחופש. וזה נכון לכל האזורים של תשומת הלב. שימו לב, אלו האזורים, הפנים של הקיום, בהם סבל נוצר ומכה שורש. סבל משתרש שם, וגם חירות יכולה לנבוע משם.
אז מה לעשות עם כל זה?
ראשית, אנחנו צריכים ללמוד להכיר את האזור הזה. וזה לוקח זמן, וצריך להתקרב לשם וללמוד את זה. יש לנו מצבי תודעה ורגשות. אז אפשר להביא לשם את המודעות.
המקום הראשון לרוב האנשים יהיה הגוף. מהן התחושות, החוויות בגוף, שמביעות את מצב התודעה הזה. אז כעס יכול להיות חמים; איפה אני, למשל, מרגיש פחד? אולי בבטן, או פעימות הלב. עם מצבי תודעה מסויימים, כמו למשל עצב או צער – הגוף עשוי להרגיש כבד. שלווה, חדווה, והגוף מרגיש קליל. אולי אפילו כל הגוף. אם אני שואל ‘איפה בגוף?’ רוב הרגשות מתבטאים בין הבטן התחתונה לבטן, במין אזור מרכזי של הגוף. אבל זה יכול להיות יותר מזה, אבל זה מקום טוב להתחיל להביט בו.
אתמול קת’רין דיברה על וודנה. אז מהו הטון התחושתי, מהי הוודנה, של הרגש? את כל זה עלינו לגלות, עלינו לגעת בזה ע ם תשומת לב. להרבה אנשים הגוף הוא המקום הפשוט, הישיר והאמין ביותר פנימה.
יש אנשים שזה לא ה’פורטה’ שלהם, ויהיו להם רמזים אחרים. למשל, מחשבות. מצב כעוס יוליד מחשבות כעוסות. המחשבות מגלות לנו את מצב התודעה. ובחקירה של כל מצב תודעה – זה מועיל לשאול: איזה מחשבות נולדות מתוך מצב התודעה הזה?
מצבי תודעה צובעים את התפיסות. אז אם יש הרבה חדווה או מטא – רואים יופי. התפיסה נצבעת ורואה כך. אם יש עצבנות, שימו לב איך צלילים נעשים מעצבנים. הוודנה של המגע החושי נצבעת על ידי מצב התודעה. אז כל זה מתרחש, ואלו פנים שאנחנו רוצים לראות בבהירות וממש לקבל תחושה שלהם.
יש פן נוסף שאפשר לקרוא לו המרקם של התודעה. האם התודעה, ‘מבפנים’, אפשר לומר מרגישה נוקשה או רגועה או מרווחת או דחוסה, כפי שאמרתי קודם.
לעתים קרובות כשיש לנו רגשות או מצבי תודעה, זה קל מאוד לומר: ‘זו רק שלווה’, או ‘זה רק כעס’, או ‘ זה רק תיעוב עצמי’. ואנחנו יכולים לומר ‘זה רק זה’, ולסגור קצת את הדלת בפני אינטימיות אמיתית עם מה שקורה. אז האם אפשר ממש להתקרב עם תשומת הלב, לגעת ולהיעשות אינטימיים, כאילו באופן עירום יותר: ‘איך זה ממש מרגיש’, מצב התודעה או הרגש הזה. לפעמים יש משהו קשה ומישהו אומר: ‘אני לא יכול להיות עם זה’ כי יש ענן או מחסום שם, אולי זו התנגדות. אז איך זה מרגיש? כל מה שיש שם, אפילו אם זה מרגיש כמו התרחקות מן הרגש המקורי – אפשר להרגיש את זה, וממש להתקרב עם המודעות לשם. לפעמים כשהרגש קשה, כמו למשל עצב, תשומת הלב שאנחנו מביאים לשם צריכה להיות די מעודנת. עצב זה רגש די מעודן, ואנחנו צריכים לתת לו תשומת לב מעודנת. אי אפשר לירות עליו לייזר, צריך להחזיק אותו, כמו שהיינו מחזיקים ציפור בידינו. וזה בא ובולך, ואנחנו צריכים להיות קלילים, וזו מיומנות מאוד יפה לטפח.
אני לא צריך לחכות שמשהו יהיה שם, אלא אני יכול לקחת סשן מדיטציה בישיבה והליכה, ולהניח את תשומת הלב על מקום מסויים בציר המרכזי, ולראות מה מגלה את עצמו. ואלו יהיו דברים שונים. אולי כלום לא מופיע, ואז משהו אחר, ואז אותו דבר שהופיע קודם… רק להניח את המודעות ביסוד השלישי של המודעות – מצבי תודעה. ואם אפשר, אז עם סקרנות וסבלנות, ככל שניתן.
לפעמים, כשיש רגש קשה, זה מרגיש שיש הרבה ‘עניינים’ שקורים, בכל מיני רמות. התודעה, הגוף מרגיש עצבני, מחשבות, והרבה ‘קורה’, ויש תזזית שמתרחשת בקול רם למדי. זה יכול להיות מועיל, באותם זמנים, להתכוונן למשהו מאוד פשוט בכל המורכבות הזו. דבר אחד מאוד פשוט זו רמת הוודנה של החוויה הגופנית. אז הנה כל הקומפלקס הזה, ואני מרגיש אבוד, ואנחנו הולכים לגוף, מוצאים רק את הוודנה של מה שקורה, אולי בלב אולי במקום אחר, ואולי זה לא נעים, ועוד לא נעים, ואני מאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. וכך אני מתכוונן, בזמן הזה, לזרם הפשוט ביותר של החוויה. והפשטות הזו של תשומת הלב מאפשרת לתשומת הלב להיעשות יותר ויותר פשוטה.
אז אם אנחנו עובדים בדברים האלו, יש לנו יותר ויותר ביטחון, וחלק מהטריטוריה הרגשית שלנו, שאולי חששנו ממנה – אנחנו לא צריכים לחשוש ממנה יותר. אני יכול לפתח את הכלים המדיטטיביים להיות איתה, להתמודד איתה. זו מתנה מופלאה לתת לעצמך. אי פחד לגבי חיי הרגש שלך.
דבר קטן נוסף. כשאנחנו בתשומת לב למה שקשה, עלינו לבדוק: ‘האם תשומת הלב שלי מועילה’. אנחנו מדברים כל היום על תשומת לב, עוד ועוד, וצריך להיות זהירים שם, ולשמור על חלק מתשומת הלב בהשגחה: ‘האם האופן בו אני שם לב עוזרת?‘. כי לפעמים הקושי מתנקז מהחוויה ונעשה שליו יותר, ואולי זה נשאר קשה ויש יותר מרווח סביב זה, וזה משהו שאני רוצה לעודד, ולשים לב שהוא שם, ויש משהו בלהרגיש קרוב לקושי הזה שמרגיש טוב. אז אלו רמזים חשובים, ואני רוצה להשגיח בהם. זה לא שאני רק מדליק את המיינדפולנס, והכל יהיה בסדר. ועם האכפתיות הזו, אנחנו יכולים לקבל את התחושה שאנחנו יכולים להיות עם החוויה באופן מיטיב.
לפני כמה שבועות היה כאן מישהו שעבד הרבה בטריטוריה הזו, ודיברנו, ולימדתי קצת, והוא נכנס יום אחד ואמר: ‘האם זה בסדר רק להביט לרגש בעיניים, ולבהות בו עד שהוא הולך?’ אנחנו מדברים כ”כ הרבה על מטא והחזקה עדינה וכל זה, והאם גם זה בסדר? אז כמובן, התשובה היא כן. אנחנו מדברים הרבה על אדיבות והחזקה, אבל לפעמים אתה אתו, באחד על אחד, פנים אל פנים, ואתה Staring it down.
לפעמים תיוג מועיל, זה זה וזה זה: עצבות, פחד, וכן הלאה. זה יכול לעזור לאנשים לפעמים. אבל אם אנחנו מביטים מקרוב, ואנחנו, כמתרגלים, יכולים להיות מאוד מעוניינים בזה, אנחנו יכולים לראות שהתיוג עצמו יוצר את החוויה, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לרעתנו או לטובתנו. התיוג הופך דבר מה למה שהוא. לפעמים משהו שעולה במצבי התודעה הוא מאוד מעודן, ואמורפי, ותגית לא מתאימה. אז אני צריך לא למהר עם התגית, ולתת לו לגלו את עצמו, את הייחוד שלו. לפעמים מגיע מישהו והוא חסר מנוחה, והוא אומר שזה המצב, ואני אומר, לפעמים (וזה לא תמיד המצב) – חכה שניה עם התגית. כי אולי, לפעמים, חוסר מנוחה זו בעצם אנרגיה. ואולי אני לא רגיל להרבה אנרגיה, ואז אני קורא לזה חוסר מנוחה. ואני צובע את זה בצבע מסוים כשאני קורא לזה כך. היה מישהו שעבדתי איתו, והוא חווה פחד כרוני. ובתוך העבודה איתו אני שמתי לב שזה, ביסוד שלו, לאו דווקא היה פחד, אלא למעשה התרגשות. והוא הגיע עם פרשנות מנטלית של ‘פחד’, והתגית הפכה את זה לפחד, יצרה את זה כפחד.
במדיטציית תובנה אנחנו מדברים הרבה על ‘להיות עם’, להיות במגע ומודעים לרגשות שלנו, למצבי התודעה שלנו. אבל האם אני רואה את ה’להיות עם’, ‘להיות במגע’, להיות מחובר לרגשות, ככל מה שהוא התרגול במישור הזה? זה עניין חשוב מאוד. במה שאמרתי עד כה, כבר נתתי הרבה לעבוד איתו, וזה יותר ממספיק. אבל במה שאמרתי כבר עכשיו יש רמזים למורכבות הרבה יותר גדולה ממה שנראה במבט ראשון. יש כאן הרבה יותר ממה שניכר למבט שטחי. וזה, במובן מסויים, חדשות רעות ובמובן אחר טובות. האם הייתי רוצה שכל התרגול יהיה רק סדרת רגעים של להיות עם מצב תודעה כזה או אחר, ומשהו מגיע והולך, ואז אני עם הדבר הבא, והוא מגיע והולך, ואני איתו באופן מאוד פתוח ולבבי, ואז הדבר הבא. האם לשם כל זה הולך? האם זה מרגיש מספיק? אולי כן. אבל אני תוהה אם זה הכל. אנחנו ממש צריכים, כמתרגלים, לפתח את היכולת להיות עם הרגשות ומצבי התודעה שלנו. זה לוקח שנים ללמוד להיות עם חיי הלב כך. לי זה לקח הרבה זמן.
אז אני רוצה להכנס עוד קצת למורכבות ולעושר. אולי זה יישמע שאני סותר את עצמי; אולי אפשר לשמוע את הדברים כמשלימים, ולא כסותרים או נאבקים זה בזה. אבל אם יש את הנכונות והאומץ להיות עם הזרם והעליות והמורדות של חיי הרגש, אנחנו יכולים לראות את המורכבות קצת יותר, ואת המוזרות של חיי הרגש, וזה מעלה שאלות חשובות ולא קלות.
אחד הדברים הראשונים שאפשר לראות, אם נותנים תשומת לב מלאה לשם, אפשר לראות שישנם מעגלים של היזון חוזר שם. אני לא מת על השפה הזו, אבל בכל זאת אשתמש בה – מעגלי היזון חוזר. מה זה אומר? יש מעגלי היזון חוזר עם התפיסות, המחשבות והגוף. כלומר, למשל, אם אני עצבני, ויש אי נחת, במצב עצבני אני אתפוס צליל, מישהו משתעל או זז, ואני אתפוס את זה כמעצבן. כשאני תופס את זה כמעצבן, אני אגיב לזה בעצבנות, ווזה יזין את המעגל. יש היזון חוזר עם מחשבות. אם אני במצב תודעה מדוכא, למשל, זה יעלה מחשבות מדכאות: ‘זה חסר תקווה’, ‘אני חסר תקווה’. ואני מודע או מודע למחצה למחשבות הללו, מגיב, וזה מגדיל את מצב התודעה. יש היזון חוזר עם הגוף. למשל, זו דוגמה קלאסית, פחד מהתחושות של פחד בגוף. כשאנחנו מפחדים, אי הנעימות של התחושות מפחידה אותנו. אנחנו מפחדים מהתגובה הפיזית של פחד, וזה יהפוך לכדור שלג.
יש לי חבר שהוא פסיכולוג קליני ומורה דהרמה, והוא סיפר לי על ניסוי שעשו לאחרונה. נתנו לאנשים לצפות בסרטים מצוירים, כשהם מחזיקים עיפרון בפה. חלקם – אופקית, לרוחב הפה, וחלקם מבסיס העיפרון החוצה. אלו שהחזיק אותו לרוחב, נאלצו להחזיק מין חיוך, והם מצאו, במחקר, שהם תפסו את הסרטים כמצחיקים יותר מהקבוצה השנייה. מישהו סיפר לי לאחרונה שהוא עובר מצב קשה בחייו, וגם מתרגל מטא. כשהוא מחוץ לתרגול, המצב נחווה ככבד וקשה ומעיק מאוד. כשהמטא מתחילה לזרום, המצב נראה קל יותר, מרווח יותר. מעניין. אולי במצב תודעה רגיל אני צובע את זה באופן מסויים. מישהו אחר מדבר על משהו אחר, עבודה או משהו כזה. או מישהו אומר על להיות בריטריט: ‘זה נורא, זה בלתי נסבל’. מצב התודעה צובע, רואה את הסיטואציה בדרך כלשהי. ואנחנו לוקחים, כמו שאמרתי קודם, את התודעה שלנו לכל מקום. והתודעה יוצרת, מתוך מצב התודעה, צובעת ויוצרת. ויש לנו, וזה הופך את העניין ליותר קשה, טווח די קבוע של רגשות שאנחנו נוטים ליצור שוב ושוב. ואלו יהיו טווחים שונים לאנשים שונים, ואלו ההרגלים של מצבי התודעה, ואז אנחנו לשים את מצבי התודעה שלנו לצורות מסויימות. אז האם אני יודע שזה מה שקורה, והאם אני יכול לראות את ההשלכות של זה? הן ענקים, ויסודיות, בסופו של דבר. יותר ממה שנראה במבט ראשון. אז, האם מצבי התודעה המורגלים שלי מועילים או לא? האם הם צובעים את מצבי התודעה באופן מועיל או לא? אז אנחנו חושבים על פפנצ’ה, כשהתודעה קורסת תחת הכברה והתרבות פרא של עניינים; אני צריך להבין איך זה צובע דברים, איך זה צובע את התפיסה. זה הולך מאוד לעומק.
אם אני מביא סקרנות ואכפתיות לתפיסה שלי שם, אני יכול להתחיל לראות, וזה לא רק עניין של ‘להיות עם’, אני מתחיל לראות איך מצבי התודעה נבנים ונוצרים. מצבי התודעה, הרגשות, נבנים ונוצרים. לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו שמרגיש בודד במקום בו הוא גר חלק מהזמן, ואני העליתי את המילה בדידות, והוא אמר שהוא הודה בפני עצמו שהיתה בדידות. לא זיהה ותייג את מה שקרה כבדידות. כשהוא הביט בזה עוד קצת, הוא ראה שזה משום שהוא שפט את זה. הוא שפט את הנוכחות של בדידות, כי בחייו, בהתבגרות ובית הספר ולאחר מכן – להיות בחוץ, לא להשתלב, היה ממש קשה. לא להיות מגניב בבית הספר זה היה עניין קשה, ואפילו לרמז של בדידות היתה נימה של כשלון. אז הוא ניער את האפשרות להרגיש בדידות, להודות או להכיר בה. מה קורה אז? כשעושים כך, דוחים, הוא התנתק מהאמיתיות של חיי הרגש שלו. ניתוק מהעצמי. כשיש ניתוק מהעצמי ישנה בדידות מעצמנו. אנחנו חושבים על בדידות מאחרים, אבל לעתים קרובות בדידות היא בדידות מעצמנו. יש מרחק מעצמנו, וכשיש מרחק מעצמנו אז הכל מתרחק, ויש תחושה של בדידות.
כל כך חשוב לשאול – איך אני מתייחס לזה? זו שאלת זהב. כל כך הרבה תלוי באיך אני מתייחס למשהו. לתופעה הזו, לרגש, למצב התודעה הזה. הכול תלוי ב-איך אני מתייחס לזה. כי ההתייחסות שלי יכולה להגביר או לפרק את זה. ועם הבנייה או הפירוק אנחנו בונים או מפרקים את הסבל שלנו. וזה מאוד מעניין כשנכנסים לזה. אז ראשית, אני צריך לשים לב מהם היחסים.
יחסים הם רבי פנים, ופן אחד הוא להביט על הרמה המנטלית: אילו מחשבות יש לי, כחלק מהיחסים עם מה שקורה, רגשית? ‘זה אומר את זה, או משהו אחר, עלי, בגלל שיש רגש’. אם אני מרגיש בודד, אז אני כשלון. אם אני מרגיש כעס אז אני אדם כועס. אם יש את הרגש הזה, זה אומר שאני מואר. ‘זה אומר את זה עלי’. השקפת עצמי נובעת מתוך החוויה, ומתווספת אל החוויה. הרבה מזה הוא מודע למחצה, ולכן חשוב להאיר את זה: ‘זה לא אמור להיות כך’. ‘אני לא אמור להרגיש כך אחרי כך וכך ימים בריטריט’. ‘אדם כמותי לא אמור להרגיש כך’. או שיש קושי קטן, וזה יכול להיות מאוד מעודן, והתחושה: ‘יש עוד המון מזה בפנים’. ‘ישנו כל הכעס/צער הזה, שאני צריך לעבוד דרכו’. איך אתה יודע? או, ‘זה נורא, אבל זה טוב שזה עולה כי זה מטהר’. אולי, אולי לא. אלו מחשבות ופירושים. צריך להיות זהירים לגבי מה התודעה אומרת לגבי מה שקורה, מבחינה רגשית.
ויש עוד רמה, אולי מעודנת יותר, שאלו היחסים האנרגטיים, אפשר לומר, עם מה שקורה. יותר בדיוק, האם אנחנו רוצים להפטר ממשהו, דוחים משהו, או מנסים להחזיק בו. ולהתחיל לקבל תחושה לגבי שתי התנועות היסודיות הללו של התודעה. נסיון לדחוף, דחייה, או נסיון להיאחז במה שאנחנו כן אוהבים. השתוקקות והיאחזות. אז החלק הראשון הוא לשים לב לכל זה. וממש לשים לב לאופנים השונים בהם זה מתבטא.
ואז הייתי מוסיף חלק נוסף: ‘האם אני יכול להתחיל לשחק עם זה?’. האם אני יכול להרשות לעצמי לשחק עם רגש או מצב תודעה ברגע, ולהתנסות ולראות מה קורה.
אפשרות אחת תהיה לעבוד למוד של חקירה, וזה יכול ללבוש הרבה צורות. או, איך זה יהיה להיות מודע למסקנות שהתודעה מסיקה, ולהחליט לשמוט אותן, או לא להאמין להן. אני רואה שהן שם, אבל אני פשוט לא מאמין. אני משחק עם היחסים. איך זה יהיה לראות שהתודעה מתייגת: ‘פחד’, ‘כעס’, ואז לראות שהתיוג הוא דבר אחד, החוויה דבר אחר, ולהפריד אותם. ולראות מה זה עושה. או, אולי – יש את הקושי, ואני פשוט נשאר עם מטא, ורואה מה זה עושה. או, זה יכול להיות, שאני מתחיל לקבל תחושה של החוויה האנרגטית בגוף של היאחזות או דחייה, ומרגיע סלידה או דחייה כשהיא שם. אני מרגיש את הכיווץ הזה, את התהוות המתח הקלה הזו שם, ולומד להרגיע אותה. כל אלו הן תרגולים. ללמוד לעבוד עם היחסים. תרגולים בני טיפוח.
בואו ניקח את האחרון. הרגעת סלידה ביחס למצב תודעה קשה. ניקח, למשל, חוסר סבלנות למצב מנטלי כלשהו. לפעמים זה מרגיש ממש ענק. המצב הזה של חוסר סבלנות מרגיש כמו משהו ממש מוצק. כשאני הולך לחוויה הגופנית אני שם לב שממש קשה למצוא את זה, זה בקושי שם. גם עייפות היא כזו לעתים. אני בקושי יכול למצוא אותה, בממשות של החוויה הגופנית זה די מעודן, אבל סלידה נכנסת ומגדילה את זה מאוד. מנפחת את זה, וזה מתחיל לכסות הכל. אני צריך לראות את זה, איך הסלידה ממשהו מנפחת אותו, עד שהוא מרגיש ענק ובלתי נסבל. זה כל כך חשוב.
ואם זה מצב יפה, מטא, חדווה, שלווה או רווחה בגוף – איך אני יכול לשחק עם היחסים עם זה כך שזה מזין את זה? מזין את המצב היפה, מזין את החדווה, את המטא? בלי היאחזות, בלי לחנוק או למעוך את זה, איך אני יכול לדאוג לזה, וזו מיומנות ואמנות חשובה מאוד. אז איך אני מתייחס לזה? אזור ענק בדהרמה.
ההתייחסות שלי לזה כוללת גם את האופן בו אני מביט על זה. אני תמיד מביט על החוויה באופן כזה או אחר. איך זה יהיה, עם מצב תודעה, אם אני מחליט להביט בו דרך העיניים של ארעיות? אני מביט בו, אבל מה שאני באמת מעוניין בו זה ארעיות. ואולי אני יכול להרהר: ‘לא הייתי במצב הזה בבוקר, וכנראה לא אהיה בו כשאלך לישון’, ואני רואה שזה זרם של חוויות, וזה לוקח חלק מהכיווץ שבמצב. ומה יקרה אם אני אטה את העדשה יותר בעידון, ואראה, באופן מיקרוסקופי ממש, שזה משתנה, משתנה. אם אני מביט על עצב ממש בקרוב, אני אראה רגע של ספק, ועוד רגע. ואז ברגע הבא, כנראה יהיה משהו אחר. אני מאוד בספק אם תצליחו למצוא יותר משלושה רגעי-תודעה רצופים של מצב תודעה מסוים. אני רואה עצב, עצב, ואז מרווח, עצב, ואז חדווה (מאיפה זה הגיע?), עצב, כלום, עצב, שלווה, שוב אושר, ועצב. כשאנחנו לא רואים את זה, אנחנו ממצקים, ויוצרים בלוק מוצק מתוך מצב קשה. אני יכול לחורר את זה, ולראות את הרווחים שם, וזה מתחיל להכניס קצת אוויר ומרווח, וזה מרגיש פחות מוצק.
תרגם: יהל אביגור
—
תרגם: יהל אביגור
