זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן באמצע ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק.
אמרתי בשיחה לפני זמן מה, שבתרגולי החמלה והמטא, יכולה לעלות תחושה של התמזגות. אני והאדם השני מתמזגים לאחד, או תחושה של אחדות שנפתחת. זה יכול להיות שם לפעמים, לאנשים מסויימים. כשאנחנו מדברים על אנטה, וג’ון דיבר על זה, זה לא אותו דבר כמו אחדות. זה משהו קצת אחר, אבל האחדות היא חשובה כשהיא באה. אז אני רוצה להציב את זה במסדרת של שלושת המאפיינים. אולי מוכר לחלקכם. שלושת המאפיינים של החוויה, של תופעה, שהבודהא דיבר עליה. אניצ’ה, ארעיות, הטבע המשתנה של כל מה שעולה, ודועך. כל הדברים הם ארעיים. דוקהא, שפירושה חוסר סיפוק. כל הדברים לא מסוכלים להביא סיפוק ארוך טווח. הם לא מספקים באופן אולטימטיבי. והאחרון – אנטה. לא-עצמי, לא שייכים לי. לא שלי, לא אני. כשאנחנו שומעים את זה, זה יכול להשמע קצת קודר. דברים ארעיים, לא מספקים, ואין אני או משהו. ואוי ואבוי, הבודהיסטים האלו. הם לא אמורים להיות קודרים. למרבה הצער יש זרם של הלימוד, שנמשך כ2000 שנה, והוא מאוד חי ובועט היום, שאומר – זה קודר, וככל שאתה נעשה יותר מבואס מזה – יותר טוב. שאם אתה חושב על ארעיות, ואי-מספיקות, ומרגיש שזה נורא – אז אתה ממש במסלול הנכון. אני חולק עליהם באופן די מוחלט, ואני לא חושב שכך הבודהא דיבר על זה או התכוון לזה. אלו דרכי ראייה, שבהסתכלות, אמורות להביא תחושה של חירות ואהבה. תרגולים, דרכי ראייה, עדשות דרכן אפשר לראות את החוויה ברגע, שמביאות חופש ואהבה. ואם לא, אז צריך לשחק עם זה, עד שלומדים לעבוד איתם באופםן שמביא חופש ואהבה. אז, למרבה הצער, יש כמה וכמה קווים במסורת שחושבים שדיכאון קיומי, או פחד, או התבאסות ומיאוס הם רצויים. אני לא אזכיר שמות, כל זמן שההקלטה עובדת. וזה גם לא רק עניין תרבותי, זה חוזר לחלק מהפרשנים המוקדמים, כ500 שנה אחרי שהבודהא מת, וכנראה היה בסביבה לפני כן. זו רק מסגרת לאפשרויות שאני אתן, שיכולות להיות מעניינות עבורכם או לא. אבל אני גם רוצה לשים שם את האפשרות לגבי – כמה עמוק התרגולם של חמלה ומטא יכולים ללכת. יש עומק מדהים ועדינות שיכולות לבוא לתרגול הזה. אפשר להכנס ולמצוא שם תובנות מופלאות. לחלק זה ממש יתאים, ויתאים לתרגול הקודם שלהם, לחלק פחות. אבל אני רוצה לפתוח את זה כאפשרות.
הראשון הוא אניצ’ה, ארעיות. ברמה אחת, מה שהבודהא התכוון זה לזכור את המוות. לזכור את המוות, ואת היות החיים בלתי-צפויים. כך שאנחנו יכולים לעשות את תרגול המטא, ולכוון לאדם אחר, ולהחזיק ברקע התודעה הרהור קליל על עובדת מותם. הם ימותו, כמו כולנו, הם ימותו. ואני מזכיר, זה צריך להביא שמחה וקלילות. אז אם מביאים את זה, וזה מביא פחד, או מורבידיות, או שיתוק, עזבו את זה. אבל אולי תמצאו שלתת את המטא למיטיב, או לכל אדם אחר, ולהרהר: ‘הם מושאים למוות’, כנראה שהם לא יודעים מתי הם הולכים למות. לא רק מוות, אלא הם גם נתונים לכל הטווח של כל מה שאניצ’ה אומרת. אי ביטחון. שינוי. שהחיים שלנו כוללים כמות אדירה של אי ביטחון ושינוי. זה המרקם של הקיום שלנו. והם, כמותנו, נתונים לזה. אז להחזיק בעדינות את התחושה של אניצ’ה שהם ארעיים לה, כשעושים את המטא. זה יכול להתחיל את המטא כשהיא חסומה, או להעמיק אותה, אם היא כבר שם.
רק האפיק הזה של מוות, וזה קצת יותר מעודן, ואולי טיפה יותר מאתגר לאנשים, אולי. לתרגל – ללמוד לראות את הרגע הזה, בהקשר של המוות. אסביר. קוסמולוגיה אומרת שהיקום הוא בן 30.7 מיליארד שנים. די זקן. והוא יחזיק בערך אותו זמן, למרות שיש יותר חוסר ביטחון שם. או שהוא יקרוס אחרי אותו זמן, או ימשיך. טווחי זמן עצומים. חיינו, בתוך זה, נמשכים, מה 80 שנה? אם אנחנו בני מזל. ואפשר לשחק עם זה, ולראות את החיים שלנו כחלקיק קטן בנרחבות הזמן והמרחב. ואם אפשרי, להביא את זה לרגע. אז עכשיו, ברגע, יש רגע של חוויה. צורה, צבע, שמיעה, רגע של תפיסה. ולשים את הרגע הזה בנרחבות האדירה של הזמן הזה. אנחנו לא יודעים מה היה לפני חיינו, מה יהיה אחרי מותנו, ולא משנה מה התיאוריות, כולל הבודהיסטית, אומרות, הרגע הזה הוא חלקיק בתוך בלתי-נודע אינסופי. הרגע הזה, בתוך מוות ונרחבות. וזה יכול לפתוח לא פחד, אלא עוד אהבה. משהו לשחק איתו.
מה שיותר נפוץ, כשמדברים על תרגול ארעיות, זה לנסות ולראות, ברגע, תנועה, מרגע לרגע, ארעיות. כל רגע יש משהו חדש. ראייה, שמיעה, מחשבה. ואנחנו יכולים להתקרב לזה, ומרגע לרגע לראות תופעות עולות וחולפות די במהירות. עכשיו, גישה אחת בתוך זה, של להביא את דרכי הראייה המשחררות בהקשר של מטא – אפשר לעשות מטא, ולפתוח את התודעה מעט יותר, לארעיות הזו. וכל מה שאפשר לראות זה שינוי, רגע של זה ושל זה, ואי אפשר למצוא בזה שום דבר שהוא ‘עצמי’. כך אניצ’ה מדלה אנטה. תחושת העצמי הנורמלית היא שהוא קבוע, סולידי ומקובע, איכשהו. אני מי שהייתי לפני עשור, לפני עשרים שנה, ואני אמרשיך להיות מי שאני גם עוד עשר או עשרים שנה, אם אחיה. יש לנו תחושה של עצמי קבוע, סולידי, נמשך. אבל כשאני מביט מקרוב: שינוי, שינוי, שינוי. וכשאני מביט מקרוב, אין מי שנמצא שם. ואז עולה שאלה: ‘מי אני? מה אני?’ כשאני רואה את ארעיות הרגע הזה, תחושת העצמי יכולה להיעשות גמישה הרבה יותר, סולידית הרבה פחות. אני רואה רק רגעי שינוי, לא מוצא עצמי מוצק. ויש אפשרות, בהקשר של המטא, להפתח כך, ומה שקורה זה לא פחד וחרדה, אלא זה מעמיק או פותח את האהבה.
ואפשר לראות על אדם אחר: ‘אין מה לראות שם שהוא קבוע’. וזה מתחיל להיות קצת מוזר, כי אנחנו חושבים על אהבה בין עצמי לאחר, אבל כשמתקרבים לתחושה של העצמי יש פחות ופחות מוצקות, פחות ופחות עצמי. וברגע הזה, במקום שהאהבה תתפורר, כי ‘מי נותן אהבה למי?’ – ההיפך קורה, ויש העמקה של האהבה. פחות עצמי, פחות אחר, ואיכשהו – העמקה של איכות האהבה. יכולה להיות. אני צובע פה הרבה אפשרויות, מאוד מהר.
אחת אחרונה, עם הארעיות, והיא די מעודנת, וממשיכה את מה שאמרתי. אם אני מביט בחוויה שלי בתרגול ויפאסנה או מטא, ואני פותח קצת את התודע,ה ורואה שינוי, שינוי, שינוי. אין שום דבר שלא משתנה. מה אני מוצא? כשאני מחפש את עצמי, כל מה שאני יכול למצוא אלו תפיסות. זה כל מה שאני יכול לתפוס. שטיח. מיקרופון. ג’ולי. אדם. צליל. גוף. רגש. כל מה שאני מוצא בחוויה שלי זה רצף של תפיסות. אין בפנים כלו שאינו תפיסה. זה לא אפשרי שיהיה משהו שהוא לא תפיסה. תפיסה צריכה את העולם. כדי לתפוס את השטיח צריך להיות שטיח. כל מה שאני מוצא כשאני מחפש את עצמי אלו תפיסות, והן אינן נפרדות מהעולם. אנחנו נוטים לחשוב על העצמי כמשהו נפרד, אבל כשאני מסתכל אני רואה רק תפיסות, והן בלתי נפרדות מהעולם. זה לא קל להבנה או לעבודה. אבל הראייה הזו היא דרך בה ארעיות יכולה להוליך לראייה של ריקות. אני לא יכול למצוא עצמי נפרד. ואני לא יכול למצוא נותן של האהבה, או מקבל שלה, ובזה – זה מעמיק את האהבה.
אלו היו ארבע אפשרויות בכיוון של ארעיות. זה בופה, ואפשר לבחור. חלק מזה ימשוך את תשומת הלב שלכם, ואולי לא יהיה נכון לחקור את זה בריטריט הזה. אולי בזמן אחר, אבל טוב לדעת מה אפשרי.
דוקהא
מאפיין שני, דוקהא, אי סיפוק.
אם נתחיל פשוט: סבל הוא חלק מהחיים. הוא מגיע לחיים של כל אחד, בכל מיני אופנים, בכל מיני דרכים. עובדת קיום. האמת הראשונה. טווח שלם ומגוון שלם. אז לפעמים אתה עושה את המטא או החמלה, ולהכניס את ההרהור: אנחנו כולנו באותה סירה. הגוף הזה חווה סבל, כאב, אי נוחות, מחלה לעתים, יחווה מוות. ולהרהר, כרקע – אנחנו באותה סירה, חולקים את המפגשים האלו עם סבל. פוגשים סבל בהרבה דרכים. דרך נסיבות של יחסים, חוויות פנימיות של תודעה ושל גוף, להכניס את זה כדי להזריק חיים לתרגול.
אם, בריטריט הזה או אחר, תניחו את תשומת הלב באזור הלב, בקלילות, ושימו לב איך זה נפתח ונסגר. התחושה האנרגטית או הקצת-גופנית של מרכז הלב נפתח ונסדר. והוא ייפתח ויסגר הרבה פעמים ביום, אינסוף בחיים. אם יש תשומת לב עדינה לזה אפשר לראות שכשיש היאחזות – נחשו מה? סגור. אין כניסה. כשאנחנו משחררים סבל, מרכז הלב נפתח, ואפשר ממש להרגיש את זה. מרכז הלב נפתח ונסגר. אולי זה לא דרמטי. לא בהכרח יש הבדלים קולוסאליים, אלא תנועות קטנות. ושימו לב ליחסים עם היאחזות. למה הבודהא חפר על היאחזות? היאחזות מביאה סבל, סוגרת את הלב. ושחרור שלו מקל, ומביא אהבה. ואנחנו יכולים לראות את זה בבהירות מוחלטת, ואין ויכוח. אנחנו מרגישים את זה בלב ובגוף. החדשות הטובות הן, חלקית, שאנחנו יכולים ללמוד להיעשות רגישים לתנועה הזו. לשים לב להיאחזות – ובזה אני מתכוון לגחות את מה שאחנו לא אוהבים, להזדהות יתר על המידה עם דברים, לנסות להחזיק בדברים, לאחוז, כל זה זה היאחזות, ואנחנו יכולים להתחיל להרגיש את זה ואת היחסים עם הלב. וכשאנחנו משחררים את ההיאחזות, הלב נפתח, ואהבה באה. ואנחנו יכולים לפתח, לאורך זמן, וזה תהליך מדורג, אנחנו יכולים לפתח את האפשרות להיעשות רגישים לנוכחות שלו. לפעמים זה ממש ברור, ואנחנו נאחזים ברגלו של מישהו ומתחננים שלא יעזוב אותנו. ‘אם תלך אני אקפוץ מהחלון’. אוקיי, ברור שיש היאחזות. אבל הוא נע על ספקטרום, והוא יכול להיות מאוד מאוד מעודן. ואנחנו יכולים לפתח את הרגישות של המודעות, ולהיעשות מאוד רגישים למתי היאחזות נמצאת שם. למה אנחנו רוצים, בין השאר, לפתח את הרגישות לגוף? כי ברגישות לשדה התחושה הזה, כשאנחנו מפתח את זה, ושומר על הרגישות והמודעות שם, תחושת הגוף הזו תשקף לי, תיתן לי אינדיקציה לנוכחות של היאחזות – החזקה, דחיפה, הזדהות – משום שסוג כזה או אחר של כיווץ ומתח ייכנס לחוויה הגופנית, גם אם הוא מאוד מעודן. בבטן, בכתפיים, בגב. מאוד מאוד מעודן – בכל חוויית הגוף. וזה אינדיקטור להיאחזות. וחדשות אפילו יותר טובות – אנחנו לא יודעים במה אנחנו נאחזים, אבל שחרור של התחושה הגופנית משחרר את ההיחזות ופותח את הלב. אז דרך אחת של תרגול, וזו עוד אחת האפשרויות, עושים את תרגול החמלה והמטא, ולהשתמש בתחושת הגוף כדי לשים לב: ‘האם יש היאחזות כרגע?’ ואם כן, האם אני יכול להרגיע אותה, להרגיע את הגוף, את ההיאחזות, ולראות מה קורה לאהבה? זה יכול להניע את המטא, או להעמיק אותה. ואפשר להשאר עם כל אחת מהאפשרויות האלו, ולתת למטא להעמיק איתן. אז היאחזות – דחיפה של מה שאנחנו לא אוהבים, כפי שאמרתי באותו יום, זה בונה את תחושת העצמי. תחושת העצמי בנויה על היאחזות, והיאחזות – על תחושת עצמי. יותר תחושת עצמי – יותר תחושת אחר, ויותר הפרדה. יותר הפרדה – פחות אהבה. רואים איך זה מתאים יחד, ולמה הבודהא דיבר על זה כ”כ הרבה. אז יש אניצ’ה, דוקהא.
אנטה
האחרון זה אנטה. הלימוד של לא-עצמי. זה ממש חשוב להבין שאנחנו, בלימוד דהרמה, לא מנסים לפוצץ, למחוק, להעלים, או אפילו לפוגג את העצמי או למזג אותו עם יישות קוסמית כלשהי. באותו יום הזכרתי אחדות, לפעמים יכולה להיות תחושה של היישות מתמזגת ונפתחת ומתאחדת עם משהו בתחושת אחדות. זה נפלא, יקר, ומאוד מועיל. אבל קצת שונה מאנטה. זה מאוד חשוב, כשזה קורה להפתח לזה, ולתת לזה לגעת בך. ואנטה זה שונה, ולא לשם אנחנו הולכים בתרגול הזה. באנטה אנחנו רוצים להבין משהו על טסע העצמי באופן שמביא חופש. אנחנו רוצים להבין משהו על מהו העצמי ואיך הוא, באופן שמביא חופש. נחזור לפחד. פחד מבוסס על תחושת עצמי. בלי אמונה בעצמי אין פחד, ממש, הפחד נבנה סביב העצמי, שם השורש שלו. אם אנחנו מתקרבים לעצמי, אנחנו מתחילים להבין שאין פה משהו שבאמת קיים שאפשר להגן עליו. ולכן פחד מתנקז מחיינו במובנים מאוד עמוקים. אז, אנחנו רוצים להבין משהו על העצמי, וזה לא קל להבין את העניין של הזה של אנטה. אף פעם לא פגשתי מישהו שמבין את זה מהר, וגם אם אינטלקטואלית זה נתפס מהר, לוקח הרבה זמן עד שהלב סופג את זה. זה מתעתע, כלימוד. אנחנו שומעים את זה, ו’סוג של’ מבינים, ואנחנו רוצים להבין את זה ונעשים מתוסכלים. לפעמים תופסים את זה באופן לא נכון.
יש סיפור מהמסורת היהודית. זה יום, כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה. יום הכפרה, ואתה חושף את עצמך בפני האל ועושה חשבון על כל האופנים בהם לא עמדת בציפיותיך שלך ובבקשותיו. אז יש אווירה קדושה ורצינית בבית הכנסת, והרבי יורד על בירכיו, מכה על חזהו: ‘אני כלום, אני כלום, אני כלום’. זמן קצר לאחר מכן, החזן, על בירכיו: ‘אני כלום, אני כלום, אני כלום’. ואחריהם, השרת: ‘אני כלום, אני כלום’. והחזן פונה לרבי ואומר לו בזלזול: ‘תראה מי חושב שהוא כלום!’.
אז יש דרך בה אנחנו יכולים לעשות יותר עצמי מהעניין הזה, אם אנחנו תופסים את זה לא נכון. הבודהא, בד”כ רוצה שנבין משהו על העצמי שמשחרר, אבל הדרך הנפוצה שהוא ניגש לזה היא – האם זה אפשרי לתרגל דרך ראייה, שאנחנו רגילים אליה, ואיתה בא חופש ואהבה. חלקכם תכירו את האופנים האלו ממדיטציית תובנה, עבור חלקכם חדש. מהי הדרך, בהקשר של אנטה, לתרגל את דרך הראייה? להתייחס לחוויה שלנו כ’לא אני, לא שלי, לא עצמי’. אז הכרה רגילה – משהו מגיע לחוויה, מחשבה, תחושה, ואנחנו מתייחסים אליה, בלי לחשוב או לעשות את זה במודע, כ’אני’: אני הרגש הזה, זה מי שאני; או זה שלי: ‘המחשבה הזו שייכת לי, תחושת הגוף הזו היא שלי’. אני מזדהה או חש בעלתו על הדבר. וזה קורה 99.9 אחוזים של חיי הערות והחלימה שלנו. הרגל של הזדהות עם החוויה שלנו. אפשר לזהות את זה כלפי חמשת המצרפים שג’ון דיבר עליהם. גוף; טון תחושתי של נעים/לא נעים/ניטראלי; התפיסות שלנו; כל הטווח של צורות מנטליות, מחשבות, רגשות, והמודעות עצמה. לעתים באופן מכוון, לערוב לא, אנחנו חשים: זה אני, זה שלי. והבודהא אמר: האם אפשר לתרגל את זה, ברגע, כ’לא אני, לא שלי’. ץחושה באה, ופשוט קורית, מחשבה – פשוט קורית. לומדים להביט על החוויה דרך עדשה, במקום של ‘אני ושלי’, ‘זה רק קורה, לא אני, לא שלי’. וזה תרגול. ושוב, מה קורה? אולי נראה פרדוקסלי, אבל חופש ואהבה משתחררות בדרך ההתייחסות הזו. זו אפשרות מאוד אמתית לתרגול. לאלו עם החוויה או שיש את דרך התרגול הזו כבר – אפשר להפוך את זה לתרגול ברקע של המטא. לפתוח את המודעות, ולהתייחס לדברים כך, ולתווך החוויה מגיעה יותר אהבה.
אחד האזורים בהם אנחנו נכבלים הוא שיפוט עצמי. משהו עולה עבורנו, או תרגול מרגיש קשה, או אנחנו עושים מטא, ויש רוגז, עצבנות או מחשבות טורדניות. ואנחנו שופטים את זה. אנחנו שופטים את עצמנו, ומודדים את עצמנו: ‘איך התרגול שלי, ואיך אני?’. מאוד רגיל. המדידה הזו, השיפוט הזה, זה חלק ממה שהעצמי עושה. הדרך בה העצמי בונה את עצמו זה דרך מדידה, השוואה והערכה. זה יהיה חלק מהחוויה. השאלה היא – איך אני יכול להתייחס לזה בדרך המועילה ביותר? וזה נושא אחר שלם, אבל, טוב, אחת הדרכים היא להמשיך לעשות את המטא, בידיעה שיש לנו את הנטייה הזו, למדוד ולהשוות – זה לוקח את האנרגיה מהנטיה הזו, ומזין את המטא. אבל גם, לפעמים, לראות שהמחשבות האלו שאנחנו שופטים, עולות משום מקום. הן פשוט עולות, אבל הן לא אני או שלי, אנחנו לוקחים אותן ככאלה. הן מופיעות משום מקום, כמו כוכב נופל, ונעלמות. ככל שאחנו רואים כך יותר, פחות הזדהות, ואנחנו פחות מודדים את עצמנו, משווים ובודקים את עצמנו. זה ממש תרגול שאנחנו יכולים לטפח.
ואפשר לעשות את העניין הזה של אי בעלות על המצרפים עם אדם אחר. מכוונים מטא לאדם אחר, ו: ‘הגוף הזה לא שייך להם. התחושות; המחשבות. אלו דברים ללא בעלים. אלו רק דברים שקורסים, שעולים. ושוב, יש תחושה – אין הרבה נותן ומקבל של אהבה, ואהבה מעמיקה.
בבקשה, קחו מה שמועיל, זה חשוב שתקחו מה שמרגיש מועיל, ולהרפות מכל השאר. אני נותן הרבה, כי אנשים הם שונים, ויש להם העדפות שונות ונטיות שונות. קחו דבר אחד או שניים, ותניחו לשאר. חשוב שתמצאו דרכים לתרגל באופן שמרגיש חי ורענן עבורכם.
תמלל ותרגם: יהל אביגור
תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!
