תרגול תובנה בשלושה מהלכים

השיחה הזו ניתנה ביום השלישי של ריטריט בנושא אנטה שבו סייעתי בהוראה ליונתן דומיניץ, בסוף השבוע האחרון (היה נפלא!). יש לה כמה מטרות: א. לאפשר כמה כלים של עבודה משחררת עם אי-נחת בתרגול מדיטציית תשומת לב וריכוז; ב. לתאר למה ואיך עובדים תרגולים מכוונים של ראייה של אניצ’ה, דוקהא ואנטה, להציע דרך לחשוב עליהם ולהבין אותם, ולעודד את התרגול איתם; ג. להציע התבוננות נוספת שתאפשר התחלה של ראיית הריקות של כל הדברים מתוך התרגולים האלו.

פתיחה

מאוד מוקיר את המאמץ והתרגול שלכם. מאוד יפה, כנה. ואני מקווה שאתם יכולים להעריך את הרצינות של מה שאנחנו עושים פה.

בשיחה הזו אני אנסה לתת תיאור אפשרי של התפתחות של התרגול, ואנסה לשים את התרגול של אנטה בתוך הקשר. גם – על אילו הנחות, הגיונות ואופני תרגול הוא מבוסס, ולמה לעשות אותו, וגם – לאן הוא עשוי להתפתח.

ארבע האמיתות כ-שאלות מפתח

שאלתי את עצמי – מאיפה להתחיל את השיחה הזו. אז אני אעשה מה שכל בודהיסט יכול לעשות כשהוא לא בטוח – להתחיל מהתחלה.

אז ארבע האמיתות.

מה הן אומרות?

יש סבל.

הוא נובע מהשתוקקות.

יש פתרון.

יש דרך.

כל פעם שאנחנו לא בטוחים לאן ללכת או מה לעשות, אנחנו יכולים לקחת את ארבע האמיתות, ולהשתמש בהן כ-שאלות מפתח.

איפה יש סבל?

מה בתודעה בונה אותו?

האם יכול להיות פתרון כלשהו?

מה יוביל לשם?

המהלך של הבודהא לקראת התעוררות היה כרוך בהבנה עמוקה של מה בתודעה בונה סבל. על מה סבל נשען. ואם אנחנו יכולים לראות את זה, ולעבוד כדי למנוע את הבנייה של סבל – פחות ופחות סבל נבנה. כאשר הוא דיבר בקיצור, או למתחילים – הוא דיבר על השתוקקות. כאשר הוא הרחיב – הוא דיבר על מעגל ההתהוות המותנית. תנועות שהתודעה עושה – שיוצרות אי-נחת.

אז שאלה ראשונה: איפה יש סבל? אתם יכולים להזכר באיזשהו מצב של קושי, או אי נחת שחוויתם היום. יש לכם דוגמה לקושי, אי נחת, סבל?

סבל, יש לומר – זה עניין של מידה, ועניין יחסי. זה לא יש או אין. יש רק מצב אחד בו ממש אין סבל בכלל; בכל שאר מצבי הקיום שלנו – תמיד יש מידה כלשהי של אי נחת. יכול להיות שהיא קטנה מאוד, יחסית. אבל היא תמיד שם.

עכשיו, נניח, יש איזו מידה של אי נחת גופנית, ואיזו תחושה של ‘משהו לא בסדר אצלי’, או פחד קטן.

שאלה שניה: האם פתרון, או הקלה – הם בכלל בגדר אפשרות? והתשובה היא – ודאי שכן. לכל סבל אפשר לפנות, ואפשר לזכות בחופש ממנו, על ידי שינוי היחס אליו. זה לא תמיד זמין, ולפעמים צריך ללמוד – איך לעשות את זה, לנסות דברים שונים, ולראות מה עובד. אבל ודאי שאפשר לראות את הדברים אחרת. זה לא זמין לי עדיין, אבל אני יודע מנסיוני שזה אפשרי.

שאלה שלישית: ממה מורכב הסבל הזה?

מה הגוף, התודעה שלי עושים – שמתחזק ומזין את הסבל בסיטואציה?

סבל, כמו כל דבר – הוא פעילות; קארמה. זה לא ש’יש סבל’ – כדבר מוצק ונתון, אלא – שהתודעה והלב שלנו – בונים סבל ומשמרים אותו על ידי פעילויות מסוימות, תנועות מסוימות. אז אנחנו צריכים לחקור עם עצמנו – מהן הפעילויות האלו?

אם אתם נזכרים בקושי שחווית היום, או שאתם מתמקדים בקושי שאתם חווים עכשיו – מה קורה שם, בעצם? במה סבל תלוי? מוזמנים לומר – ביחס לגוף, לתחושות של נעים/לא נעים, ביחס לתחושת כיווץ, ביחס לדימוי עצמי, ודימוי על העולם.

• הגוף – כיווץ. קטנות. אי נוחות. זה תמיד נוכח עם קושי. זה ביטוי של היאחזות והשתוקקות.
• תחושה לא נעימה. תמיד, בלב של כל קושי, או רגש קשה – ישנה תחושה לא נעימה. כשלעצמה, היא לאו דווקא דבר רציני כ”כ. היא נעשית דבר רציני יחד עם הנטייה הטבעית שלנו לדחות אותה. ליצור משיכה ודחיפה. המשיבה והדחיפה מתבטאות באותו כיווץ של הגוף שדיברתי עליו קודם, והן מנוע של סבל נפשי. אם אתם זוכרים את הלימוד של הבודהא על החץ השני, או את ההבחנה שיונתן עשה אתמול בין כאב לסבל – בזה מדובר. תחושה לא נעימה היא בד”ך לא עניין כ”כ גדול. ההתנגדות, הדחיפה, ההיטלטלות מולה – זה העניין הגדול, זה המנוע של הסבל. היאחזות = משיכה ודחיפה = היטלטלות.
• מחשבות חוזרות על עצמן על העתיד, שיוצרות תרחישי אימה, ומניחות שהמצב יישאר או יחמיר.
• דמיון של העצמי בתוך המחשבות האלו, באופן מודע או לא מודע – כקורבן, כחסר אונים.
• דימוי של העולם כעוין. דימוי של אחרים כאומללים, או לא תומכים.
• חוסר פניות לאהבה וחמלה.

אלו הם חלק מהרכיבים שבונים סבל, שהבודהא דיבר עליהם, ואנחנו יכולים לראות בתוך החוויה שלנו.

אלו הם חלק מרכיבי היסוד של מה שהבודהא קרא לו התהוות מותנית: התהוות של חוויה ושל אי נחת, מתוך תנועות שהתודעה עושה.

שאלה רביעית – איך אפשר להקל על הסבל?

מהלך ראשון: מדיטציית תשומת לב, וחקירה על התהוות ודעיכה של אי-נחת

כאשר אנחנו מתרגלים מדיטציית תשומת לב, או ויפאסנה – אנחנו בעצם מוצאים דרכי התייחסות לחוויה שמפחיתות סבל. אז אנחנו יכולים לחשוב על דרכים בהן אפשר לפנות לבנייה של הסבל, ולהפחית אותה. וזוהי הצעה לחשוב דרכה על תרגול המדיטציה שלכם. אפשר לראות את תרגול המדיטציה כדרך להרגיע את התודעה, או להיות עם החוויה. אבל אני חושב שדרך יפה ומועילה יותר לחשוב עליו הוא: להיות במגע עם החוויה, לפתח מודעות לסבל, להבין איך התודעה והלב בונים אותו, ולמצוא דרכים להפחית אותו. זו חקירה יצירתית ורצינית, שכל אחד מאיתנו צריך לעשות עם עצמו, ולהשתכלל בה יותר ויותר.

אז אם ניקח את הסבל שהזכרתי קודם:

• אם הגוף מכווץ – אפשר להרחיב את המודעות לכל הגוף, ולרכך אותו. אם יש פחות מידי אנרגיה – להביא יותר. הנשימה לכל הגוף שעשינו – היא בדיוק זה. בשפת דהרמה אפשר לומר – שזו תנועה של אי-היאחזות. היאחזות מתבטאת תמיד ככיווץ כלשהי של הגוף. הפחתת הכיווץ פירושה הפחתת היאחזות.
• עם התחושה הלא נעימה – אפשר לראות שהיא לא נעימה, ולראות אם אפשר לא לדחות את אי הנעימות הזו. להיפתח אליה, לאפשר לה. כך אנחנו עוצרים את התנועה של יצירת ההיטלטלות והסבל. שוב, הפחתת היאחזות. המשיכה והדחיפה סביב תחושה לא נעימה – היא היאחזות. אנחנו מפחיתים אותה – יש פחות סבל.
• עם המחשבות – אפשר לשמוט אותן, שוב ושוב. שוב. אנחנו נאחזים במחשבות, והן אוחזות אותנו. כשאנחנו שומטים אותן – פחות היאחזות = פחות סבל.
• לגבי העצמי – כמו שיונתן אמר אתמול – אנחנו בונים את העצמי על ידי ההתייחסויות שלנו אליו. ‘אני שומע מזגן’. אז אם אנחנו שומטים את המחשבות, עוד לפני תרגול אנטה – הבנייה של העצמי תהיה פחות אינטנסיבית. תחושת חוסר האונים תפחת. גם כאן – לחוויה של הגוף יש תפקיד חשוב. או שאנחנו יכולים לחשוב, בכוונה – על דרכים שבהן אנחנו כן יכולים לעשות משהו. להביא לשם ביטחון.
• העוינות של העולם – לפעמים צריך לחשוב, להיזכר – בדוגמאות הפוכות. אבל באופן יותר נפוץ – מתוך התרגול שלנו, מתוך הפחתת ההיטלטלות – העולם יראה פתוח ונינוח יותר. מאיים פחות. יפה יותר.

כך – אנחנו יכולים לעבוד במדיטציה שלנו כדי לפגוש את החוויה, ולהפחית סבל.

מהלך שני: תרגול מכוון של תובנה

האפשרות לראות באופן שבונה פחות סבל

מה שדיברתי עליו עד עכשיו – זו רמה ראשונה של תרגול תובנה. זו בכצם חקירה – מה בונה סבל, ואיך אפשר לשחרר אותו. והיא ממש חשובה. לראות: איפה יש סבל, ואיך אני יכול להגיב. המפתח שם – הפחתת היאחזות. פחות היאחזות = פחות סבל.

אבל אחרי זמן מה של תרגול, אנחנו יכולים לגשת לרמה נוספת. חלק מכם התייחסתם לזה היום בשיחות – לתחושה שתרגול האנטה הוא ‘העברת הילוך’ של המדיטציה. פה – אנחנו לא רק פוגשים את החוויה, ומתייחסים אליה באופן ש-מפחית סבל. אלא – מתייחסים לכל החוויה שלנו באופן שמראש בונה פחות סבל.

מה גורם לסבל?

אנחנו, כאנשים – נוטים לחוות עולם קיים, עצמי קיים, והעצמי, באופן טבעי – חרד לגורלו, ומנסה להשפיע על העולם שידאג לו. זה מאוד מאוד אינטואיטיבי, והסבל מונח על זה. תחשבו על זה – איזו חוויה שחוויתם לא כללה את המרכיבים האלו: תחושת עצמי, תחושת עולם, ותחושת צורך שמשהו יקרה. לפעמים זה מאוד גס וחזק, לפעמים מאוד מעודן. אני פה, על הבמה, אתם שם, ואני רוצה משהו. אתה יושב שם, והשאר סביבך, ואתה כמהה, מחפש, מבקש משהו. מאוד בסיסי. והדהרמה אומרת – על זה מונח סבל. התחושה שזה אמיתי מובילה, באופן בלתי נמנע – לסבל. הדלאי לאמה קורא לזה – תעתוע יסודי. התחושה שאנחנו קיימים פה, ורואים עולם קיים שם. ואם אנחנו מתרגלים מדיטציה, ולא חוקרים מאוד לעומק – אנחנו לא בהכרח נגיע לעבוד עם הרובד הזה, כי הוא נראה כל כך מובן מאליו. אבל זה הרובד שבו נולדת התשתית של הסבל, ושם אפשר לעקור אותו מהיסוד.

איך להפחית שם סבל?

מאחר וזה עמוק – אנחנו צריכים כלי עבודה טובים כדי לעבוד עם זה. אתה לא ניגש עם כך חפירה כדי להפיל בניין. אז הבודהא אומר – אנחנו יכולים, במקום זה – לבחור לראות את העצמי והעולם באופנים אחרים לגמרי, שיפתחו ויערערו את התחושה לגבי המוצקות של העצמי, המוצקות של העולם, והצורך למשוך ולדחוף כדי לדאוג לעצמי בתוך העולם. הוא לא אומר שאנחנו צריכים ‘לא לדאוג לעצמנו’. וגם אני לא אומר את זה בכלל. להיפך – אנחנו אומרים: לדאוג לאושר שלנו – פירושו להיות מסוגלים לראות באופן שמפחית את החרדה הזו, ולכן מפחית סבל. לראות כך כאשר אנחנו רוצים, ובאופן שמשרת אותנו.

לבודהא היו שלוש דרכים כאלה, דרכן הוא הציע להתייחס לחוויה. לפעמים מתייחסים אליהן כאמיתות. אבל הבודהא דיבר עליהן כדרכי תפיסה. ואני חושב שזה נבון להתייחס אליהן כך: כאופנים לראות את החוויה.

אניצ’ה; דוקהא; אנטה.

אניצ’ה

כאשר אנחנו ממקדים את המבט בשינוי של הדברים – התודעה מתקשה למצוא משהו להיאחז בו; והיא גם רואה שכל מה שהיא קוראת לו ‘עצמי’ – משתנה כל הזמן. ולכן – באופן אוטומטי – יש הרבה פחות היאחזות. העצמי והעולם – במקום להיראות כקיימים – ניראים כמופעים משתנים. הדברים מאבדים את תחושת האמיתיות שלהם כמוצקים. עם זאת – הדברים המשתנים עדיין נחויום כאמיתיים איכשהו, ולכן יש מידה של סבל שנבנית על התשתית הזו: אמנם זה משתנה כל הזמן, אבל עדיין קיים

דוקהא

זהו תרגול מכוון של – לראות שדברים לא יכולים להיות מספקים לאורך זמן, בין השאר משום שהם משתנים. וכך – התודעה שומטת את הצורך להיאחז. זה יכול ללכת יותר עמוק מהאניצ’ה.

אנטה

במקום לחשוב על אנטה כ’אמת שאומרת שאין אני’, אפשר לחשוב על אנטה כתרגול של הפחתת הזדהות. הזדהות היא סוג של היאחזות. כלומר – יחסים של משיכה ודחיפה עם דברים. אז שיחת הדהרמה הזו, נניח שאני אומר אותה, ואתם נראים משועממים; אני מפחד, חושש, שזה אומר שאני לא טוב – וזה מטיל משקל על הלב שלי. או – הצליל של המזגן; כשלעצמו – תמים. לא חשדתי בו. אבל אם אני לא רוצה שיהיה מזגן, אם חם לי, או שיש לי דעה שלילית עם מזגני כל העולם (כמו ש-לחלק מ-המתרגלים יש) אז הצליל של המזגן – יהיה הרבה יותר עניין בשבילי. יהיה מאבק שם. או – הגוף. אנחנו מזדהים איתו אוטומטית: כשלגוף לא נעים – תחושת העצמי שלנו לא נוחה, ויש שם לחץ. אם אני רואה את הגוף, ויודע אותו כ’לא אני, לא שלי’ – אני מסיר הרבה מאוד משקל ולחץ מהחוויה. התודעה נעשית קלילה יותר, הלב פתוח יותר.

אנחנו נוטים, באופן מאוד אינטואיטיבי, ומתחת לרמת המחשבה – לראות חוויות על פי האופן בו הן מתייחסות לתחושת העצמי שלנו. וזה מטיל משקל על החוויה, מכווץ ומקשה אותה.

לדוגמה – אתמול קיבלתי חדשות מדאיגות. ואוטומטית – יש תחושה של כיווץ, והמחשבות מסתחררות בכיוונים של ‘מה זה אומר עלי’, על העתיד שלי, על הגורל שלי. אם הייתי מנסה להפעיל את דרך הראייה אנטה מיד – זה היה קשה מידי. אז הייתי צריך להפחית סבל בדרך רגילה יותר. הרגעתי את הגוף. ראיתי שהמחשבות הן רק מחשבות. ואחרי זמן מה ראיתי – הגוף, המחשבות, התחושות, הדימוי שלי על ההתרחשות, מה שיקרה או לא יקרה – זה הכל אנטה. זה לא אני, וזה לא שלי. אלו פשוט תגובות, פשוט גוף, פשוט מחשבות. באותו רגע – צוק שלם של סבל נפל. יכולתי לראות הרבה יותר אפשרויות בסיטואציה. הייתי הרבה פחות קורבן, הרבה פחות מכווץ בתוכה. ואהבה ודאגה לאחרים המעורבים בה – יכלה פתאום להיכנס.

אז התרגול הזה של אנטה – הוא כמו הילוך נוסף של המכונית. אנחנו רואים את החוויה, ולא רק פוגשים אותה ומגיבים אליה באופן נבון – אלא מראש מביטים בה בדרך שמפחיתה היאחזות, ולכן סבל.

זה לא מאוד ריאלי – שנראה ככה דברים כל הזמן – גם מחוץ לריטריט. זה אפשרי לעתים, אבל יותר ריאלי – לקחת תקופות וריטריטים – בהן אפשר לתרגל לראות כך. מתוך כך – משהו שוקע ביישות. אבל התרגול הזה, כמו הקודמים, אבל זה במיוחד – הוא פתח לעוד רובד של תובנה, שיכול, על ידי תרגול להיות מובן ביישות, ולהשאר איתנו באופן מתמיד מאוד.

מהלך שלישי: ראייה של ההתהוות המותנית והריקות של הדברים

מה גורם לסבל?

ברמה הזו – אנחנו מוזמנים לראות אפילו יותר עמוק. אנחנו אומרים: לא רק שאפשר להפחית את תחושת הקיום האמתי של עצמי ועולם, ואת ההיטלטלות והחרדה שנובעות מקיום כזה – על ידי דרכי ראייה משחררות, אלא אפשר לעשות עוד צעד – ולהבין, לצמיתות, שאני ועולם לא קיימים באמת. ששניהם – הם דימוי. הם דרך ראייה שהפכה להרגל, ולכן נחווית כאמתית. כמו אלוהים, למישהו מהמאה ה10, או אלים, בתרבויות מסוימות של אותה תקופה. האמונה שעצמי ועולם הם אמתיים – היא בסיס שעליו סבל חייב להתפתח. כי אם אני חושב שאני באמת קיים, בעולם שבאמת קיים – אני חייב להגן על עצמי איכשהו.

אם לצטט את נגארג’ונה: ‘איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?’.

איך אפשר להשתחרר מההרגל של להאמין שהעצמי והעולם הם אמיתיים?

פיברוק של אני-אחר-היאחזות-סבל

יונתן שאל היום: האם הבחנתם, במהלך היום – בזמנים שיש בהם יותר תחושת ‘אני’, פחות תחושת ‘אני’.

האם עשיתם את זה?

מה הביא ליותר או פחות תחושת ‘אני’?

איך זה הרגיש כשהייתה יותר תחושת ‘אני’, ואיך כשהייתה פחות?

יש פה משהו מאוד מעניין, שקשור להתהוות המותנית של היאחזות-עצמי-אחר-סבל שדיברתי עליה קודם.

כאשר ישנה יותר משיכה ודחיפה/היאחזות – עולה יותר תחושת אני, ויותר סבל. כאשר יש פחות היאחזות – פחות תחושת אני, ופחות סבל. יותר תחושת ‘אני’ – פירושה תחושה שה’אני’ מרגיש סגור, שאין הרבה אפשרויות לאיך הוא יכול ליהות; שהוא מכווץ, מצומצם, שרוי במאבק. פחות תחושת ‘אני’ – מאופיינת בתחושה מרווחת. כאשר יש מרחב מסביב לדברים שעולים בחוויה.

והאם שמתם לב – איך העולם נראה – כאשר יש יותר תחושת ‘אני’, וכאשר ישנה פחות תחושת ‘אני’?

אז איך?

בואו נמצא דוגמה. ונלך על משהו גס יחסית. נניח שאני שקוע בביקורת עצמית. אני מרגיש שאני עשיתי משהו לא טוב, ושאני לא טוב, איכשהו. באותו זמן – תחושת העצמי שלי מאוד מצומצמת סביב זה. אם מישהו יבוא, ויתחיל לספר לי על הצרות שלו – אני לא אהיה פנוי. אני לא ארגיש שאני יכול להיות איתו באמת. לא יהיה שם מרווח ומרחב להקשיב; אני לא אראה הזדמנויות עבור עצמי, או צדדים יפים חדשים בי, או שום דבר כזה. בזמן הזה – ‘אני’ פירושו ה’אני’ שמרגיש רע לגבי עצמו.

ואיך אנשים אחרים ייראו בעיני?

הם איום. אולי יש בושה, ואני מפחד מאיך רואים אותי. כשאני מאויים – אני לא רואה את היופי או הכוח באחרים. ואם אני רואה אותו – זה לא דבר שאני חושב עליו כטוב, אלא כמשהו שהופך אותי לפחות טוב, איכשהו. אז העולם – במצב הזה – נחווה כסגור, כמפחיד, אולי כרחוק. למעשה – זו סוג של עויינות גם כלפי העולם.

בלב של זה יש משיכה ודחיפה. אני מרגיש משהו פה, וחושב עליו כלא-טוב, ויש דחייה כלפיו.

אז אם אני אפתח רק את ההיטלטלות. נניח, אשב למדיטציה ואשלח מטא. אפילו לאנשים לא קשורים. משהו מתרווח. יש רגש שסותר את תחושת הפגיעה והקורבנות, גם אם הוא לא קשור, לכאורה, לרגש המקורי או לסיבה אליו.

ומתוך זה – אני יכול לחשוב על עצמי אחרת; ואני יכול לחשוב על אנשים אחרים אחרת. אני ארגיש פתוח יותר. יהיה יותר חופש, יותר אפשרויות ל’מה אני יכול להיות’. האופן בו התודעה תצייר אותי – תהיה פחות מוצקה, יותר פתוחה. ועם זה – פחות סבל.

ואפשר לגשת אחרת – אם אני אראה – בכוונה – צדדים יפים או פגיעים באנשים אחרים – כל העניין ייפתח קצת. המשיכה והדחיפה, הסגירות של העצמי, הסגירות של אחרים – נבנים יחד, ואפשר לפתוח מכל אחד מהם.

האינטנסיביות והמוצקות שבה הדברים נבנים בתודעה שלנו – תלוי במידת ההיטלטלות. יותר הטלטלות, משיכה ודחיפה – יותר מוצקות; פחות – פחות מוצקות.

דעיכה דרך תרגול תובנה

ואם אני מתרגל את דרכי הראייה המכוונות, כמו אנטה – אז כל העניין שוקט עוד. תחושת העצמי הולכת ונפתחת, תחושת האחר הולכת ונפתחת. גם עצמי וגם אחר – מופיעים פחות ופחות, איכשהו. לא רק שאני מפסיק לחשוב על עצמי געל דבר רע, איכשהו, אלא אני עושה עוד צעד – ופותח ומרווח את תחושת ה’עצמי’ בכללותה, על ידי הפחתת הזדהות. כדי להתנגד לאחר – אני צריך תחושה מוצקה של עצמי. אבל אם אני פותח את תחושת העצמי על ידי אי הזדהות עם הגוף, או המחשבות – לעויינות כלפי האחר לא תהיה קרקע לנבוט עליה. ואם אנחנו ממשיכים עוד – הפרדה בין עצמי ואחר עולה פחות ופחות. יש תחושה של אחדות. מצבים מאוד יפים, מאוד מרפאים. הם כל כך יפים, שיש אנשים שחושבים שהם המטרה של הדרך, שהם התעוררות. אני לא חושב שהם המטרה – אבל יש להם תפקיד חשוב מאוד: הם מאפשרים לנו חלופה, אפשרות אחרת – ביחס לראייה הרגילה שלנו של עצמי, עולם והיאחזות. וככל שאנחנו מפתחים הרגל ומיומנות איתם, והם הופכים לבית בשבילנו – כך אנחנו חופשיים יותר מהאמונה האינטואיטיבית בקיומו של עצמי אמתי ועולם אמתי. יש לנו אפשרויות אחרות פתאום.

אבל אפשר להמשיך משם עוד. ואם ממשיכים עוד – אז שום חוויה לא עולה. התודעה מרפה כל כך, שלזמן מה – היא לא מייצרת עוד חוויות. אין עצמי, אין אחר, אין זמן, אין חוויה. יציאה מגבולות התפיסה החושית. זה משהו שהבודהא הדגיש מאוד. עבורו זו חוויה, או מצב – חשוב למדי; אבל הוא די נדיר, ורחוק מאוד מההתנסויות של מי שיושב כאן באולם, בריטריט של שלושה ימים. והאמת היא שההבנה של המשמעות שלו – יותר חשובה מהמצב עצמו.

מה שחשוב זו התובנה: ככל שיש יותר היאחזות – יש יותר בנייה של עצמי ואחר. אנחנו נעשים מוצקים יותר, קיימים יותר, וכך גם האחר. למשל – רעש המזגן – אם הוא לא היה מפריע לי, הוא בכלל לא היה מופיע עבורי בתודעה. כאשר הוא מפריע – הוא מופיע בעוצמה.

כאשר אנחנו מתרגלים באופן הזה, של אניצ’ה, דוקהא או אנטה, או שאנחנו משתקעים בתרגול עמוק של סמאדהי – יש משהו שמתחיל להתגלות בפנינו. אנחנו רואים שוב ושוב איך העצמי והאחר, והעולם נבנים, ואיך הם מתפוגגים. נבנים, ומתפוגגים. ומתוך כך – אנחנו רואים – שהם לא יכולים להיות אמיתיים. שהם נחווים כתוצר של הפעילות המנטלית שלנו. זה לא שהם בכלל לא קיימים, אבל המידה בה הם מופיעים, והאופן בו הם מופיעים – תלוי באופייה של הפעילות המנטלית. וזו הבנה מאוד מאוד חשובה ויפה. כי היא מאפשרת לנו לראות: שום דבר ממה שניראה אמתי עבורנו, הוא לא באמת אמיתי.

אנחנו לא יכולים להשאר תמיד במעט פיברוק, מעט בנייה, מעט תחושת עצמי. זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בתרגול אבל לא כל הזמן. מה שחשוב בעיני, וזה משהו שיכול להיות שמורים שונים חושבים עליו דברים שונים – הוא לא להשאר או לשאוף תמיד למצב הזה – של פחות בנייה של עצמי ועולם, והחופש והפתיחות שנובעים מזה; אלא – להכנס לתקופה, ולצאת משם, וללמוד איך להכנס, ולחזור שוב ולצאת שוב – הרבה פעמים. עד שהתודעה לומדת אינטואיטיבית – שהעצמי והעולם – האופן שבו הם מופיעים והמידה בה הם מופיעים – ניבנים על ידי הפעילויות של התודעה שלנו. ולכן – הם לא יכולים להיות אמיתיים. הם כמו חלום.

זה מפחית הרבה מאוד סבל. כל סבל – מונח על הנחת אמתיות. מה שנראה אמתי עבורנו – גורם לנו לסבול. אני אמתי בעולם אמתי – צריך להיות חרד לקיומו. אבל כשהתחושה הקיומית משתנה לחוויה של אני, בתוך עולם שהוא לא באמת אמתי – לסבל אין עוד על מה להישען. סבל, פחד, חרדה – זקוקים לאמונה בקיומו של עצמי אמיתי ועולם אמיתי לקיומן. האמונה באמיתיות של עצמי ושל עולם – זה מה שבדהרמה נקרא תעתוע.

כאשר אנחנו רואים, שוב ושוב – העצמי והעולם עולים מתוך הפעילות התודעתית – אנחנו משתכנעים באופן עמוק – הם לא יכולים להיות אמיתיים כפי שהם ניראים לנו. ולכן – לפחד אין מצע.

וזו עוד רמה של הבנה של אנטה, שאפשר לקרוא לה ריקות של עצמי ושל כל הדברים:

הכל תלוי ונוצר בגלל, וביחס – לאופן בו התודעה שלנו מבנה אותו. ולכן – אנחנו חופשיים לשחק עם איך אנחנו רואים דברים, חושבים על דברים – באופן שיביא טוב, ויאפשר אהבה.

זה מאפשר למטא, לאהבה – להתפשט עוד ועוד. למה? כי אם מישהו, או משהו – הוא רע – אני לא יכול לאהוב שם. אם אני רע, בדרך כלשהי – קשה לאהוב את זה. אבל אם אני רואה שאני ואחר – מתקיימים רק ביחס לנקודת המבט שלי – אני חופשי לראות את היפה בהם, ואת היפה בי. אני יותר חופשי לבחור לראות את הקיום באופנים שמאפשרים לאהבה להכנס. וכך – האהבה, הידידות – יכולות ללכת בחופשיות לכל מקום. והקיום יכול להפוך מאירוע של פחד והתגוננות – למופע של אהבה.

אנשים שאלו בשיחות האישיות – כשיש פחות תחושת עצמי – מה יש? והתשובה היא – יש מקום לאהבה, לחמלה, לתחושת חופש של הדברים.