ריקות כשדה של משחק וביטחון

דברים אלו נכתבו בהמשך למפגש קבוצת ישיבה ברחובות; הם מביעים רעיונות דומים לאלו שכתבתי במקומות אחרים, ונשענים חוויות מתרגול המדיטציה של הריקות כפי שרוב ברבאה מלמד אותו.

Always mindful, Mogharaja,
regard the world as
empty,
having removed any view
in terms of self.
This way
one is above and beyond death.
One who regards the world
in this way
isn’t seen by Death’s King.

(Sn 5.15: Mogharaja’s Question
translated from the Pali by Thanissaro Bhikkhu)

כשאנחנו ניגשים לפעילות שנקראת מדיטציה, בדומה לכל פעילות, אנחנו ניגשים אליה עם תחושה גלויה או סמויה של תכלית כלשהי. ישנו אי הנחת, שמורגש במיידיות של החוויה, ואנחנו רוצים להפיג אותו בדרך זו או אחרת; זהו המפתח הבסיסי שלנו. אם לא היינו עוקבים אחרי הנחיותיו של הבודהא, סביר שזה היה מניע סמוי ובלתי מודע, כפי שהוא מניע הרבה מאוד מהפעילויות שאנחנו עושים; אבל עבורנו – הוא גלוי לגמרי, והוא מפתח פורה וראוי. ישנן דרכים רבות בהן אנחנו יכולים להתייחס לחוויה – כך שאי הנחת תתפוגג במידה כזו או אחרת ובאופן כזה או אחר.

אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים להבין את התנועה של המדיטציה היא כתנועה של הסגת (מלשון נסיגה) ההזדהות והזיהוי המוצק של חלקים של החוויה הפנימית שסביבם ישנה התעבות של אי נחת כך ש-לאי הנחת אין עוד משען. על פי ההגיון של ההתהוות המותנית אנחנו יודעים לומר: יחד אותם דברים שגורמים סבל עבורנו – ישנה התהוות והתעבות של תחושת עצמי, והתעבות של תחושת המוצקות של אותם דברים עצמם. לדוגמה: באופן אינטואיטיבי – ישנה עבורנו התהוות והתמצקות של תחושת עצמי, תחושת זיהוי ואמונה באמיתיות סביב מחשבות מסוימות, נאמר – מחשבות של חרדה סביב גורלו של העצמי – ביחס לאחרים, ביחס לבריאותו של הגוף, או ביחס למוות. אחת הדרכים אותה אנחנו מתרגלים בשבועות האחרונים להסיג את ההזדהות ותחושת האמיתיות מן המחשבות האלו – היא לפנות למרחב של המודעות, לפתוח אותו, וללמוד להיות רגישים אליו. בהדרגה – הוא הופך להיות אמתי עבורנו יותר מאשר המחשבות האלו, וכך – גם יותר מהתוכן של אותן מחשבות: תחושת העצמי, תחושת קיום של האחרים. הוא מתחיל להרגיש אמין, מוחשי ונגיש לא פחות מאשר המחשבות על עצמי, המחשבות על אחרים, והתוכן המכאיב של המחשבות האלו. התפיסה של תחושת המרחב, כאשר היא מלווה במידה של מטא – יכולה להיות סביבה שבתוכה המחשבות האלו מופיעות, ויחד עם ההתרופפות היחסית שלהן ושל תחושת העצמי – המטען שכרוך בהן זוכה במידה של ריפוי והקלה, ש, מתוך פתיחה חוזרת ונשנית של המרחב הזה – יכול להיות ארוך טווח ומשמעותי מאוד.

התרגול הזה הוא תרגול יפיפה כשלעצמו. וגם – הוא מאיר עבורנו, דרך החוויה – עיקרון שיכול לפתוח אפשרויות תרגול יפות ופותחות הרבה יותר. אנחנו משתמשים במרחב כמשען, ועל גבי המשען הזה לומדים, מתוך החוויה: כאשר אני מסיג את ההזדהות, ואת הזיהוי הנוקשה – ההיאחזות פוחתת מאליה; מגיעה תחושה של חופש, תחושה של אהבה ושל ביטחון – שעוברת דרך החוויה, מקיפה את ומפעפעת מבעד למופעי החוויה, אלו הנקראים פנימיים, ואלו הנקראים חיצוניים. כאשר ישנו מספיק ביטחון, אפשר ללמוד לשמוט את תחושת הקרקע של המרחב עצמו. גם הוא – אינו אמתי, גם הוא – פשוט מופע בתודעה. והרבה יותר לעומק – התודעה אינה קיימת, משום שהיא נשענת על המופעים, שאנחנו כבר יודעים לזהותם כבלתי-קיימים. הזמן אינו קיים, משום שהוא עוד מופע בתודעה, ואינו קיים באופן בלתי תלוי; אבל – אין תודעה ללא תפיסת זמן, ולפיכך – שוב, גם התודעה אינה קיימת באמת. בלא תודעה, בלא מושאים, בלא זמן – לקיום אין משען. זוהי צורה של ראייה עמוקה של ריקות.

הראיה של הריקות יכולה להישמע כמו משהו רציני מאוד; ובאמת – הדרך אליה דורשת רצינות. היא יכולה להישמע כמו דרך של אכזבה, ואפשר לומר שהדרך אליה מצריכה שמיטה של דברים בהם אנחנו נוטים להיאחז, אם כי מידת תחושת החופש יכולה להדביק בקלות את תחושת האכזבה. כאשר, ובמידה שבה אנחנו יושבים בתוך קיום שנחווה כריק – אכזבה ורצינות הן ההיפך ממה שיפתח עבורנו.

הראיה של הריקות, כאשר היא ערה – הופכת הכל למשחק, ומאפשרת ביטחון קיומי עמוק. בהיעדר תחושה של קרקע של אמיתיות של עצמי ושל עולם – מה יכול להיפגע? מי יכול לפגוע? כאשר הישות רואה את העולם ללא פגיעות – הצורך למדוד ולהעריך את העצמי ואחרים – נשמט מאליו. בהיעדרו – כל מופע זוכה בייחוד ויופי משל עצמו. עם השמיטה של המרכז של החוויה, של מדידה מצד העצמי, חישוב המרחקים, האיומים והסיכוים שלו – מופיעה תחושת חירות ופתיחות שמרגישה פראית (אלא ש-פראות נזקקת למיושבות כדי להיראות כפראית, וכאן – מיושבות, ולכן גם פראות – אינן בנמצא). תחושה יוצאת דופן של פתיחות, שבתוכה האיכויות של שלווה, של שמחה – אינן מוגבלות על ידי תחושה של זמן, השוואה או ניסיון לקרב או להרחיק. בתוך זה – תחושת העצמי זוכה בביטחון עמוק. הסופיות של העצמי מופיעה ונמדדת מתוך תחושת קיומו כקיים בזמן; עם שמיטתה של התחושה של עצמי קיים, ושל קיומו האמיתי של זמן, החרדה הקיומית נושרת מאליה.

התודעה מקבעת דברים כאמתיים, ואנחנו שומטים שוב את תחושת האמיתיות שלהם: ‘גם זה ריק’. החוויה עשויה לדעוך עוד ולהתהוות מחדש, ותחושת אי האמיתיות שלה הולכת ומתבססת, הופכת לאורגנית ובלתי מעורערת יותר ויותר. מתוך זה – תחושה של נינוחות וביטחון משתקע בתוך הישות. הפתיחות של הכל, שכבר לא יכול לפגוע – מובילה למוגנות ולביטחון בתוך הכל. מתוך תחושת הביטחון, המופעים זוכים באישור של הנפש שלנו – להתקיים. הם לא צריכים לנוע עוד, לא צריכים להיות מתומרנים לכדי קיום או לכדי אי-קיום כדי לספק לנו חופש וביטחון.

לאורך זמן – אפשר ללמוד להיזכר, לחזור שוב ושוב, ולבטוח בזה.