שבירת קליפות הישות
לעתים, בהזדמנויות יקרות – הכלים של הישות שלנו לא יכולים להכיל את התוכן, את החוויה של הישות. שום דבר בתפישת העצמי והעולם הרגילה – לא יכול לפרש, להסביר – את הפתיחה, ההתרחבות, תחושת העומק או המסתורין. הדיבור העצמי, הפנימי – לא יכול לחוויה; חוויות העבר אינן בנות השוואה; הצפי לעתיד משתבש. היופי שבפתיחה מנכח עצמו באופן שאי אפשר להכחיש אותו, אבל אי אפשר להסביר אותו.
המקומות הכואבים, החלשים, בהם ניכר חוסר אונים – בהחלט יכולים להיות המקומות שיהיו המצע הפורה ביותר לפתיחות מסוג זה. תחושה אי-המוזמנות; תחושת אי-הנאהבות; חוסר השייכות; תחושת הסופיות וכן הלאה. אותן תחושות עמוקות, שהן בגדר ידיעה אינטואיטיבית, לא מודעת או מובחנת, של ‘איך דברים הם’ – שמלוות את הקיום, באופן כזה או אחר – הן בדיוק הזירה בהן תמורות עמוקות ומופלאות עשויות להתרחש. דרכן, סביבן – עשויה הישות להיפתח, הגבולות שלה עשויים להישבר, וכוחות עשויים להתגלות.
שבירת הקליפה הזו עשויה, באופן מעניין – להתרחש מן החוץ אל הפנים, ולא רק מן הפנים אל החוץ. החוץ – א/נשים אחרים/ות, מצבים, רעיונות – מביאים אתם אנרגיה, אופני חוויה, אפשרויות קיום שלא היו זמינים לישות עד כה. הם נוקשים על, וסודקים את קליפת הביצה. ודרך הסדקים – אפשרויות חדשות של קיום מחלחלות, הופכות להיות חלק מן הישות – עד שאין לה ברירה אלא לצמוח אל מעבר לקליפותיה. ולא האפשרויות כשלעצמן הן החשובות, אלא תחושת ההתרחבות, האינסופיות, השבירה של גבולות האפשרי והסביר.
יחד עם זה, ועם היופי שבזה, לעתים קרובות, בא פחד. הישות לא רגילה לעכל, לא יודעת לחוות את עצמה ואת העולם כך. וענווה – מתוך הכרת המוגבלות של הקיום שעד כה, ובתקווה – לנוכח האפשרות האינסופית של שבירת הכלים וההתרחבות.
מה תומך בפתיחה, בשבירה כזו?
בין השאר –
מבט אוהב מאחרים/ות הוא כמעט חסר תחליף. נדיבות אותנטית שמתגלה גם כמבט.
שקט ועדינות, שמאפשרים לישות להרגיש בטוחה מספיק בכדי להיפתח.
שהייה ועיבוד של לימוד מלא-תובנה, השענות על מסורת או מורה.
אמון בהיפתחות – אמון בכך שמה שצפוי להתגלות, בין אם תומך או מכאיב – הוא אמתי יותר מאשר מה שנראה כקיים ויציב, ונכונות וביטחון – לגשת להיפתחות הזו ולתמוך וליילד אותה.
אני אסיר תודה באופן עמוק על האפשרויות שניתנו לי לחוות תנאים כאלו, שוב ושוב.
