תרגול: ראיית תנאים וסיבות כדרך להפחתת מועקת העצמי
בלימוד שלנו במפגשים האחרונים התמקדנו בתנועה של השתוקקות והיאחזות ובתנועה של שחרור שלה. זוהי תנועה יסודית לתרגול הדהרמה, ואנחנו יכולים/ות למקם אותה כמרכז של תרגולים ודרכי ראייה רבות שכלולות בסל הזה, וחופשיים/ות למצוא דרכי ראייה ותרגולים חדשים שישרתו אותה ויחשפו פנים שונים של היאחזות ושל שחרור. אחת מדרכי הראייה האלו היא ראיית תנאים ונסיבות, באופן שמשחרר משקל שמוטל על ה’עצמי’. דרך הראייה הזו היא פשוטה ליישום, מאוד הגיונית, יכולה להפחית סבל באופן מורגש, ולטפח תובנה שתלך ותעמיק.
נקודת המוצא לתרגול הזה, ותובנה שמוטמעת דרכו – היא של ההתהוות המותנית של חוויית אובייקטים, כולל ה’עצמי’, של היאחזות והשתוקקות ושל אי-נחת. האובייקטים, ה’דברים’ שאנחנו תופשים/ות, הופכים לנוכחים וקיימים יותר ככל שההשתוקקות וההיאחזות אינטנסיביות ופעילות יותר; ובאופן הולם – דימוי מוצק ואינטנסיבי של אובייקט מוביל ומתחזק היאחזות והשתוקקות, ויחד עם שני אלו – מוחזק סבל. כדי למצוא דוגמה פשוטה אפשר לדמיין מישהי/ו שאנחנו מכירים/ות, או אפיון קבוצתי של קבוצה כזו או אחרת – שיש לנו רגש אינטנסיבי ותגובה חזקה כלפיו/ה; יחד עם התגובה הרגשית החזקה, ישנו דימוי של ‘מי הוא/היא/הם/הן’, שהולם ומזין את הדימוי הזה; ויחד אתם – דימוי מסוים של ה’עצמי’ שלי שמופיע בקונסטלציה הזו. ההשתוקקות וההיאחזות שמתבטאות ברגש, דימוי האובייקט ודימוי העצמי – תומכים זה בזה ועולים הדדית.
למרבה המזל, זהו גלגל שמסתובב בשני כיוונים אפשריים, וכפי שהיאחזות מקשיחה אובייקט, ואובייקט שנתפש כקשיח מתחזק היאחזות, כך ריכוך של אחד מהם – ירכך ויערער את המוצקות של השני, ואת הסבל הכרוך בשניהם. יכול להיות שבתרגול המדיטציה הבחנתם/ן – כאשר אני מחזיק/ה בתשומת הלב אובייקט כלשהו, נעים או לא נעים, ואני מפנה אליו תשומת לב עדינה ומאוזנת, ואולי יש קצת סמאדהי או מטא בסביבה – האוביקט עשוי להתחיל להתרופף, להיפתח, להיעשות פחות לכיד במידה כזו או אחרת. זו בדיוק התנועה הזו: תשומת לב עדינה ומדוקדקת לאובייקט היא כבר ביטוי של פחות השתוקקות והיאחזות – משום שהיא מביאה ומאפשרת נימה של סקרנות ביחס לאובייקט. הסקרנות וההתעניינות – עשויות לרופף את המוצקות של האובייקט, ולאפשר שחרור נוסף של ההשתוקקות. יחד עם השחרור של הדימוי המוצק וההשתוקקות – מורגשת הקלה, גם אם עדינה, של אי-נחת.
אנחנו יכולים/ות לעשות שימוש בתנועה הזו, כתנועה של שחרור – בתוך תנאים ונסיבות יומיומיים, שאנחנו רגילים/ות לקשור ולרכז סביב תפישת ה’עצמי’ שלנו. מתוך הרגל, אנחנו נוטים/ות להניח שה’עצמי’ שלנו ו’עצמיים’ של אחרים/ות הם האחראים לפעולות ובחירות שאנחנו עושים/ות, וכך מעמיסים/ות עליהם אשמה, הנחות וציפיות. אנחנו מאשימים/ות את ה’עצמי’ שלנו ושל אחרים/ות בדברים שהוא ‘עשה’, שאנחנו חווים/ות כלא-נעימים, ולעתים קרובות גם בחוויות לא נעימות, גם אם התפקיד של ה’עצמי’ לא ברור בהן. כך, למשל – חווית מדיטציה לא נעימה נחווית ככישלון של העצמי או של המנחה, ולא כחוויה ראויה לחקירה או לחמלה. התרגול הזה מבקש להראות ולאפשר דרך ראייה אחרת, מבלי לטעון שהראשונה היא ‘לא אמתית’, והאחרונה היא ‘אמתית’. אלא – רק דרך ראייה אפשרית אחת, שאחרי שנתרגל לאמץ אותה ונראה את יתרונותיה – נוכל לבחור לראות דרכה לעתים, ולוותר עליה לעתים.
אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה’עצמי’ שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה’עצמי’. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?
אז דוגמא: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.
אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצורת ביל”ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל”ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל”ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל”ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל”ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.
זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: ‘אני לא בסדר’. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?
לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי ‘להבין’, אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה? אני יכול לומר:
- היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.
- הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.
- השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.
- ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.
- אז, בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להזכר בהכל, לוודא. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתשומת לב.
- ואז לא הייתה תשומת לב, כי רגע של תשומת לב מותנה על ידי רגע של תשומת לב. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה.
- וכל העניין עם הטרמפ, וצומת ביל”ו – אלו פשוט תנאים ונסיבות. האם זה באשמתי? ודאי שלא. באשמת החברים שלי? ודאי שלא.
- ואתם/ן יודעים/ות מה, יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא ‘באשמתי?’ אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. אבל בכל אלו – אין פה אני להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.
ומה זה עושה, מה זה מביא, כשאני רואה כך? אם אין על מי לכעוס, אז איפה להניח את הכעס? להשתוקקות ולהיאחזות אין בסיס כל כך מוצק לעמוד עליו. אולי אפילו – עולה חמלה כלפי עצמי. אין סיבה שזה יוביל לחוסר אחריות; אין תחושה ש’לא אכפת לי’, או שום דבר כזה, וברור לגמרי שבפעם הבאה – צריך לנסות ולשנות חלק מהתנאים. לא זה מה שניטל מהסיטואציה. מה שניטל הוא – המשקל המוטה והמרוכז על ה’עצמי’. שוב אני מדגיש – זו בחירה של דרך ראייה. אני יכול לראות באופן שיוצר אשמה ומשקל, באופן שלא; ואני יכול לראות הכל דרך הפריזמה הזו.
אני חושב גם על חלק מאיתנו, שמוצאים/ות סיבות להתנהגויות בילדות שלנו. לעתים קרובות זה עוזר, ולפעמים אני תוהה – האם באמת הסיבות הן בילדות, או – שזה פשוט מועיל לראות את הדבר הזה קורה, ולא לתלות את הסיבה ‘בי’, אלא בגירסה רכה ומוקדמת שלי, שיש לי יחסים איתה, אבל היא לא ממש אחראית למה שהיא עושה. אולי – חלק ממה שקורה שם, בהפניית המבט לילדות – הוא דרך לראות דברים שאני עושה ואופנים שאני חווה – בלי לקשור אותם בצורה כ”כ דומיננטית וכובלת ל’עצמי’. ודאי, יש שם גם דברים אחרים, אבל אני בהחלט חושב שגם זה חלק מזה.
מה זה יעשה, אם אני אפנה את אותו מבט למשהו ‘נעים’, שאני זוקף לזכותי? שווה לנסות. מה זה משאיר, ומה זה נוטל מהסיטואציה? ומה כל זה עושה לתחושת המשקל והסבל שישנו?
אז בואו ננסה יחד. שווה להתחיל עם משהו שגורם מידה של אי נחת.
