אני רוצה להציע הבחנה בין שני סוגים של משיכה אל המעבר, הטרנסצנדנטי.
בעוד שאפשר להתווכח, לתהות או להיות נבוכים או נבוכות ממחשבה על הטרנסצנדנטי כשלעצמו, קשה להכחיש, וראוי ומועיל להודות שהמשיכה אליו הוא פן חשוב ונפוץ של החוויה האנושית. המשיכה הזאת עשויה להיות מוכחשת על ידי יחידים או תרבויות, והתרבות המערבית בת ימינו היא כנראה דוגמה קיצונית לכך, אבל המשיכה עולה ומופיעה מבינות לסדקים. נראה שאופייה של המשיכה הזאת משתנה בין יחידים, תרבויות ותקופות, ובתלות הדדית לאופיה של המשיכה משתנה גם המושג והתחושה לגבי ‘מהו’ אותו מעבר.
במאמר קצר זה אני אאפיין שני סוגים של ‘מעבר’, שדרך התרגול ניתן להיות אתם במגע. אשען בעיקר על ניסיון אישי, שנחווה ופורש בעזרת הוראתו של רוב בורבאה, ואאפיין את שני הסוגים על ידי תיאור החוויה. כוונתי היא לעודד חקירה ולהפרות את תרגול המדיטציה, וככל שאיעשה שימוש בהכללות סוציולוגיות או תרבותיות, אעשה זאת לשירות האפשרות הזו.
הסוג הראשון של המעבר: הנטישה של העולם, לקראת מה שמחוץ אליו
הסוג הראשון של תחושת המעבר ושל המושג לגביו – מכוון ליציאה מן העולם, למציאת דרך להיות במגע עם משהו שהוא לגמרי מחוץ לתחום החוויה. כמו הבודהא בקאנון הפאלי, כך גם אנו, שחשים וחשות את העולם כמשתנה ואת הקיום האנושי ככזה שיש בו אי נחת – מבקשים ומבקשות להיות במגע ולהשען על ‘דבר מה’ שאינו נתון לשינוי ולהתכלות ושבמגע עמו אי נחת אינה נחווית. הדרך הזו, של התקרבות ומגע עם מה שמחוץ לעולם היא דרך של ויתור, של letting go, ולעתים של שלילה. כל אלו, כאשר מיושמות במיומנות – משחררות אותנו מהיטלטלות על ידי דברים, מופעים ‘פנימיים’ ו’חיצוניים’, ומאפשרות לנו לחוש, יותר ויותר, את אותו ‘דבר מה’ שנמצא מעבר לכל עולם התפיסה הזה.
מהלך זה מרווה את הנפש באופן עמוק, ומשנה ופותח באופן יסודי את התחושה האינטואיטיבית שלנו לגבי ‘מהו’ הקיום הזה ‘ומי אנחנו בו’. אחרי זמן מה של תרגול – הוא צפוי לשנות אותה לתמיד. מלבד זאת, בכוחו ללמד אותנו משהו על טבען של כל החוויות שלנו. אנחנו רואים ורואות, שוב ושוב: ככל שישנה יותר הטלטלות בתוך עולם המופעים – כך נבנית עבורנו יותר חוויה, אנחנו חווים וחוות יותר מופעים, ככל שישנה פחות היטלטלות – פחות מופעים מופיעים. מידת הופעתם והאינטנסיביות של המופעים של חוויות העצמי והעולם נחווית על גבי רצף – בין הטלטלות רבה מאוד שמולידה מופעים גסים ומכאיבים של עצמי ועולם, ועד להפסקה מוחלטת, אם כי זמנית, של ההיטלטלות – שבמהלכה התודעה לא מייצרת כל חוויה. בין שני קצוות הרצף מצויות דרגות שונות של עידון של חוויית העצמי והעולם, ושל תחושות אחדות שמסמנות דהייה של חוויות מציאות כגון תחושת מוצקות וגבולות. כל דרגה כזו מסמנת הפחתה של הטלטלות, התקרבות אל המעבר, והפחתה של אי נחת, וכל ‘תחנה’ כזו מספקת, כשלעצמה, משהו חיוני עבור הנפש שלנו.
הראייה החוזרת ונשנית לגבי היותם של המופעים תלויים בהיטלטלות – עשויה לפתוח פתח להבנה ותחושה חדשה ורדיקלית של עצמנו והעולם. אנחנו יכולים ויכולות ללמוד על סמך החוויה: החוויה האינטואיטיבית והבסיסית ביותר של עצמי ושל העולם, שנראית כל-כך קיימת ומובנת מאליה, היא, למעשה, תלויה לחלוטין ב-מידת ובאופי ההיטלטלות שלנו בעולם בכל זמן נתון. מה שניראה קיים הוא למעשה פברוק, הבנייה, דמיון. ולא רק העולם תחושת העצמי הגסה, אלא גם אבני הבניין היסודיות ביותר של החוויה: הכרה או ידיעה, תחושת מקום, תחושת זמן. אפילו הפברוק עצמו, עצם הבניה של החוויה – אפילו עליו לא ניתן לומר שהוא אמתי. אפילו הפברוק מפוברק, הבנייה בנויה. הראייה הזו היא הפתיחות האמתית, היעדר המעצור. משום ששום דבר אינו אמתי ועם זאת כל דבר שנחווה – אכן מופיע. דבר אינו אמתי ושום חוויה אינה לא-אמתית.
כאן כבר נפתחה הדלת המובילה אל הסוג השני של המעבר; ועם זאת – משהו נוסף יכול להיאמר.
עד כאן, התייחסנו לאופן בו התרגול נפתח ומתפתח. אבל כדי למצות את החקירה של האפשרות הזו, ולפני שנפנה אל הסוג השני, אפשר לשהות בחוויה הזו, ומתוכה לשאול: ‘מהם הדברים?’. כדי להיטיב לתאר – אנסה להדגים: כאשר אני מביט על דבר מה, למשל – על החדר בו אני יושב, אני יכול לראות שהוא מפוברק, אינו אמתי. ועם זאת – זו תהיה הגזמה לטעון שהחדר, או תחושת המרחב, או הזמן – הם אך ורק יצירי התודעה. אם כך – מה אפשר לומר ש’הם’? כבר נוכחנו שכל חוויה והגדרה שלהם היא תלוית תפישה (כל תפישה כוללת הגדרה, גם אם באופן שאינו מילולי) ולכן מפוברקת, כלומר – אין דרך לתחום אותם, להגדיר אותם ‘כשלעצמם’. ועם זאת, אם אני מכיר בכך שהם בכל זאת קיימים בדרך כזו או אחרת, והם לא ‘רק’ יצירי התודעה, אני נאלץ להודות: הם מצויים מעבר לכל יכולת שלי להגדיר ולתפוש אותם. הקיום שלהם נגלה כקיום פלאי, מעבר להסבר, מדהים.
הסוג השני של ה’מעבר’: התגלות העולם והעצמי, בהיותם מדומיינים
מצד החוויה שלי וההוראה של המורה שלי – הסוג השני של הכמיהה לטרנסצנדנטי ושל המושג לגביו נפתח ומתאפשר מתוך ההבנה – שדבר מכל מה שנחווה אינו אמתי ואינו בלתי אמתי. ניסיונם/ן של אחרים ואחרות מראה ששני סוגי הרוחניות הללו יכולים להיפתח ולהתפתח במקביל, ולקיים סוגים שונים של מערכות יחסים תומכות האחד עם השני. המהלך המרכזי ומניע ומעמיק בסוג הראשון של המסע שתיארתי הוא של ויתור על ההיטלטלות בעולם המופעים שמוביל לערעור ופתיחה שלו, ולמגע עד לכדי איחוד זמני עם מה שנמצא מעבר אליו, ולתובנות שתוארו קודם לכן. הסוג השני של הדרך מונע על ידי מהלך נפשי אחר: היפתחות, עידוד, ומשיכה למפגש עם דמויות ודימויים שמופיעים/ות בעולם הדמיון.
יש שמעדיפים/ות להשתמש במילה: ‘מדומיין’ (בניגוד ל’דמיון’) כדי להימנע מההרחקה, ההכחשה והזלזול שהתרבות שלנו מפנה כלפיי האפשרות הזאת של הקיום האנושי. ועבור רבים ורבות הצעד הראשון ההכרחי לפתיחת הדרך הזו הוא בדיוק אותה הכרה ואישור לקיומו של רובד מדומיין. התובנה לגבי היותה חוויה מפוברקת מגלה לנו ש,בשינוי ניסוח קל: הכל רווי בדמיון. כל רושם חושי או תחושת עצמי, עולם וזמן – כרוכה בהכרח בדמיון. היווכחות זו פותחת באופן אינטואיטיבי וטבעי חירות ואפשרות למיומנות חדשה ויקרת ערך: החירות לדמיין באופן חופשי ואפקטיבי, לעבוד ולשחק עם החוויה שלנו על ידיי מיומנות ברובד המדומיין. מתוך כל הדברים שאפשר וכדאי לומר על העבודה עם המדומיין, ישנם כמה שיש צורך לתאר כדי לדמות את סוג המשיכה אל המעבר שכרוכה בסוג התרגול הזה.
לראשון שאזכיר אפשר לקרוא אוטונומיה של המדומיין, והיא מלווה גם ברגישות לייחודיות של מה שמופיע דרך המדומיין. ראיית האוטונומיה הזו היא מנוגדת לאמונות יסוד תרבותיות שמקיפות אותנו. גם אם הנטייה לראות דברים קיימים או כבלתי קיימים היא נטייה אוניברסלית, הדברים להם אנחנו מייחסים ומייחסות מציאותיות הם מותנים תרבותית. בתרבות חילונית דברים כגון חומר, פיזיקליות, זמן לינארי – נוטים להיתפש כקיימים ואמתיים. המחשבה הפסיכולוגית מכירה בקיומו ומעבה את תחושת הימצאותו של עולם פנימי של מחשבות ורגשות, ושל סוג כלשהו של תת- מודע אישי, גם אם התשובות לגבי ‘מה הם’ כל אחד מהדברים האלו – יכולות להיות מגוונות ביותר. אותה ‘פנימיות’ פסיכולוגית באה במגע עם העולם החיצוני של חומר, זמן וכן הלאה. על גבי הדימוי הזה, של עצמי ‘פנימי’ ופסיכולוגי על רקע עולם קיים, ושונה באופיו מה-‘פנימיות’ – דמיון נתפס כ-‘השלכה’, כביטוי אשלייתי, של עצמי אמתי, גם אם מורכב ורב רובדי במידת מה, בעולם אמתי, גם אם מורכב ורב-רובדי גם הוא.
אחד האתגרים ואחד המקומות שמאפשרים הכי הרבה פלא ויופי בעבודה עם המדומיין הוא ההבנה והראייה, שיש לתרגל שוב ושוב: המדומיין הוא אוטונומי. בוודאי שהוא נמצא ביחסים, ומופיע בתלות בדרך בה אנחנו רואים ורואות, מבינים ומבינות אותו. הוא לא קיים בפני עצמו, ללא תלות בדרך הראייה, בדיוק כפי ששום דבר אחר אינו קיים בפני עצמו, בלי תלות בדרך הראייה. ואולם, כפי שלחומר וזמן יש סוג של קיום וסדרי קיום שמופיעים אתם, גם למדומיין יש סוג של סדרי קיום משלו.
העבודה עם המדומיין אפקטיבית ככל שאנחנו מאפשרים ומאפשרות את האוטונומיה הזו. דמויות ודימויים מופיעים עם רצון, עם סדר יום משלהם. יתר על כן, יש להם השקפה וחוויית עולם שמופיעה איתן, אסתטיקה, אופי של אנרגיה, אתיקה, ואינטליגנציה. כל אחד מאלו – מופיע באופנים שונים בכל דמות ודימוי, והתרגול נפתח ומתפתח ככל שאנחנו נעשים רגישות ורגישים לכל אלו.
מכאן משתמע מאפיין חשוב נוסף: בעבודה עם המדומיין אנחנו מאפשרים ומאפשרות חוויה של שניות בין העצמי לבין המדומיין. באמצעות מיומנות בדרך התרגול הראשונה, אנחנו יכולים ויכולות לבחור את המידה שבה נחווה שניות של עצמי ואחר לעומת אחדות ודהייה של מאפיינים ספציפיים. כאן – אנחנו לאו דווקא רוצים/ות להפחית אותה. כדי להיות במפגש עם דמות מדומיינת, עלינו לאפשר אחרות, ואחרות נגלית יחד עם תחושת ‘אני’ הנפרד ממנה. אנחנו מכירים ומכירות באי-שניות מהותית שמונחת ביסוד העבודה עם המדומיין: העדר הקיום העצמי של הכל: גם הדמויות, וגם העצמי, כמו כל המופעים – מובנים כמדומיינים. על בסיס התובנה הזו, של הזהות היסודית של כל המופעים כמדומיינים, אנחנו יכולים ויכולות לבחור את מידת השניות שמופיעה כחוויה.
והמאפיין האחרון: המדומיין הוא אישי באופן יסודי. הדמויות והחוויות מופיעות לנו ועבורנו, הן משפיעות על החוויה שלנו באופן ייחודי לנו ולכל אחת מהן, הן אוהבות אותנו באופן שייחודי לנו ולהן, והן תובעות מאיתנו דבר-מה, שייחודי לנו ולהן.
אולי עד כה נכתב מספיק, כדי שיהיה אפשר לאפיין את הטרנסצנדנציה שמופיעה דרך עבודה כזאת. ה’מעבר’ פה נולד מהתחושה והכמיהה אל מה שרוצה להתגלות עבורנו ודרכנו, בעולם המדומיין או בעולם ה-‘רגיל’ כאשר הוא נראה כמדומיין. הוא נולד מתוך כמיהה לייחודיות הולכת ומעמיקה: לאהבות ייחודיות, לחובות, לחוויות עולם ולכוחות הייחודיים שמתגלים עבור העצמי במפגשים עם דמויות או דימויים. כמיהה לגלות את מה שמבקש להתגלות עבורנו ודרכנו ללא גבול או מכשול שנוצר מהיאחזות, ספק והשקפות מקובעות לגבי מציאות או אי מציאות.
ה’מעבר’ של התרגול הראשון הוא ‘מחוץ’ לעולם; ה’מעבר’ המדובר בו כאן הוא ההתגלות ההולכת ונפתחת – ללא הרף וללא סוף – של האהבות, החובות, המשמעויות שמתגלות על ידי תחושת העצמי דרך המופעים, כאשר העצמי והמופעים נראים כמדומיינים, ומובנים כחופשיים מטבעם בשל אי אמיתיותם.
עם מיצוי התיאור של הסוג השני של המעבר, אפשר לנסות לאחות את שני האפיקים לכדי דרך ראייה אחת: החוויה היא לא אמתית, וכל המופעים הם פלאיים, מעבר לכל תפישה או הגדרה שלהם; ובאותו הזמן – הם נושאים איזו חיות, אנרגיה, אינטליגנציה ומשמעות, שמקורן אינו בעצמי, והיא מתגלה ומבקשת מענה כלשהו, ביטוי כלשהו, באופן ייחודי ואישי, ללא סוף.
