פיסקה אחת ב״ראייה שמשחררת״ (בתרגום קרן שפי) מתחילה בציטוט הזה מדרשות ״שלמות החכמה״: ״התודעה לא קיימת כתודעה. טבע התודעה הוא הזוהר.״ וממשיכה: ״כאן המשמעות של ״זוהר״ כוללת במכוון גם את הידיעה וגם את ריקות הידיעה הזאת, ובמילה אחת רומזת על האחדות הבלתי ניתנת להפרדה של שני ההיבטים. מבוטאת כאן הבנה מעמיקה ומהממת, שמנפצת את כל ההמשגות האינטואיטיביות שלנו ביחס לטבע ההכרה.״
קריאה ב״ראייה שמשחררת״ מבהירה שרוב מצביע על ריקות התודעה, ומציע לגשת ולהוכיח את ריקותה בדרכים שונות. הוא ניגש אליה לאחר שריקות התפיסה הוכחה על ידי ראיית הדעיכה של הדברים, ואולי בעזרת אמצעים אחרים (הוא מציע זווית על ריקות המודעות גם לפני כן, אבל תובנה מבוססת התנסות על דעיכת התפיסה מאפשרת מבט מעמיק הרבה יותר). ובעקבות ראיית הריקות הזו, ניתן לראות שכל תחושה וחוויה של תודעה, מעודנת או גסה, צרה או אינסופית, עולה-ונעלמת או כזו שמרגישה נצחית, היא תלויה באופן בלתי נפרד בתפיסה. כך, עם הדעיכה וההפסקות המוחלטת של התפיסה, גם כל דבר שניתן לחשוב עליו כ״מודעות״ דועך לחלוטין.
וכמובן מאליו, בנקודה מסויימת, אחרי ובמהלך שההתובנה לגבי ריקות המודעות נחקרה מזוויות שונות, מובלעת ההזמנה לשהות המודעות שרווייה בהבנה הזו. כך קורה בפועל למי שמתרגל.ת עם הספר. אבל הניסוחים של הספר, שמצביעים על הזווית של התובנה לגבי הריקות הזו, לא מספרים ישירות על האפשרות של שהייה, השתקעות, סמאדהי – בידיעה ותובנה לגבי ריקות הידיעה, שזורות יחד. והנסיון שלי הוא, שלעתים קרובות מתרגלים.ות שעובדים.ות עם הספר, באמת לא מבלים.ות זמן ארוך מאוד בידיעה שרווייה בתובנה שנבעה מתרגולי השלילה. אבל הפיסקה הזו דווקא כן עושה זאת. ובזה היא דומה להנחיות ״הצבעה״ ״Pointing out", שאפשר לקרוא אותן כ-בדיוק זה: הזמנה לשהייה בתחושת מודעות שרוויה בידיעת הריקות של אותה מודעות. ידיעה שמוליכה, באופן טבעי, ליותר ויותר עידון, ולפעמים משלבת אלמנטים של שלילה שמעדנים אף יותר.
