בריטריט שזה עתה הסתיים, דיברתי על נדיבות. נעזרתי בכמה שיחות של רוב ברבאה, והוספתי כמה הרהורים וזוויות. הנה אחת מהן:
נדיבות
"And what does it mean to be consummate in generosity? There is the case of a disciple of the noble ones, his awareness cleansed of the stain of miserliness, living at home, freely generous, openhanded, delighting in being magnanimous, responsive to requests, delighting in the distribution of alms. This is called being consummate in generosity."
ומה פירוש: להביא לשיא את האיכות של נדיבות? ישנו המקרה בו תלמיד של אצילים, תודעתו מטוהרת מהזיהום של אומללות, חי בביתו, נותן בחופשיות, ביד פתוחה, מתענג על אצילות הנפש הזו, מגיב לבקשות, מתענג על מתן הנדבה.״
נדיבות, ולידה מחדש
לידה במישורי קיום שונים במונחי קארמה, גסות ועידון
איך אנחנו מבינים את הדרך? מהו ההגיון המארגן, על פיו אפשר לדבר ולחשוב על תרגול הדהרמה?
ישנם כמה מפתחות שאפשר לגשת אליהם. אני אעקוב אחרי ההצעה של אג׳האן ט׳אניסארו ב״"Noble Warrior", האסופה שערך על חייו של הבודהא, לבחון את הדיווח של הבודהא על הידיעה שהוא השיג בתהליך ההתעוררות שלו, כמפתח לגבי ״מה מרכזי״. הוא מצטט:
״סדירות הדהרמה״ – פירושה ההגיון של לידה מחדש במישורי קיום שונים. במילותיו של הבודהא ממקום אחר:
הפעולות המנטליות, דיבור ומעשה – יעצבו את חוויית הקיום. יעצבו את עולם החוויה. והן יעשו זאת על ציר של גסות ועידון. זה עקרון מארגן חשוב ומבהיר. רוב תרגם פסוק מתוך ״משל הבד״:
"There is the inferior, there is the superior, and beyond there is the giving up of this entire field of perception."
אז – לידה מחדש, התהוות – באמצעות הפעולות – במונחים של גסות ועידון.
אני לא יודע, ולא אדבר, על ״לידה מחדש אחרי המוות״. אבל אפשר להבחין בתופעה מעניינת וחשובה בקיום שלנו כאן. אפשר להרהר על הריטריט הזה, שאנחנו ביומו הרביעי או החמישי. אנחנו עושים פה פעולות מסויימות. אנחנו שותקים, מודטים, מכבדים האחד את השני באמצעות שמירה על הכללים. אנחנו חיים חיים פשוטים ולא תובעניים. אנחנו מקשיבים ומהרהרים בדהרמה. וזה עושה משהו. איך אפשר לדבר על מה שזה עושה? איך אפשר לאפיין, באופן מכליל, את ״מה הולך פה״? הרי את.ה חושב על משהו, ולכוד.ה בוג כזה של חוסר מנוחה, ואחר.ת מתמודד.ת עם משהו אחר, אולי עם מערבולות רגש כאלו ואחרות, ואחר.ת מושקע במצבים מדיטטיביים יפים, פנוי.ה יחסית מטרדה כרגע. מה הולך כאן? אם הייתם.ן כאן הרבה, אז כנראה תדברו על הריטריטים במונחים של תחושה חופש, פניות, רווחה, קלילות, התרה. דרך נוספת לאפיין את כל זה היא במונחים של עידון. יש פחות מכשולים, פחות מעצורים, פחות זיהומים, פחות משיכה ודחיפה, פחות נוקשות, פחות מיקוח, פחות בנייה של עצמי ואחר. לפעמים, כמו במקרים שתיארתי קודם, זה לא מה שמורגש ״בחזית״. וזה טבעי. לעתים קרובות מה שמורגש ״בחזית״ אלו דווקא דברים גסים ומטרידים יותר. באחת הקבוצות היום עלה דימוי הולם, שבו הנפש מתעדנת, ואז אפשר לראות את הרעשים, את התנועות הלא נעימות של השתוקקות, סלידה ותעתוע, של מכשולים והקשיים הנפשיים שמאפיינים את הנפש שלנו, וניראים דווקא בשקט היחסי, ושם יכולים להיות מוחזקים בעידון, ולהיות מובנים ולעבור התמרה. וגם שווה להרחיב ולפתוח, ולראות מה קורה לכם.ן במבט קצת יותר רחב. ושווה גם להתאמן בזה מרגע לרגע, כדי שהמבט ה״קצת יותר רחב״ הזה יוכל לספר לכם.ן מה קורה גם תוך כדי. ובמבט קצת יותר רחב, סביר שהתחושה של חופש יחסי, פניות, עידון, יהיו נוכחות כך או אחרת.
לפעמים, אם ממשיכים לתרגל, ובעיקר עם מתרגלים לאורך דרכים יחסית מתמידות ובהירות, כמו התרגולים עם היסודות, או תרגולי סמאהי וג׳האנה, או דרך מובנית יחסית של תרגולי תובנה, וגם בדרכים אחרות, הדינמיקה של העידון נעשית ברורה יותר. שם, אפשר ממש לחוות את זה . ישנם הרבה, וישנם כל מיני סוגים של מרחבי קיום מעודנים ונדיבים. כמו שיש כל מיני סוגים של נוירוזות, אפיונים של סיבוכים וסבל, עניינים וקשיים, כך יש כל מיני סוגים, כל מיני רבדים וזנים של מרחבי עונג, עידון, פתיחות, אחדות. כל מיני. ושווה להכיר אותם. הם מרגילים אותנו לאפשרות של מרקמי עולם וחוויה נדיבים, חופשיים, שאפשר לשהות בהם וליהנות מהם, כמישורי קיום.
הבודהא הציע משל של זיקוק זהב מהחומרים האחרים שמסופחים אליו, מהגס לעדין, כדי לתאר את התהליך הזה.
עכשיו, העידון הזה הוא אפיון אטרקטיבי יותר או פחות עבור א.נשים שונים.ות, אבל הוא נושא איתו כל מיני יתרונות משמעותיים. תחושת חופש יחסית, טוהר, קלות של הלב והתודעה, הסרת עול, גמישות מנטלית, גישה למצבי תודעה יפים. וגם, פוטנציאלית, תובנה לגבי לידה מחדש על פי פעולות, וגם תובנה אל הריקות של הדברים. אולי נגיע לזה עוד מעט. וההתהוות המעודנת הזו היא רלווטית הן בטווח מיידי יחסית, כמו למשל בריטריט הזה, והן לטווח ארוך יותר, כמו למשל, הרגלים של תודעה ודיבור שמטופחים בתוך וכלפי יחסים זוגיים, ייצרו את מרקם היחסים האלו באופן צפוף וכבול, או גמיש וחופשי יותר, לאורך זמן.
העידון הזה מתאפיין גם בהתרה. לא רק ב״מה אני משוקע״ ,אלא גם, לא פחות – מה פחת, מה נעדר.
ישנן פעמים בהן הבודהא הנחה השתקעות במישורים מעודנים: מרחב, אדמה וכן הלאה. וישנן פעמים בהן הוא הציע תרגולים של התרה, שממוססים את הבניית העולם במונחים של מוצקות, של היאחזות ושל עצמיות. אלו ואלו הן פעולות, מוליכות להתהוות מעודנת ולכיוון התרה. הבודהא השתמש בדימוי של קשר והתרה. הקשר הוא של עצמי, כרוך על ידי היאחזות, על ידי השתוקקות סלידה ותעתוע בדברים כאלו ואחרים. לכוד בקשר. וכיצד מתירים את הקשר? על ידי התרת ההשתוקקות, הסלידה והתעתוע. ומה קורה אז? העולם שוקט.
מהם הדברים שמתגבשים, והופכים את העולם לגס ונוקשה וקפוץ, או מותרים, ומאפשרים לו להיות פתוח, מרווח ומעודן?
היאחזות, קיבוע, תחושת עצמי נוקשה ומגובשת, נוקשות של תפיסה – עולות יחד – נושאות איתן אי נחת וגסות. התרת היאחזות, אי קיבוע, אי הזדהות, גמישות של תפיסה – עולות יחד, עם דעיכתן של האחרות, ואיתן – הדוקהא, אי הנחת דועכת.
ההתגבשות הזו וההתרה הזו הן אינן התרחשות מקרית, אלא תוצאה של פעולות – שמגבירות היטלטלות או שמתמסרות להתעדנות, או שמתירות היטלטלות.
נדיבות היא פעולה שמעודדת התרה. באופן ברור ובולט – התרה של תחושה העצמי הנוקשה, שניצבת בעולם וממפה אותו על פי ״מה יעזור ומה יפריע״, ונאחזת בו מהזווית הזו.
נדיבות היא תנועה של התרה
בלב הקשר, תמיד ישנה תחושת עצמי שסביבה נוצר הקשר. אופיו של העצמי יכול להשתנות. לפעמים יווצר קשר סביב השקפה שהעצמי מזוהה איתה. לפעמים סביב זהות. לפעמים סביב תחושת גוף. לפעמים סביב השתוקקות להיות כך או אחרת. הנושא ישתנה, אבל הנטייה תישאר. והנטייה – לשזור ולקשור את העולם, לקרוא אותו ולנסות לתמרן אותו במונחים של העצמי. התנועה של נדיבות היא ״וואן סייז פיטס אול״, במובן של התרה של המרכזיות של האינטרס העצמי. ללמוד לחיות מתוך כיוון אחר, וזה מפנה מקום. מתיר. וגם, באופן מעניין, קורא לטיפוח.
מרחבים מעודנים ונדיבות
ישנם הרבה, וישנם כל מיני סוגים של מרחבי קיום מעודנים ונדיבים. כמו שיש כל מיני סוגים של נוירוזות, עניינים וקשיים, כך יש כל מיני סוגים, כל מיני רבדים של מרחבי עונג, עידון, פתיחות, אחדות. כל מיני. ושווה להכיר אותם. הם מרגילים אותנו לאפשרות של מרקמי עולם וחוויה נדיבים, חופשיים, שאפשר לשהות בהם וליהנות מהם.
בהתייחס להשתקעות באדמה, או במרחב או החלל, או בתחושת המודעות – נדיבות ארוגה לתוך הסיבים של הקיום. זה קיום כנה יותר, מפוברק ומהונדס ומתועתע פחות. ונדיבות מתגלה שם באופן אורגני לגמרי. בלתי ניתן להפרדה מהחוויה של ״קיום״. מה נותן למה? עצמי לדברים? דברים לעצמי? בוא נחשוב על זה ביחס לחלל ולמרחב, נחשוב על זה ביחס לאלמנטים, הרי זה מגוכח. מי נדיב למה? למי? עכשיו, כשאני נפתח למרחב, האם הצליל הזה, החישה הזו, ההשתקעות הזו – אפשר לומר שהן מתנה של מישהו למישהו? ודאי שלא. ועדיין, יש בהן משהו נדיב. הקיום ניתן, ונותן, ולא חסר דבר. אז זו לא נדיבות גלויה, אבל יש לזה את הלב, את הגרעין והזרם של נדיבות ארוג לתוך זה.
וכשאנחנו יוצאים מתוך מרקמי הקיום הכנים יותר האלו, שאין בהם את קשרים הגסים של בד שנכרח ומסתבך סביב העצמי, הנדיבות מתירה את הקשרים האלו, ואורגת אותנו בחזרה אל תוך מרקמי הקיום הכנים יותר האלו, משום שהיא מתירה את השזירה של כל העולם סביב העצמי. היא מזכירה משהו אמתי יותר, מפוברק ומיוצר פחות.
רומי (בתרגול קולמן בארקס) כותב:
phenomena are sliding through us like ideas through curtains.
They go to the well
of deep love inside each of us.
They fill their jars there, and they leave.
There is a source they come from, and a fountain inside here.
Be generous.
Be grateful. Confess when you're not.
We can't know what the divine intelligence has in mind!
Who am I,
standing in the midst of this thought-traffic?
נדיבות קוראת לטיפוח שמוביל לשמחה
העצמי הרגיל הוא כזה שמבקש לעצמו דברים, ועושה פעולות כדי לשרת את האינטרס העצמי. והתנועה של התרה, ונדיבות כחלק ממנה, מרככות, פותחות, מגמישות, מעדנות את תחושת העצמי. האם היא, גם תמנע, או תחליש, או תעצור תנועה של טיפוח, רצון וצורך וכמיהה לטיפוח?
חלק מהכוח של התנועה של נדיבות היא, ובכן, שהיא תנועה. נדיבות מאפשרת כבוד עצמי. הכרה בכוח שלך. בנחיצות שלך. ומתוך זה – ישנה קריאה ליישות – לנוע קדימה ולטפח. לא כדי ״שיהיה לעצמי שאני מדמיין שיהיה לי בעתיד את התנאים הכי טובים לקיום שלו״, אלא כדי לשרת היטב. אלא שיש פה קטצ׳ שממש שווה ליפול אליו. הטיפוח של איכויות יפות גם מביא שמחה. טיפוח של כוחות שיאפשרו נדיבות ושהנדיבות תקרא להן – תבונה, אנרגיה, חמלה, אלתור, נכונות לפגוש את הקשה, סבלנות, ענווה – כל אותם דברים שנדרשים כדי לעזור באמת, ושהנדיבות תבקש טיפוח שלהם – גם נותנים בסיס לחיים של שמחה, של תחושת רווחה, של עושר ומשאב.
