13.10 – 16.10 – כתיבה להוראה בריטריט ״צורות הסתכלות״
(1) פנייה למישורים כבולים פחות
הערב, אני אשתדל לא לפתוח במהלך שמהתחלה יעשה עוול, שזה דבר שקל לי לעשות. זה קל משום שאני רגיל לראות במונחים של: “איפה נמצאת אי הנחת הברורה, הפשוטה, שכולם יכולים להתחבר אליה, ואיך אפשר לעזור איתה?”. זה קו מחשבה טוב, משום שהוא מאפשר נגישות. והוא גם קו מחשבה שעשוי להיות קצת מעופש או מצומצם, משום שקל מידי לדמיין דרכו שהבעיה מולה אנחנו עומדים היא שאני או אתה מרגישים קצת לא בנוח, ורוצים להרגיש קצת יותר טוב. וכשאני מדמיין את עצמי רק כך, שוב ושוב, זה קצת מעליב. משום שאני לא מציב אותי, ואולי אתכם.ן, אם תרצו להתייצב במקום דומה, מול שאלות ומצוקות שמולן אנחנו עשויים לדמיין את עצמנו באופן מכבד יותר, מעצם ההתייצבות.
שאלות כמו: “לאור זה שכולם.ן סובלים.ות, ונראה שכולם.ן יסבלו, ונראה גם שכולם.ן סובלים במידות שונות ושיש לכך סיבות שונות והסברים שונים, ומאחר ואנחנו חלק מה”כולם.ן” הזה שיש לו כרגע את הזכות והאפשרות לתרגל, מה אנחנו יכולים לטפח שעשוי לעזור?”
או: “מאחר ובעוד שבעים שנים אין כמעט שום ספק שכולנו כבר לא נהיה בין החיים, ומאחר והחיים והמוות הם לא יישויות קשיחות, אלא המשגות גמישות וברות עיצוב, ומאחר והחוויה הממשית של “מה הם” היא גמישה באותו אופן, מה אנחנו יכולים, באופן כנה, לעשות עם זה?
או:”מאחר וישנה ההזמנה מצד הבודהא, ומצד מורים ומורות אחרים ואחרות, לטפח הבנות, צורות הסתכלות ומישורי חוויה לא נפוצים, שדורשים מיומנות ונועדו לפתוח אפשרויות חישה וחוויה שונים מהרגיל ובעלי ערך, מה אנחנו רוצים לעשות עם ההזמנה הזו?”
וכן, גם: “מה מציק לך עכשיו, ומה אתה יכול לעשות שיעזור?”.
כל זה חשוב, וודאי שיש עוד.
אז מאחר והחיים קצרים מאוד, ואנחנו יכולים להספיק רק מעט. ישנה ההזמנה מצד הבודהא – לטפח צורות הסתכלות ואופני חוויה שיתנו תחושה של משהו פחות ארעי, פחות שברירי ורעוע להשען עליו. שם אפשר למצוא חוויה משמעותית יותר של ביטחון, שמרגישה אמיתית. אני, כמובן, מדבר על החוויה, התחושה, ולא על משהו ״אובייקטיבי״. זה מה שיש לנו, ולא יהיה משהו אחר. וזה לא “פחות” מכל מישור אחר, משום שאין, כלפי השאלות החשובות האלו של “איך אנחנו חווים.ות את חיינו”, מישור רלוונטי אחר מלבד מישור החוויה.
אני לא יודע לומר לכם.ן מה יתן לכם.ן תחושה של יציבות, ביטחון, מהימנות. אני יכול לומר קצת על מה שהבודהא אמר, או מה שאני יודע על מה שנכתב על פי מה שהבודהא אמר, ואני יכול לומר לכם.ן קצת על החוויה שלי עם זה, וקצת על מה שראיתי שאנשים מסויימים חוו וסיפרו.
מתוך: ״הדרשה על החיפוש האצילי״:
אני כותב את השיחה הזו בפארק. ואני רואה סביבי אנשים. כמה מהם עושים תרגילים כושר, ונראה שהם גאים בגוף המטופח שלהם. נראה שהוא חשוב להם. קשה להאמין שהם היו עושים כל כך הרבה, ומפגינים את זה כך, בביגוד כל כך מינימלי, אם זה לא היה המצב, באופן ומזווית כזו או אחרת. ואני שואל את עצמי: האם זה מרגיש כמו משהו שנותן ביטחון? ובמישור מסויים, כן. יש ביטחון בכך שהגוף מסוגל, וביטחון של מיומנות. ויש ביטחון שנובע מתוך מעמד חברתי (זה באמת נראה מרשים!). וזה גם, כנראה, פשוט מהנה, להניע את הגוף, בטבע, עם אחרים. יופי! אבל ככל שזה המקור לביטחון, זה מרגיש, בו זמנית, כמו משהו שיש בו חוסר ביטחון משמעותי. גם משום שזה מאוד זמני. ודורש תחזוקה משמעותית. וכמה זה נותן, באמת? והאם זה לא קושר אותך אף יותר למה שהוא מטבעו זמני כל כך? וקשור ותלוי כל כך בתנאים חברתיים (שיעריכו את זה כ”יפה” או “חשוב”?) אני בהחלט לא אומר: “זה דבר רע, או לא שווה”, אלא מצביע על העירוב הזה של משהו שאני מרוויח ממנו, ובו זמנית קושר את עצמי למשהו ארעי.
או כסף, והרצון ש”יהיה” והקשירה של חייך עם זה, ושל איך אתה מרגיש ואיך אתה רואה ומעריך את עצמך. זה שונה בתרבויות שונות ובמדינות שונות, מאחר והערך של “מה זה אומר בפועל, שיש לך או שאין לך כסף” הוא שונה מתוך התנאים הסוציאליים שמדינות ותרבויות מסויימות מחזיקות. אז שוב, אני לא אומר “טוב או רע”, באמת לא, ואנחנו צריכים להיות נבונים ושקולים. אבל מה המקום של זה, כמה משקל מונח על זה באופן בו אתה חושב וחווה את חייך?
לידי יש גם כאלו שמדברים.ות ביניהם על כמה הארוחה היתה טעימה, וכך וכך. ושוב, יש פה כל מיני רבדים, ביניהם יש דבקות באהבה ונתינה ושייכות, ובמישור אחר – דבקות בנעימות, בוודאנה נעימה, ולקוות לזה – באמת לא נושא הרבה תועלת.
היחסים וההערכה במקום העבודה, אפילו יחסים אנושיים ספציפיים. האם אני נשען יותר מידי על “איך זה מרגיש כרגע, במקום העבודה שלי או ביחסים האלו או האחרים”? כל הדברים האלו חשובים, אבל איזו משענת הם נותנים? האם הם לא כובלים אותך למשהו ארעי מאוד, שיכול להיעלם ברגע, ולכן יש בהם איזה אי ביטחון שמגיע איתם, אם אני נשען עליהם מהזווית הלא נכונה? איזה ערך הם שומרים, נוכח הודאות לגבי סופיות החיים? עכשיו, אני לא אומר שאנחנו לא צריכים לעשות את הדברים האלו. לדאוג לגוף, לדאוג לפיננסים שלנו. למעשה, רוב אמר לי פעם, שהוא מקווה שאני אקבל הרבה דאנה – כדי שאוכל ללכת וללמוד ולהכשיר את עצמי לכל כיוון שארצה. ובטח שאני לא אומר: “יחסים הוא לא מהימנים, אל תעשו אותם”. לא צריך לאמץ מבט פשטני ובינארי של: “הדברים האלו לא מהימנים, ולכן אנחנו הולכים ועושים דברים אחרים”. בכל אחד מהדברים האלו ישנם מישורים אמינים, ומישורים לא אמינים, והם גם לא באמת אחרים או נפרדים ממה שהוא מהימן באופן מהותי. זו שאלה של צורות הסתכלות. אבל נחזור לנושא.
אז השאלה היא: על מה את.ה נשען.ת? לאן את.ה פונה? במה את.ה מוצא.ת מפלט? בתוך זירות החיים האלו ובזירות אחרות, מהם אופני הפנייה, אופני הפעולה, שיאפשרו יותר תחושת השענות, יותר תחושת ביטחון, שלא יכבלו אותך אל דברים שמטבעם נמצאים באזורי זמן קמצניים ותלותיים וקופצנייים כל כך? מה מאפשר תחושה אמיתית ומהימנה של ביטחון שלא נעשה אילם, חיוור ושברירי לנוכח הידיעה אודות סופיות החיים?
אפשר לדבר כאן על החווייה של ״היותם של דברים כבולים בזמן״, ועל האפשרות לחוות דברים באופן שהוא יותר או פחות כבול. זה באמת ציר שאנחנו יכולים לנוע עליו. אם אני מפרסם משהו ברשת חברתית כזו או אחרת, ואני חי, באותו זמן, ביחס לתגובות שאני מקבל, זה יוצר תחושת זמן מסויימת. אם אני מחכה לחדשות כאלו ואחרות, או חי ביחס לזמן שבו אני מצפה למשכורת שלי שתגיע, אז אני חי באזור זמן מסויים. אם אני מסנכרן את עצמי עם מקצבים של יום, לילה, רוחות, גשמים ושמש, או לאזור זמן של התבגרות של גוף ותהליכים נפשיים של התבגרות, ונותן לזה לספר לי מהו העולם ומהם החיים, אני חי באזור זמן אחר לגמרי. ואם אני משוקע בסמאדהי כזה או אחר, אני יכול למצוא את עצמי באזור זמן אחר מזה. ואם אני במגע עם מאפיין של הדברים שמתעלה על הארעיות שלהם, זה אזור זמן אחר. ושוב, זה לא שחור ולבן, אלא זה עניין ושאלה של: ״למה אני נותן סמכות?״
מהזווית של הדהרמה שהקנון מוסר, אפשר להצביע על כמה דברים שמאפשרים פנייה לאזורי זמן כבולים פחות, ואני אזכיר שלושה כאלו.
הראשון הוא הערך של פעולות, של הלב והתודעה, של הדיבור ושל הגוף. השני הוא – אופני חוויה שיש להם תחושת יציבות ומהימנות, ומשנים את התחושה של “מהו העולם”, ו”איפה אני חי”, ומתוך חזרה, עשויים לשנות אותו באופן קבוע יותר. והשלישי הוא -סוג של ראייה וידיעה, שמתעלה על הארעיות, ובסופו של דבר אינו בהכרח נפרד מחוויות ומחוות יומיומיות. כל שלושת אלו אפשריים.
לגבי פעולות. רוב הציע פעם שאחת מהזוויות הגאוניות של הבודהא היותה, שהוא הציע לחשוב במונחים של פעולות, במקום של עצמיים. זה נעשה ברור ככל שהזווית של עצמי מובחן, נפרד ואמיתי מתרככת. ובוא נשאל בפשטות: אם מישהו מתנהג באלימות, בגסות, ואז הוא מת, האם הפעולות שלו לא ממשיכות, באופנים שונים, להדהד ולעשות אפקט? האם הן לא יולידו רשת שלמה של תוצאות? ודאי, וגם מהזווית של הקנון, זה לא דטרמיניסטי. זה לא שאם מישהו עשה כך – זה בהכרח יוליד לתוצאה ספציפית כזו או אחרת. תמיד, התנאים שנפתחים בהווה, שבתוכם אפשר לבחור, ישפיעו על איך דברים ייפתחו. אבל עדיין, לפעולה של אלימות, של גסות, או של ביטול האנושיות והכבוד של האחר, יהיו השלכות כאלו ואחרות. אנחנו מוסיפים אותן לזרם האינסופי של הדברים שהיו ולתווך האפשרויות של דברים שיהיו. אנחנו יורשים אותן, במינוחים של הקנון. ואם אני נוהג בכבוד, בענווה, בהכרת האחרות והערך של אחר, האם זה לא ישפיע, האם זה לא יעשה משהו, שאי אפשר למדוד אותו, ובאופן שלא תלוי בהמשכות החיים הספציפיים שלי? יש מימד של נצחיות לדברים האלו.
אז לגבי היחסים, או העבודה – אפשר להתלות בהם באופן שידגיש את הארעיות שלהם, אבל אפשר גם למצוא אותם כזירות שקוראות ומאפשרות פעולות מסויימות, של דיבור, גוף ומיינד, ולדעת שהפעולות האלו, שיחסים או סוג מסויים של עבודה מאפשרים, הם ענין גדול וחשוב מאוד. שהם לא מוגבלים בכוח או בחשיבות שלהם.
אפשר לחזור לרגע לסיומת של הציטוט האחרון:
״in terms of coarseness & refinement…״
וזה מוביל אותנו לאזור הבא, של מישורי חוויה שהם פחות מוגבלים ותחומים בזמן.
על השלישי, של ראייה וידיעה שמאפשרות חריגה זמנית מתחומי הארעיות, שיכולות לקבל תוקף של אמת, אני לא אדבר עכשיו.
אז יש לנו מישורי חוויה. מישורי החוויה שאנחנו קוראים להם “בראמה-ויהארה” הם מישורים של ביטחון משמעותי יותר מהרגיל. הג’האנות והמרחבים הלא חומריים הם מישורים של ביטחון משמעותי ומהימן יותר מהרגיל. ואליהם אפשר להוסיף השענויות על תחושת התודעה או המודעות, שלא נוכחים כל כך בקנון, אבל מורים.ות ומתרגלים.ות אחרים.ות במסורת הציעו אותם ככאלו.
אז אפשר לפנות לכמה תיאורים של אזורי חוויה כאלו.
למשל, שהייה בלב קורן טוב לב (ואותו תיאור חוזר על עצמו לגבי חמלה, חדווה ואיזון מנטלי)
או שהייה במצב של הספגות בשמחה, שהיא השנייה מבין ארבע ההספגויות החומריות (שהיה אפשר להתייחס לכל אחת מהן, או למימדים הלא-חומריים):
בבירור, במצבים כאלו התפיסה לא יוצרת עצמי-עולם-ואחר באופן הרגיל. ברור שהיא חווה דברים אחרת. ובאופן בלתי נמנע, מערכת היחסים שלה עם הזמן משתנה גם היא, והיא פחות כבולה לזמן, פחות לכודה ביצירה וחוויה של ״אירועים בזמן״.
רשימה נוספת של אפשרויות מוכרות ויפות אפשר למצוא בדרשה הארוכה לראהולה. למשל:
וגם בהצגה הקצרה של הריקות
וישנן עוד, בקנון ובמסורות מאוחרות יותר. אבל הבנת.ן את הרעיון.
(2) צורות הסתכלות של תובנה
אבל רגע. רגע רגע.
הצעתי את אפשרויות ההשתקעות האלו, ולאחר מכן הצענו גם ״צורות הסתכלות של תובנה״. וזו זווית קצת אחרת. מישורי החוויה הם רבדים של תפיסה שאפשר לפנות ולהשתקע בה. וצורות ההסתכלות של תובנה מציעות משהו קצת אחר. שם, עם התפיסה של ארעיות, או עם התפיסה של דוקהא, שנקרא לה כרגע ״אי מושלמות״, או עם זו של אנטה, אנחנו פונים אל רבדי חוויה שהם לא יוצאי דופן, אחדותיים, פחות כבולים בזמן. אלא דווקא אל הרגילות והטריוויאליות של חוויות גוף וצלילים, של תנועות מנטליות וכוונות, של תחושת מודעות. וההצעה ב״צורות ההסתכלות של תובנה״ היא לפנות אליהם מזווית שמתירה את היחסים הרגילים איתם. מתירה את הקיבוע שלהם בזמן, או את המשיכה והדחיפה וההשקעה המנטלית בהם, או את התפיסה שלהם כ״עצמי״ או ״שייכים לעצמי״. אז אנחנו פונים.ות לדברים ״די רגילים״ אבל באופנים לא רגילים. ואז צריך לגשת לשאלה: מה מערכת היחסים בין שתי האפשרויות האלו? ולמה ואיך הן תומכות האחת בשניה? ולאן זה עשוי להוביל?
ישנה דרשה שמספרת לנו משהו חשוב על אזורי השהייה האלו:
בדרשה היפה הזו, גודאתה הנאצל שואל את צ׳יטה בעל הבית משהו כמו: ישנם כל מיני מישורים של קיום. בדרשה הזו הוא מכנה אותם ״שחרורי תודעה״. ישנו המצב של הלב חסר הגבולות (מה שכיניתי קודם לכן ״בראמה-ויהארה״) והאפשרות של ״אין״, זה של הריקות (כאן, וגם במקומות אחרים בקנון, המילה ״ריקות״ מציינת משהו אחר מהמשמעות שהיא מקבלת בזרמים חשובים של המסורת המאוחרת) ושל השחרור חסר הסימן. באיזה אופן ומובן הם דומים ובאיזה אופן ומובן הם שונים?
צ׳יטה מתאר את מישורי החוויה האלו, ואז מציע: בכל אחד מהם השתוקקות סלידה ותעתוע, ״שלושת הרעלים״, יופיעו כהתהוות גסה שמנוגדת .באיכותה לסוג העידון שבאותו מישור. בהשענות על הלב חסר הגבולות, השתוקקות סלידה ותעתוע יופיעו כ״מידה״ או ״שיעור״. ב״אין״, הם ייצרו ״דבר מה״, ב״חסר סימן״, ייצור ״סימן״. וכן הלאה.
ואכן, בחוויה בפועל, מישורי קיום מעודנים יותר יחשפו את ההשתוקקות, הסלידה והתעתוע כיוצרים של חוויות. השהייה במישורי הקיום האלו, שנשענת על הפעילות המנטלית שמתחזקת אותם והשקטת הפעילות המנטלית שמבנה מישורי קיום טריוויאליים יותר, היא אופן בו אפשר להבין את התנועות והפעולות של התודעה לא רק כתנועות שיוצרות תנועה ותגובה במישורי הקיום הנתפסים ברגיל, אלא כיוצרים של החוויה ממש. הם משמשים כסטנדרט אחר של קיום, כדיאטה טהורה יותר, שעל בסיסה אפשר לראות את האופן בו השתוקקות, סלידה ותעתוד יוצרות תסיסה. אבל אופיה של התסיסה היא לא רק ביחס לעולם ובתוכו, אלא התסיסה היא מבנה ויוצרת את מופעי העולם הרגילים.
צורות ההסתכלות של התובנה, שאני לא אכביר כאן בציטוטים של הבודהא לגביהן, פונות מן הכיוון ההפוך. הן מרגיעות את היחסים של התסיסה, ומתוכן נפתחים מישורי חוויה טהורים ונרחבים יותר, כבולים פחות בזמן.
(3) סמאדהי ותובנה – שני אפיקים הולמים
הבודהא מדבר על ארבעה סוגים של אנשים.
Monks, these four types of individuals are to be found existing in world. Which four?
כאלו (1) כאלו שמיומנים.ות בשלווה, בשהייה במישורי חוויה יפים, אבל לא בהבחנה לגבי אופן התהוות החוויה. (2) כאלו שכן יש להם.ן הבחנה לגבי התופעות, אבל לא מיומנים.ות בשהייה שלווה; (3) החסרים.ות את שניהם; (4) הניחנים בשניהם. לא קשה לנחש מהי המשימה לכל אחד מסוגי האנשים האלו. לראשונים – לפנות אל אדם המיומן בהבחנה, ולשאול אותו.ה לגבי האפשרות של טיפוח שלה. לשניים – לפנות לכזה.ו המיומנ.ת בשלווה, וכן הלאה. שווה לקרוא את הדרשה הזו, שנותנת דוגמה יפה לסוגי השאילה המוצעים.
בפועל זה גם נכון, ולעתים קרובות גם פחות מובהק ממה שזה נשמע.
מה שלפעמים מפתיע הוא, כמה זה נכון. כמה ישנם.ן א.נשים מסויימים.ות שבגלל מיומנות או נטייה, ייטו באופן ברור מאוד לתרגולים של צורות ההסתכלות של תובנה, והאפשרות של סמאדהי מובהק יותר תהיה עבורם רק השתמעות של אלו. הבודהא מתאר תהליך הפתחות כזה ב״דרשה על טיהור הזהב״.
ועוד יותר מזה, פגשתי כאלו שיש להם.ם נטייה וכושר לסמאדהי, לאיחוד ואיחוי של הגוף והתודעה במדיטציה, שאכן מוליד תובנה משמעותית (בדיוק משום שהוא מאפשר ראייה של קארמה, של האופן בו הפעולות של התודעה יוצרות את החוויה), ושהאפיק של תרגולי תובנה הרבה פחות נגיש עבורם. זה לא נדיר שאלו מרגישים לא מומשים במדיטציה שלהם, משום ש (1) האפיק של סמאדהי צריך זמן, סבלנות ולעתים דורש טווחי זמן והתמדה של טיפוח שיתקשו לעמוד בקצב של התרגול היומיומי, שלרוב הוא ל עשיר מספיק, ו(2) בדגשים של הריטריטים-בני-השבוע, שלרוב נוטים לכיוון תרגולי התובנה ו-(3) העמקה בסמאדהי, והאפשרות לתרגם אותו לתובנה, עשויה לדרוש הנחיה של מורה בעל.ת נסיון באפיק הזה.
וזה פחות מובהק, משום שהסמאדהי, אם מכוון באופן סביר, יוליד תובנה, ותרגולי התובנה יוליכו בקלות לסמאדהי, שרק צריך לעודד אותו על ידי השענות על מנוחה והנאה במישורי התפיסה היפים שנפתחים.
(4) בנוי, אבל פחות
היום אני אנחה את הריטריט לכיוון צורת ההסתכלות של אנטה. אוביל אליה כך:
בריטריט הזה הצגנו את האפשרות של טיפוח, בעיקר דרך הזווית של מטא. וזו אחת מבין האפשרויות הרבות של הטיפוח שיכולות לפתוח ולאפשר מישורי תפיסה מעודנים עבורנו. אפשר, וכדאי, להזין אותה ולהשען אל תוך אפשרויות התפיסה היפה שהיא מאפשרת. השענות כזו מלמדת איך התודעה יוצרת עולם. על ידי מילים, דימויים, רגישות גופנית מסויימת, אנחנו יוצרים ונהנים מעולם של טוב לב. וזה מלמד אותנו, גם איך התודעה יוצרת, מבפברקת, עולמות אחרים, פחות מיומנים.
והצגנו גם את צורות ההסתכלות של תובנה. הן ניגשות מהכיוון השני. הן ניגשות אל היחסים הרגילים שלנו עם החוויה, שיוצרות את מרקמי העולם שאנחנו יוצרים שוב ושוב ונולדים לתוכם מתווך הרגל, ומאפשרות התרה שלהן, על ידי ריכוך של הפעולות האלו.
עכשיו, כדאי ואפשר לומר פה משהו על אמת ופיברוק, והיחסים ביניהם לבין דוקהא.
מהזווית הזו, אנחנו תמיד משתתפים.ות ביצירה של החוויה, באופן בלתי ניתן למדידה. אין שום רובד של החוויה שנחווה מבלי שהלב-תודעה שלנו משתתף ביצירה שולו. באופן מאוד ממשי, העולם מופיע, כפי שמופיע, ומופיע בכלל, מתוך ההשתתפות שלנו. ובהיעדר כוונה מתמידה , ברורה ומיומנת לכיוון השני, כל הסיכויים הם שההתערבות וההשתתפות אינן מיומנות, ומבוססות על משיכה ודחיפה, סביב האופן בו האינטרס לעצמי מדומיין שוב ושוב (אם כי בדרכים שונות וברמות שונות, כפי שכבר יכלנו לראות). במילים אחרות, אנחנו תמיד עושים משהו, עם כל מה שנחווה. בכל מראה, צליל, מחשבה, רושם – הלב שלנו משתתף ומתערב. הוא שמגידר ״איך הן יופיעו״ ו״ש״ הן יופיע בכלל.
ההשתתפות הזו, מהזווית של הדהרמה ובהיעדר הכוונה אחרת, נעשית מתוך תעתועים, עיוותי תפיסה שתומכים האחד בשני. הבודהא מזכיר ארבעה מסויימים, ובסגנון ההוראה שאני דבק בו, השלישי מהם מורחב לשניים, ואילו הרביעי מוכל בתוך השני. אז – עיוות תפיסה אחד הוא הקביעות של הדברים, אחר הוא האפשרות למצוא בהן סיפוק עבור העצמי, שלישי הוא הליהוק של העצמי והאינטרס שלו להזנה אנוכית כמרכז הקיום הנתפס, והרביעי הוא האמונה בקיום עצמי של הדברים ״מצד עצמם״. דרך הספגות והבנה של מישורי הקיום המעודנים, ובאופן ברור יותר, דרך צורות ההסתכלות של תובנה, אנחנו מוזמנים.ות להרגיע את הדלקות האלו.
ועם ההרגעה שלהן, על ידי צורות ההסתכלות של תובנה או על ידי ההשתקעויות בשלווה, יש פחות סבל. ויש גם פחות תעתוע. ומה שמתגלה שם הוא לא רק מותר יותר, חופשי יותר, חומל יותר, הוא גם כנה ואמתי יותר.
נחשוב על התקף של כעס. האופן בו מישהו.י תופס.ת את האדם השני, כאשר הו.יא זועם.ת, הוא לא רק ממכר, מתסיס, מחמם והרסני. הוא גם מתועתע מאוד. מה הראשון.ה באמת מבין.ה על האדם עליו הו.יא כועס.ת? עד כמה התמונה שם עשירה, מורכבת, פתוחה לריבוד, סקרנית ושואפת להבנה? וכמה אמת תמונה צרה כזו מגלה? (ודאי, ישנן הזדמנויות בהן כעס יגלה משהו משמעותי, כחלק ממכלול עשיר יותר)
אותו הגיון עובד כאשר אני יושב במקום, כפי שאני עכשיו, וחווה אותו מן הזווית של ״איך הוא משרת אותי או לא״, במובנים הרבה יותר עדינים. ״רגע, זה קצת רועש מידי״, ״רגע, הטמפרטורה הזו קצת לא נוחה״, וכן הלאה וכן הלאה. העצמי נאבק עם זה וזה בדרך למה שהוא רוצה. מובן, אנושי. ובוא נשווה את זה לתפיסה של רצון טוב שקורן לכל כיוון. זה לא רק מרגיע, לא רק מקל עלי, אלא גם מאפשר לדברים להראות את עצמם באופן כנה יותר, באופן שהוא לא רק מהזווית הצרה של ״האם זה טוב או רע לי״. הוא לא רק משחרר אותי, הוא משחרר אותם. היתושים, הצלילים, האנשים האחרים, חופשיים מהצרות שכפיתי אליהם. הם ניראים באופן פחות מקובע, מתועוע, וכך יכולים לקרון יופי ורב רובדיות. יש שם הרבה יותר מקום לאמפתיה והבנה. אני משחרר אותי ממאבק איתם, ומשחרר אותם מהצרות של להיות לפותים במאבק.
מה שצורות ההסתכלות של תובנה, כמו השהייה במישורי הקיום המעודנים מאפשר הוא לא רק אפשרות קלה ומספקת יותר, אלא הוא גם כנה יותר, אמתי יותר, וראוי יותר לבטוח בו. ממש כמו שראוי יותר לבטוח במה שאתה חושב על מישהו כשאתה מביט בו מתוך הבנה עשירה, מאשר מתוך זעם, כך העולם שמגלה את עצמו מתוך תפיסה של עולם של רצון טוב, הוא כנה ואמתי יותר, וראוי יותר לאמון, ביחס למה שמתגלב מתוך התפיסה של ״עולם של דברים שהם איתי, נגדי, או לא רלוונטיים אלי״.
זווית כנה אפילו יותר יכולה להפתח מתוך הרגישות לחוויות עולם שונות, הבנת האופן בו הן נוצרות (במונחים גם גסות ועידון) והשאילה: ״מהו, אם כן, העולם האמתי?״. שאילה כזו מתחילה לדקק את עיוות התפיסה הרביעי, והקשה ביותר לניקוב, שהוא תחושת הקיום העצמי של דברים. יותר ויותר אפשר לראות: “העולם מופיע מתוך היחסים והפעילות של התודעה״. וזה לא שולח את המסר: ״אה, העולם לא קיים כלל״, אלא מלמד אותנו על אי הסופיות של הדברים, על חוסר היכולת לקבע אותם, לא רק משום שהם משתנים, אלא משום שהטבע שלהם הוא מעל לכל שיעור. אין את ״האופן בו דבר הוא״, והוא מוזמן להיות תמיד ״מעבר״. כדי שזה יוטמע בפועל, שווה לראות את זה מזוויות שונות וברמות שונות של עומק. אלו יחסים שמציבים את הנפש בעמדה של ענווה ויראה.
(5) איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה ?
לסיום לריטריט הזה, אני אומר עוד משהו על ריקות.
דיברתי על העיוותים של התפיסה, שהבודהא מצביע עליהם. על השלישי אפשר לדבר בשני אופנים: כהיעדרו של עצמי אישי, וכהיעדרו של עצמי של דברים. הזווית השניה, שהבודהא מצביע עליה בדרשה לקצ׳יאנה ושמודגשת במסורת המאוחרת, פותחת עוד אפשרויות של ראייה וחישה. מה שאני אומר עכשיו הוא לא הזמנה לתרגל את צורת ההסתכלות הזו היום, אלא הצבעה על דברים שעוד נמצאים מלפנים.
היעדרו של העצמי של הדברים נקרא במסורת המאוחרת ״ריקות״. המילה הזו מצביעה על כך שהדברים לא קיימים ״מצד עצמם״. לא רק העצמי, אלא גם המצרפים. כל תחושת גוף, וודאנה, תפיסה, תנועה מנטלית או הכרה. ובמשתמע – כל דבר שהוא, משום שמזווית הדהרמה – לא נמצא דבר שהוא ״אחר מאשר״ תפיסה. כל מה שנחווה הוא בגדר תפיסה. זו ראייה שמשחררת באופנים שונים. זה לא, בסופו של דבר אומר ש״אין דברים״, אלא זה אומר משהו יותר מעניין ומשעותי מזה. גם ה״אין״ הוא ריק. אין באמת ״אין״. זו ראייה שמתעלה על ההנחות בדבר ״יש״ או ״אין״. המסורת המאוחרת אומרת: זוהי הראייה שמשחררת. איך אפשר לטפח אותה?
כדי לראות את הריקות של הדברים דרושים מגוון של אמצעים. ישנם תרגולים אנליטיים, שמוכיחים לתודעה שהאופן הרגיל בו תופסים דברים הוא, לוגית, לא יתכן. קל לשמוע את זה ולהחליט מראש ״זה לא בשבילי״ , אבל אחרי שנים של הוראה אני יכול לומר שלאנשים מסויימים זה עובד בצורה מדהימה ממש. אבל רוב, באחת מהזוויות הגאוניות של העבודה שלו, הראה אופן אחר בו אפשר לראות ריקות באופן משכנע, שבנוי על תרגולי הסמאדהי והתובנה שהבודהא מציע, כפי שעקבנו אחריהם כאן.
ברואים, אנחנו, נולדים.ות מתוך הפעולות שלנו בעולמות שונים במונחים של גסות ועידון. זוכרים.ות? והרי זה מה שעשינו השבוע. פעולות של השתקעות בהזנה המדיטטיבת שנובעת מתוך טיפוח מובילה להזנה ולידה של עידון. התרה של אופנים בהם התודעה מבנה את הסבל ואת מישורי החוויה שיוצרים סבל, כלומר – קיבוע, משיכה ודחיפה, הזדהות – מוליכים להתרה וללידה בעידון. עכשיו, כשאתה במישור של עידון, איך אפשר לתאר את התהליך שקורה שם. מה קורה לדברים?
כשמישהו.י אומר.ת לי, ואומרים.ות את זה לא מעט: ״אני מתרגל.ת את הרגעת המשיכה והדחיפה, ומתוך זה מוצא.ת את עצמי במרחב נרחב ופנוי״, מה קרה לדברים? למחשבות, להלכי הנפש, לקונסטרוקציות של עצמי ואחר, לחישובי הזמן ומניין הזמן, מה קורה לתחושה של ״דברים חיצוניים?״ כשמישהו.י מתרגל.ת אנטה, ואומרת: דברים ניראים ממש שקופים, חסרי ממשות (וזה מרגיש נפלא!) – מה קרה לדברים? איך הם נעשים שקופים? איך העולם הפך לעדין, אוורירי כל כך, דמוי רשת עכביש (gossamer) כמו שרוב היה אומר לפעמים?
איפה דברים?
כשלא תומכים בהם, הם לא מופיעים. הם לא שם בשביל התפיסה.
ואחרי הריטריט, או מחוץ לתרגול, הנה הם חוזרים. אוקיי. אגב, אין מה לדאוג, עם החזרת המשיכה והדחיפה, דברים נוטים לחזור. או בעצם אולי זו כן סיבה לדאוג. משום, ש,אם זה לא ברור, מצבים של דעיכה רבה או יחסית הם מצבים של נינוחות, חדווה, שלווה, שוויון נפש. הנפש צמאה אליהם. כשהדברים דועכים שוב ושוב, ואז חוזרים, מתחילה להתגבש תובנה לגביהם: הם לא באמת אמיתיים כמו שהם נידמים. הם, כמו המצאות וחלומות, נוצרים על ידי תודעה, בלתי נפרדים מן התודעה שיוצרת אותם. וכם הם מאבדים את ההכרחיות שלהם. את התחושה ש״זה בהכרח כך״. קל להבין למה זה רעיון טוב לגבי קונסטרציות וקונסטלציות של עצמי-אחר שנושאות סבל ברור. למה זה טוב לגבי משהו כמו הגוף, או תחושת ה״דברים שבחוץ״? כשדברים דוהים ושבים, זה לא מביא את התודעה לחשוב: ״הא, זה רק ריק, זה לא חשוב״. כמו שאם אני רואה משהו כ״לא עצמי״ זה לא אומר ש״הא, לא אכפת לי ממנו״. כשמשהו דוהה ושב, זה אומר לתודעה: ״יש בזה יותר ממה שאת יכולה להקיף ולהכיל״. זו עמדה של יראת כבוד. דברים משוחררים מהעול של ידיעה מקבעת ומפחיתה שלהם.
(הזווית של ראיית הריקות של הדברים על דרך הדעיכה שלהם היא הבנה של ההתהוות המותנית כעלייה או דעיכה בו-זמנית של הפקטורים השונים המתוארים בה, כאשר הפקטור של ״תפיסה״ הוא המציין את ״כל הדברים״. התיאור של ההתהוות המותנית נמסר בקנון פעמים רבות, ואחת מהן היא בהמשך אותה הדרשה לקצ׳יאנה.)
יש כאלו ששומעים את זה ומרגישים או מגיבים בלומר: ״הא, זה אומר שהכל נוצר על ידי התודעה. איך שלא תסובב את זה, זה נשמע בודד, סוליפסיסטי״. אני חושב שזו תגובה מאוד סבירה. התשובה לזה היא, שגם התודעה היא נטולת קיום, כמו אותם דברים. היא נוצרת באופן בלתי נפרד מהם. וגם תהליך היצירה, בסופו של דבר, נראה כריק. אבל זה מסע שלא כדאי לקצר. צריך, כדאי, לראות את הדעיכה של הדברים שובו ושוב, מכיוונים שונים, ברמות עמוקות ככל שניתן, כך שהאינטואיציה לגביהם משתנה באופן עמוק. כך שללא ספק, מישהו.י יכול.ה להרגיש: ״כן, ״עם הגב לקיר״, אני יודע.ת שהם נטולי קיום עצמי. ראייה הריקות של התודעה ושל תהליך הפיברוק, היצירה על ידי התודעה יכולים לחכות. חבל לשרוף רפסודה לפני ששטים. המסע של ראיית הריקות של התודעה על כל פניה, של ההתהוות המותנית וכן הלאה, מונח על התשתית של ראיית הריקות של התפיסה, של הדברים, ומוכח על ידי התלות ההדדית ביניהם. אבל זה סיפור קצת אחר.
בפרק הפתיחה של ראייה שמשחררת רוב כותב:
When this profound knowing of the voidness of all things is absorbed, beyond mere intellectual understanding, there is liberating insight into the heart of reality. There is an awakening which fundamentally alters the way in which we perceive the world. This is the realization necessary for enlightenment. Nāgārjuna, among others, pointed out that ״Without recourse to the ultimate truth, nirvāṇa is not attained.״
If you dislike such talk that concretizes ‘end points’ for practice, we might simply say instead: To the degree, depth, and comprehensiveness that we can realize the emptiness, the illusory nature, of phenomena, to that degree, depth, and comprehensiveness is freedom then available to us.
Burbea, Rob. Seeing That Frees: Meditations on Emptiness and Dependent Arising (p. 8). Hermes Amāra.
