את השיחה המקורית ניתן למצוא כאן:
https://dharmaseed.org/talks/50501
בחלק הראשון של השיחה אמרנו שאפילו רק מעט סקרנות והקשבה בתשומת לב לעמדות או להוראה של מורים שונים על התעוררות ועל כניסה לזרם – אפילו אם נישאר רק בתוך, בואו נאמר, מסורות הוראה תרוואדיות, או הוראה שמבוססת על הקאנון הפאלי, ואפילו רק בתוך המסורת של מדיטציית תובנה – אפילו רק מעט הקשבה בתשומת לב, קריאה, וכולי, של מגוון של קולות (גם של מורות וגם של מתרגלים), תגלה די מהר שלמרות הרבה דמיון באוצר המילים המסורתי (דוקהה, קץ הדוקהה, ארבעת האמיתות הנאצלות, וכולי), למרות הדמיון באוצר המילים, למעשה יש טווח רחב למדי של פירושים להתעוררות ולשלבי ההתעוררות (למשל כניסה לזרם, השלב הראשון, מה שהבודהה תיאר כשלב ראשון), טווח רחב למדי של פירושים למילים האלה. יש הרבה הסברים.
וזה טוב בעיני. אני שמח שיש הרבה. אני חושב שפירושים שונים, או דימויים שונים של התעוררות, ורעיונות שונים, ומושגים שונים על התוכן של התעוררות ומהי כוללת, יתאימו לאנשים שונים. וזה חשוב. אז אני באמת באמת חושב שהמגוון במסורת התרוואדית המודרנית, המסורת המודרנית של הקאנון הפאלי, המסורת של מדיטציית תובנה, הריבוי שיש שם, הפיצול, חוסר ההסכמה, אני חושב שזה חשוב, ובריא, ואפילו נחוץ בימים האלה.
ויותר ויותר, בשבילי, ההתעסקות, או אפילו רק לשמוע אחרות מתווכחות ככה על האטימולוגיה של מילים מסוימות, או מתפלפלות על טקסטים מהקאנון הפאלי, מנסות להתעקש על פרשנות למילה או פסקה מסוימת, כאילו מדובר בפרשנות היחידה האפשרית או הפרשנות היחידה הנכונה, מצמצמות, מצמצמות את האפשרויות הפרשניות באופן הזה, בשבילי, איפה שאני עכשיו, במקום שאני בו בתרגול ובחיים – שהוא שונה מבעבר – העיסוק הזה נראה לי קצת מטופש עכשיו. אז משהו שבזמן אחר הייתי משקיע בו לא מעט, ומתייחס אליו כחשוב למדי, נראה לי עכשיו קצת מטופש – הוויכוחים האלה על אטימולוגיה ומילים, וההתחפרות בטקסטים, ודברים בסגנון הזה. זה מה שאני מרגיש עכשיו, באופן אישי, ברגע הזה בהתפתחות שלי, בחיים, בתרגול.
ואולי אני אחזור לזה, לשאלה למה אני מרגיש ככה. ובהקשר של מה שאמרתי בשיחה הראשונה, אני מרגיש שיש דרכים אחרות להתכוונן אל השאלה “מהי התעוררות?” מלבד חזרה אל הטקסטים ופלפול על מילים. אני מרגיש שיש דרכים אחרות שעשויות – עבור חלק מהמתרגלות, או עבור חלק מהמתרגלות בנקודות מסוימות בדרך, בנקודות מסוימות בהתפתחות התרגול שלהן – יש דרכים אחרות שעשויות להיות אולי פוריות יותר, מעניינות יותר, וממש מועילות יותר. אז יש דרכי התכווננות אחרות, נחזור אליהן בהמשך. וגם, כמו שאמרתי בשיחה הראשונה, אני מרגיש שזה חשוב להבין, להיות מודעות ל-“למה אני מאמצת השקפה מסוימת?” יש לי השקפה שאומרת – “זו התעוררות” או “זוהי המשמעות של המילה הזו.” ולמה? מה קורה אצלי שמניע אותי לעבר ההשקפה הזו, למה אני נאחזת בה, או מתעקשת עליה, או מאמצת אותה, או מה שלא יהיה?
אז למשל, אלה שנכנסו לזרם, סוֹטָאפַּנַּה. כמו שאמרתי, בקאנון הפאלי הבודהה דיבר כמה על שלבי התעוררות: כניסה לזרם היא השלב הראשון, ההתחלה; מי שיחזור פעם אחת ומי שלא יחזור עוד, השלבים השני והשלישי; ארהנט, המואר לגמרי, השלב האחרון. ומישהו סיפר לי על שיחה עם מתרגל אחר אחרי ריטריט, והמתרגל השני אמר שהוא חושב שהוא נכנס לזרם, או מחשיב את עצמו כנכנס לזרם כי הוא יכול “ללכת עם הזרם.” ואני לא בטוח מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה (לא חשוב), שהוא יכול “ללכת עם הזרם” בחיים ולכן הוא נמצא בשלב שהבודהה כינה כניסה לזרם, כי אם נכנסת לזרם, אז אולי אתה הולך עם הזרם.
אז היינו יכולים להיכנס לוויכוח שלם, ולהגיד “טוב, הבודהה לא לימד ‘ללכת עם הזרם.'” יהיה מאוד קשה למצוא – אם תסרקו את הקאנון הפאלי, יש שם מעט מאוד ניסוחים בסגנון של “ללכת עם הזרם,” או אפילו דימויים או טקסטים שמאמצים נימה מהסוג הזה. “ללכת עם הזרם” זה מושג די מערבי. הבודהה באמת דיבר על ‘זרם’ במילה סמסרה. אז, סמסרה – אחת המשמעויות של המילה הזאת היא הזרם, הזרימה המתמשכת [the flowing on]. סָרַה (Sāra) בא מהשורש סוּ (su) שהמשמעות שלו בפאלי ובסנקריסט היא לזרום. וזה בדיוק מה שהבודהה ביקש לעצור – לעצור את הזרימה, לקטוע אותה, לשים סוף לסמסרה. היינו יכולים להיכנס לוויכוח שלם, אבל יש מעט מאוד בסיס טקסטואלי בקאנון הפאלי להוראה שמדברת על הליכה עם הזרם. או שהיינו יכולים לומר, הייתה הוראה על הזרם, שהוא סמסרה, והזרם הזה – הסמסרה, הוא מאוד בעייתי. ואז יש גם את ההוראה על כניסה לזרם, שמלמדת שהרבה מאמץ, הרבה חתירה מכוונת והרבה התמדה – אלה מילים של הבודהה – יביאו את המתרגלת לשלב שבו משהו מתגלה, או מתבהר, או נפתח או משהו משתנה בישות, והשינוי הזה יוצר בסיס לתובנות נוספות, מין, אם תרצו, בסיס שאי אפשר ליפול ממנו. שאי אפשר לחזור ממנו אחורה. ההתקדמות מהמקום הזה היא בלתי נמנעת. נכנסת לזרם שיקח אותך הלאה באופן בלתי נמנע – אפשר לומר שזה זרם מסוג אחר. אז יש את הזרם של הסמסרה, הסָרַה של הסמסרה, ויש סוג אחר של זרם שמוביל לעבר התעוררות.
אז במקום להתווכח ולהסביר את כל זה – שכמו שאמרתי, זה נראה לי קצת מטופש עכשיו, מכל מיני סיבות שאני אתייחס אליהן בהמשך – השאלה היותר מעניינת בעיני היא מה קורה ברקע שגורם למישהי לאמץ השקפה כזאת, ולהאמין שהיא “נכנסה לזרם כי היא הולכת עם הזרם, וככה אני מבינה את המושג הזה.” אני מתכוון, זה יותר מעניין אותי. מה המניע? מה פועל שם שאיכשהו מכוון, דוחף, מטה לעבר השקפה כזאת ולעבר תפיסה כזאת של העצמי? לא יודע. כמו שאמרתי, זה רעיון מערבי די חדש, הרעיון של “הליכה עם הזרם.” אפשר למצוא לו מקורות ברעיונות טאואיסטיים מסוימים וכאלה. זה רעיון מאוד פשוט, ורעיונות פשוטים, במיוחד כאלה שתפסו אחיזה בתרבות, יכולים להיות מושכים. הם מושכים כי הם נשמעים לנו הגיוניים, והם נראים פשוטים כי הם מוכרים לנו. זה גם רף יחסית די נמוך לשלב הראשון של ההתעוררות. אז די קל להבין אותו – או לפחות ככה זה נראה.
אבל בעצם אם נמשיך לשאול, מה זה אומר “ללכת עם הזרם”? אם נאו-נאצים ישיגו את השלטון, אני פשוט “אלך עם הזרם”? הפשטות של הגישה הזו מטעה. זה לא רעיון פשוט, אבל הוא נראה פשוט, והוא נראה גם כמו דבר שקל יחסית להשיג. אז אולי – אני לא אומר שזה ככה בשביל אותו מתרגל, או שזה היה ככה בשבילו – אבל יכול להיות שמה שפועל כאן הוא שמכיוון שזה רעיון פופולרי שנשמע יחסית פשוט, מכיוון שזה נשמע יחסית קל להשיג מצב כזה של “הליכה עם הזרם,” או פחות או יותר ללכת עם הזרם כמין – מה, סגנון חיים? אני לא יודע – אז זה עשוי להיות מושך. שוב, אני לא מתעקש או אומר שזה מה שהיה ברקע אצל אותו מתרגל. אני לא יודע, כמו שאמרתי, לא דיברתי איתו ישירות. אבל אני מתעניין יותר בשאלה מה באמת קורה כאן. מה הכוח המניע? מה דוחף אותי לאמץ רעיון כזה או אחר לגבי התעוררות ואיך היא נראית, דימוי של התעוררות, תמונה של התעוררות, וגם דימוי עצמי שעומד ביחס לתמונה הזאת?
אז האמת היא, אם נחזור רגע לטקסטים, אחרי שאמרנו את כל זה, האמת היא שכשהבודהה שרטט את שלבי ההתעוררות, ומה כל אחד מהם כולל, הוא לא אמר הרבה. ביחס לכל שלבי ההתעוררות, הוא מתאר עשרה כבלים (fetters). והשלבים איכשהו מסירים או מאוד מחלישים את הכבלים האלה. אז ארהנט הוא מי שהרס, הכחיד אחת ולתמיד, את כל עשרת הכבלים. מי שנכנס לזרם, השלב הראשון, עקר שלושה כבלים. השלושה הם – ספק; ‘היאחזות בטקסים וריטואלים’, ככה בדרך כלל מתרגמים את השני; והשלישי, סַַקַּאידִטּהי (sakkāyadiṭṭhi), שמתורגם בדרך כלל כ’תפיסת האישיות’ או ‘תיאוריה של האינדיבידואליות’ או משהו כזה.
אבל שוב, זה לא פשוט להגיד מהי באמת, בדיוק, המשמעות של כל אחד מהכבלים האלה. אז אפילו לגבי ‘היאחזות בטקסים וריטואלים,’ ההתרה שלה. שמעתי לזה הרבה פירושים שונים. חלק אומרים שהכוונה היא לא להיאחז באמונה שלריטואלים תהיה השפעה פלאית על החיים שלך. חלק אחר שהכוונה היא לא להיאחז בתרגול, מדיטציה או העדפה של סגנונות מדיטציה מסוימים על פני אחרים, והתעקשות ש”זאת הדרך הנכונה. לא, הדרך האחרת היא הנכונה. ככה צריך למדוט. לא, צריך למדוט אחרת.”
ובמיוחד כשאנחנו מתחילות לדבר על סַַקַּאידִטּהי. זו מילה ממש מעניינת. מה היא אומרת? אז אני לא מכיר את ההיסטוריה של המונח הזה, אבל אחרי שיטוט קצר אני תוהה אם המונח הזה – סַַקַּאיה (sakkāya) היה בשימוש לפני הבודהה. זה היה משהו שהוא אימץ. ויכול להיות שזה היה מונח חיובי, והוא אמר, “לא, אתן צריכות להיפטר מזה. זו לא חוויה או השקפה שאתן צריכות לשאוף אליה. צריך להיפטר ממנה.” אז הוויתור, השחרור, הראייה דרך – המשמעות של דִטּהי היא השקפות, או לפעמים מתרגמים את זה ‘תיאוריה’; אני אחזור לזה – אבל הוויתור או השחרור מהסַַקַּאידִטּהי. אם נתבונן, נשהה רגע עם השאלה הזאת, כשאנחנו שואלות “טוב, אז מה זה אומר, הסַַקַּאידִטּהי?”, אני יודע שלפי התרגום, או לפי אחד התרגומים הנפוצים, המשמעות היא ‘תפיסת האישיות’ או ‘תיאוריה של האינדיבידואליות’, או משהו כזה, ה’תיאוריה של האינדיבידואל’, סַַקַּאידִטּהי.
בפאלי, סַַקַּאיה היא למעשה מילה מורכבת, כלומר מילה שמאחדת שתי מילים אחרות, כמו שיש בגרמנית ובשפות נוספות. אז סַַקַּאיה ((s-a-k-k-ā-y-a היא הרכבה של שתי מילים – סַט (sat) וקַאיה (kaya). סַט היא מילה אחת וקָאיה היא השניה. ומה שקורה כשמאחדים את שתי המילים למילה מורכבת אחת הוא שה-ט’ הופכת ל-ק’, והתוצאה היא ק’ דגושה. אז סַַקַּאידִטּהי היא בעצם סַט-קָאיה-דִטּהי. אז יש פה שתי מילים, סַט (sat) וקַאיה (kaya).
המילה השניה, קַאיה, היא די מעניינת. המשמעות שלה היא ‘גוף’, וממש כמו באנגלית יש למילה הזאת, גוף (body), כמה משמעויות. אז משמעות אחת היא הגוף הפיזי. אבל גם בתוכה יש משמעות נוספת, לעיתים קרובות, של, כמו שיש לנו באנגלית, ‘גוף’ (body) כמעין אוסף, או גוש של דברים, או הטוטאליות שלהם – אז באנגלית אנחנו מדברים למשל על ‘body of work’ (גוף עבודות), או ‘body of people’(קבוצה של אנשים) או ‘body of water’ (גוף מים, מאגר מים גדול). המין משמעות הכפולה הזאת קיימת גם בפאלי. גם הגוף הפיזי נחשב לפעמים לאוסף, ערימה, מין שק של דברים. איזה דברים? ארבעת האלמנטים: אדמה, אוויר, אש ומים. אז לקַאיה יש משמעות כפולה כזאת. משמעות נוספת היא מונח שמציין את איבר המגע. אתה נוגע עם הקַאיה שלך. אתם מתנסים עם הקַאיה שלכם. אז כמו שהעין היא איבר הראייה, התודעה היא איבר המחשבה, הקַאיה היא איבר המגע. עוד משמעות היא המקום או המרכז של התחושה או של המודעות ועוד אחת היא – ‘הדבר שבאמצעותו אנחנו פועלים.’ אז יש כאן מרכיב אתי, כי אנחנו אחראים לפעולות שלנו. אנחנו נשפטים עליהן. הקָאיה היא מה שפועל בעולם.
המילה השניה שיש לנו כאן היא סַט. וסַט היא מילה מעניינת. משמעות אחת שלה – שחלקכן מכירות ממסורות הינדואיסטיות – היא ‘להיות’ או ‘להתקיים’ או ‘להיות נוכח.’ זו משמעות אחת. אז הצירוף שמתקבל הוא ‘הגוף הקיים’ או ‘המתקיים.’ האמונה, התיאוריה, וההשקפה של הגוף הקיים: עליה אנחנו מוותרות. או ההשקפה שאומרת שאוסף החלקים הזה קיים באופן אמיתי. משמעות נוספת של סַט היא אמיתי או ממשי – כמו, אתן יודעות, סַצַ’ה (sacca) היא המילה לאמת בארבע האמיתות הנאצלות. אז, מה, האמונה שאוסף החלקים הזה הוא איכשהו משהו אמיתי? מה אמיתי, האוסף או החלקים הבודדים? משמעות נוספת היא – מה שאמיתי. אז, אם תרצו, ‘הגוף האמיתי’ או ‘הקיים באמת.’ אז הדבר שאנחנו מוותרות עליו, עם הכניסה לזרם, הוא האמונה בגוף האמיתי. עוד משמעות, לפעמים, בצורה המורכבת – המילה הזאת סַַקַּאיה – ‘מה שיש לו בעלים’ – מה? קַאיה, מחזיק, בעלים של הגוף הזה או של הערימה או אוסף החלקים הזה. אז אני לא מאמינה במשהו שהוא הבעלים של כל זה. ועוד משמעות היא ‘חי.’ סַט כלומר ‘לחיות, להיות, להתקיים.’ אז אני לא, מה, מאמינה בתיאוריה של הגוף החי?
אז אתם רואים, מילה כמו סַַקַּאיה בעצם די פתוחה לכל מיני פירושים מעט שונים. לעיתים קרובות, כמו שאמרתי, מתרגמים אותה ‘תפיסת האישיות,’ סַַקַּאידִטּהי, או ‘הזדהות עם חמשת המצרפים.’ את המילה השניה, דִטּהי בדרך כלל מתרגמים כ’השקפה,’ ‘תפיסה,’ לפעמים ‘דעה.’ אבל יש תרגומים שמשתמשים ב’תיאוריה.’ ובשבילי, התרגום האחרון לא באמת עובד כל כך טוב, כי אתם יודעים, אם אני אדבר עם אמא שלי על תיאוריית האישיות שלה, תיאוריית העצמי שלה, היא תגיד, “על מה לעזאזל אתה מקשקש?” ואם אני רק אשאל אותה, “טוב, את יכולה להסביר איך את חושבת על העצמי?” אני לא חושב שהיא… אני חושב שהשיחה תסתיים. אז אין לה תיאוריה של העצמי בתור משהו כזה או אחר, אין לה איזו מין עמדה אינטלקטואלית לפרוס. אז לפעמים אומרים שהוויתור על הסַַקַּאידִטּהי, הכבל הזה במקום של הכניסה לזרם, הוא מין ויתור על עמדה אינטלקטואלית, או על החזקה באיזו עמדה אינטלקטואלית כזו או אחרת, או תיאוריה כזו או אחרת, לגבי העצמי. אבל בעיני, זה חייב להיות משהו הרבה יותר בסיסי מתיאוריה. יש הרבה מאוד אנשים בעולם שלא מחזיקים בשום תיאוריה של העצמי, ודי קשה לקרוא לכל האנשים האלה ערים או מי שנכנסו לזרם, או מה שלא יהיה.
לפעמים עם הסַַקַּאידִטּהי, שמעתי כאלה שמפרשים את זה רק כהיעלמות או השקטה דרמטית, או השקטה משמעותית של המבקר הפנימי. זה די מעניין שהפרשנות הזאת מופיעה. אתן יודעות, שוב, מנקודת מבט היסטורית, זו השקפה מודרנית, והייתי אומר, מערבית מודרנית, כי יש כל כך הרבה כאב סביב המבקר הפנימי. וכל כך הרבה מהסבל בשביל אנשים שלא צריכים לדאוג לצרכים הבסיסיים שלהם – או אולי אפילו חיים די ברווחה, נהנים מעושר חומרי ונוחות, וכל זה, כל כך הרבה מהסבל שלהם, הם ממש סובלים סביב המבקר הפנימי. אז זה די הגיוני איכשהו להתאים את המבנה של המבקר הפנימי להוראה של הבודהה, להתאים את המבנה של ההוראה של הבודהה למבקר הפנימי, וזה הדבר מכריע בחיים. ואז השחרור מהדבר הזה (בין זה שחרור מוחלט או במידה רבה), שמעתי כמה אנשים, לא הרבה, שמתייחסים לשחרור הזה ככניסה לזרם, או לפחות כהתרה של הכבל שהוא איכשהו הכי מרכזי ביחס לשלב של כניסה לזרם, הסוף לסַַקַּאידִטּהי, הוויתור על הסַַקַּאידִטּהי.
ובשביל אחרות, הסַַקַּאידִטּהי, או תפיסת האישיות, או ההשקפה על האינדיבידואל, תפיסת העצמי, מה שלא יהיה – המימוש של הוויתור או ההתרה של הכבל הזה, ההסרה שלו, כרוך בהשגת ההבנה שהעצמי הוא תהליך, וההבנה הזו: “אני מבינה מהו העצמי. העצמי הוא תהליך. תהליך של המצרפים הפסיכופיזיים בזמן. תהליך שכולל תהליכים גופניים, ותהליכים של ודאנה, ותפיסה, והבניות מנטליות, והכרה, מרגע לרגע, בזמן.” ולפי ההשקפה הזו הידיעה שזהו הטבע האמיתי של העצמי היא גם ידיעת הריקות של העצמי, או הוויתור על תפיסת האישיות וההתרה של הכבל השלישי הזה. אז גם ההשקפה הזו קיימת, והיא די נפוצה במעגלים מסוימים.
לעיתים קרובות הבודהה אומר – זה ביטוי קצת מסתורי, חידתי, כי, למיטב ידיעתי, אין מקום בקאנון הפאלי שבאמת מסביר, בדיוק מה הוא אומר. אבל לעיתים קרובות תשמעו סיפורים על זה וזה שנכנס לזרם, והמין כינוי שניתן למצב הזה הוא ש”עין הדהרמה שלו נפקחה.” ‘עין הדהרמה נפקחה’ ברגע הזה, וזה המין כינוי לכניסה לזרם. אתם חושבים, “עין הדהרמה נפקחה? מה זה אומר?” אני לא מכיר שום מקום שבאמת מסביר בדיוק למה הכוונה בביטוי הזה, שעין הדהמה נפקחת.
אני תוהה, אולי – כל האפשרויות שהעלנו, כל הדעות או הפרשנויות לגבי מה שכלול בכניסה לזרם, וספציפית מה שכלול בהתרת הכבל של הסַַקַּאידִטּהי – האם יכול להיות שזה גם, בתוך הדהרמה, מה שמרכזי בדהרמה? כשהבודהה מדבר על התעוררות, “הדהרמה הזו – קשה לראותה, קשה להעלותה על הדעת, רק הנבונה מסוגלת לרדת לעומקה,” וכולי, למה הוא מתכוון כאן? זה קצת עמום, למה הוא מתכוון ב”דהרמה הזו” ש”קשה לראותה, קשה להשיגה,” וכולי. בציטוט הזה.[1] וגם “אני לא בטוח אם עלי לטרוח ללמד אותה, כי אני לא חושב שאנשים יבינו.” אבל לפחות חלק מזה, באותו ציטוט, נאמר גם, “הדהרמה הזו (כך וכך), כלומר, פטיצ׳סמופדה (paṭiccasamuppāda), ההופעה יחד המותנית, ההתהוות המותנית.” אז אולי ‘עין הדהרמה שנפקחה’ פשוט מתייחס למין מרכזיות של רעיון ההתהוות המותנית, כשהבודהה דיבר על הדהרמה: “זו הדהרמה.” כמו מין תשובה תמציתית לשאלה מהי הדהרמה. ואולי ‘עין הדהרמה שנפקחה,’ אני לא בטוח מה הביטוי הזה אומר, אבל אולי הכוונה היא ההבנה הזו של ההתהוות המותנית? אולי זו הכוונה? ההבנה שמבוססת על הניסיון האישי שלי, לא רק במישור האינטלקטואלי.
נשארה לנו עוד בעיה אחת: מה זה אומר להבין את ההתהוות המותנית? כי שוב, אם שמעתן מספיק שיחות, אם קראתן מספיק ספרים, אם שאלתן מספיק שאלות וכולי, אז ראיתן, שוב, שטווח הפרשנויות להתהוות המותנית, המשמעות של ההתהוות המותנית, הדבר שעליו היא מצביעה, או שאליו היא מכוונת, או אפילו מישור הקיום שבו היא תקפה, ולא רק מה ההבנה של ההתהוות המותנית כוללת אלא גם מהי מולידה – כל הדברים האלה פתוחים לפרשנות. וחלקכן יודעות שהגרסה שלי, או הפרשנות המועדפת עלי, שונה למדי ממה שאפשר למצוא בחלק מהמקומות האחרים. אז נשארנו עם השאלה הזאת.
פעמים אחרות, או במקרים אחרים – ושוב, חלקכם שמעתם אותי מדגיש את הנקודה הזאת ומצביע עליה בשיחות אחרות – הבודהה אומר לא פעם, משהו כמו: “נזירים, נזירות, עליכם להכיר את המרחב הזה. עליכם להכיר את המרחב שבו אין ראיה, אין שמיעה, אין ריח, טעם, מגע, אין חשיבה, דמיון, או תפיסה מנטלית. עליכם לדעת את התחום הזה.”[2] פעמים אחרות, הוא מדבר על זה כעל מה שנמצא מעבר לתפיסה, היפסקות התפיסה, אין צורה, אין פעילות מנטלית, אין שמש, אין ירח, אין לכאן, אין לשם, אין עצירה, אין התחלה, אין ארוך, אין קצר, אין גס, אין מעודן.[3]
ויש פסקאות רבות בטקסטים שמצביעות על מרחב מהסוג הזה שקיים מעבר לתפיסה, מעבר לבניה, לרקיחה, לפיברוק של התפיסה[m1] . וזה ברור שהדבר שהבודהה מדבר עליו – הוא אמר “עליכם להכיר את המרחב הזה,” והוא מדבר על מה שאנחנו מכנים הלא מפוברק, שלא נבנה, נרקח או נוצר (unfabricated). אין במקום הזה, לא נמצא שם – בתיאורים שלו – אין שם בנייה, פיברוק של תפיסה. ו”המרחב הזה” שיש להכיר. בתוך ה”עליכם להכיר,” הבודהה לא אומר רק “הנה חוויה די מגניבה שאולי תרצו לבדוק.” הוא אומר “עליכם להכיר,” “עליכן להכיר” – ומכאן משתמע “כדי להתעורר, כדי להיות מי שהתעורר,” או כדי “להיקרא מי שהתעורר,” או מה שלא יהיה, “עליכם להכיר את המרחב הזה.”
ושוב, אמרתי שאני לא מנסה לשכנע בעמדה כזאת או אחרת, אני רק רוצה איכשהו לפרוס כמה דברים. כלומר, אם תלכו לקאנון הפאלי, הנה כמה דברים שתמצאו, ולהניח אותם על השולחן ככה, ולשאול, “טוב, איך הם מסתדרים יחד? האם הם מסתדרים יחד?” אבל במובן מסוים, זה משני בהשוואה לדבר המרכזי שמעסיק אותי. ביחס ללא מפוברק, המרחב ש”עליכם להכיר” שהבודהה מזכיר כמה וכמה ופעמים בקאנון הפאלי, אנחנו ממש בקצה, אם לא מעבר, למה שאפשר לתאר בשפה, כשאנחנו מתארים, או מצביעים על, או מכוונים אל המרחב שיש לדעת, הלא מפוברק.
אז הבודהה מדבר עליו לפעמים כעל מין מודעות, מין הכרה: “הכרה ללא גבול, ללא מאפיין,” או “הכרה ללא מושא,” “מודעות ללא מושא.” לפעמים הבודהה מתאר ככה את הלא מפוברק, שלא נבנה או נוצר. בפעמים אחרות, הוא מבהירשהמרחב הזה לא זהה להכרה או למודעות. ושההיפתחות אליו קורית רק עם, הוא ממש אומר את זה, עם ההיפסקות, ההיפסקות המלאה של כל ששת ההכרות (במילים אחרות, הכרת הראייה, ראייה, ריח, טעם, מגע, צליל והכרה מנטלית, מחשבה, דמיון וכולי). עם היפסקות ההכרות הללו, מופיעה ההיפתחות לדבר האחר הזה. והוא מדבר על הדבר הזה יותר על דרך השלילה. אז לפעמים הוא מתאר את הדבר הזה על דרך החיוב, או כהכרה או כמשהו אחר. ולפעמים – בדרך כלל – על דרך השלילה.
אנחנו בנקודה, כמו שאמרתי, שאנחנו מנסים לבטא או אפילו רק להצביע לעבר המרחב הזה שיש להכיר, הלא מפוברק, שלא נרקח או נוצר – הבודהה היה במקום הזה, כל מי שינסה לבטא או לתאר את הדבר הזה יגיע לנקודה שבה השפה לא מספיקה. ואז אנחנו נתקלים בטענות סותרות, טענות פרדוקסליות, טענות שנראות לגמרי חסרות פשר – כל הדברים האלה. אפילו אם נסתכל על מה שאמרתי עד עכשיו, במונחים של – “האם הדבר הזה הוא מודעות? האם הוא לא מודעות?” וכולי, יהיה ברור, איכשהו, אפשר לומר, שהדבר הזה הוא לא פשוט. הדבר שאנחנו מצביעים עליו הוא לא פשוט. או לפחות, בואו נגיד, לא פשוט בשבילנו להבנה. מה זה אומר? ההיפסקות של כל ההכרות? מה זה אומר? אי אפשר להעלות את זה על הדעת. רוב האנשים לא יוכלו להעלות את זה על הדעת, חוץ ממצב של מוות, במובן המודרני של המילה, או כשאת בתרדמת, או תחת הרדמה, או משהו כזה או אחר.
אז במובן מסוים, יש כאן משהו שממש לא פשוט בשבילנו לתפוס, לא פשוט לתפוס עבור תודעה שלא נפתחה אל הדבר הזה (או לפחות הלכה כברת דרך משמעותית בכיוון). אפשר לומר שזה לא פשוט. אפשר גם לומר שזה פשוט לגמרי, מעבר לרמת הפשטות שהתודעה מסוגלת להכיר, או שהתודעה הרגילה מסוגלת להכיר – במילים אחרות: שהתודעה המותנית מסוגלת להכיר. זה יותר פשוט ממודעות. יותר פשוט מאחדות. אפילו יותר פשוט מאַיִן, מכלום.
אז רק להצביע על הקושי של השפה, שהוא, אני חושב, חלק ממה שמגיע במיוחד עם האזור הזה סביב ההתעוררות, ובמיוחד סביב האזור, או אוסף הטקסטים שעוסקים, שמתארים, שמצביעים או מלמדים על הלא מפוברק. יש בעיות דומות בשימוש בשפה סביב ריקות, החל מהקאנון הפאלי, בוודאי, אבל עוד מאז ובאופן מועצם לאורך כמה אלפי שנים, באמת, של הוראה במסורת המהאיאנה. והתוצאה היא שאנחנו מוצאים – וזה כולל גם אותי לפעמים – מורים שלפעמים יהיו מאוד מדויקים בשימוש בשפה סביב מושג הריקות, ולפעמים, די עמומים, והמושג הזה משמש באופנים שונים בזמנים שונים, ובאופן די נזיל. ואז בנוסף לכל זה, מסורות שונות משתמשות באותן מילים, כמו המילה ‘ריקות,’ כדי להגיד דברים מאוד מאוד – מסורות בודהיסטיות שונות ישתמשו באותה במילה כדי להגיד דברים מאוד, מאוד שונים; משמעויות כמעט הפוכות. וכל זה יוצר הרבה בלבול אצל מתרגלים מודרניים ביחס לשאלה – “מהי ריקות? לאן היא מוליכה? מה מעורב בהבנת הריקות, וכולי?”
נישאר כאן לרגע: איזו תגובה עולה בי, איזו תגובה עולה בכן, כשאתן שומעות את הדברים האלה? זה יכול להיות די מתסכל, כתלמידה, כמתרגלת, אתן יודעות, להיתקע ככה בסבך המבלבל והמאוד, כמו שאמרתי, נזיל, של השימושים והטווח של מושג אחד. אז מה זה עושה לכן? האם זה גורם לרצות ככה להניח להכול ולהרים ידיים? כשאתן שומעות את הדברים האלה, האם מה שעולה זה, “אהה, זה כל כך אינטלקטואלי וטרחני, ואני לא רוצה להיות כזאת. אני לא רוצה להיות חלק מהתעסקות כזאת.”? או שאולי זה חשוב? עבור חלקנו, זה משהו כמו, “אני ממש רוצה להבין את שני (בעצם, יש הרבה יותר משניים), את כל הכיוונים השונים האלה של המסורות השונות, והמורים השונים – מה הם אומרים? מה בדיוק ההבדל? ואיפה אני בתוך כל זה? ולאן אני נוטה? ומה אני רואה בתרגול שלי?”
האם זו התעסקות יתר או שזו התעסקות חשובה? מה בעצם עומד על הפרק בתוך הריבוי והבלבול, והקושי ביחס ביחס למושגים ולשפה? ושוב, למה אני מגיב כמו שאני מגיב, למה זה חשוב לי, או למה זה מרגיש כמו חבורת אינטלקטואלים קשקשנים שמתווכחים על מספר הזוויות בראש הסיכה, או איך שהביטוי הזה הולך. למה? מה קורה אצלי?
האם זו – או באיזה אופן זו יכולה להיות או לא להיות – שאלת-נשמה (soul question)? בשבילי, אם הייתי מניח את כל הקטעים האלה מהקאנון הפאלי, כמו שאמרתי, רפרנסים לחלקים שונים, וכולי, מניח את כל הקטעים האלה על השולחן ובודק איך הפאזל הזה, איך חלקי הפאזל האלה איכשהו מסתדרים יחד, ומה מתאים או מועיל לתרגול שלי, אז הייתי אומר, מהי ‘עין הדהרמה’ הזו? היא הידיעה מתוך התנסות של הלא-מפוברק. אבל ידיעת הלא-מפוברק, החיפוש המדיטטיבי הזה אחרי חוויות שהן פחות ופחות מפוברקות, פחות ופחות עשויות (שתיארתי בהרחבה במקומות אחרים), הידיעה הזאת היא גם הבנת ההתהוות המותנית. במילים אחרות, כשאני עובד עם השאלה של פיברוק, איך תחושת העצמי, איך התחושה של מושאים שונים בתפיסה שלי, איך תחושת העולם שלי נוצרת, נבנית, מפוברקת, באילו דרכים, ותחת אילו תנאים? כיצד היא נבנית, מפוברקת, מורכבת, ‘מסונקרת’? ובאיזה תנאים היא לא בכלל? או הרבה פחות? וההבנה שהכל הוא התהוות מותנית, שהכל – הכל – מפוברק, נבנה, נרקח, ואיך זה קורה.
אז שני הדברים: ההתנסות בלא מפוברק צריכה להיות קשורה באופן עמוק להבנת הפיברוק של כל התופעות, להבנה שהתופעות הן מפוברקות, עשויות, ולהבנה של איך זה קורה. במילים אחרות, ההבנה של התהוות מותנית לא רק במישור האינטלקטואלי אלא בחוויה, דרך החוויה, שכוללת את ההבנה האינטלקטואלית – ובעצם, הייתי אומר, כוללת גם רמה מסוימת שהולכת מעבר להבנה האינטלקטואלית, כשהמושגים והחלקים מתמוססים. שני הדברים הולכים יחד: ידיעת הלא מפוברק וההבנה המלאה, העמוקה, של ההתהוות המותנית. ואין הבדל בין כל זה לבין ידיעת הריקות של הדברים. או – ידיעת הריקות היא חלק מאותו מהלך. כשאני מבינה שמשהו הוא התהוות מותנית, שהוא מפוברק, בנוי, עשוי, אני יודעת שהוא ריק.
לפעמים מתרגלים, שוב טווח רחב של מתרגלות ומתרגלים בכל מיני תת מסורות של דהרמה תרוואדית מודרנית או דהרמה שמושפעת מהקאנון הפאלי, לפעמים מתרגלות מספרות לי או למורות אחרות, על חוויה של היפסקות, מה שנקרא ‘חווית היפסקות,’ היפסקות התפיסה – במילים אחרות, אי פיברוק של התפיסה, אז התנסות במה שאנחנו נכנה ‘אי-פיברוק’ או ‘הלא מפוברק.’ עכשיו, כשמישהי מתארת התנסות כזאת, זה עשוי להיות די עדין – שוב, בתוך השפה, זה ממש מאבק לבטא את החוויה הזאת, מהי או איך היא. אז מישהי יכולה לתאר חוויה וזה “הממ, אולי, אולי לא.”
ובהקשר הזה החכמה של – נישאר כאן רגע – החכמה בבחירה של הבודהה להתמקד בכבלים באה לידי ביטוי: “טוב, מה נעלם? מה השתנה?” לא, “מה הייתה החוויה?” בין היתר בגלל שכל כך קשה לתאר אותה. אז אנשים עשויים לתאר… שמעתי מישהו, אני זוכר פעם שהייתי תלמיד בריטריט, ובמפגש קבוצתי, מישהו תיאר משהו שנשמע לי מאוד כמו חוויה ראשונה של הג’האנה הראשונה, והוא אמר ש”הכל נעלם.” ורק אחרי עוד כמה שאלות נהיה מאוד ברור שהכל לא נעלם. זה די נפוץ כשאנשים מתנסים בג’האנות. והם עדיין לא יודעים להבחין או להבדיל בבהירות. יש דברים שנעלמו שם. אז בג’האנה הראשונה המכשולים נעלמו. ולעיתים קרובות גם המוצקות של תפיסת הגוף נעלמה. אבל הרבה דברים נשארו – למשל, תפיסה, וסובייקט ואובייקט, וזמן, ופיטי שהוא המרכיב העיקרי של החוויה. כל הדברים האלה נשארו – סוּקהה, אתם יודעים. אז כשמישהו אומר, “הכל נעלם,” (א) יש כאן קושי של השפה, ו(ב) יש שאלה של הבחנה. זה מין כזה, “באמת? הכל נעלם, או שיש דברים שנשארו?”
אז למשל, בג’האנה החמישית כל תפיסה של צורה יכולה להיעלם, באמת נעלמת בג’האנה החמישית. אז יכול להיות שמישהו יגיד, “הכל נעלם.” או אפילו בג’האנה השביעית, במרחב של האַיִן, ובעצם עדיין יש שם משהו. מה זה הדבר הזה? זה האַיִן של הג’האנה השביעית. אַיִן, נשארת תפיסה של אַיִן. אתם רואים כמה מעודן זה יכול להיות, כמה עמוק זה יכול להיות. להגיד, “הייתה היפסקות. הכל נעלם. הייתה היפסקות של התפיסה כולה” – זה מאוד, מאוד עמוק במונים של תפיסות יותר ויות מעודנות שנשארות ושאפשר ללכת מעבר להן.
אבל אפילו אם נראה ש”כן, אולי באמת הייתה לה חוויה של היפסקות,” מהניסיון שלי כמורה, חוויה של היפסקות, היפסקות התפיסה, לא בהכרח מביאה לחופש. ולפעמים, באופן מצער, נראה שהדבר היחיד שהיא מולידה, לאורך זמן, הוא היאחזות – היאחזות בחוויה, או היאחזות בזיכרון שלה. וכשאת מתבוננת בחיים שלך, ולפעמים, אתן יודעת, דמות סמכותית כלשהי, או איזה סיידו או מישהו אמר, “לא, לא, זו כניסה לזרם,” אבל בשביל המתרגלת זה, “אני לא מרגישה שום הבדל.” והסיידו אומר, “לא, את עכשיו מי שנכנסה לזרם.”
לפעמים קורה שמישהו עובר חוויה, ובעצם היא לא ממש מולידה חופש. או יותר גרוע, היא יוצרת קצת היאחזות, ולפעמים מין הנמכת ערך של עולם התפיסה, או השקפה דואליסטית כזאת: “יש את הדבר המופלא הזה, וכל הדברים האלה שסביבי הם זבל.” במילים אחרות, ההתנסות בלא מפוברק, הלא בנוי, הם הגיעו אליה, היא נפתחה, איכשהו, מתוך מצב של אי היאחזות ברגע כלשהו. אז אין פיברוק, בנייה, יצירה, ואז הלא מפוברק נפתח. אבל לפני כן התרגול לא היה מכוון לחקירה של הפיברוק (יותר פיברוק, פחות פיברוק, ההתהוות המותנית של התפיסה), זה לא היה נושא – אולי, למשל, הם שמו לב לארעיות מרגע לרגע במהירות או משהו – ואז מופיעה ההיפתחות המופלאה הזאת לחוויה, והיא כל כך שונה מהניסיון הרגיל בעולם, כל כך שונה ממישור התפיסה שהוא – כל הדבר הזה כולו, ונדמה שאין שום קשר בין שני הצדדים – מישור התפיסה והמישור שמעבר לתפיסה, המפוברק והלא מפוברק, נדמה שאין שום קשר ביניהם. יש פיצול דואליסטי, רדיקלי.
ולחלק מהאנשים הפיצול הזה יכול לפעול כמשהו שמועיל להם בחיים שלהם. יש משהו מעבר, והמשהו הזה איכשהו מאיר דרך החיים האלה, או מלמד משהו לגבי החיים האלה שהוא מאוד מועיל. ויכול להיות חופש. עבור אחרים הדואליזם בין המפוברק והלא מפוברק איכשהו יוצר רק ביטול וניתוק לא מועיל מהחיים האלה – שהם חיי התפיסה, מהעולם המפוברק, הבנוי. יש לי את הדבר הזה שאני רוצה לחזור אליו, הלא מפוברק. ומה לגבי העולם הזה? העולם המפוברק?
עכשיו, מישהי אחרת, מתרגלת אחרת, תלמידה אחרת שבאה לדבר איתי, אולי מאוד מתעניינת עכשיו בשאלה של התהוות מותנית ובנייה, יצירה, פיברוק, ובאופן שבו העצמי/האחר/העולם נוצרים דרך צורות שונות של היאחזות, ובאיזו מידה, ובמין התבוננות בתנועה הזאת למעלה ולמטה על הרצף של הפיברוק. ואף פעם לא הייתה לה חוויה מלאה של היפסקות. אף פעם לא קרה לה ש”הכל לגמרי נעלם.” אבל היא רואה את תנועת הדעיכה, הדעיכה היחסית של התפיסה בעוצמה משתנה, אולי דעיכה מאוד עמוקה. ואז את הפיברוק יותר ופחות, יותר ופחות על הרצף. היא רואה את התלות בדרך ההסתכלות. את התלות בהיאחזות. מכיוון שהיא רואה את כל זה, היא יותר ויותר מבינה את ההתהוות המותנית. וגם בלי לחוות היפסקות מוחלטת של התפיסה, אי בנייה מוחלטת של התפיסה, של כל התפיסה, ההבנה עולה ויורדת, ובנקודה מסוימת, האינטואיציה, החכמה האינטואיטיבית פשוט תופסת את זה. אני לא צריך את החוויה. אני פשוט תופס את זה – במדע אומרים, מתוך אינדוקציה. אני פשוט מבינה משהו.
לא הייתה לה חוויה של היפסקות, אבל ההבנה הזאת מביאה איתה יותר חופש מזה שתחווה המתרגלת השניה שתיארתי, שהתנסתה בהיפסקות, קיבלה את אישור הסיידו או מה שלא יהיה, אבל לא הבינה את ההתהוות המותנית, את מערכת היחסים בין המפוברק לבין הלא מפוברק, הבנוי ללא בנוי, ואיך כל זה עובד, בתלות בדרך ההסתכלות, בתלות בהיאחזות, וברמות שונות של היאחזות.
אז זה עוד משהו, אני יודע שלחלקכם יהיה חשוב לדעת את זה. נדמה לי יותר ויותר, כשאני שומע מעוד ועוד תלמידים, וכולי, שמישהו יכול, כמובן, להתנסות בחוויה שנקרא לה היפסקות מלאה: היפתחות חיה ומיידית (כלומר לא מתווכת) לתחושה או לחוויה של הלא מפוברק. במילים אחרות, שום דבר אחר לא קורה. כל תפיסה אחרת פסקה. או במקרים אחרים (אני זוכר שאמרתי את זה באיזה ריטריט לפני כמה שנים בתשובה לשאלה; אני חושב שאני זוכר), מישהו יכול איכשהו, אני לא יודע, להשיג איזו תחושה, איזה רמז של המרחב הזה שיש לדעת, שאיכשהו קורן, אם תרצו, דרך החוויה של העולם הזה.
עכשיו, בוודאי שמי שחוו, או חלק ממי שהתנסו בחוויה של היפסקות מוחלטת, יחוו את התחושה הזו של הלא מפוברק שמאיר דרך העולם הזה. אבל אני חושב שעבור חלק מהמתרגלות זה אפשרי גם לפני שהן נפתחו אל החוויה הזו במלואה, להרגיש רמז של הלא מפוברק ממש מאיר דרך העולם הזה. אנחנו צריכים להיות קצת זהירים כאן כי – ושוב, חלקכם שמכירים, בואו נאמר, כל מיני ג’האנות, במיוחד הג’האנות חסרות הצורה וכולי, חלקכם מכירים את מה שאני קורא לו אפטר-אפקט על התפיסה, השפעה נגררת של ג’האנות שונות על התפיסה, זה די נפוץ שהתפיסה הזאת כאילו תאיר דרך העולם המפוברק, עולם הניסיון והתפיסה. ואז מה שקורה זה שכל מיני סוגים של אחדות יכולים להאיר דרך העולם: האחדות של אהבה קוסמית, האחדות של תודעה קוסמית, האחדות של המודעות, האחדות של האין, וכולי, ואנחנו יכולים להרגיש את האחדויות האלה מאירות תוך כדי שאנחנו נעים בעולם עם חושים פתוחים. יש מין חוויה מיסטית של משהו שמאיר דרך, והברכה או הקדושה שבאה עם זה. יש באמת הרבה גרסאות לחוויה הזאת.
אז איך נזהה את הדבר הזה, ‘הלא מפוברק האותנטי’? זה קשה בעיני. אבל הייתי אומר שהלא מפוברק מאופיין, אם אפשר להגיד דבר כזה, בזה שהוא אל זמני. הוא מעבר לזמן. איכשהו הוא אפילו לא ‘עכשיו,’ אפילו לא ‘הווה’. אז אם יש את האיכות הזאת, אפשר לקרוא לה ‘נצחיות,’ אבל בואו נגיד ‘אל זמניות’ – לא רק מעבר לעבר ולעתיד אלא גם מעבר להווה, האיכות הזאת מאפיינת במיוחד את הלא מפוברק, שלא נוצר, את המרחב הזה שהבודהה אמר שיש להכיר. ומאפיין נוסף, וזה קשור למה שאמרתי קודם לגבי האופן שבו הבודהה דיבר על המרחב הזה, יש בו מין, “הוא מודע או שהוא לא מודע?” זה לא מרגיש בדיוק נכון להגיד “כן, הוא מודע” במשמעות הרגילה של מודעות, (א) בגלל שהוא לא בתוך הזמן, ו(ב) אין לו מושא. וזה גם לא מרגיש בדיוק נכון להגיד, “הוא לא מודע.” אז שני המאפיינים האלה – האל זמניות והמין דרך אמצע הזאת בין מודע לבין לא מודע – אולי הם יכולים לעזור להבחין אם מה שמאיר דרך, שרומז על עצמו, הוא הלא-מפוברק.
אז גרסה אחת. אני מקווה שאתן שומעות, ממש לא מעניין אותי למכור לכן גרסה מסוימת לכל הדבר הזה. אבל דרך אחת לחשוב על זה – ואני לא בטוח אם דיברתי עליה בשיחות קודמות, או רק בפגישות עם תלמידים – אבל דרך אחת לחשוב על התעוררות, זה מין דימוי שהיה לי, של מסב כדורי בצינור בצורת U. כשמנענעים את הצינור, המסב הכדורי נוסע למעלה לצידי הצינור. כלומר, מתרחק מהנקודה התחתונה של ה-U. אני מקווה שאתם מסוגלים לדמיין את זה, כמו בשקע התחתון של ה-U. זו הנקודה של ידיעת הריקות של כל הדברים, ידיעת ההתהוות המותנית של כל הדברים. כל הדברים כלומר העצמי, כל תופעה, מודעות, זמן, ההווה, הכל. אז זאת השקפה אחת. והכדור יכול להיות ממש שם בידיעת הריקות. ומתוך זה נולד חופש מסבל, כי אנחנו יודעות שהדברים הם ריקים וההיאחזות נעלמת.
בשביל מי שנכנסה לזרם, אתן יודעות, הבום, שמונה הרוחות – וכל הזיקוקים והמזל המופלא וכל זה – הן מכות בצינור, והמסב הכדורי יכול לעלות למעלה, לטפס על הקירות. וכשהוא עולה במעלה הצינור, הוא מתרחק מהשורש שבהשקפה של ידיעת הריקות. אז יש מין שכחה יחסית של הריקות הזאת. אולי הידיעה הזאת נמצאת בי איפשהו, אבל ברגע הזה, איבדתי את הגישה אליה, ואני כרוך בראיפיקציה והיאחזות, ואז דוקהה. ברגע הזה, המסב הכדורי נמצא למעלה. אבל בגלל כוח הכבידה, בשלב כלשהו הוא נופל בחזרה למטה. וכשזה קורה, הוא שב אל הקשר עם השקע הזה בתחתית, עם ידיעת הריקות המלאה. אז אתם יכולים לשחק עם האנלוגיה הזאת ולמלא אותה אם תרצו. זה יכול להיות די מעניין.
ארהנט, הער לגמרי, הערה לחלוטין, אולי זו מי שלא עוזבת את השקע הזה בתחתית. אבל בעיני יש עם הדבר הזה בעיות, כמו שאולי אתם יכולים לנחש. אם אני יודע את הריקות באופן שלם, מלא, עמוק, כל הזמן – או יותר נכון, ברגע שבו אני יודע או יודעת את הריקות של כל הדברים באופן שלם, מלא, ועמוק, ברגע הזה התפיסה תיפסק. אני לא אתפוס שום דבר מלבד הלא מפוברק, שלא נעשה או נבנה. אז אם ארהנט היא מי שנשארת בדיוק בנקודת התחתית, זה לא בדיוק מתיישב. יש פה איזושהי תעלומה. מבחינה היסטורית – אני לא בטוח אם דיברתי על זה, שוב, אולי רק בשיחות אחד על אחד, או בריטריטים אחרים; אני לא בטוח – אבל בעצם, התעלומה הזאת היא אחד האתגרים הפילוסופיים שמסורת המהאיאנה הייתה צריכה להתמודד איתם. הם היו צריכים למצוא תשובה לשאלה: איך בודהה יכולה להיוולד מחדש אל תוך עולם התפיסה על מנת שתוכל להציל בריות אחרות, ולעזור להן, ולהיות שם, עם עולם החומר וכולי, אם בודהה יודעת כל הזמן, במאה אחוז ולגמרי, את הריקות של כל הדברים? כי אם בודהה נמצא בתוך הידע הזה, ועם הידע הזה בתודעה, אז אין יצירה או פיברוק של התפיסה. אז איך הוא יכול להיות בעולם? איך יש שם עולם? אפשר לשחק עם האנלוגיה הזאת, לא משנה, אבל אני רק מצביע על הבעיה.
ואז לגבי שלבי ההתעוררות האחרים, אולי כמו שעבור מי שנכנס לזרם המסב הכדורי נזרק מחוץ למרכז, מחוץ לנקודת האמצע, תחתית הכבידה, מה שלא יהיה, ונזרק למעלה אל צידי ה-U, ואז נופל בחזרה בגלל כוח הכבידה, בגלל המומנטום של זרם החכמה. אולי מי שחוזר פעם אחת או שלא חוזר עוד יהיו אלו שבשבילם, המסב הכדורי נבעט למעלה, אבל אולי לעיתים רחוקות יותר, או שהוא לא מתרומם כל כך גבוה. אז הוא שב למטה מהר יותר אל תחושת הריקות, ומכאן גם אל פחות היאחזות, פחות ראיפיקציה, ולכן יותר חופש, פחות סבל, פחות דוקהה. אז זו דרך אחת – אתם יודעים, אני לא יודע אם היא עוזרת – אבל זו מין אנלוגיה או דימוי לשלבי ההתעוררות שעשויה לעזור לחלק מהאנשים. אני חושב שהיא עזרה לאנשים בעבר.
אם נישאר שוב, עוד קצת, עם עשרת הכבלים שהבודהה תיאר – דיברנו על שלושה שמי שנכנסה לזרם התירה. למי שתחזור פעם אחת יש עוד שניים. מי שתחזור פעם אחד הפחיתה באופן משמעותי את ההשתוקקות והסלידה, תאווה החושית וסלידה. ובשביל מי שלא תחזור עוד שני הכבלים האלה נעלמו לגמרי. ואז לארהנט יש עוד חמישה כבלים לסלק. אז בין מי שלא תחזור לבין ארהנט יש עוד חמישה כבלים.
אבל הנקודה מבחינתי – ושוב, אני באמת לא בטוח אם דיברתי על זה בשיחות בעבר – אבל שימו לב שבתוך המסגרת התיאורטית של הבודהה, מי שנכנס לזרם לא שינה את יחסו לתאווה חושית וסלידה, זה קורה רק בשלב של החוזר פעם אחת. אז אני אומר את זה כי לפעמים, מתרגלים ממש נתקעים על מערכת היחסים שלהם עם השתוקקות חושית, מערכת היחסים שלהם עם אוכל, או מה שלא יהיה. ובתוך המסגרת התיאורטית הזו, אם נישען עליה בקפדנות, לפי מה שהבודהה אומר, בעצם, הצעד הראשון הוא התמודדות עם הסַקַּאידִטּהי ועם שני הכבלים האחרים שקשורים לכניסה לזרם.
במילים אחרות, בתוך התמונה, בתוך המתווה שהצעתי, תתבוננו בפיברוק, בנייה, יצירה. תלמדו את הפיברוק, כי דרך הלימוד הזה תתגלה הריקות של כל תפיסת-עצמי – תתגלה הריקות של כל תפיסת אפשרית של העצמי ושל כל תפיסות העצמי כולן – במקום להתעסק בהשתוקקות או במה שנראה כמו השתוקקות או מה שלא יהיה. אז אולי יש כאן רמז לגבי סדר התרגול שלנו, או לגבי הדבר שאליו אנחנו איכשהו מכוונות או הדבר שאנחנו מתעסקות בו, מניחות במרכז תשומת הלב. והשאלה הזאת של פיברוק, בנייה, יצירה – אולי זו השאלה שצריך להתחיל ממנה, וכנראה להישאר איתה לזמן מה. ואז משם, על הבסיס הזה, הדברים האחרים עשויים להיות קלים יותר.
שוב, הרבה ממה שאני אומר הוא בעצם תגובה לסוג השאלות שתלמידים מעלים, או סוג המקומות, שנדמה לי שאנשים נתקעים בהם לעיתים קרובות, או שלעיתים קרובות אנשים נתקעים בהם. אז חשוב לי לומר שכשאנחנו מדברים על התעוררות, אנחנו לא מדברים על חוויה. אז עבור חלקנו, חוויות או התנסויות מסוימות, כמו ההתנסות בלא מפוברק, עשויות להיות מאוד חשובות. אבל התעוררות כשלעצמה אינה חוויה. למשל, זו לא חוויה של היעדר עצמי. וכמו שחלקכם יודעים אני נוטה ללמד באופן שממילא זה יותר שיש רצף של פיברוק או בנייה. אז אם מתרגל מגיע ואומר, “הייתה לי חוויה של היעדר עצמי,” באופן שבו אני הייתי מפורש את הדברים, בעצם בדרך כלל החוויה הייתה של יחסית פחות בנייה או פיברוק של תחושת העצמי. תחושת העצמי נמצאת על רצף, אם תרצו. היא יכולה להיות יותר בנויה, להיות במקום יותר גבוה על הרצף אם אפשר לתאר את זה ככה, או להיות הרבה פחות, או הרבה פחות. אז כשאנשים אומרים, “הייתה לי חוויה של היעדר עצמי,” הם עשויים למשל לתאר השקטה זמנית של מבנים או אמונות גסות יותר ביחס לעצמי, או מה שלא יהיה. אז בעצם יש רצף, מידה משתנה של פיברוק של העצמי. יש משהו שאני צריך להבין לגבי הרצף הזה.
אבל התעוררות היא לא חוויה של היעדר עצמי או חוויה בכלל. אם זו חוויה, אז לעיתים קרובות מה שתשמעו יהיה שמישהי תגיד, “הייתה לי חוויה, והיא נמשכה ככה וככה זמן.” לפעמים זה יכול להיות “הייתה לי חוויה וזה הרגיש שהיא נמשכה חודשים,” לפעמים זה מה שמתרגלות מספרות. שוב, עולות כאן שאלות לגבי מידת ההבחנה והעידון שקיימת במין בחינה של – מה באמת היה חלק מהחוויה הזאת. האם באמת לא היה עצמי, וכולי? והאם באמת לא היו הבדלים, עליות ומורדות לאורך, בואו נגיד, כמה חודשים, או ימים, או שעות, או מה שזה לא היה? ואז מישהי יכולה להגיד, “הייתה לי את החוויה הזאת, והיא נמשכה ככה וככה זמן, ואז, עכשיו, איבדתי אותה. אז השתחררתי, ועכשיו איבדתי את זה. הייתי בהתעוררות, בניבאנה, מה שלא יהיה, ועכשיו איבדתי את זה.”
בעיני יש בעיה באיכשהו להיאחז בחוויה – כל חוויה – ולקרוא לה התעוררות. יש לזה כמה סיבות שהזכרתי עכשיו מאוד בקצרה. בעיני, אני חושב – טוב, שוב, אני רק מקווה שזה יהיה מועיל; אני ממש לא מנסה לשכנע אתכם במשהו או להתעקש על נקודה כזאת או אחרת – אבל אני חושב שיש סוג אחר של חופש שבא מתוך מין הבנה: הבנה של ההתהוות המותנית, הבנה של האופן שבו העצמי והתופעות מפוברקים, בנויים, נוצרים, דרך היאחזות, והבנה של ההשלכות של כל זה. וכשאני אומר הבנה, אני לא מתכוון רק למישור האינטלקטואלי. אני מתכוון בלב, כמעט בגוף. וההבנה הזאת מאפשרת לנו – אנחנו מבינים, “אה, העצמי הוא ריק. תחושת העצמי היא התהוות מותנית. העצמי הוא תופעה. ובזמנים שונים בהתאם לתנאים משתנים הוא מפוברק יותר או פחות.”
אני יודעת שהוא ריק. והידיעה שהוא ריק, הידיעה שהוא בנייה, מאפשרת לו לזוז למעלה ולמטה על הרצף הזה של מידת הבנייה, מידת הפיברוק. הוא יכול להיות יותר או פחות מפוברק, להרגיש פחות מוצק, להרגיש מאוד מעודן, להופיע בדרך כזאת או אחרת, כתהליך, כתהליך של המצרפים, או כמין אד, או כחלל, או אתן יודעות, מה שלא יהיה, מודעות נרחבת, או לפעמים להיעלם לגמרי עם ההיפסקות של הכל. אבל אני מבינה, “אה, זה רק הפיברוק של העצמי. זה בסדר. זה ממש בסדר.” אז אני לא מנסה איכשהו להיאחז, או מאמינה שאני צריכה איכשהו להיות בתוך מצב קבוע או מה שלא יהיה (מודעות קוסמית, או היעדר עצמי, או דבר כזה או אחר). הבנה, באמת הבנה והפנמה של ההבנה הזאת, מאפשרת לפיברוק לעלות ולרדת על הרצף, מאפשרת יותר או פחות פיברוק של העצמי. ואיכשהו אנחנו מבינות: “אה, עצמי הוא לא-עצמי. עצמי הוא לא-עצמי. זו רק הבנייה הזאת שמתרחשת, הפיברוק הזה. זה לא-עצמי. זה בסדר.” זה בסדר לנוע על הרצף. זה בסדר לבנות. זה בסדר שמבנים מסוימים יופיעו.
אז במה שאמתי, אתם יודעים, אתם יכולים לשמוע שאם אני רוצה, או יותר נכון, כשאני איכשהו ממפה את חתיכות הפאזל של הקאנון הפאלי, ככה אני בונה אותו, אני נוטה לבנות אותו ככה. ושוב, אני לא רוצה לשכנע אף אחד; זה לא באמת משנה. אבל אתם יכולים לשמוע במה שאמרתי, ודיברתי על זה במקומות אחרים, לא מעט, אני חושב. אבל שוב, אנחנו יכולים לקחת צעד אחורה ואיכשהו לגשת לדברים עם סט אחר לגמרי של שאלות ותהיות וחקירות שמנחות את אותנו. כמה גבוה הרף לדבר שאותו אנחנו מכנים התעוררות? כמה גבוה הרף שמורה אחרת, או שאתם, או אתן, או אני, או מי שלא יהיה, מציבים, בואו נאמר, לכניסה לזרם?
אז במה ששמעתן, בכיוון שרמזתי עליו, המין פיתרון שלי של הפאזל – כן, כניסה לזרם היא, באופן יחסי, רף די גבוה. בעצם, רף גבוה מאוד בהשוואה לחלק מהפירושים והדרכים האחרות שיש: לראות, באמת, את הריקות של כל תפיסה אפשרית של העצמי ושל כל תפיסות העצמי כולן, ובתוך כך לראות גם את הריקות של כל התופעות. למשל, אם אני רואה שיש תהליך בזמן, אם אני לוקחת את זה ומחליטה שהעצמי הוא תהליך של המצרפים הפסיכופיזיים בזמן, חמשת המצרפים, או שמונה עשרה מרכיבי התחושה, או מה שלא יהיה – אם אני רואה את העצמי ככה, או אם אני מחליט שזו ההשקפה שלי על העצמי, בעיני זו עדיין תפיסה של העצמי שקיימת. זו עדיין תפיסת-עצמי. החלטתי שהעצמי הוא הדבר הזה, או אני נאחזת בעמדה הזאת. והבודהה די מבהיר בכל מיני סוטות שכל תפיסה של העצמי היא שגויה ויש להניח לה.
אבל חשוב יותר, בעיני, כשאת מבינה שהמרכיבים של התהליך, המצרפים עצמם הם ריקים מקיום בלתי מותנה – הגוף, האטוֹמים, הוודאנה, רגעי ההכרה, זמן – אז מרכיבי התהליך והזמן שבו התהליך מתרחש הם ריקים, וזה איכשהו מפרק כל אפשרות ליצור שם תפיסת-עצמי. שום דבר לא יכול להיבנות – את לא יכולה להגיד, “העצמי הוא התהליך של המרכיבים האלה בזמן,” כי ראית שהזמן הוא ריק ושהוא אינו מציאות, הוא לא מהווה בסיס לשום תפיסת-עצמי. והמרכיבים עצמם, שיוצרים את התהליך, שמעורבים בו, גם הם ריקים. אז בעיני, אני חושב, כן, באופן יחסי זה רף די גבוה, רק שתדעו.
אבל שוב, שאלות מעניינות יותר, בעיני, או שאלות שמעניינות אותי יותר עכשיו, הן למשל: עד כמה, כמו שאמרתי בשיחה אתמול, עד כמה הנטייה למדוד את עצמי ולרצות לעמוד ברמה, או הכאב של המבקר הפנימי, הכוח של המבקר הפנימי בתוך הנפש שלנו – עד כמה הדברים האלה משפיעים על ההחלטה או ההשקפה או הפירוש שאימצנו ביחס לרף שנדרש, למשל, כדי להשיג כניסה לזרם? למה, שוב, למה אימצתי את ההשקפה הזאת? האם בעצם, ברקע, המבקר הפנימי מנהל את האירוע ומחליט אילו השקפות לאמץ ואילו סוגי תרולג, או אילו פרשנויות או השקפות לדחות? זה פשוט כואב מידי, כי אני מרגיש שאני לא יכול, או שנכשלתי, או שהמבקר הפנימי אומר: “אתה לא שם עדיין,” או “את לא יכולה,” או דבר כזה או אחר… אז האם בעצם הוא מושך בחוטים? או אולי הוא אומר, “עזבי את כל העניין הזה של התעוררות. זה פשוט כואב מידי”? אז זו שאלה אחת.
יש שאלות אחרות. כמו שאמרתי, היינו יכולים להתווכח על אטימולוגיה של הקאנון הפאלי, וכל מיני טקסטים שנראה שיש ביניהם סתירה, או משהו כזה, או שאחד מדגיש את הנקודה הזאת ואחר מדגיש את הנקודה ההיא. בעיני, כמו שאמרתי, זה הרבה פחות מעניין, כרגע, בשבילי. יש אזור אחר לגמרי של שאלות שהוא יותר מעניין. אז למשל, כשאנחנו מציבות את הרף, אם תרצו, או את ההגדרה, נגיד, של כניסה לזרם במקום אחד, או במקום אחר – גבוה יותר, בואו נגיד, מה זה עושה? מה התוצאה? אז פחות, “מה הסיבה?”: “הצבתי את הרף הזה כי זה מה שקראתי בקאנון הפאלי, או כי זו המשמעות של המילה הזו,” או משהו כזה. אלא, מה התוצאה? איזה מין אדם נוצר כאשר הרף נמצא במקום הזה? איזו מין אישיות נוצרת כאשר הרף כולל את הדבר הזה? אם אני אגיד שכניסה לזרם היא רק מין השקטה עמוקה של המבקר הפנימי, מה זה יוצר? איזו מין אישיות נולדת מתוך השקפה כזאת? ואם אגיד שכניסה לזרם היא איכשהו ‘ללכת עם הזרם’ בחיים, איזה מין אדם נולד מתוך זה? אם אגיד שכניסה לזרם היא ראיה של הריקות הרדיקלית של כל התופעות דרך התמסרות לחקירה של המסתורין של ההתהוות המותנית, איזו אישיות תיוולד? איזו אישיות אנחנו רוצות או רוצים? מה הופך אדם למעניין? מה אנחנו מחפשות?
אז, כמו שהצעתי בתחילת השיחה אתמול, האם נעז להביא מין חקירה רדיקלית אל המקום הזה, ואפילו לשאול שאלות אמיצות לגבי מה שנבנה ביחס למשמעות ההתעוררות, או כניסה לזרם, או דבר כזה או אחר, או כל מיני עמדות שיש לכל מיני אנשים? האם זה אפשרי עבורנו? האם נעז? מה יאפשר את זה? מה יצדיק את זה? ושוב, אפשר לשאול: מהי מערכת היחסים של הנשמה, מהי מערכת היחסים של הנשמה שלך, של הנפש שלך, עם שאלת ההתעוררות, ועם ההתעוררות שלך, והמסע שלך לעבר ההתעוררות, או השאלה הזאת של כניסה לזרם? מה זה אומר בשביל השאלה הזו להפוך לשאלת-נשמה? איך הנשמה מחזיקה את השאלה הזאת? איך היא מתייחסת להתעוררות, או לאפשרות שיש את כל הפירושים האפשריים האלה, והתנועה שלך, או ההיפתחות שלך לשם? האם בכלל יש מערכת יחסים כזאת שהנשמה מעורבת בה? או שהנשמה בעצם בכלל לא מעורבת בשאלות האלה, ברעיונות האלה, ואם זה המצב, אז למה? ובלי תשובות מוכנות מראש שנשענות על “צריך” או “לא צריך” אלא מה באמת קורה במישור של הנשמה, הנפש, ביחס לכל הדברים האלה?
[1] SN 6:1.
[2] E.g. SN 35:117.
[3] E.g. Ud 8:1.
השיחה תורגמה בנדיבות ומיומנות על ידי מרים ויילר
