הזמנה לחקירה פתוחה, מכבדת וסקרנית של המושג ׳התעוררות׳, והמקום שלו בדרך התרגול
להקלטת השיחה והתמלול לאנגלית:
https://hermesamara.org/resources/talk/2018-01-05-what-is-awakening-part-1
בשיחה עכשיו אני רוצה לחקור קצת את השאלה, “מהי התעוררות?”, ולחקור קצת את החוויות והרעיונות של ‘הארה,’ ‘שחרור,’ ‘התעוררות,’ מה המילים האלה אומרות, מה הן יכולות להגיד. ושוב, אני מקווה שזה יהיה מועיל. אני מקווה שזה יועיל לכם ולכן. חלק מהשיחה יהיה דומה לשיחות אחרות בריטריט. אני מניח שחלק יהיה מין עצות ממני כמורה, או ידע או הבהרה, או שרטוט של אפשרויות, או הצעה, הצבעה על האפשרויות שיש לנו כבני אדם, כמתרגלות ומתרגלים. ולצד כל זה, שוב, אני גם מקווה לפתוח את השיחה סביב הנושא הזה, ולפתוח את החשיבה שלנו סביב הרעיונות והמילים האלה:התעוררות, הארה, שחרור (אני משתמש בהן, כרגע, כמילים נרדפות). וגם לפתוח את החקירה שלנו סביב הנושא הזה, את המקום לשאול ולבחון.
ואם תקשיבו תשמעו שבעצם יש כאן כמה שאלות ארוגות זו בזו. בין השאלות שאני פותח כאן, יש כמה שאלות, והן מחוברות. ארוגות זו בזו. אז הוראה, אני בטוח שאמרתי את זה כבר, מבחינתי הוראה היא תמיד חלק מהקשר רחב יותר. אתן יודעות, הוראה קורית בהקשר. מושפעות ומותנית על ידי ההקשר. חייבת להיות. אז באיזשהו אופן מה שנמסר כולל את מה שהמורה קיבל מהמסורת, ממסורות אחרות, מהמורים והמורות שלו, בכל האופנים, מכל הכיוונים, אולי. ההוראה גם כוללת את הדברים שהמורה למדה על עצמה, והאפשרויות שנחשפו שם, והדברים שהיא התנסתה בהם שעשויים להיות מועילים. וכמובן, הוראה היא גם בתגובה לתלמיד, או לתלמידים, או למה שעבר מהתלמידים אל המורה, או מה שנגלה שם.
אז כמו שאמרתי, אני מקווה שזה יהיה מועיל. ולפעמים, דברים שעולים בהוראה יהפכו למועילים רק ברגע מסוים, בנקודה מסוימת בתרגול. אז יכול להיות שנשמע איזו הנחיה או שיחה או הצעה, וזה פשוט לא הזמן לשמוע את הדברים האלה מבחינתנו. הם לא מרשימים אותנו, אנחנו לא מבינים אותם, הם לא נשמעים הגיוניים במיוחד, הם נשמעים סתם טיפשיים, או שהם לא מתאימים למושג אחר שבאותו זמן אנחנו מעדיפים להחזיק בו. אז באמת, האם מה שאני אגיד יועיל? תלוי אם זה הרגע הנכון עבורכם לשמוע את הדברים האלה, הרגע הנכון בחיים שלכם, בהתפתחות של התרגול שלכם, במסע שלכם, וכולי.
אז מהי התעוררות? שוב, אם תקשיבו למורים שונים או תקראו את הטקסטים שלהם, או אם תשאלו טווח רחב של מתרגלות או מורות, “מהי התעוררות? מהי הארה? מהו שחרור? מה המשמעות של הדבר הזה בשבילכם?” אין ספק, בתקופה שלנו, שתקבלו טווח רחב מאוד של תשובות, טווח רחב מאוד של רעיונות ותגובות. ותמצאו גם מתרגלות רבות שלא ממש חושבות על המושג הזה בכלל. הוא לא קיים באוצר המילים שלהן, או שהן כמעט לא מתייחסות אליו, או אולי בשבילן הכוונה בהתעוררות היא רק “רגעים של מיינדפולנס שהם רגעים של ערות. כלומר, אלה רגעים של התעוררות.” והן לא ממש רואות את המושג הזה, הוא לא קיים כחלק מההתארגנות שלהן ביחס למרחב. הם לא ממש מתייחסות אליו, והוא לא ממש פועל כעוגן שקשור לתרגול שלהן, או לחשיבה ולשיח, וכולי.
אבל יש באמת טווח רחב. אמנם, יכול להיות, שבמעגלים בודהיסטים, בגלל המרכזיות של ארבע האמיתות (שהזכרנו קצת גם בשיחות קודמות), דוקהה, ואז האמת השלישית, סוף הדוקהה, ההיפסקות של הדוקהה, יכול להיות שהתשובה התמציתית הנפוצה ביותר לשאלה מהי התעוררות היא שחרור או חופש מסבל. אבל אז מיד עולה, אצלי, השאלה הבאה: מה זה אומר? מה זה אומר חופש מסבל, שחרור מסבל. מה זה אומר? איך זה נראה? למה אתן מתכוונים במילה סבל? איזה סוג של סבל?
אז בעיני, זה כבר מעניין – העובדה שהטווח כל כך רחב עכשיו. ודיברתי על זה בעבר. העובדה החברתית הזו, אם תרצו לקרוא לה ככה, מאוד מעניינת בעיני. והיא מעצבת את העידן שלנו, ואת הדהרמה בעידן שלנו. היא מעצבת גם את קהילת מדיטציית התובנה. אני אדבר עכשיו על דברים סביב הנושא הזה. וברור שאני לא יכול למנוע מחלק מהחשיבה שלי על השאלות האלה להיכנס לתוך הדברים, חלק מהחשיבה העכשוויות שלי, או הגישה העכשווית. וברור שהגישה הזו מותנית, משקפת, היא תוצאה של המסע שלי עם כל הדברים האלה, ברור. אבל אני לא מה שחשוב כאן, ואני מקווה ורוצה להציע מספיק תוכן שיפתח את המרחב הזה לכל מי שירצו להסתובב בו. אבל ברור שהדברים ישקפו ושהדברים ישענו על האופן שבו אני התייחסתי לשאלה הזאת בעבר, והאופן הזה, יחד עם גורמים אחרים, מתנה את היחס שלי לשאלה הזאת עכשיו.
אבל אני לא מתכוון להגיד שום דבר שהוא סוף פסוק. אני לא מתכוון לתת כאן תשובה קטגורית, סופית, סמכותית לשאלה מהי התעוררות. ובמובן מסוים זה חלק ממה שאני מנסה להגיד. אופן ההתייחסות, דרך ההתייחסות שלנו אל מושג ההתעוררות, הראייה שלנו אותו – הם צריכים להתפתח, או הייתי אומר ש(ושוב, אני אומר את זה מנקודת המבט שלי) המושג הזה צריך להתפתח, וצריך להיות פתוח לחקירה ושאלה. האם מושג ההתעוררות שלנו פתוח לחקירה? או האם זה יותר שעצם השאלה, או המסע שיש לנו עם מושג ההתעוררות והמשמעויות האפשריות שלו, נשארים פתוחים ונעדרי תשובה סופית? אז ממש כאן מה שאמרתי עכשיו, אולי זו נקודת מבט די שונה (אני אחזור לזה), נקודת מבט שונה ממה שאולי פגשתן או ממה שאתן רגילות אליו. אז אני לא רוצה להגיד משהו סופי בסגנון “הדבר הזה הוא ככה וככה,” דוֹגמה. אבל ברור שהרבה ממה שאגיד מושפע מההיסטוריה שלי עם השאלה הזאת, הניסיון שלי בתרגול, והאופן שבו אני נוטה להתייחס אליה עכשיו, בגישה ובחשיבה שלי.
אבל בואו נתחיל עם העסק הזה של אופן ההתייחסות שלנו אל הרעיון עצמו. אז אומרים ‘התעוררות,’ ‘הארה,’ ‘שחרור,’ וכמו שאמרתי, לחלק מהאנשים, המילים האלה עוברות ליד האוזן ובכלל לא נרשמות. מתעלמים מהן. בשביל אחרות, המילים האלה די מלאות חיים, או טעונות. הן די מלאות רגש. אבל אחד הדברים שמעניינים אותי, ואני רוצה להתחיל ממנו, הוא כיצד אנחנו ניגשים או מתקרבים אל השאלה או הרעיון של ההתעוררות? כיצד אנחנו מתבוננות בו? איך אנחנו מתייחסות אליו? איך אנחנו חושבות עליו או ממשיגות אותו?
אילו כוונות אנחנו מביאים אל מושג ההתעוררות, אל הרעיון הזה, המטרה הזו, אם תרצו, של התעוררות? אילו מהן מודעות, ואילו חלקים אולי נשארים לא מודעים? מהן ההנחות, ומהן (אולי מתוך ההנחות האלה) ההנחות הלא מודעות שאנחנו מביאים אל המילה הזו, המושג, הרעיון הזה של ההתעוררות כמטרה? אילו דחפים של הישות, של הנפש, אנחנו מביאים לשם? אז כאן, מבחינתי, כאן אני רוצה להתחיל, ובאמת אני חושב, שזו אחת השאלות ההכרחיות כשאנחנו מנסים לפתוח את כל השדה הזה. איך אני ניגש אל הרעיון הזה? איך אנחנו ניגשים אליו? אילו מושגים מנחים אותנו? אילו כוונות, הנחות, דחפים מעורבים במערכת היחסים הזו? מה פועל בנו ביחס למושג ולרעיון ההתעוררות? מה פועל בנו? מה פועל במערכת היחסים הזו? מה פועל בהמשגה הזו וברעיון הזה? מה אנחנו מביאים איתנו אליו?
אני חושב שזה מאוד מועיל בשדה הזה, מאוד חשוב, ולמען האמת יכול להיות גם משחרר. כשאנחנו שואלות, “מהו שחרור?” וכשאנחנו שואלות “מהי התעוררות? מהי הארה?” וכולי, זה מועיל, חשוב ויכול להיות גם משחרר, להקדיש תשומת לב ולהרהר או לפחות לשקול את האפשרות, שבשביל רבות מאיתנו, בואו נאמר, בשביל רבות מאיתנו יש שני מניעים, שני סוגי מניעים שנוטים להשפיע על האופן שבו אנחנו ניגשות אל השאלה והלימוד של התעוררות, הארה, שחרור וכולי. אני רוצה לדבר על המניעים האלה עכשיו. והשאלה היא: עד כמה הגישה שלנו מושפעת או מונעת או מעוצבת או מונחית או קבועה על ידי המניעים האלה? עד כמה נקודת המבט שלנו, ובעקבותיה השדה כולו, מעוצבת, מונחית, קבועה, מושפעת מהמניעים האלה?
(1) אז מניע אחד הוא – זו שאלה – הוא הרצון למדוד את עצמינו על מין סולם התעוררות. אז באמת, כמה ממה שמניע אותנו וכרוך באופן שבו אנחנו ניגשות אל שאלת ההתעוררות ואל התעוררות כמטרה, כמה ממה שמניע אותנו הוא מין מדידה של האגו, רצון של האגו להיות מספיק טוב? זו תנועה ונטייה די רגילה של האגו: למדוד את עצמו. אגו, או בעצם עצמי, תחושת העצמי, מותנית על ידי, מובנית [fabricated] סביב כל מדידה מהסוג הזה. זו יכולה להיות תנועה מאוד מעודנת, ומאוד עמוקה. אני לא זוכר איך קראו לשיחה שנתתי, משהו כמו “מעבר לתודעה המודדת”.[1] סליחה, אני לא זוכר. אבל באמת באופנים המעודנים של – לא רק באופן הגס שמופיע כשזה באמת האגו והמבקר הפנימי, מקומות שממש חשוב להסתכל עליהם, אבל גם בתנועות המאוד מעודנות, שכרוכות בעצם ההבניה [fabrication] של התפיסה של אובייקט וסובייקט. היא מבוססת על מדידה. אני לא אכנס לזה עכשיו כי דיברתי על זה הרבה. נדמה לי שקראו לשיחה ההיא “מאיה ונירוונה” או משהו כזה. “מעבר לתודעה המודדת,” משהו כזה, אם זה מעניין אתכן. אבל עכשיו אני רוצה לדבר על הרמה הגסה, הנטייה הזו של האגו למדוד את עצמו, התנועה והנטייה הדי רגילה הזאת. אז עד כמה התנועה הזו היא מין מוטיבציה כשאנחנו מתייחסים וניגשים אל רעיון ההתעוררות?
(2) ושנית, עד כמה פועלים כאן מין רצון ונטייה להכניס את החקירה שלנו אל תוך מסגרות שקיבלנו מהמסורת או מהמסורות שכרגע מהוות בשבילנו סמכות? זה משהו שראיתי: זה לא ממש נפוץ לערער באופן רדיקלי על הראייה וההגדרות של התעוררות, הארה, שחרור, וכולי, איך שלא תקראו לזה, שקיבלנו מהמסורות שכרגע מהוות בשבילנו סמכות. אז במילים אחרות, כל השאלה של “מהי התעוררות?”, וכל הגישה שלנו אליה, כרוכות במערכת היחסים הזאת עם סמכות ומסורת, ועד כמה אנחנו חופשיים להביא אל המקום הזה חקירה ושאילה רדיקלית.
אז שתי שאלות: (1) עד כמה הגישה שלנו להתעוררות, והגישה שלנו אפילו לרעיון של התעוררות, מה הוא אומר, מה הוא יכול להגיד – עד כמה הגישה שלנו מונעת, מעוצבת, מונחית, קבועה על ידי הנטייה של העצמי או האגו לרצות למדוד את עצמו, לרצות להצטיין? (2) ועד כמה היא מושפעת ממין סמכות מסורתית שמתקבלת ללא סימני שאלה, או מהיעדר שאלה וחקירה לגבי הסמכות של המסורת.
ולפעמים, כמובן, שני ה – אם תרצו – גורמים האלה, מתערבבים בכל מיני דרכים. המדידה של העצמי והקבלה ללא שאלה של סמכות ומסורת. ולפעמים, אתן יודעות, יש יותר ממסורת אחת. למשל, הבודהיזם של הקאנון הפאלי, או אפילו רק המסורת של מדיטציית תובנה. כמו שאמרתי, למורים שונים בתוך המסורת הזו יהיו פרשנויות שונות. זה די בריא בעיני. אבל אז השאלה היא (וזו לא שאלה קלה): למה אני בוחרת לאמץ את הפרשנות של המורה הזה בתור סמכות ולא את הפרשנות של המורה השנייה? אולי תגידו “טוב, זה מה שנשמע לי הגיוני.” האם זה כל מה שיש כאן? מה פועל כאן אצלנו ברמה הפסיכולוגית, באופני ההתייחסות שלנו לסמכות, ובמקרה הזה, סמכות של מורים או מורות מסוימים, ואז הסמכות ביחס למושג ההתעוררות או סביבו? אז אלה שאלות ממש חשובות בעיני, לפתוח, להביא אל המודעות.
אז בקשר למניע הראשון, הנטייה הזאת של האגו, הנטייה של כל תחושת עצמי להיבנות דרך מדידה והבחנה בין “מוצלח יותר” או “גרוע יותר”, או מה שלא יהיה, ואז הנטייה של המופעים הגסים יותר של העצמי – האגו, ובוודאי שהמבקר הפנימי וכל זה – להתבסס על ההשקפה שמודדת את עצמי. לפעמים תלמידים שמתרגלים הרבה זמן ישאלו משהו כמו, “מה אתה חושב? איך אתה רואה את הכניסה לזרם (stream entry), או את השלב הראשון בהתעוררות שהבודהה תיאר בקאנון הפאלי?”
ולפעמים אני מוצא את עצמי… במקום פשוט לענות איכשהו מה אני חושב או מה שלא יהיה, בעצם, נדמה שיש שאלה חשובה יותר שצריכה להישאל בתגובה, השאלה: “למה את שואלת?” ולפעמים אני תוהה (ולפעמים אני חושב שבאמת זה מה שהיה שם – לא תמיד; ממש לא תמיד), אבל לפעמים, אני תוהה, אם העניין הוא הרצון להרגיש את שהשגת את הדבר הזה שנקרא ‘כניסה לזרם’ (stream entry), או את השלב הזה, כאילו “אני רוצה להיות מאלה. אני רוצה להיות מאלה שנכנסו לזרם. אני רוצה להשתייך למועדון הזה. שמעתי אנשים מדברים. יש פורומים ברשת, ואנשים אומרים את זה” או, “הייתי במפגש הזה, ואנשים שם אמרו ככה וככה לגבי אלה שנכנסו לזרם, ואני רוצה להשתייך למועדון הזה.” או – שאלה מאוד קשורה כמובן, אבל מעט שונה – האם העניין הוא שאת לא רוצה לחשוב או להרגיש שאת לא שייכת למועדון הזה, שאת לא מאלה? הבדל מאוד עדין.
ולמה? למה? ובאמת, האם אנחנו מעיזים לחקור את השאלה הזו? זה דורש הרבה אומץ. זה מהלך די רדיקלי להפוך את הכיוון של השאלה באופן הזה. האם אנחנו יכולים לחקור אותה ממש במרץ? היו פעמים שהעליתי את זה, ומי שישב איתי איכשהו ביטל את השאלה או שם אותה בצד, או משהו. ולפעמים הרגשתי ש, מממ, אני חושב שיש עוד הרבה מה לחקור פה.
אז אני לא מתכוון לקפוץ לקיצוניות השנייה שאפשר למצוא לפעמים בזרמים מסוימים של הוראה, שפשוט אומרים “לשמוט את כל מושגי ההתעוררות. לשכוח מהם. זה אגו-טריפ. פשוט תימנעו מלפגוע בעצמכם בעצם העלאת השאלה על מה המשמעות של הדבר הזה יכולה להיות, ואם זה אפשרי, ואיך, וכל השאר. פשוט תניחו לזה. תשכחו מזה. אל תתקרבו, כי להתקרב זה להעיר את דרקון המבקר הפנימי. והדרקון יתעורר ויענה אותך.”
אבל השאלה – “למה אתה שואל, והאם אתה יכול לחקור את זה ממש ברצינות?” – זו שאלה שבאה מתוך אהדה ורצון טוב. או, כשאני שואל אותה היא באה מתוך אהדה. אבל יש גם, הבחירה לשאול את עצמך את השאלה הזו נובעת מתוך אהדה ורצון טוב. אתם רואים למה? אם אני רודף אחרי משהו כדי איכשהו להצליח לספק את המבקר הפנימי הבלתי ניתן לסיפוק, או רק כדי “להגיע לשלב הזה, לעמוד ברמה, סוף סוף להיות מספיק טוב” – זה ההפך מאהדה או מרצון טוב, לחיות את החיים באופן הזה, לתרגל באופן הזה, כי התרגול נהיה רווי בדחף הזה. ואז השאלה – אם אתה מציב אותך לעצמך, או עם חבר, במקום שמרגיש בטוח לחקור את השאלה יחד, להציב אותה אחד לשני – נובעת מאהדה ורצון טוב. אבל יש בה גם הרבה אומץ ורדיקליות. יש בה אהדה אבל אני לא יודע אם אתן שומעות שיש בה גם הרבה אומץ ורדיקליות: “למה בכלל אני שואלת על התעוררות? מהי מערכת היחסים שלי עם הדבר הזה?” ויש היבטים אחרים. זה היבט אחד. יש מימד שלם שאפשר אולי לקרוא לו “מטא-חופש”, מימד שלם של חופש שיכול להיפתח כשאנחנו פותחים ופותחות את מערכת היחסים שלנו עם מושג החופש, עם מושג השחרור, ההתעוררות, ההארה. וזה חלק ממה שאני מקווה לפתוח קצת. זה מין מימד אחר של התעוררות, מימד אחר של חופש.
אבל אפילו בעצם העלאת השאלה – “למה אני שואלת?” ובשאלות כמו “מה אני מביאה איתי אל תוך השאלה? באיזה מושגים אני מחזיקה? מהי מערכת היחסים שלי? מהן הכוונות שלי?”, אלה לא שאלות קלות. אני חושב שהן דורשות אומץ. כנות. יושרה. והן דורשות תעוזה.
באופן אישי, התעוררות, הארה, שחרור – הדברים האלה מאוד מעניינים אותי, מה יכולה להיות המשמעות שלהם, מה היא יכולה להיות. האפשרויות שיש לנו כבני אדם מאוד מעניינות אותי, אפשרויות של הכרה, של חיים, של תחושת קיום, האפשרויות של התפיסה, הרוחב, העומק, של האפשרויות של הנשמה, האפשרויות של – מה זה אומר לשחרר את הפעולה שלי בעולם? ומה שיכול להיפתח, ביחס לכל הדברים האלה, עבור החברה. אנחנו מדברים על התעוררות, שחרור. מה זה אומר מבחינה חברתית? מה יכולה להיות המשמעות של הדבר הזה בספירה הרחבה יותר של הקיום והבריות? גם הרעיונות, המושגים מעניינים אותי מאוד, ומערכת היחסים שלנו עם כל זה, ועם המושגים שעוסקים בכל זה, כמו שאמרתי.
אבל כשאני יושב עם תלמידה, ולפעמים זה יבוא ממנה – שהיא מרגישה את הלחץ הזה, המדידה הזאת, או איכשהו שהדברים פשוט נהיו נורא חנוקים ומוגבלים וכואבים בקשר לאיזשהו הישג על הדרך, הישג מדיטטיבי (בין אם מדובר בהתעוררות, או ג’האנה, או ריקות, שלבים של ראייה של הריקות, או מה שלא יהיה). כשאני בשיחה עם מישהי, אחד מאיתנו – או אני או היא – איכשהו תוהה עד כמה הכוונה נובעת איכשהו מתוך מדידה, מתוך רצון לעמוד ברמה, וכמה לחץ זה יוצר. אז, לעיתים קרובות אני מרגיש שהדבר הכי נחוץ והכי מעניין לחקור ברגע הזה בשיחה הוא בדיוק הדבר הזה. מערכת היחסים עם. זה לא אומר שלא נגיע לכל השאר, ולרעיונות ולמשמעויות האפשריות, ואיך להתקדם לעבר המקום הזה או לפתוח אותו, לא משנה באיזה דימוי נשתמש כאן. אבל החתיכה הזאת לגבי מערכת היחסים עם, ומה שנכנס עם הכוונה והמוטיבציה, זאת חתיכה ממש הכרחית. ולעיתים קרובות, זה כאילו, אנחנו צריכים או צריכות את החלק הזה לפני שאנחנו הולכות הלאה. והוא בדרך כלל די מעניין, אני חושב.
אז לפעמים, או בואו נאמר, ברגעים מסוימים, הרצון להוכיח את עצמי נהיה הכוונה או הדחיפה העיקרית שמניעה את התרגול כולו או חלק ממנו, למשל תרגול ג’האנות או ריקות או משהו אחר. אז מה קורה כאן? “אני צריך להוכיח את עצמי.” האם זה לעצמי שאני צריך להוכיח את עצמי? או לאחרים? ולמי? למורה או למורים מסוימים? וכמו שאמרתי, איכשהו לעמוד ברמה, להיות טוב מספיק. וכמו שאמרתי, כשזה המצב, או אפילו אם אחד מאיתנו בשיחה חושד שזה המצב, אז בתפקיד שלי כמורה זה מה שמעניין אותי, ברגע הזה, זה מה שמעסיק אותי, הבין את הדבר הזה ולפרק אותו, ולהשתחרר מהדחף הצר והמכאיב הזה. וזה הופך להיות, ברגע הזה – אתם יודעים, רק ברגע הזה – יותר מעניין ויותר נחוץ מאשר להשיג איזו ג’האנה, להגיע לאיזה שלב של תובנה, או מה שלא יהיה.
אם נישאר קצת בשדה של תרגול ג’האנות: המנגנונים הפסיכולוגיים, המנגנונים הפסיכולוגיים הכואבים שקשורים למה שמניע אותנו עלולים לפעול כאן, כמו שהם פועלים ביחס להתעוררות. עם תרגול ארוך טווח (אני מתכוון באמת הרבה תרגול ג’האנות ותרגול שנעשה באופן מאוד ממצה), המתרגלת תראה ש (אני חושב שזה כמעט בלתי נמנע לראות), אני מקווה – זה די ברור שנראה שההשגה של ג’האנה כזו או אחרת לא באמת תלויה בָּעצמי. ההופעה של ג’האנה תלויה בתנאים ברגע הזה. כשהתנאים נמצאים, כשתנאי העבר וגם ובמיוחד התנאים העכשוויים נמצאים, אז הג’האנה, כל ג’האנה, הג’האנה המסוימת הזאת תעלה, או תתייצב, או מה שלא יהיה, או תעמיק. וזה לא ממש קשור לעצמי. זה נהיה מאוד ברור כשמתרגלים הרבה ג’האנות, כשאתן נכנסות ויוצאות מהתרגול הזה לאורך זמן, בכל מיני תנאים, ומביאות מין תשומת לב חכמה או חקירה או סקרנות, מוכנוּת להבין: איך בכלל הדבר הזה עובד? למה בחלק מהימים זה הולך ממש טוב, ובאחרים לא, וכל מה שבאמצע? או למה ישיבה אחת הולכת ממש טוב ואחרת לא כל כך, וכולי.
אז כשמביאים למקום הזה עניין, זה די בלתי נמנע לראות, אתם יודעים, שזה לא שהעצמי הוא באמת כזה מדהים ואיכשהו מתכנן את כל הדבר הזה. אלו התנאים. וזה איכשהו מפרק – ההבנה הזו מפרקת כל ניסיון להשתמש בג’האנות כדי להוכיח את עצמך או להוכיח שאתה ברמה או מספיק טוב. זה לא קשור לעצמי. זה לא תלוי בו.
אבל כשאין הרבה ניסיון בתרגול ג’האנות, ויש מין קצת הצלחה או השגה של ארבע הג’האנות הראשונות, רק קצת, אז יכול להיות שאני אגיד, “אה, הנה – כן, יש לי את זה, הג’האנה הראשונה, השגתי אותה. השגתי את השנייה. השגתי את השלישית. את הרביעית.” ויש תנועה מהירה כזאת של סימון “וי” ורשימת הישגים. לעיתים קרובות, עדיין לא נראה בבהירות את התלות של הג’האנות בתנאים. זה עדיין לא בוגר. הכל מהיר מידי. לא ראיתי. לא הקדשתי מספיק תשומת לב. לא התנסיתי מספיק. אז זה יכול לקרות, והתוצאה המוזרה יכולה להיות שהתרגול, רק קצת, לא בכוונה – איכשהו, התרגול גורם לאגו להרגיש טוב, אבל בעצם הוא חיזק את כל התנועה והנטייה של האגו למדוד את עצמו, לנסות להוכיח את עצמו.
אז שוב, נורא חשוב להביא איזו סקרנות ותבונה, גם ביחס למניעים שלי וגם ממש, “באמת יש הצדקה להתלהב מזה שהשגתי את הדבר הזה או את הדבר האחר?” אני באמת חושב, אם נישאר רגע עם תרגול ג’האנות, אני באמת חושב שתשוקה הרבה יותר בריאה לג’האנות ולחוויות של ריקות נשענת על אהבה של העומקים וסקרנות לגביהם, העומקים האלה של הכרה, של היפתחות, של תפיסה, היופי שיש שם, ההזנה שיש בחוויות מיסטיות מסוגים שונים. אני חושב שמין תאווה, אם תרצו, או אם להעז בכלל להשתמש במילה הזאת, תשוקה ואהבה של העומקים האלה, ואפילו היאחזות בהם, והיופי, וההזנה, והאהבה של העומקים המיסטיים האלה – זו מוטיבציה הרבה יותר בריאה.
לפעמים בהקשר של תרגול ג’האנות קורה שמתרגלת חוששת לפתח היאחזות בעונג. אבל בעיני היאחזות בעונג – בפני עצמה, לעיתים רחוקות תהווה בעיה, מהניסיון שלי בהוראת ג’האנות. לעיתים רחוקות זו תהיה בעיה. מה שיכול להיראות כמו היאחזות בעונג בדרך כלל יעלה בעקבות אחד משני תנאים. במילים אחרות, זה נראה כאילו יש היאחזות בעונג, כשבעצם מה שקורה – בשורש של ה’לכאורה היאחזות בעונג’ נמצאת למעשה הימנעות כרונית מאיזשהו כאב פסיכולוגי, רגשי או שקשור ליחסים, ואתה פשוט מתחבא. או שחלק ממה שמניע אותך – בואו נגיד את זה ככה – חלק ממה שמניע אותך זו הימנעות כרונית מסוגים מסוימים של כאב או קושי, או אתגר פסיכולוגי, רגשי או שקשור ליחסים. זו לא באמת היאחזות בעונג.
חוץ מזה, מה שנראה כמו היאחזות בעונג יכול להופיע רק כשאין תחושה של מעשה נשמה (soulmaking), תחושה של מסתורין ויופי עם גילוי הג’האנות. הג’האנות נהיו שטוחות איכשהו, כי המימד הזה של הנפש, או הנשמה, נשאר סגור. הן רק מין חוויות נעימות או מענגות, במידה משתנה. ומכל מיני סיבות מורכבות, אנחנו לא נפתחים לתחושת המסתורין שהן יכולות לפתוח עבורנו. אין תחושה של העמקה והתמלאות הנשמה ושל מעשה נשמה. כל העיסוק הוא רק בעונג או בנעימות. ולפעמים כשזה המצב אז באמת יכול לקרות שההיאחזות בג’האנה, ההיאחזות בעונג, יכולה להיות כוח מניע. כי אין שום דבר אחר. זה רק עונג או נעימות. או שמה שמניע הוא בעיקר הימנעות, שנראית כמו היאחזות בעונג.
העונג של ג’האנה – ניקח אפילו רק את הארבע הראשונות – העונג של הג’האנות האלה, וההזנה, ההגשמה, של הג’האנות, כל אלה חורגים בהרבה מסוגי ההנאה שזמינים לנו דרך חישה שטוחה, שאין בה נשמה: רק העונג של הארוחה, או העונג של הטעמים, או העונג של סקס או מה שלא יהיה, כשאנחנו חווים אותם באופן שטוח. העונג של הג’האנות מגמד את כל אלה – זה מישור אחר לגמרי. אבל העונג של מעשה הנשמה (soulmaking), והרב מימדיות שנפתחת, החדווה שיש בזה, וההזנה שיש בזה חורגות בהרבה מהעונג של הג’אהנה כשהיא נתפסת באופן שטוח, מורגשת באופן שטוח, כשהיא רק איזשהו מישור של עונג, כאילו, “אה זה נחמד. יש כאן הרבה עונג. אני אשאר כאן, בג’האנה השלישית,” או איפה שלא יהיה.
אז שאלת המוטיבציה מעורבבת בכל הדבר הזה. מה אני רוצה, מחוויות ג’האניות, או מריקות, או מהדרך בכלל, או מהתעוררות ומכל הרעיון או המטרה של התעוררות? אם מה שמניע אותי זה הרצון הזה להוכיח את עצמי או לעמוד ברמה, העניין הזה של האגו שרוצה להיות טוב מספיק, בעיני זה לא כוח מניע עמוק. לא הייתי קורא לזה באמת תשוקה אותנטית. זו לא תשוקה של הנשמה. בואו נגיד שזו אפילו לא תשוקה אותנטית. זו לא תשוקה עמוקה. זה מנגנון פסיכולוגי שטחי, גם אם הכאב יכול להרגיש מאוד עמוק. לא הייתי קורא לה אותנטית. היא לא באמת שלך. היא איכשהו מוטלת עליך על ידי החברה. התשוקה להיות טובה מספיק היא מין תשוקה חברתית.
מה את רוצה? מה אתה רוצה? מהי התשוקה האותנטית שלך לתרגול, לדרך? איזו התעוררות את מבקשת? איזו התעוררות אתה מחפש? לאילו אפשרויות את מקווה, אתה משתוקק, כמה? כשאנחנו מדברים על השאלה, “מהי התעוררות?” ומשחקים קצת עם השאלה הזו, אפשר לגשת אליה דרך לימוד של מושגים ותיאורים והבחנות – ואנחנו קצת מזה – מהמסורת הבודהיסטית וממסורות אחרות. ואפשר גם לתאר את המאפיינים הנגלים ואת סגנון החיים של מי שנחשבים בעיני רבים לכאלה שחוו הארה. אבל יחד עם כל זה (או אפילו במקום, אבל בואו נגיד ‘יחד עם’), אפשר לשאול: מה את רוצה? מה אתה רוצה?
אבל אתם רואים איך התשובה לשאלה “מה אתה רוצה? מה את רוצה?” יכול להיות – ואפילו יכולה להיות במידה רבה – מושפעת, מותנית, ואפילו קבועה על ידי הלימוד של מושגים, אמירות והבחנות לגבי התעוררות, כמו שאמרנו קודם, שבאים מהמסורת הבודהיסטית, על ידי סיפורים ודימויים שמתארים את המאפיינים ואת סגנון החיים, וכולי, של מי שנחשבים למוארים, וכולי. אתן רואות כיצד כל זה – מה שקיבלנו שם, שוב, ממקורות סמכות, או מתת-תרבות כלשהי, או מה שלא יהיה – כל הדברים האלה עשויים לעצב, להשפיע, לכוון ולהגביל את התשובות שלנו לשאלה – מה אני רוצה? הם עשויים לעצב, להשפיע לכוון ולהגביל את מה שאנחנו רוצות, או מרגישות שאנחנו רוצות. וברור שכשאנחנו שואלות, “מה אני רוצה בחיים? מה אני רוצה?” זו לא רק שאלה לגבי, “מה אני רוצה בחיים”? מה אני רוצה בקיום הזה שלי, בתנועה בזמן בין לידה למוות? מה אני רוצה מכל זה? למה אני מקווה? למה אני כְּמֵהָה?
ואתם יודעים, אני לא צריך לספר לכם, כמה אנחנו מותקפים, מוצפים בפרסום ובדימויים תרבותיים, שדוחפים, דוחקים, מושכים, גוערים בנו שעלינו לפתח את הדבר הזה או האחר, מעצבים אותנו. ואתם יודעים, לפעמים זה ירגיש כאילו, “אוי, אני לא, אתם יודעים… אני רואה דרך כל המערכת הזאת שפועלת.” אבל זה כל כך, כל כך נפוץ וכל כך חזק. ולפעמים יש חלקים שיהיו לגמרי ברורים, ונוכל להניח להם בקלות. לא נישאב פנימה, גם אם נראה אחרים נשאבים פנימה, בחברה ובתרבות. אבל גם, כל זה קיים גם בדרכים הרבה יותר מעודנות ובאזורים אחרים בחיים שלנו.
קראתי על שבט ילידי באמזונאס, וחברת הגז שהגיעה לשם – או שאולי זה היה סכר, בניה של מפעל הידרואלקטרי? אני לא זוכר. הם ניסו איכשהו לשחד את האנשים שגרו שם. הם הבטיחו לתת להם טלוויזיות לווייניות ואלכוהול ודברים. הדברים האלה לא עניינו את האנשים האלה אבל בכל זאת הם נתנו להם אותם. ומכיוון שהיו להם טלוויזיות לווייניות וכל זה, ואז הם ראו אחרים שיש להם כל מיני דברים, חיים בסגנון חיים מאוד שונה – חיי שפע מערביים, כמובן; זה מה שרואים בטלוויזיה – והם נחשפו לפרסום מסחרי, שמכוון ומעצים תשוקות. ולאורך זמן ארוך, התוצאה הייתה שזה התחיל לעצב את הרצון שלהם. והם רצו את כל הדברים האלה. והיו לזה השלכות הרסניות על האזור הזה של האמזונאס, על הלכידות החברתית ועל הרווחה של השבט הזה, ואפשר לראות את אותם תהליכים בקנה מידה גדול יותר בעולם בכלל.
השאלה היא באיזו מידה “מה שאני רוצה” הוא תוצר של התניה? איזה חלק מהתשובה שלי לשאלה “מה אני רוצה” הוא תוצר של התניה של רעיונות, דימויים, פנטזיות? ואתם יודעים, גם, עוד דבר שקראתי בגארדיאן. היה איזה, אני לא יודע איך לקרוא לזה, מחקר בפיג’י שעשה איזה בחור בשם ראול מרטינז. בספר בשם “ליצור חופש”. מחקרים אנתרופולוגיים או סוציולוגיים, בואו נגיד, שעשו שם ב-1990 ולפני כן הראו שלא היו שם הפרעות אכילה. ב-1995 הטלוויזיה הגיעה לפיג’י. בעיקר טלוויזיה אמריקאית. והיו שם אינסוף פרסומות אוכל – אתם יודעים, טלוויזיה אמריקאית מלאה בפרסומות לאוכל, וכל מיני המבורגרים ומתוקים וזה ומה שלא יהיה. בתוך שלוש שנים, שנים עשר אחוז מהילדות בפיג’י סבלו מבולימיה.[2] אז דברים כאלה, הסיפור הזה באמת כואב ומזעזע, אבל אתן בוודאי מודעות להתניות כאלה.
אבל מה שרציתי להגיד הוא שיכולה להיות גם התניה רוחנית שתשפיע עלינו, הטיה רוחנית של מה שאנחנו רוצים בהקשר הרוחני, דרך מי שאנחנו פוגשים או פוגשות, דרך מורות, דרך דמויות סמכותיות, דרך הסנגהה, דרך ספרים, מה שפופולרי בספרים, כל הדברים האלה. ואני לא יודע, חלקכן לא פה מהיום – ממש לא מהיום – ואולי נתקלתן או הייתן בסנגהות שונות, קהילות רוחניות שונות, ומורים ומתרגלים – אני לא יודע אם אתן תוהות, אם זה העסיק גם אתכן. אבל לפעמים, יש קהילות – אני לא מתכוון לקהילות שעומדות במקום; אני מתכוון לסנגהות; סנגהות שנמצאות בתנועה אפילו – כאלה שנכנסתי ויצאתי מהן לאורך, אני לא יודע, שלושים שנה, יותר משלושים שנה. לפעמים אני תוהה, ואני לא יודע אם גם אתן תוהות, אם יש כמעט תחושה של דמויות מסוימות בסנגהה – אולי הדמויות של מתרגלים ותיקים יותר או מורים – שלפעמים, איכשהו, אני לא יודע, איכשהו במין אופן חצי מודע מתמקמים, או מקרינים איזושהי פרסונה באיזה אופן חצי מודע, כאילו מין – ‘מוֹכרים’ זו מילה חזקה מידי, אבל איכשהו מקרינים אותה כדי להשפיע על אחרים, בדרך כלשהי.
אז זה תלוי בסגנון של הסנגהה. לפעמים, אתם יודעים, לפעמים הסגנון יהיה נזירי ולפעמים ממש לא, וכל זה. אבל לפעמים, למשל, יכול להיות דימוי של מישהו שמח, חמים, אבל בעצם מעט מרוחק, מתבונן בחביבות משועשעת בעולם ובמי שמתהלכים בו, עסוקים ונאחזים, אבל יש שם איזשהו רצון טוב. ויש משהו בפרסונה הזאת – אני תוהה; אני תוהה אם חשבתם על זה – כאילו מישהו, באופן לא מודע או אולי, חצי מודע, מתמקם בתוכה או מקרין אותה וכאילו – כן, קצת ‘מוכר’ אותה, דרך החיוך, ודרך האופן שבו הוא או היא הולכים, או עומדים בתור לארוחת הצהריים, או איך שהשל שלהם נח על כתף אחת, או מה שלא יהיה.
ואתן יודעות, אולי זה טוב להציע מודל של כזו אפשרות של, בואו נגיד, היעדר-אינטרס, אי היאחזות; טוב להציע איזה מודל ארכיטיפי אפילו, של מין איזון נפשי כמעט מרוחק. אבל מתי המודל הזה נהיה מין דימוי קבוע, נוקשה כזה שמתקבל ללא שאלה, וכל זה איכשהו קורה באופן לא לגמרי מודע, המשיכה הזאת שפועלת עלינו, הסגירה או הקביעה של, “ככה זה נראה. זה המודל”? ובלי מקום לשאלות, ואיכשהו הדימוי הזה קצת קובע לנו איזו דרך לא מודעת. זה מין סגנון. אבל זה דימוי קבוע, למרות שהוא עשוי להיות יחסית לא מודע, בשונה מדימוי המדומיין (imaginal). ושוב, השאלה היא מה את רוצה? מה אתה רוצה?
אז שוחחתי על התעוררות, או שאלתי, אתם יודעים – באמת, כמה אנשים – מין שיחות בקווים דומים, או שנוגעות בשאלות דומות סביב הרעיון הזה של התעוררות, סביב איפה שהם היו. ואולי שאלתי, “מה אתה באמת רוצה? מה את באמת רוצה?” ולפעמים, ממש בקלות, התשובה שעולה היא: “אני רוצה את קץ הסבל.” אבל זה לא נשמע אותנטי, בעיני. “אני רוצה את קץ הסבל.” אז אני שואל, “איזה סבל?” והתשובה שעולה – וזה קרה יותר מפעם אחת – התשובה היא משהו כמו, “טוב, אני קצת מכור לאוכל,” או משהו כזה. האמת היא שזו תגובה יחסית שכיחה. ואני שואל עוד קצת על ההתמכרות הזו לאוכל ומה היא כוללת, ואנחנו ממש לא מדברים כאן על משהו כמו אנורקסיה או בולימיה או משהו. זה רק, יש מין התענגות יתר על אוכל. ואני תוהה, באמת, “כמה סבל עולה מתוך, סביב, עם הדפוס הזה של התמכרות לאוכל שאתה או את מתארים? עד כמה זו באמת בעיה?”
אז את אומרת, “אני באמת מתעניינת בהתעוררות. זה הדבר שאני באמת עובדת לקראתו. מה זה אומר להתעורר? זה אומר שהסבל יגמר. אני באמת רוצה את קץ הסבל.” אבל האם יש כאן באמת כל כך הרבה סבל? יש לאנשים מערכות עיכול טובות – בהשוואה אלי, לכל אחד יש מערכת עיכול טובה – אבל באמת, מערכות עיכול די יציבות. והם בעצם יכולים להרשות לעצמם לאכול כל מיני מאכלים ומתוקים, ולאכול יותר מידי וכל מיני כאלה, והם ירגישו קצת כבדים, או שיהיה להם איזה כאב בטן. אבל זו לא באמת בעיה. זה באמת מה שאתה רוצה? את רוצה? הסבל הזה שאתם מרגישים, עם, אתם יודעים, אכילת יתר סביב מאכלים מסוימים? זה מה שבאמת הכי חשוב לכם?
ולפעמים אני ממשיך לשאול את השאלה הזו, ולפעמים מי שיושבת איתי ממשיכה לחשוב, ולפתוח את השאלה, ואומרת, “אני לא רוצה,” אולי היא אומרת, מצטטת את הבודהה, כשהוא מדבר על מי שלא התעוררו או מי שבכלל לא תרגלו ולא התקדמו בדרך. “אני לא רוצה להיות לא מיומנת, רגילה, סתמית (untrained, ordinary, run-of-the-mill).” אז, התשובה הזאת, אם נחקור עוד קצת, זה כאילו, “האם באמת העניין הוא קץ הסבל? האם את באמת כל כך מודאגת מהסבל שאת חווה בחיים שלך?” בעצם, אין כל כך הרבה סבל, באמת. יש את הבעיה ההיא עם אוכל, או משהו. זה אפילו לא מייצר כזה קושי גדול. אז אחרי עוד חקירה ובדיקה, זו התשובה שעולה.
אז התשובה הזאת, שוב, היא מגלה בעיני את העניין הזה של הזדהות עם האגו ומדידה. “אני לא רוצה להיות ככה. אני לא רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת, מאלה שלפי הבודהה הם ‘לא מיומנים, רגילים, סתמיים.'” אז שוב, האם המניע שלי הוא אגו ומדידה? או האם המוטיבציה היא – בואו נגיד, החלק הזה או החוט הזה של המוטיבציה – האם הוא גדול יותר או חזק יותר מהמשיכה להפחתת הסבל? במילים אחרות, מהי ההשפעה היחסית של מוטיבציות שונות שמניעות אותי? או האם יש משיכה ליופי? לא דיברנו על זה בכלל עדיין. (בעצם כן דיברנו, כשדיברנו על הג’האנות, אבל.) מהו המשקל היחסי של המוטיבציות השונות האלה? כשאני אומר, “אני לא רוצה להיות לא מיומן, רגיל, סתמי,” נדמה שהאמירה הזו מצביעה על זה שהשאלות האלה של הזדהות, הזדהות עם האגו ומדידה בעצם שולטות.
ולפעמים הפסיכולוגיה אפילו יותר – אני חושב – אפילו יותר מסובכת. אז מישהי אומר, “אני לא רוצה להיות לא מיומנת. אני לא רוצה להיות כזאת.” אבל בעצם חלק ממנה כועס ומורד באפשרות או בדרישה לאימון כזה. הבודהה מדבר על “אימון של סוס פרא,” וכולי, כמטאפורה לפיתוח מדיטציה ותרגול: סילה, סמאדהי, פַּנְּיָא. אז יש חלק אחד בתוכי שאומר: אני רוצה להיות מספיק טובה, ואני לא רוצה להיות מאלה שהבודהה קרא להם לא מיומנים. וחלק אחר מורד, כועס, על הדרישה הזאת לאימון או אפילו האפשרות שלו. זה מעניין בעיני. זה כאילו, מה הולך כאן? האם אני יכולה לפתוח את זה? האם אני יכולה באמת להתבונן במה שקורה כאן בכנות, באומץ, כמו שאמרתי?
אז בהיעדר אמונה קוסמולוגית, הֶקְשֵׁר קוסמולוגי שבתוכו המשמעות של ‘התעוררות’ היא ‘סוף ללידה מחדש’ – זה המושג הקוסמולוגי שהבודהה אימץ ולימד: התעוררות היא סוף ללידה מחדש. שלבי ההתעוררות הם תנועה לעבר ההפסקה הסופית של הלידה מחדש עם הופעת הארהנט. אז יש את מי שלא חוזר – כלומר לא נולד מחדש לקיום החומרי. יש את מי שחוזר פעם אחת – יש לך עוד לידה אחת, לידה מחדש אחת בקיום החומרי הזה. לסוֹטָאפַּנַּה (Sotāpanna) יש מקסימום שבע – סוֹטָאפַּנַּהבפאלי הוא מי שנכנס לזרם (stream-enterer). לו או לה יש מקסימום שבע.
אז כל הסיפור הוא המהלך הזה לקראת קץ הלידה מחדש. זו השקפה קוסמולוגית, כמו שנדמה לי שהזכרתי בשיחה אחרת. וההשקפה הזו באה יחד עם אמונה בסבל אינסופי שמחכה לנו עם האינסופיות של הלידה מחדש. בעצם, לידה אינסופית מחדש היא סבל אינסופי, אמנם במין רכבת הרים מקרית לכאורה, למעלה ולמטה, גבוה ונמוך, מזל ואסון, וכל זה, ממש אכזרי. אז יש מין השקפה קוסמולוגית לגבי התעוררות; שממוקמת בתוך הקוסמולוגיה הזאת, קץ הלידה מחדש. בהיעדר קוסמולוגיה כזאת – ואני חושב שעבור הרבה אנשים היום זה המצב; זה לא באמת תופס, כל הקוסמולוגיה של קץ ללידה מחדש. “מה שאני באמת מבקשת הוא קץ הלידה מחדש, לא להיוולד שוב אל מישור הקיום האנושי.” זה די הפוך. אלה שמאמינים בלידה מחדש היום, רואים את זה כמשהו די מושך וחיובי. אבל בכל מקרה, בהיעדר אמונה קוסמולוגית שאיכשהו מבנה את ההשקפה הרחבה יותר על מהי התעוררות, עולה השאלה: שוב, מהי התעוררות בתוך תפיסת העולם שלך, ולמה את רוצה בה? למה אתה רוצה בה?
תשובה מאוד קלה בהקשר הבודהיסטי תהיה לחשוב על התעוררות כקץ הסבל. שוב, לפעמים (למען האמת, פעמים רבות), האם באמת זה הדבר שאתה הכי רוצה? קץ סבל – באמת מה זה מה שאתה הכי רוצה? עכשיו לפעמים, כשיש הרבה מאוד כאב, ואנחנו מרגישים לכודים בכאב, בין אם הוא פסיכולוגי או פיזי, זה יכול להיות הדבר העיקרי: “אני רק רוצה שהסבל יגמר.” אבל כשזה עובר, או אחרי שראינו דרך הכאב הפסיכולוגי הזה, או מה שזה לא יהיה, או מנקודת מבט אחרת, ביחס לכל החיים שלנו, לכל הקיום שלנו, תגידו, זה באמת מה שאתם הכי הכי רוצים – שהסבל יגמר, שהדוקהה תיגמר? זה באמת מה שאתם מחפשים בתרגול?
ולעיתים קרובות, מישהו יגיד את זה, וזה יהיה כל כך ברור, בעצם, ברור לשנינו, שהוא לא חי ככה. הוא או היא לא חיים ובוחרים בכל יום לסיים את הסבל – רחוק מזה! יש להם הרבה סבל בחיים והם די בסדר עם זה. זה לא כזה עניין, קצת כאב בטן, קצת ישנוניות, קצת מה שלא יהיה. והם ככה, אתם יודעים, סוגרים עסקאות עם הסבל: “אני אתענג ככה וככה, ואני אקבל את הסבל הזה שבא עם הכמיהה לדבר הזה, או עם ההתענגות עליו.” הם חיים ככה. והם אומרים, “אני רוצה שהסבל יגמר.” משהו אחר הולך כאן. טוב, אז “קץ הסבל” זו דרך אחת למסגר את זה. וזו יכולה להיות תשובה תקפה. אני רק רוצה לשאול, באמת? ואם כן, אז מצוין. אז זה הכיוון שלך. אבל באמת?
יש כאלה שאולי שיגידו, “שמחה. אני רוצה שמחה. התעוררות היא שמחה,” או איכשהו יקשרו בין התעוררות לבין שמחה. אני רק אזכיר את זה. אני לא בטוח מה זה אומר בדיוק, אבל זה גרם לי לחייך. אולי אתן יכולות להחליט בעצמכן מה ללמוד מהסיפור הזה. אבל שוב, מהגרדיאן, בדצמבר 2016, עשו סקר בבריטניה, והסקר מצא ש – השאלה הייתה, האם אתה מחשיב את עצמך לשמח. והייתה שם סדרת שאלות: “האם אתה שמח? האם אתה מחשיב את עצמך לשמח?” ותשעים ושניים אחוז מהמשיבים אמרו שהם שמחים. [צוחק] זה מאוד מעניין בעיני!
הייתה עוד שאלה בסקר. ביקשו מהמשיבים להעריך כמה אנשים בבריטניה יגידו שהם שמחים. במילים אחרות, כמה אנשים יענו על השאלה הזאת, “האם אתה שמח?” בחיוב. כמה מהבריטים יגידו שהם שמחים? ההערכה הממוצעת הייתה 47 אחוזים. אז 92 אחוזים אמרו שהם שמחים, וההערכה לגבי כמה אחרים שמחים – ההערכה הממוצעת הייתה 47 אחוזים. זה מעניין. אני לא בטוח מה זה אומר. אני חושב, גם, אני לא בטוח אם זאת רק סטטיסטיקה אמריקאית או גם בבריטניה – אחד מחמישה אנשים משתמש בתרופות נגד דיכאון. אני לא יודע איך זה מתיישב עם תשעים ושניים אחוזים שאומרים שהם שמחים.
אז אני לא יודע. אתן מתחברות לשמחה? היא מטרה עבורכן? או שאתן מרגישות שזה משהו שאיזה מסורת רוחנית או פסיכולוגית מוכרת לכן? מה זה בכלל אומר? אני מתכוון, כל הסקרים האלה בעייתיים, אבל מה זה אומר ‘שמחה’? זו מילה מוזרה. איך אנשים מפרשים אותה? אני מתכוון, בשבילי, זו מילה כל כך פתוחה. יש לה טווח כל כך רחב של משמעויות, כל כך הרבה סוגי שמחה, גוונים, כל כך הרבה הבחנות שאפשר לעשות בין מינים ודרגות של שמחה. אז יכולה לעלות פה תהיה, מה היו ההבחנות והתפיסות של האנשים שענו לסקר ואיזה מין טווח של שמחה הן יצרו?
אבל בכל מקרה, איך זה יראה? איך זה נראה להגיד, “אני שמח, אני שמחה”? איך זה נראה שמחה כמטרה? אני לא יודע אם זה משהו שאנשים אומרים. אני נתקל בתשובה הזאת לעיתים רחוקות. אולי זה חלק מתשובה רחבה יותר (אני לא בטוח) לשאלה מה מישהו או מישהי רוצים.
ויש גם שאלות סביב – שוב, אנחנו מדברים על מושגים של התעוררות, ואיך אנחנו איכשהו מקבעים את הדבר שאנחנו רוצים, או אם זה באמת מה שאנחנו רוצים, ואיך הדבר הזה קשור למושגים ורעיונות שיש לנו, ולמה שנחשפנו אליו, וכל מיני דברים. אז כמו שאמרתי, כל השאלות האלה ארוגות זו בזו. למה לעיתים קרובות, או בדרך כלל, אנחנו נאחזות במושג ההתעוררות כאיזושהי תכלית סופית? אני מתכוון, זה מה שהבודהה לימד, וזה מה שרוב המסורות הרוחניות מלמדות. הן מציגות מין תמונה של, “זו המטרה שאחריה אין שום דבר, או אין התפתחות נוספת. זהו. זו תכלית ההתעוררות. זו המטרה הסופית.” מה הקשר בין סופיות המטרה, התעוררות בתור מין תכלית סופית, לבין תפיסת העצמי או הנטיות של תפיסת העצמי? אז כמו שרמזתי בהתחלה ובאחת השיחות הקודמות, תפיסת עצמי משתמשת בהתעוררות כתכלית סופית כמין פיגום לעמוד עליו. עצם הסופיות הופכת למין בסיס, אם תרצו, או תמיכה, או פיגומים שתפיסת העצמי, תפיסת האגו, נבנית עליהם, מתרכבת, ולעיתים קרובות מתקשחת. ‘מיומן’ או ‘לא מיומן,’ ‘רגיל, סתמי’ או ‘לא סתמי,’ לא משנה. אז “אני X.”
וכל החשיבה בשחור ולבן – שמאפיינת גם התמכרויות, והרבה קשיים אחרים – אבל החשיבה הזאת בשחור ולבן יכולה בקלות להופיע גם כחלק מתפיסת עצמי וכחלק מההשקפה על מטרה, השקפה על מהי התעוררות. והן הולכות ביחד. ואני חושב שיש כאן משהו חשוב. אז אנחנו נוטים לחשוב במונחים של הגעה למין נקודה סופית של התעוררות. כמו ששאלנו, “מה זה שמחה?”, אפשר לשאול גם: איך יראה קץ הסבל? העלמות הסבל, העלמות הדוקהה, איך זה נראה? איך זה יופיע? איך זה יראה? איך יראו החיים בלי השתוקקות, סלידה, תעתוע (greed, aversion, delusion)? איך זה נראה?
עכשיו, שוב, למושגים הבודהיסטיים הקלאסיים מהקאנון הפאלי: סבל, ניבאנה, ארבע האמיתות הנאצלות (כל אחת מהן), שלושת הקילֶסַה, וכולי. – יש טווח רחב מאוד של פירושים. אבל בעצם, הייתי אומר שלגבי כל פירוש, עדיין הייתי שואל: איך זה נראה? איך זה יראה באמת לחיות את קץ ההשתוקקות, הסלידה והבורות? איפה בדיוק יעבור הקו בין מה שנחשב השתוקקות ומה שלא?
חלקכם יודעים שהנטייה שלי, ההעדפה שלי, היא להתבונן על הבורות כרצף, ואותו דבר לגבי היאחזות כרצף, כך שכשאנחנו מדברים על היאחזות מאוד מעודנת, או תעתוע מאוד עמוק או מעודן, הם בעצם מהווים חלק מכל בנייה (fabrication) ומכל תפיסה. המשמעות היא שרגע שאין בו שום תעתוע הוא רגע בלי תפיסה. ורגע בכלל בלי היאחזות הוא רגע בלי תפיסה. אי אפשר לחיות את זה. אז איפה על הרצף של היאחזות ותעתוע נמצא הקו המפריד שאומר, “כאן זה תעתוע וכאן זה לא”?
ניכנס לזה קצת: אם, בעצם, המוטיבציה שלי, כשאני מסתכלת פנימה ובודקת, “האם אני מבקשת את קץ הסבל? לא, לא באמת. האם אני רוצה שמחה? לא בטוח,” ואני ממשיכה, “מה הדבר שאני באמת רוצה? מהו?, ואם, בתרגול שלי, ובקיום שלי, אם התשוקה היא, ולפעמים זו התשובה (אני יודע שזו תהיה התשובה עבור חלקכן; זו באמת השאלה שלכן – זה לא התפקיד שלי, או של אף אחד אחר, להגיד לכם מה אתם רוצות), אבל אם התשובה היא שבאמת, “למה אני מתרגלת? בשביל מה אני מתרגלת?” והאמת היא שאני מתרגלת מתוך אהבת המסע. האהבה והכמיהה לקדושה או הקדושה של ההיפתחות. האהבה והכמיהה למלאות הנשמה. האהבה והתשוקה ליופי ומופעים שונים של יופי שיכולים להיפתח. העניין ב- והיופי של מה שאנחנו קוראים לו היצירה והגילוי של העצמי, האחר, העולם, כל הדברים האלה.
אם זו התשובה, או אם זה סוג הדברים שמניעים אתכם, למה שלא נאפשר למושג ההתעוררות להיות פתוח? איפה הגבול של אהבת המסע שלי? הגבול של הקדושה שיכולה להיפתח, או של מלאות הנשמה, מעשה הנשמה, היופי, המופעים השונים של היופי? איפה נמצא הגבול של בנייה (fabrication) הפואטית, המיומנת, מלאת הנשמה של העצמי, האחר, העולם, ושל ארוס? האם זה יכול להיות בסדר לאמץ מושג פתוח של התעוררות? דיברתי על זה בעבר, אני יודע, אז זה לא יהיה חדש עבור רובכם.
אני רוצה להמשיך, אבל שוב, רק לסכם, אני ממש רוצה להדגיש את האפשרות שאני מרגיש שהיא ממש חשובה, לפתוח, לפרק, להתבונן, לשאול: בשבילי, מה נמצא סביב ובתוך מערכת היחסים שלי עם מושג ההתעוררות? ובמערכת היחסים שלי עם התרגול שמכוון להתעוררות? מה מעורבב בהשקפה, במושג, במערכת היחסים שלי, במונחים של כוונות, הנחות, מניעים, וכולי? בעיני, כמו שאמרתי, זו שאלה שמוּנעת מתוך עמדה של טוב לב, אבל שיש בה הרבה אומץ. או יכול להיות בה הרבה אומץ. רק השאלה בפני עצמה יכולה לפתוח עוד מימד שלם חדש ששייך לדבר הזה שאנחנו מכנים התעוררות, או שחרור.
בואו נעצור פה לעכשיו.
השיחה תורגמה במיומנות ונדיבות על ידי מרים ויילר
[1] Rob Burbea, “Maya and Nirvana (Beyond the Measure of Mind)” (27 Nov. 2008),
https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/10832, accessed 10 June 2020.
[2] Raoul Martinez, Creating Freedom: The Lottery of Birth, the Illusion of Consent, and the Fight for
Our Future (New York: Pantheon Books, 2016).
