רוב ברבאה: מאמץ והישגים, גישה והשקפה (תרגום: סיון גוטמן)

מכווננות, מיומנות וגישה מועילה בתרגולי סמאדהי, ג׳האנה ובכלל

להקלטה ולתמלול לאנגלית:

https://hermesamara.org/resources/talk/2019-12-20-attitude-effort-achievement-and-view

---

אני רוצה לדבר עכשיו על מאמץ והישגים, גישה והשקפה. והרבה ממה שאני הולך לומר ישמור על הרלוונטיות שלו, צריך להיות ישים, בכל רמה בה אתן נמצאות, בכל שלב של התפתחות דרך הג’האנות. וכמו שאמרתי, עניין המאמץ אף פעם לא נעלם. זה רק נהיה יותר עדין. אבל עניין הגישה וכל ההשקפה – כל זה כל כך חשוב. ולכן זה צריך לחול – אולי לא הכל, אבל הרבה מזה צריך לחול על כל רמה שאנחנו מדברים עליה.

התכוונתי לומר את זה בערב אחר, אבל אזרוק את זה עכשיו: מעניין לחפש את המילה סמאדהי במילון פאלי ובמילון בסנסקריט, כי זו בעצם מילה בסנסקריט, ולראות כמה מהשימושים ההיסטוריים שלה. אז סמאדהי כמעט תמיד מתורגם כ’ריכוז’. ואני מקווה שאתן יכולות לחוש עכשיו, אני מרגיש שזה תרגום נהדר, ועם זאת יש כמה בעיות שמגיעות עם התרגום הזה: סוג של אינדוקטרינציה מרומזת, ואז חוזרת על עצמה, ואז אינדוקטרינציה מושרשת שמגיעה. אנחנו נוטים לחשוב שזה אומר משהו, נכון? קיבלתן את המסר הזה, קצת.

אם נחפש מה פירוש המילה, זה בעצם אומר ‘הסכמה’, או, כמו פיוס, כמו קבוצה של אנשים מסכימים על משהו, או שני אנשים מתפייסים. או ‘הרמוניה’, כמו הרמוניה בכפר או משהו כזה. זו אחת המשמעויות העיקריות של המילה. מה זה אומר על המילה הזו? מה זה אומר לגבי ההשקפה שלך? מה זה מרמז על הקוספציה שלך? מה זה אומר על מה שאת מדגישה? אני לא הולך להגיד שום דבר על זה, אבל שוב, זו ההזמנה, התזכורת להקשיב על הבהונות.

אז, מאמץ – זו שאלה קבועה. אנחנו יכולים לדבר על זה ברמה מאוד גסה. אנחנו יכולים לדבר על זה במעין רמת מאקרו ורמת מיקרו. אנחנו יכולים לדבר על זה ברמות עדינות ביותר. מאמץ וגישה והשקפה – אני רוצה להיכנס לחלק מזה. לפעמים מה שקורה, הרבה פעמים מה שקורה, כשאדם אוהב את הדרך ואוהב תרגול, ובאמת יש לו רצון טוב וארוס לכל הדברים האלה, במהלך ריטריט, במהלך התרגול, בקלות רבה אנחנו שמים יותר מדי לחץ. יותר מדי לחץ על התרגול, יותר מדי לחץ על עצמנו. לפעמים, יש אנשים שיצליחו יותר עם קצת יותר לחץ. הם קצת כמו, “אה, זה מגניב. אתה יודע. דברים באים והולכים, ומה שלא יהיה. אתה יודע. זה לא… מה שלא יהיה”, והם למעשה היו יכולים להגביר קצת את החום, לעבוד קשה יותר, יותר זמן על הכרית וכו’.

אבל רוב — אני לא יודע [אם זה] רוב — אבל נפוץ מאוד, במיוחד בסוג כזה של ריטריט, שאיפשהו לאורך הדרך זה נהיה קצת לחוץ מדי. הפעלנו יותר מדי לחץ. והרבה מזה לא מודע. אז איך נוכל להוריד לחץ, אם זה המקרה, בדרכים שונות? עוד דבר אחד אני רק רוצה להדגיש: הגוף צריך להיות נינוח יחסית, בוודאי בשלב זה בתרגול הג’אנה, במסע שלכם בתרגול הג’אנה, לרובכם. אנחנו לא רוצים ללחוץ יותר מדי על הגוף על ידי חשיבה, “עדיף להישאר עם רגליים משוכלות. זה יותר טוב. ואני צריך להיות בזה שוב ושוב במשך שעות על גבי שעות, ולשבת עם כאב.” וכו’.

כפי שציינתי, את השנים הראשונות — אני לא יודע כמה — של תרגול הויפאסנה שלי ביליתי בעיקר בלהסתכל, להיות עם, לסבול, לעבוד עם, ככל שיכולתי, כאב פיזי. זה היה ישיבה אחרי ישיבה, שעה אחרי שעה, חודש ושנה אחרי שנה של ריטריט וכו’. הייתי אומר שזה פיתח הרבה. כלומר, אני מסתכל אחורה על הצעיר הזה, ואני חושב, אתה יודע, זה חתיכת דבר, פשוט לסבול את כל זה ולהיות מוכן לעשות את כל זה. הרבה התפתח מבחינת סבלנות ורצון והחלטיות, ואני לא בטוח כמה תובנה – מידה מסוימת של תובנה, אבל לא הייתי אומר שזה הדבר העיקרי. בשלב מסוים, המורה שלי נראיין — אני לא זוכר את ההקשר — סיפרתי לה את זה, או שדיברנו על ריטריט שאני יוצא אליו או משהו. והיא אמרה, “אתה יודע, זה נהדר, וזה נהדר שאתה מסוגל לעשות את זה. אבל יכול להיות שהתרגול שלך נעשה קצת צר.” כי אם אתה שואל אותי, מה לגבי חקירה של רגשות וכל מיני דברים אחרים, או סמאדהי, או זה – זה היה בעיקר רק להיות עם הכאב. וכפי שציינתי, כריסטינה [פלדמן] הציעה, “למה שלא תנסה להחליף תנוחות לסירוגין?” ואז, זה היה בנקודה הזו שמשהו נפתח. הלחץ הוסר מהגוף, והסמאדהי אז באמת יכול היה להתפתח. אז, להוריד לחץ מהגוף.

דרך נוספת היא דרך נקודת המבט על מה שאנחנו עושים והרעיון של מה שאנחנו עושים. וזה כל כך הרבה ממה שאני רוצה לדבר עליו. [5:38] לפעמים, כמובן, “אני בריטריט של ג’האנה. אני רוצה לפתח את הג’האנה. אני רוצה לפתח את הריכוז שלי,” וכו’. לפעמים אנחנו צריכים להרהר, או אולי לעתים קרובות אנחנו צריכים לחשוב על התמונה הרחבה יותר של מה שאנחנו מפתחים כאן. אני מתכוון למה שאת מפתחת רק על ידי הניסיון, למשל, לשמור על תשומת הלב שלך בקצה האף. אז “אני נכשלת כי דעתי הוסחה במחשבה שוב” זו השקפה, ואז יש מלא רגש ופאפנצ’ה ודוקהה שעולים מתוך השקפה צרה מדי של מה שאת מנסה לפתח. אז כפי שאמרתי, אם אני לוקח בחשבון את העובדה שלמכשולים והיווצרותם יש פוטנציאל נרחב לתובנה, זה מרחיב את היקף ההשקפה שלי, את התמונה שלי של מה שאני מנסה לעשות. זה עושה הבדל עצום. ואז, כשהם שם, אני לא כולי כועס. זה לא כישלון. אני לא שופט את עצמי ככישלון בתור מודט או משהו כזה. אני מפתח רגישות וכל זה. ואולי זה יותר חשוב ממיקוד וריכוז. אני מפתח את כל המשאבים האלה, כפי שאמרנו.

והרבה מזה לא שחור ולבן. לפעמים בעיה נוספת עם השקפה שיש לנו היא שהכל כל כך שחור ולבן. בעצם, איפה השחור והלבן, מבחינת משאבים שמתפתחים, של רווחה או סבלנות, או מה שזה לא יהיה? אני מפתח ריכוז, אבל אפילו זה לא שחור ולבן. סבלנות, כפי שאמרתי, נחישות, היענות, משמעת – כל זה נמצא בתמונה הגדולה של מה שמתפתח, וכשזה לא הולך טוב מבחינת כמה אני נשאר עם התחושות [באף], אני צריך לפתוח את ההשקפה הזו. או בתחילת ישיבה, אני באמת צריך לקבל תחושה של התמונה הגדולה יותר של מה שאני עושה, של מה שמתפתח כאן. זה עושה הבדל גדול. אני, כמובן, מפתח מיינדפולנס. בכל פעם שהמוח נודד, התודעה היא שמבחינה שהמוח נדד. אז זה רגע של תשומת לב, ואני חייב לראות את זה. זה גם חלק ממה שאני מפתח. אל תתנו להשקפה להיות צרה מדי, כי כמו שאמרנו עם אנלוגיית השולחן שיש לו רק רגל אחת, צר מדי זה לא מספיק בסיס תמיכה, והדברים יתהפכו מאוד מאוד בקלות. [8:09] מעט רוח נושבת, הדברים נהיה קצת קשים, ואנחנו נעשים מדוכאים. משהו נופל.

בתקווה, עם הזמן, אני משחרר את השיפוטיות. אז בכל פעם שהמוח נודד, אני שופט פחות. ולא רק שאני מפתח ריכוז, אלא אולי אני מפתח, אני דואג לעבוד גם על זה, כמעין גורם אינטגרלי, ארוג פנימה. כל הדברים האלה ממש ממש חשובים. ועבור אנשים מסוימים, הם הולכים להיות — פיתוח הסבלנות, הויתור על שיפוט עצמי, פיתוח משמעת, פיתוח נחישות — כל זה בעצם יהיה חשוב יותר, משמעותי יותר עבור השחרור שלכן ועבור ריפוי הלב והחיים שלך מאשר השגת ג’אנה כלשהי. אני באמת מתכוון לזה. יש אנשים, זה כמו, “כן, ג’אנה, נהדר. אבל מה עם זה?” מה עם השיפוט העצמי הזה? מה עם מה שזה לא יהיה?

הזכרתי אתמול סוג כזה של מיקרו-הרגל – זוכרות, סוג כזה של, “אה, זה לא ממש טוב כמו שזה היה אתמול. יכול להיות טוב יותר.” זה גם בתמונה הגדולה יותר של מה שמתפתח. ההשפעה של סוג כזה מעודן של סלידה, ברמת המיקרו, או ראייה שלילית – ההשפעה של זה על חיינו היא עצומה. ולכן, אם זה חלק מהתמונה הגדולה יותר שלנו של מה שאנחנו מפתחים, זה גם מרחיב את המיכל של מה שאנחנו עושים, את המבט על מה שאנחנו עושים, ומכאן, את היציבות של הכלי שלנו. עוד משהו לגבי המיקרו-הרגל הזה: האם אני יכול ללמוד לשחרר את המיקרו-הרגל הזה של “זה לא מספיק טוב” ועדיין לעבוד ולשחק באותו הרגע? ואז אין כאן סתירה. איך יכול להיות לנו כיוון שכלפיו אנחנו עובדים או משחקים, ועם זאת לא יהיה לנו את ה”לא מספיק טוב” השלילי הזה, או לפחות לא לתת לזה לנהל את ההצגה, ולצבוע בגוון השלילי שלו את כל ההתרחשות. 

מתי זה מכשול וקילסה (kilesa), ה”זה יכול להיות יותר טוב” הזה? מתי זה מכשול, ומתי זו באמת רק הבחנה נבונה, שהיא בעצם חלק מהאופורטוניזם הזה? מתי להרפות מה”אוי, זה יכול להיות יותר טוב” – מתי זה שינוי מיומן בגישה, ומתי זה רק עצלות ואינרציה? “אה, זה בסדר.” אנחנו בעצם רק משלימים עם משהו, אבל זה נובע מעצלות ואינרציה. [11:18] זו שאלה ממש מעודנת, ממש חקירה מעודנת.

לעשות ריטריט ג’האנות או לתרגל ג’האנה לטווח ארוך, לפתח את זה, זה באמת יפתח את היציבות שלנו, את היכולת שלנו להישאר יציבים לטווח ארוך עם כל מה שאנחנו מחויבים אליו, כל מה שאכפת לנו ממנו עמוקות בחיים — הפרויקטים שאנחנו רוצים להגשים, השירות שאנחנו רוצים לתת — כי יש לנו יותר יכולת, יותר משאבים. אנחנו גם מאמנים את היציבות מרגע לרגע, כמובן, אבל צריך הרבה יציבות כדי פשוט להמשיך לבוא ולהמשיך להתכוון לעשות תרגול סאמדהי. אז היציבות שאת צריכה כדי לבוא שוב ושוב ולהמשיך להפנות את דעתך בכיוון מסוים — את למעשה מטפחת את סוג היציבות הנדרשת כדי להיות שם עבור הכוונות שלך לטווח ארוך, ולהישאר יציבה איתן, ועם המטרות והפרויקטים שלך ומה שבאמת חשוב לך, ולהתבטא בחייך בדרך שהולכת לקראת זה. אז יציבות, היכולת הזו ליציבות, היא בהחלט תוצאה של ג’אנה, אבל היא גם סיבה. היא חלק מהתנאים התומכים הסיבתיים. כל מה שקשור בזה, וכל זה, אני חושב, צריך להיות בתמונה הגדולה. אם התמונה נהיית קטנה מדי, נהיה אומללים לעתים הרבה יותר קרובות, ולחוצים ובשיפוטיות עצמית והכל.

אוקיי, אז מדברים על להוריד את הלחץ. לפעמים בהתחלה, התחלות הישיבות הן רגעים מעניינים למדי. לפעמים, כמובן, אתה נכנס ישר, נכנס ישר לעבודה, נכנס ישר לשחק, אתם יודעים, רק, “אוקי, קדימה.” ולפעמים זה פשוט, אתם יודעים, את יכולה להיכנס ולבלות לזמן מה, פשוט לשבת שם, ויש סוג של מיינדפולנס קל, ובאמת מה שאת עושה זה פשוט להירגע, לבלות, רק לבדוק שאת לא לחוצה מדי לגבי כל העניין. לפעמים, עבור אנשים מסוימים, או עבור מודטים מסורים, עצם ההתיישבות בתנוחת המדיטציה מביא אוטומטית מערך שלם של השקפות וחבורה שלמה של לחצים. זה פשוט מקושר עם הכניסה לאולם המדיטציה, או לישיבה על כרית בתנוחה מסוימת, ואנחנו מביאים את כל המטען הפסיכולוגי הזה, שלפעמים הוא מעודן, ולפעמים פחות מעודן. אז בהתחלה, לפעמים זה יכול להיות פורה — פשוט לנוח. לְהִרָגַע. להסתכל מסביב. זה מוריד את הלחץ. ולפעמים, זה מאפשר לגוף האנרגטי להפוך להרמוני יותר, באופן טבעי, אורגני, במידה מסוימת, מכיוון שהלחץ – לעתים קרובות לחץ לא מודע שאנו מביאים – למעשה סוחט את הגוף האנרגטי בצורה מסוימת שאינה מועילה. [14:17]

ושוב – הזכרתי את זה בפתיחה – אני חושב שלפעמים לפתוח את הכוונה: “למה אני כאן?” הופך להיות כל כך מרוכז ב’אני’ ו’התרגול שלי’ ו’ההישג שלי’, ואז ל’אני בהשוואה למישהו אחר’ וכו’ וכו’. האם אפשר להמשיך לפתוח את זה כך שאני בעצם לא עושה את זה רק בשביל עצמי? או אולי אני לא עושה את זה בעיקר בשביל עצמי. דברים מסוג זה יכולים להיות מאוד מאוד משמעותיים, מאוד מרכזיים מבחינת ההשפעות שלהם. ושוב, אם אני בא ואומר, “יש לי ריטריט ג’אנות של שלושה שבועות או עשרים ושלושה ימים”, מה שזה לא יהיה, או “יש לי ריטריט של שבוע”, או “יש לי חודש”, או “יש לי שנה”, או מה שזה לא יהיה. ואז אנחנו יכולים לפעמים – לעתים קרובות במודע, ולפעמים חצי במודע – לתכנן מעין לוח זמנים של הישגים: “אני מניח שעד סוף השבוע השני אני אהיה שם.” ואם זה שנה, אז אתה באמת הולך להיות… אתה יודע. [צוחק] או שלושה חודשים, או מה שזה לא יהיה. לוחות זמנים ממש לא מועילים בזה. ובכן, הם עוזרים לסבול. [צחוק] אז אם את רוצה לסבול, תבני לעצמך לוח זמנים של הישגים, של מה את מקווה להשיג מתי, או מה את די בטוחה שאת הולכת להשיג מתי, או אפילו מה את מתכוונת להשיג מתי. זה סוג של מכשול, במובן מסוים, למעשה. עזבי את זה, ותעבדי ותשחקי – תעבדי או תשחקי, איך שאת מעדיפה.

מה זה שיש לעבוד לקראתו? כל כך הרבה פעמים, מה שקורה בהקשרים רוחניים מסוימים, זה שיש כל כך הרבה כאב סביב הרעיון של מטרה או הישג, או בלהשיג דבר זה או אחר או מה שזה לא יהיה, שזה כל כך כואב, במיוחד למערביים, שהם פשוט זורקים את זה החוצה. ואז אנחנו מקבלים לימוד של “אין שום מקום ללכת אליו, אין דבר שיש לעשותו, דא-דה-דה-דה-דה”. וזה או זה או זה. החיים שלנו לא כאלה. יש מקומות ללכת אליהם בחיים שלנו. יש דברים לעשותם. יש דברים שאכפת לנו מהם. אנחנו צריכים שיהיו לנו מטרות. אנחנו צריכים לעשות דברים. אנחנו צריכים לגרום לדברים לקרות. זה חשוב לנשמה שלנו. איך אני עושה את זה? איך אני מתייחס לעבודה לקראת מה שאני אוהב, מה שאני מרגיש שחשוב, לשחק בצורה כזו, ובכל זאת לעשות זאת ללא לוח זמנים, למשל? לשחרר את זה. אני לא צריך להיות לחוץ בקשר לזה. או שזו אמנות להיות בעל מטרה ולעבוד לקראת מטרה, ולהיות מודע לאיפה נכנס הלחץ בתוך זה. אולי זו דרך טובה יותר לומר זאת. כי זה ייכנס, אם אתה אוהב את הדברים הזה. אתה תסבול. אתם הולכים לסבול בריטריט הזה בדיוק מהנקודה הזו, אם מספיק אכפת לכם. אם לא אכפת לכם, כנראה שלא תסבלו. אבל אם אכפת לכם, אתם הולכים לסבול.

והבודהא דיבר על זה. הוא כינה זאת: “המצוקה של המודטים”.[1] אם אין לך את זה, משהו לא בסדר. משהו, הייתי אומר, לא בסדר בתמונה הגדולה שלך, בגישה שלך. אז זה יבוא, וחלק מהאומנות הוא, “אה, הנה זה”, ולשים לב, אפילו ברמות ממש עדינות, מה מזין אותו? איזלו תפיסות מזינות אותו? איזו דרך התנהלות מזינה אותו? זה חלק מהאמנות.

ושוב, זה מתקשר לעניין הזה של ההישג: “האם זה זה? יש לי את זה? האם זו הג’אנה הראשונה? האם אני בתוכה? האם אני בחוץ? האם השגתי את זה? האם יש לי את זה?” וזה, כמובן, קשור לשאלה הזו שדיברתי עליה כמה פעמים: מה נחשב ג’אנה? “יש לי את זה? זה זה?” תלוי איך אני מגדיר “זה”, נכון? אז שוב, לעתים קרובות, השאלה הזו של “מה בעצם נחשב כג’אנה הראשונה? מה נחשב כג’אנה כל שהיא? מה עונה להגדרה של ג’האנה?”, היא לעתים קרובות – איך לומר את זה? — רק להנמיך את הטון בשפה הפנימית שלי — ניתן לעתים קרובות להעלות את השאלות האלו בדרכים אינטליגנטיות יותר, אני חושב. בדרכים פוריות יותר. לעתים קרובות זה לא. [צחוק] מה חשוב? מה חשוב? אל תאבדו את הראייה הזאת. תנו לשאלות שלכם, תנו לדגשים שאתם שמים, תנו לעמדות שלכם, ותנו לפרקטיקות שלכם — לנבוע מ”מה חשוב? מה אני רוצה? לאן אני בעצם מנסה להגיע?” וזה מעניין, אם חושבים על זה. יש כזה מתח ומהומה סביב מה זה ג’אנה ומה זה לא ג’אנה, או בשיח הפנימי של אדם, או במונחים של פולמוס וויכוחים וכל הדברים האלה.

אם אתה חושב על, אני לא יודע, משהו כמו מיינדפולנס או גורם אחר בדרך המתומנת, האם יש לנו אותו סוג של עניין סביב זה? או שבעת גורמי ההתעוררות? רוב האנשים, עם כל הדברים האחרים האלה — “מה זה מיינדפולנס? האם זה מיינדפולנס? או שזה לא מיינדפולנס? האם זה רגע של מיינדפולנס?” זה לא כל כך שחור ולבן. או מטא היא דוגמה אפילו יותר טובה, כי דיברנו על זה קודם. כן, עלינו להכיר בכך שזה מועיל להגדיר מטא. על מה אנחנו מדברים? אנחנו לא מדברים על, כאילו, “אם אתה לא אוהב אותי בחזרה אני הולך לקפוץ מהחלון.” זה לא מטא. אז זה טוב [לדעת]: “אוקיי, מטא זה זה. זה ללא תנאי. זה ללא היאחזות. זה אוניברסלי.” זה טוב, אתה יודע – איחולי טוב. זה טוב להגדיר מה זה מטא. אבל התרגול של מטא, אתם יודעים, לפעמים הוא חזק יותר, לפעמים הוא חלש יותר, כפי שאמרנו זה עתה. יש לו כל מיני תתי רגשות או טעמים. זה קומפלקס של הרבה דברים שונים — או לפעמים אין שם רגש, וזו רק כוונה. כל זה זה מטא, אתם יודעים. לפעמים, בזמנים מסוימים, היא פחות או יותר מטוהרת מהאויב הקרוב שלה, אהבה שיש בה היצמדות. נכון? זה ספקטרום, והרבה דברים כלולים בתוכו. וכל זה נחשב כמטא, נכון? זה אמור להיחשב.

מדוע אנו חושבים על ג’אנה – ג’אנה ראשונה, ג’אנה שלישית, מה שזה לא יהיה – כמשהו שונה בדרך כלשהי? למה יש לזה – מה קורה? איכשהו, בצורה כל כך עקשנית וללא עוררין, אנחנו תופסים את הג’אנה כמשהו שונה. המילה האחת הזו נהייתה כל כך טעונה. וכפי שאמרתי, אני רק מניח את השאלה הזו: האם אפשר לחשוב ולהתייחס לכל הדברים האלה באופן קצת יותר אינטליגנטי? בואו נגיד את זה ככה. אז כן, לפעמים עדיף פשוט לוותר על השאלה הזו, אם זה ‘אוכל לכם את הראש’. והמוטרדות הזאת יכולה להיות לחלוטין לא מילולית. אני אחזור לזה בסוף. אני מוטרד “האם אני בתוך הג’אנה או מחוץ לג’אנה?” ואני אפילו לא חושב, “האם אני בפנים או בחוץ?” פשוט תיכנסי לזה. רק תהני מזה. פשוט עבוד או שחק או נסה למקסם את ההנאה שלך. [21:43]

בעניין ההשקפה והגישה והדגשים וכל זה, האם אמרתי אתמול, איכות על פני כמות? אמרתי את זה, נכון? כֵּן. לעתים קרובות, בעיקר, הייתי אומר שזה עוזר לתעדף את איכות הקשב על פני כמות הקשב — כלומר, “כמה זמן עובר עד שדעתי מוסחת?” זה עדיין חשוב, לשמור על תשומת הלב מעוגנת. אבל הייתי אומר שלרוב האנשים הרבה יותר טוב לתת לזה חשיבות משנית ביחס לאיכות. ולמה הכוונה איכות? תרגול עם כל הלב  הוא חלק מאיכות. עד כמה, ברגע הזה, אני יכול להיפתח עם כל הלב, ולתת, ולהתקרב, ולהתעניין, ולתת את עצמי למה שזה לא יהיה שאני שם לב אליו? וזה אחד מהדברים האלה — בסדר, אז זה ממש חשוב ברמת המיקרו כאן. זה גם ממש חשוב בחיים. אתם יודעים, היכולת, היכולת, הנכונות להיות מכל הלב – לפעמים זה מה שחסר לאדם, לא רק בתרגול הריכוז שלו, אלא גם בחייו. זה דבר חשוב. כמה אני יכול להיות עם כל הלב ברגע הזה, עם הדבר הזה, עם האדם הזה, מה שזה לא יהיה, עם התשוקה הזו, עם הנושא הזה, עם מה שזה לא יהיה?

אז איכות פירושה עם כל הלב, אבל גם כמה מהדברים שדיברנו עליהם אתמול: ויסות העוצמה הזה. איכות אין פירושה רק דרגת עוצמה ’11’ כל הזמן. המשמעות היא כוונון העוצמה של תשומת הלב בהתאם למה שמתרחש ברגע. ואם אתה אומר, “אני בעצם לא בטוח שאני יודע מה זה אומר, עוצמה, או שאני יכול להרגיש מה זה אומר”, זה משהו שהייתי ממליץ לכם להתנסות איתו. שחקו עם זה. קבלו תחושה של העברת הילוכים או סיבוב החוגה למעלה ולמטה של עוצמת הקשב. כי שוב, בחזרה לנושא הזה של אינרציה: לפעמים זה כמו, “אני שם לב. אני שם לב. מה זה? אני רק שם לב. אוקי, אין על מה לדבר. אני שם לב.” “אתה עם הנשימה שלך?” “כן, אני שם לב לנשימה שלי.” אבל האינרציה, שם, זה לא לטרוח באמת לשחק עם זה, לקבל תחושה של, “אה, זה מה שזה, ככה זה מרגיש להיות בתשומת לב אינטנסיבית. ככה זה מרגיש להוריד מעוצמת תשומת הלב.” ולפעמים פשוט לא חקרנו את כל זה כי יש מידה מסוימת של אינרציה. אנחנו רק חושבים על תשומת לב, מיינדפולנס, מה שזה לא יהיה. אז עדינות, קלילות של תשומת הלב — כל זה קשור. דיברנו על זה אתמול.

גם החוויה המרווחת באופן יחסי הוא חלק מהאיכות. איזה סוג של ריווח של תשומת הלב עוזר? אז בחזרה למה שדיברנו על פיטי מוקדם יותר היום, אתן יודעות, איזה מוד? (כלומר איזה אופן? מיקוד חודר לעומת רספטיביות) כל זה הוא חלק מהאיכות, להיות מוכן לשחק עם תחושת המרחב של תשומת הלב. לפעמים, ברגעים מסוימים, יש מקום אפילו לסוג של רגישות פואטית או אפילו אימאג’ינלית בהתייחסות למה שזה לא יהיה שאני שם לב אליו — הנשימה, למשל. לפעמים, לרוב המתחילים ברוב הריטריטים, אנו נוטים [לומר]: “שימו לב לתחושות כפי שהן. אל תדמיינו. אל תחשבו שום דבר” וכו’. ואז כאשר אנו מציגים את התרגול עם הגוף האנרגטי, אז אנחנו אומרים, “זה בסדר לדמיין. והעניין הוא לא באמת התחושה. כלומר, זה סוג של תחושה, אבל זה סוג אחר של תחושה.” אבל בעצם, מה לגבי אם זו לא רק תחושה ולא רק אנרגיה? מה זה יהיה, לפעמים – בסוג כזה של ריטריט, זה כמו להוסיף תבלין לארוחה – מה זה לנשום את נשימתו של אללה הרחמן והרחום? מה זה לנשום את נשימתו של אלוהים? עכשיו, אם אני רק מחזיק את דרך ההסתכלות הזו בקלילות ביחס לנשימה. מה קורה?

כמובן, זה אולי לא יעבוד בשבילך בכלל. אין כאן נוסחה. הנקודה היא שיש דרכים לחוש את מה שאת חשה, מה שאת מתרכזת בו, ולחוש את זה ברגישות יותר פואטית או אימאג’ינלית. הנשימה של האהוב, הנשימה של האלוהי, הנשימה של טבע הבודהה — אלו הן רק דוגמאות. או שהנשימה נצבעת, איכשהו: אני נושם רחמים. אני נושם ומוציא חמלה, מה שזה לא יהיה. יכול להיות שבזה (ועבור חלק מכם שמכירים את תרגול האימאג’ינל; אני לא הולך להסביר זאת), יכול להיות שכל תחושת העצמי בשלב זה הופכת אימאג’ינלית. יכול להיות שזה בסדר. שוב, חזרנו לכוונה. מה הכוונה העיקרית שלי כאן בריטריט הזו? אנחנו לא באמת רוצים להיכנס לכל הדבר האימאג’ינלי וכו’, אבל זה כמעט כמו לעשות טיטור – כמה מהחוש האימאג’ינלי הזה או הרגישות הפואטית הזאת יש בתמהיל של מה שקורה. אז כמו שאמרתי, להוסיף רק קצת מהתבלין הזה פנימה — זה יכול להצית משהו, במקום “שום דבר לא באמת קורה”. קצת מזה יכול לשנות את כל מערכת היחסים. למה? זה חוזר למה שאמרתי קודם: מה הכי עיקרי בהתעוררות פיטי? פתיחות הלב, פתיחות של ההוויה — זה בעצם מה שעושה את ההבדל הגדול ביותר.

[27:59] לפני שנים, קירסטן ואני הלכנו לבקר — היה לנו חבר שהוא חוקר בברלין, הבחור שממנו למדתי סנסקריט. והוא נתן לי את הטקסטים האלה ממערות באפגניסטן, מערות בודהיסטיות באפגניסטן, בסנסקריט. והן היו גרסאות של האנאפאנהסאטי סוטה (Ānāpānasati), תשומת הלב של הבודהא לנשימה. אבל היו להם כל מיני דברים כמו, “דמיין שאתה נושם נשימה כחולה”, או עם צבעים ודימויים בתוכם. איבדתי אותם, לצערי. [צחוק] הם לא היו המקוריים! [צחוק] אבל בכל מקרה, דברים כאלה הם במסורת. אז קצת מזה, קצת מזה, לטטר קצת, טיפה מהשמן האתרי הזה או כל דבר אחר — זה יכול להצית משהו. קורטוב של תבלין בארוחה. אבל הכל מאוד עדין, מאוד עדין. לפעמים כשאנשים מדברים על, כמו, טונגלן, נשימה של חמלה פנימה והחוצה — לפעמים כשאנשים מתרגלים כך, הכל כבד מאוד. הכל מאוד מגושם וסוג של גס. אני מדבר כאן על משהו הרבה הרבה יותר עדין. זה ממש כמו טיפה קטנה של משהו לתוך תערובת.

[29:17] אוקיי, בחזרה לזה — אני כנראה לא אטחן את זה הרבה אחרי השיחה הזו. אבל שוב, כל כך בקלות אנחנו יכולים להגיע – מהעבר שלנו, מהאינדוקטרינציה שלנו – לחשוב על, “מה אנחנו עושים כאן? אנחנו מפתחים את המיקוד שלנו, מפתחים את הריכוז שלנו, או איכשהו מנסים להיות או להיכנס לתוך מצב שבו אין מחשבות”. ואז אנו מודדים את כל העניין עם, “כמה זמן אני על האובייקט הזה? כמה קורה שעולות מחשבות וכו’?” האם יכול להיות שההשקפה הזו היא חלק מהאינרציה שלנו? האם יכולה להיות לנו אינרציה סביב השקפה זו? כפי שאמרתי, חלק מהדברים האלה שמקבלים דגש הם למעשה, אם מסתכלים על כל המכלול של מה שהבודהא אמר על כל זה, זה רק ביטויים ספורים פה ושם. איכשהו הם נשלפו, חזרו עליהם הרבה, הודגשו, הפכו לאינדוקטרינה. איך זה יהיה להדגיש לפעמים, או במקום, או אפילו בעיקר, את הרעיון הזה של עצם השאיפה לטפח ולמקסם, אפילו, את העונג וההנאה? חקר העדינות, חקר הטריטוריה השלמה ממילא, רק החקירה ואהבת החקירה, ואהבה למה שנפתח? איך זה היה אם אלו היו הכוונות והדגשים העיקריים, במקום מיקוד, ריכוז, היעדר מחשבות וכו’?

קודם, אני חושב שאמרתי את זה, תלוי כמה ניסיון יש לך, אבל לאנשים מסוימים, בנקודות מסוימות בתרגול שלהם, עשוי להיות ממש טוב לעזוב את כל הפרדיגמה של הג’האנות, את כל המסגרת הרעיונית של הג’האנות לזמן מה, ולמעשה אולי פשוט לחשוב על תרגול תובנה ותרגול סמאדהי. והכוונה בתרגול סמאדהי היא לא כל כך מיקוד וריכוז, אלא כפי שאמרתי, הרווחה הזו, טיפוח הרווחה, העונג וההנאה. נחזור ל”מה המשמעות של סאמאדהי?”, הרמוניזציה, הסכמה, פיוס. מה זה מציע? איך זה מרגיש? ויחד עם שמיטה של כל המסגרת הרעיונית של הג’האנות, אנחנו גם שומטים את השאלה הזו של (או מפחיתים אותה משמעותית) “זה זה עכשיו? השגתי את זה?” לפעמים מה שזה עושה, השאלה הזו, זה שהיא יוצרת סוג של התרגשות-יתר עדינה ברגע, או היאחזות או ניסיון . והבודהא אומר בעצם בסוטות כשהוא מתאר את הג’הנאות: “אל תחטוף. בלי לחטוף בג’האנה הראשונה, בלי לחטוף את הפיטי.”[2] אבל החטיפה באה מתוך גישה מסוימת, מתוך גישה מסוימת. השקפה מסוימת, מתוך מצב נפשי מסוים. [32:33] זה משהו שקורה ברגע, שנובע מהשקפנ. אתם רואים כמה חשובה השקפה? ובלהניח לכל המערכת הזו של הג’האנות, [יש] למעשה פחות שיפוט עצמי, מכיוון שלעצמי אין את כל הסולם מדידה הזה, הסולם הזה שבאמצעותו נעשה דירוג עצמי, מדידה, וכל המנטליות הזו של הישגים. הרבה מההשקפות האלו למעשה רק יפעלו נגד העמקת הסאמאדהי ונגד פתיחה של הג’האנות.

אז לפעמים, עבור אנשים מסוימים, בשלבים מסוימים של התרגול שלהם, למעשה פשוט להוריד את כל המסגרת של שמונה ג’האנות, ורק לחשוב על, לחלק לשניים: יש תרגול תובנה, ויש תרגול סמאדהי. סמאדהי עוסק בלהנות. [צחוק] למעשה, גם תובנה, בדרך שבה אני מלמד אותה. אז זה רק מעט שונה באיך שניגשים לזה. אני אסביר את ההבדל. בתרגול תובנה, זה אמור להיות ממש נחמד. זה אמור לפתוח חוויה טובה, כי בתרגול התובנה, מה שאנחנו עושים זה, אנחנו משחררים את ההיאחזות ברגע. ההיאחזות היא שגורמת לדוקהא. דרך הסתכלות תובנה, בהגדרה שלי, היא משהו שמשחרר היצמדות. לכן זה צריך להביא הקלה, שחרור, וזה מרגיש נחמד. אבל מה שמעניין אותנו, אם כן, כשאנחנו עושים תרגול תובנה, הוא כל התהליך הזה: איפה ההיאחזות? איך אני משחרר את זה? אילו דרכי הסתכלות עובדות כדי לשחרר את ההיאחזות? ומה קורה בתחושת העצמי, העולם, הדוקהא, המציאות שלי כשאני מרפה מההיצמדות? אז כל זה — זה בהחלט בילוי נעים, אבל זה סוג מסוים של בילוי נעים.

תרגול סמאדהי עוסק יותר ב, ובכן, הנה האיכות הנפלאה הזו שהתעוררה. ויכולות להיות איכויות יפות רבות ושונות. עכשיו זה באמת, כפי שאמרתי, להתערבב בזה, או לפתוח את עצמי לזה. באמת להיכנס לזה. ואני פחות מתעסק בשאלות האחרות האלה, בעיקרון, לגבי היאחזות והמציאות וכל זה. אז בשני התרגולים — זה אמור להיות נחמד. [צחוק] אוקיי, אז אם אדם מרפה מהמסגרת של הג’האנות לזמן מה, ואז הוא יכול להתחיל להבחין, בהדרגה, בגוונים השונים בחוויה שלו. רק מלחשוב על סמאדהי ועל האיכויות הנפלאות האלה, וליהנות מהן, לאט, לאט, אני מתחיל להבחין בין הגוונים השונים והאיכויות והתדרים האלה. ואז בשלב מסוים, אתם יכולים לחזור למסגרת של הג’האנות ביחס לזה, עם פתקי Post-it.

אנשים אחרים, כפי שאמרתי, באמת צריכים להבחין יותר. זה באמת הזמן בתרגול שלהם שבו הם צריכים לעשות יותר אבחנות, יותר הבחנות בין “זה סוג כזה של עונג. זה סוג כזה של טריטוריה. וזהו. ובמה זה שונה? ומהן הטריטוריות השונות ומה הם תתי-הטריטוריה שם?”

ונחזור לדבר הזה: מהו מגרש המשחקים שלי? מה זה אומר לפתח מומחיות? אם לא נעשה הבחנות בתוך כל הטריטוריות האלו, הפירות שנפיק מהם יהיו פחותים בהרבה. ואני מכיר מודטים שיכולים להגיע לרווחה, והם יכולים לשבת ברווחה במשך שעות, למעשה. והם יושבים באותה רווחה במשך כעשרים שנה — זאת אומרת, לא בלי הפרעה, אתם יודעים, אלא עשרים שנה של התרגול שלהם, כי הם לא רצו לעשות את ההבחנות, כשהם יכלו להבחין מתי שזה עלה לראשונה בין, נניח, פיטי לשמחה, או בין הגוונים השונים של שמחה. אז מה שקרה זה שזה פשוט נהיה כאילו, עם הזמן, כל האיכויות האלו התערבבו יחד. זה היה מרק נחמד, אבל זה היה רק מרק. כאן בגאיה האוס, לפני כמה שנים — אני לא יודע אם זה היה בזמן שלך כרכז, אבל פעם היו מרקי שאריות. אז בעצם, כל שאריות ארוחות הצהריים, בסוף השבוע, היו מעורבבות לסיר אחד, מחוממות, וזה יהיה… [צחוק] וכמובן שלא היה לזה טעם של כלום. זה פשוט לא היה בטעם של כלום, באמת. אנשים עדיין היו מלאי הערכה, אבל … [צחוק] זה היה נחמד, אבל זה לא שאפשר היה להבדיל שם בין טעמים כלשהם. אם לא נבחין בין הדברים, הסכנה האמיתית היא שנישאר פשוט עם מרק של יופי שלמעשה אף פעם לא באמת מתפתח. זה אף פעם לא באמת מתפתח ומביא לשחרור ולפתיחה של טריטוריות מסוימות.אז שוב, אני סותר את עצמי. לאנשים שונים יש צרכים שונים בזמנים שונים. [37:25]

גם לגבי מאמץ, ביחס לכל מה שאנחנו אומרים, לפעמים פחות מאמץ הוא יותר פרודוקטיבי ברגע מסוים, ממש לסגת. אז זה די מרומז בהרבה ממה שאמרתי. לפעמים אפילו מאמץ יתר קל יכול להפריע לדברים בדרכים שונות. לפעמים ההפרעה הזו יכולה להיות חמורה ביותר, למעשה, כאשר המאמץ גדול מדי. אולי נדבר על זה מתישהו בקרוב. ולפעמים ההפרעה יכולה להיות ממש ממש עדינה. אבל למאמץ יתר יש השפעה. אני חוזר לאנלוגיה הזו של קדר שיוצר אגרטל או סיר על אבניים. לפעמים, עם הידיים, אתה הולך ללחוץ עם יותר לחץ, ולפעמים עם פחות לחץ. וזה מה שמתאים למה שאני מנסה לעצב באותו רגע. במובן מסוים, הידיים תמיד לוחצות. אז פשוט – אם הידיים על החימר הן האנלוגיה של תשומת הלב – תשומת הלב תמיד שם, אבל האופן שבו היא לוחצת משפיע על מה שמתעורר. כמה לחץ משפיע על הצורה שנוצרת. וזה מגיב, וזה משתנה, וזה מאולתר.

יכול להיות גם ש(שוב, למתוח קצת את האנלוגיה) הגודל — אפשר שכל טווח היד שלי יעצב את האגרטל הגדול הזה או את האזור הספציפי הזה שבו הוא מתעקל, ואני עושה את זה ככה. או אולי יש אזור מסוים שבו אני רק רוצה מקום קטן שבו הכלי יהיה צר, ואז אני פשוט שם את האצבעות שלי שם. וזה יעשה משהו. אז שוב, הגודל, הלחץ, כל זה – זה יעצב את מה שיתעורר. וכל זה מאולתר, מגיב, רגיש, משתנה. [39:37]

הבודהה נותן כמה דימויים. הוא מדבר הרבה על מאמץ נכון, מאמץ מאוזן. אתם בטח מכירים את הדימויים האלה, אבל אזכיר אותם שוב. הוא מדבר על ניסיון להחזיק שליו, שהוא ציפור קטנה מאוד, ולהחזיק אותו בידיים – רפוי מדי, הוא עף משם; חזק מדי, ואתה הולך למחוץ אותו.[3] או אנלוגיה אחרת שהוא נתן למוזיקאי, נגן לאוטה — הוא אמר שזה כמו לכוון את המיתרים: חזק מדי, ייקרע המיתר; רופף מדי, אתה לא יכול לנגן כלום. ובכן, אתה יכול, אבל זה ישמע… לא ממש טוב. אז תמיד יש את השאלה הזו, ו- כבר אמרתי את זה בעבר – זו תמיד סוג של שאלה רגישה ורספונסיבית: מה המאמץ? אבל אם מדברים על מאמץ, כפי שציינתי לפני זמן מה, אפשר לדבר על סוג של רמת מיקרו של מאמץ, כלומר, ברגע זה, מה רמת האינטנסיביות הדרושה? מה רמת העידון הדרושה? כל זה.

אבל גם ההשקפה ברגע הזה. לפעמים אנחנו מדברים על השקפה, [ואנחנו] חושבים, “הו, זה כאן למעלה.” מה שאני באמת רוצה להעביר הוא, כל השקפה שיש לך כאן למעלה על התמונה הגדולה של התרגול ולאן אתה הולך, בהכרח מחלחלת מטה, או שההשלכות שלה מחלחלות מטה להחלטות המיקרו, להחלטות בפועל מרגע לרגע, לניווט, ומה שאתם עושים בתרגול. אנחנו רוצים לראות את זה ולהבין את זה, ולהבין את כוחן של השקפות. אז חלק מהעניין של המאמץ ברמת המיקרו הוא גם הרגישות והמשחק עם: איזו השקפה יש לי כרגע לגבי מה שאני עושה, מה הדגשים, הגישות, מצבי הרוח?

וישנה רמת מאקרו, שאלת המאמץ ברמת המאקרו. זה אומר, כמו, “האם אני קם ופשוט הולך לטייל עכשיו? האם זה מספיק? האם אני צריך מנוחה? כמה שעות ביום אני עסוק בתרגול פורמלי? האם זה יותר מדי? האם אני דוחס יותר מדי?” או בעצם, האם זה כמו, “יכולתי לעשות יותר”? אתה יודע, האולם פתוח, באמת, באמת, 24/7, וגם חדר התרגול בהליכה. אז אולי יש לך, כאילו, כולם בשטיפת ארוחת בוקר, ואתה יכול לעשות מספר דברים בזמן הזה. אבל אתה יכול לבוא ולשבת או ללכת. לפעמים אנחנו פשוט נכנסים ל”אני רגיל להיות בריטריט, ואני יושב כל כך הרבה”. ולמעשה, זה יכול להיות יותר. אז כל רמת המאקרו הזו של המאמץ, אתם יודעים: “האם אני צריך להרגיע? האם אני צריך לעשות יותר?” ושוב, ההשקפות הרחבות יותר הן גם חלק מרמת המאקרו.

בחלק מהתיאור או ההגדרה שלי של מה כרוך בהשגת מומחיות, ציינתי שבשלב מסוים, זה כרוך ביכולת להתהלך בג’האנה, או לתרגל לעשות זאת. אז זה מעניין, כי אם את מגיעה לנקודה הזו, או כשאת מגיעה לנקודה הזו, את אומרת, “אוקי, אני הולכת לעשות את זה,” ואת יכולה להסתובב וללכת משך — מה שזה לא יהיה – עשרים דקות הליכה או מה שזה לא יהיה. ואת בג’אנה, או שעה הליכה, וזה הרגיש כמו, “וואו, זה היה נהדר. באמת הייתי שם, ובאמת הייתי בתוך, באיזה מצב של רווחה שזה היה, וממש עם גוף האנרגיה, ושם היה הפוקוס העיקרי שלי, וכפות הרגליים יכלו פשוט למצוא את דרכן.” ואז את חוזרת עם השקפה עדינה, “הישיבה הזו הולכת להיות מדהימה עכשיו.” וזה יכול להיות! יכול להיות, באמת. אני לא מדבר כל כך על, “תיזהרו מזה”. זה מה שאתם שומעים בדרך כלל בריטריטים של תובנה: “הו, זהירות מזה.” אני לא מדבר כל כך הרבה על זה. אני מדבר רק על, אנחנו לא תמיד יודעים, כי זו שאלת אנרגיה. אז יכול להיות, זה באמת יכול להיות — העובדה שהיית בג’אנה עשויה באמת להכניס אותך לסוג אחר של קרש קפיצה לפרק הזמן של  תרגול ההליכה הפורמלי או של הישיבה הבאה. אבל יתכן גם שלעשות את כל זה, דרש אנרגיה רבה. ואז את באה ולמעשה את מבינה, “אוי, אני קצת עייפה עכשיו.” או שלמוח אין ממש אנרגיה. אז זה עדיין ממש שווה להתנסות, כשתגיעו לנקודה הזו, להיות מסוגלים לעשות את זה ולתרגל את זה.

אבל זה דבר מעניין. אז מאמץ, אנרגיה — ג’האנות מביאות אנרגיה, ללא ספק, אבל הן גם לוקחות אנרגיה. זה הרבה עבודה. אתם משקיעים הרבה עבודה, רק ב, שוב ושוב ושוב, לעבוד באופנים האלה, לשחק באופנים האלה. זה חלק מכל האומנות של להיות בריטריט, וחלק מכל האומנות של התרגול זה לפתח תבונה ורגישות לרמות האנרגיה. ולא תמיד אפשר לחזות את זה מראש, מתי הולכת להיות שקיעה או מתי “עכשיו אני בעצם עייף מהעבודה שעשיתי, ואני צריך לנוח”. לפעמים הנפש תצטרך לנוח. היא באמת צריכה לנוח מהאופנים האלו של מאמץ.

עוד דבר מעניין — ושוב, זה אולי משהו שתתקלו בו אחרי שתהיו, או לאחר שיהיה לכם, לא מעט ניסיון עם ג’האנות שונות. קורה לפעמים שאת נמצאת בג’האנה, ואז את מאבדת אותה קצת, או שאת מרחפת, רק לכמה רגעים או משהו, לכמה רגעים. ואז את מחזירה את המיינד חזרה, ובחזרה, אחרי כמה רגעים של “ספייסינג אאוט”, הוא חוזר ברמה עמוקה יותר. זה מעניין. הייתי אומר, שתי מסקנות או הרהורים לקחת מזה. (1) האחת היא, אולי “ספייסינג אאוט” זה לא תמיד בהכרח אסון. אז אם אני מהיר מדי עם השיפוט העצמי, אז אפשר להגיד, “חכה. בוא נראה. בוא נראה.” אל תניחו מיד שזו בעיה. (2) הדבר השני שצריך לתהות לגביו הוא שאם זה קרה, האם זה יכול להיות אינדיקציה לכך שהיה כאן, מבלי ששמתי לב, קצת מאמץ יתר מלכתחילה? וכשריחפתי, מה שקרה למעשה זה שפשוט הרפיתי קצת. המאמץ השתחרר, וזה מה שאפשר את ההעמקה. אני לא יודע, אבל עבורי זה משהו שכדאי מאוד לחשוב עליו. אז זה יכול להיות אינדיקציה, וזה אמור להגיד לי משהו: “אוקיי, טוב, בוא ננסה אולי לחזור פנימה, ולהיות קצת יותר רפוי לזמן מה, מבחינת המאמץ, קצת פחות רגל על הגז.”

ושוב, זה כנראה יותר רלוונטי ברגע שכבר חוויתם חוויות שונות של מצבים ג’האניים, אבל זה עשוי להיות רלוונטי גם בעבודה עם חוויות של הגוף האנרגטי: לפעמים מה שיכול להזדחל פנימה זה שאנחנו מצפים להיות מסוגלים לגשת לחוויה כזו או אחרת או לג’אנה או לאיזשהי איכות של אנרגיה. ובמובן מסוים, זה דווקא טוב. זה טוב ויפה שאנחנו יכולים לצפות לזה. וזה חלק מההבשלה של התרגול, שיכולה להיות למתרגל ציפייה סבירה שזה או זה יתעורר, ושיש יכולת להיכנס לזה. אבל בקלות הציפייה הזו יכולה להפוך לסוג של דרישה עדינה, דרישה עדינה שזה או זה יתתעורר, או שזה יהיה טוב כמו בדרך כלל, או כמו שזה היה אתמול. ויש כאן תפיסה עדינה. זה אולי לא כרוך בהרבה [מחשבה] — זה אולי לא כרוך בשום מחשבה. אבל זה רק סוג עדין של דרישה או עמדה שם.

שוב, רק שינוי קל ועדין של השקפה: במקום זאת, שוב, למה שלא נחשוב על לקלוט, לשים לב, להפוך רגישים ואז להתכוונן לכל התדרים שיש בתמהיל, בתמהיל של גוף האנרגיה, של הרגש, של הדברים הנפלאים שיש שם? וזה שונה. אז אולי זה יהיה תמהיל קצת שונה, אבל השאלה היא, “מה ישנו? ולמה אני יכול להתכוונן?”, ולא דרישה. עצם הכוונון לתדרים בתמהיל גוף האנרגיה, עצם ההתכווננות לתדרים בתמהיל של ה-citta, יגביר את התדר.

[48:38] אז אני חייב לשים לב לזה, וזה דורש רגישות מסוימת. אני צריך להיות מוכן להיות מכוון למה שישנו — זו הרספונסיביות. ואז אני צריך להתכוונן ולהתאים עצמי לזה. וההתכווננות תעצים. וזה דבר אחר — אני לא דורש; אני רואה מה יש כאן. מה אפשרי כאן? מה בעצם יש כאן? ואז התכווננות. זה שונה מלדרוש משהו. הדרישה הזו יכולה, כפי שאמרתי, להיות מאוד מאוד עדינה. אם נחזור למה שאמרתי על פיטי, שלמעשה רלוונטי גם ל, בוודאי, לגורמים שונים של הפקטורים העיקריים בארבעת הג’האנות הראשונות, אפילו — למעשה, לא, אולי בכל הג’האנות. במדיטציה, חלק מהעבודה והמשחק שדיברנו עליהם, חלק מהכיוון הזה של להגביר ולמקסם את העונג, ללקק את הדבש מהכוס, או מה שזה לא היה, אפשר לומר, במונחים של סולמייקינג (אני רק מציין את זה בקצרה; זה לא משנה אם אתם לא מכירים את זה), למעשה יש ארוס לאיכות הזו. אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה שלו: זה לרצות יותר מגע, לרצות יותר אינטימיות, לרצות לחדור, לרצות להיפתח. אלה מכם שמכירים את תרגול הסולמייקינג, אתם מזהים את זה. זה ארוס, אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה, כי אנחנו לא, בשלב זה, נותנים לזה להתפתח לדימוי — יותר מדי דימוי, או [דימוי] גדול שלם, שם זה מרחיב את הפסיכה, לוגוס, וכל זה. אבל זה ארוס בהגדרה הקטנה. מחוץ למדיטציה, אפשר שזה יהיה ארוס עם הפנטזיה, עם הדימוי וכו’, ארוס בהגדרה הגדולה יותר, כלומר ארוס שמתאפשר לו לעורר פסיכה ולוגוס ואת כל הדינמיקה של הסולמייקינג.

אם זה לא הגיוני עבורכם, תשכחו מזה. זה לא חשוב. מה שחשוב כרגע, במדיטציה מרגע לרגע, זה החיפוש אחר העונג, לחפש להנות מזה, להיכנס לזה. תיכנסו לזה. בגדול יותר, מחוץ למדיטציה, ולמעשה בתוך המדיטציה, בשניהם, ההשקפה לגבי העצמי על הדרך היא קריטית. מהי ההשקפה שלי על עצמי כמתרגל, כמי שהולך בדרך? אז הכרתי אנשים שהיו להם כל מיני התנסויות ממש עמוקות במדיטציה לאורך השנים, ומשהו לא בסדר בהשקפה של העצמי על הדרך, ההשקפה על העצמי כמתרגל. ויש מעט מאוד שחרור שנובע מזה. כל הדרך שבה הפסיכולוגיה שלהם מפרשת או מחזיקה את העצמי כמודט: חווה את החוויה הזו, את החוויה הזו, דה-דה-דה-דה-דה-דה, מבין את הרעיון לגבי הריקות, אפילו הייתה חוויה מסוימת של היעלמות או דעיכה — משהו לא עובד. איזשהו חיבור כאילו נתקע בכיוון הלא נכון.

לפעמים ביחס לג’האנה (אני לא יודע אם אמרתי את זה בשיחה בעבר; בהחלט אמרתי את זה בכמה מפגשים אישיים), אנחנו יכולים להיות כל כך לחוצים סביב האוריינטציה ההישגית, ואז השיפוט העצמי. ואתם יודעים, דרך אחת לסוג של להוריד את הלחץ — אני אגיד את זה ואז אני אגיד משהו הפוך — דרך אחת להוריד את הלחץ היא: אוקיי, מה שאנחנו עושים כאן (בענייני הג’האנות, והפיטי, והעונג, וכל אורכי הגל השונים האלה של העונג) זה משהו שדומה ל-, אוקי, את עייפה, והגב שלך כואב. ובבית, או איפה שלא תהיי, יש ספה, ויש עליה הרבה כריות. ואת פשוט מסדרת את הכריות האלה ככה שזה ירגיש הכי טוב ונוח שאפשר. ואת אומרת, “או, אם אני מעבירה את זאת לכאן, זה יותר טוב. עכשיו, הו, זה יותר טוב.” זה מה שאתם עושים. אתם הולכים להיכנס לכל העניין של מלא שיפוט עצמי בקשר לזה? זה בעצם מה שאנחנו עושים. זו דרך אחת לחשוב על זה. תורידו את הלחץ בהשקפה. אנחנו פשוט כמו, “אוקיי, הנה חווית הגוף הזו, הנה חווית המיינד הזו, הנה אלה, אתם יודעים, כל מה שמעורב בזה, והנה הגוף האנרגטי הזה. מה יעזור לגרום לו להרגיש טוב?” וזה פשוט לא כזה ביג דיל. משחקים עם זה עד שזה מרגיש טוב, או כדי למקסם כמה שזה מרגיש טוב.

ברמה אחרת, ובחזרה לעניין הארוס, ההשקפה על העצמי שהולך בדרך — אנחנו כן רוצים ש, או זה אפשרי שזו יכולה להיות תחושה אמיתית של ברכה, של מתנה, ענווה, תשוקה, אהבה, דימוי של המסורת, דימוי של הבודהה, דימוי של המורים, דימוי של עצמי על הדרך — כל זה הופך אימג’ינלי במובן המלא של המילה בהקשר של סולמייקינג. וכפי שהבודהא אמר, זה עדיין יהיה כרוך בכאב לפעמים. עדיין יהיה מצוקה, תסכול, אכזבה, לחץ. “מצוקת המודט”, הוא מכנה זאת. אבל זה יכול להיות שם, וזה חלק מהחתך של ארוס. זה חלק מהפנטזיה הגדולה יותר של סולמייקינג. לאלו מכם שמכירים תרגול סולמייקינג (אני לא הולך להסביר על זה עכשיו), אנחנו צריכים לקבל תחושה של העצמי על הדרך, דימוי, הבנייה של העצמי כמתרגל על הדרך, באופן מזין, דימוי שבאמת הגיוני עבורנו, שמחזיק אותנו היטב בכל העליות והמורדות. אז כל הדברים האלו שאנחנו נוגעים בהם היום — כל זה רלוונטי, ואף גורם לקשיים השונים והמגוונים שאנו נתקלים בהם בתרגול שלנו. שוב, אנחנו נוטים להחזיק השקפה מאוד צרה של מה שאנחנו צריכים לעשות.

אבל כל העסק הזה הוא לעתים קרובות הגורם לקשיים, וזה יותר סיבתי ממה שאנו נוטים לחשוב עליו כעל הבעיה: חוסר יכולת להיכנס לג’אנה. שוב, אני יכול לחשוב על מתרגלת אחת שבאמת תרגלה מדיטציה במשך עשרות שנים — עשרות שנים, עשרות שנים, עשרות שנים, הרבה ריטריטים וכו’, והיא רוצה לפתח את סמאדהי שלה, שזה אומר, עבורה, ‘ריכוז’ ו’מיקוד’. “אוי, הריכוז שלי כל כך גרוע”, שזה משהו שכמעט כולם אומרים. היא אומרת, “התודעה שלי נודדת, ומחשבות באות”, ושוב, היא מודדת בדיוק במונחים של מה שאמרתי. אולי לא לשים את הדברים האלה בראש סדר העדיפויות: “כמה מחשבות מגיעות? האם התודעה שלי נודדת?” אבל היא מודדת ככה. היא אומרת, “אני צריכה באמת להיכנס לזה לפני שאוכל לעשות כל סוג אחר של תרגול. אני באמת צריכה לפתח את המיקוד שלי. אני באמת צריך לפתח את הריכוז שלי”.

ולמעשה, היות ואני מכיר אותה די טוב כתלמידה, היא בעצם צריכה, הייתי אומר – הרבה יותר חשוב מזה שהיא צריכה לפתח את המיקוד שלה, ולשמור על התודעה מיוצבת על משהו, וכל זה, בעצם מה שצריך לקרות הוא חקירה, חקירה או התפתחות בתרגול של היכולת להתמסר במלאות למשהו. זה דבר שונה מאוד. מה זה באמת להופיע? אני נותן את עצמי. עכשיו, יש סוג של “אני נותן את עצמי. באמת אכפת לי מזה”. יש סוג של רמת מאקרו. ויש את רמת המיקרו הזו, כמו כשעשיתי את הקטע עם האמבטיית שמש: פתיחה, התמסרות. הבעיה, הייתי אומר, היא יותר עם זה. היא לא עם שמירה על יציבות התודעה ועם היכולת שלה לעשות זאת. הסיבה שהיא לא יכולה לעשות את זה היא כי יש בה משהו שנמנע – אנרגטית, עם לב שלם, מבחינת הנשמה שלה, גם בחייה, מבחינת היפתחות והתמסרות. ולכן עבורה, רק לעתים רחוקות מאוד יש איזשהו סוג של הצטברות של אנרגיה בהוויה. משהו פשוט חוסם את זה. משהו לא ייפתח לזה. לא מתאפשר לאנרגיה להצטבר. ולמעשה, אלו הבעיות העיקריות. אלו הם הגורמים העיקריים לחוסר היכולת להעמיק בסמאדהי ולגשת לזה. אבל רק לראות בצורה מאוד שונה. אז זו השקפה אחרת.

אבל אתם יכולים גם לראות, אפשר גם לראות (ודיברנו על זה), אתם רואים כמה מאותן סוגיות ממש באות לידי ביטוי בחייה. זה לא כמו, “אה, זו רק בעיה של מיקוד וריכוז.” סוגיות מהסוג הזה — של לאפשר לאנרגיה להצטבר, של להיות עם כל הלב, של באמת לתת את עצמה, לעמוד מאחורי משהו, של באמת להיפתח — למעשה מתבטאות גם בחייה וגורמות לכל מיני, בואו נאמר, מגבלות. אז שינוי בהשקפה, שינוי בהבנה, ואז שינוי בדגש של, “מה אני בעצם מתרגל כאן? מה יעשה הבדל? מה חשוב?”

שוב, לפעמים, לעתים קרובות, בני אדם — הגוף אינו פתוח. גוף האנרגיה, כמעין הרגל, לא כל כך פתוח. אז רוב האנשים לא ישימו לב – זה לא משהו שהוא מאוד ברור. כמו למשל אנשים עם תנוחות ממש שפופות ומכווצות; אני לא מדבר על זה. אני מדבר על משהו הרבה יותר עדין שהוא מוחשי, אבל לא ברור, בואו נאמר, לרוב האנשים. ולפעמים זה קשור לאמון. ולפעמים זה קשור, לפעמים אתה רואה, “אה, האדם הזה, גם, למשל, מאוד קשה לו להרגיש משהו כמו התמסרות.” כל הדברים האלה קשורים. אתה אומר, “זה עניין של הריכוז.” אולי לא קשור לריכוז; זה עניין של משהו אחר, של הלב והנשמה, וכיצד הלב והנשמה, לאורך זמן, מעצבים או מגבילים עמדה אופיינית מסוימת, או דרך אופיינית של הוויית גוף האנרגיה. גוף האנרגיה תמיד זז; הוא תמיד נפתח ונסגר. אבל יכול להיות סוג של — בדרך אופיינית, הוא מעט סגור, כך שדברים מסוימים פשוט אינם אפשריים. ושוב, אולי ללמוד לתרגל אמון בהיפתחות, לתת אמון בהתמסרות, פשוט לאט לאט ללמוד איך לעשות את זה עם האנרגיה, לתרגל את זה.

או כפי שרמזתי קודם, לפעמים מה שקורה הוא שאנשים נכנסים למעין לחץ, או שהתרגשות יתר (שעשויה להיות מאוד מאוד עדינה) מתגנבת פנימה, בדיוק כש, למעשה, יש הרבה מיקוד, יש הרבה ריכוז, יש הרבה פיטי. אולי הם ממש על הסף של הג’אנה הראשונה, אם בכלל מדברים על קצוות. אבל מה שאני רוצה לומר הוא שהם חושבים יותר מדי על קצוות. וההשקפה הזו, היא יותר מדי שחור ולבן. “שם – אם אני רק אוכל להגיע לשם,” גם אם “שם” זה, מטפורית, שני סנטימטר מכאן, “זו תהיה הג’אנה.” שוב, זו יכולה להיות מחשבה מילולית. יכול להיות שזו לא מחשבה מילולית. וההשקפה הזו של שחור-לבן מאפשרת למתח להתגנב פנימה, ולדחף לחטוף ולתפוס, מה שגורם לבעיה, ללחץ. מה עם, במקום זה, פשוט להיכנס לזה? להיכנס למה שיש בחוויה שהוא נפלא, וליהנות מזה, ולא לדאוג איפה הגבול? ליהנות, ממש להתענג על מה שקיים בחוויה, לעומת הרעיון של להשיג משהו, ואז למדוד אם השגתי אותו. [1:01:06] מה שמעניין אותי זה פשוט להתענג על הדבש הזה.

דבר אחרון. הזכרתי שהבודהא דיבר או תיאר את הג’האנות לפעמים כ’השגות תפיסה’.[4] ומה שאנחנו עושים, הייתי אומר שהדרך הכי פורה, הכי אמיתית, הכי תקפה מבחינה אונטולוגית והכי משחררת לראות את מה שאנחנו עושים בכל התרגול הזה, היא שאנחנו משחקים עם התפיסה. ובמשחק הזה עם התפיסה, ייפתחו ‘השגות תפיסה’ מסוימות. ודרך ההשקפה הזו, הייתי אומר, היא הרבה יותר משמעותית מ”אנחנו מתרגלים תשומת לב יציבה”, או “אנחנו מתרגלים תשומת לב עוצמתית כמו קרן לייזר שמנתחת או מגדילה דברים, כמו להסתכל על דברים דרך זכוכית מגדלת”, או ש”אנחנו מפשטים”, או אפילו ש”אנחנו משחקים עם אנרגיה”.

אני מדבר הרבה על אנרגיה כשאני מלמד. לפעמים, כמו שאמרתי, נראה שזה מועיל להרבה אנשים. יש אנשים שממש לא אוהבים את זה כי זה לא מהדהד להם בכלל; הם לא מבינים את זה. אבל אתם יודעים, אנחנו יכולים לקשר את כל זה לצ’י קונג וכל זה, וזה הגיוני לדבר על אנרגיה. אבל לעתים קרובות מאוד, אם כן, אנחנו יכולים לחשוב, אנחנו יכולים להיות כמו להינעל בדעה מסוימת: ש”אנחנו באמת עושים כאן משהו עם האנרגיה, או עם גוף האנרגיה, או עם הגוף, או עם הצ’אקרות”, או עם מה שזה לא יהיה. או “אנחנו מביאים את גוף האנרגיה למצב כזה או אחר של אנרגיה”, או מה שלא יהיה. ואנחנו ננעלים ההשקפה הזו. “אני עובד על הכיווץ הזה”, מה שזה לא יהיה. “אני פותח פה את האנרגיה”. לפעמים זה יכול להיות ממש ממש מועיל בתור השקפה, ואנחנו יכולים לדבר במונחים אנרגטיים. וכמה מהדוגמאות האלו לקושי, למעשה קל יותר לדבר עליהן במונחים אנרגטיים, ואיך הן מתקשרות לחיים. ולפעמים, אדם פשוט – נמאס לו מהסוג הזה של חשיבה, וזו לא האמת הסופית של מה שקורה. זו רק דרך מסוימת לחשוב על זה, דרך לפרש את זה, דרך לתפוס את זה.

אז הרעיון הזה של השגות תפיסה, והרעיון של משחק עם תפיסה — זה שינוי הכיוון הכי רדיקלי של המסגרת המושגית, ושינוי הכיוון הכי חשוב של המסגרת המושגית שאתם יכולים לעשות, ובאמת להבין מה זה אומר, ולהשתמש בזה דרך שהיא באמת פוריה ולא רק “כן, כן, כן.” זה קשור קשר הדוק להבנה רדיקלית ועמוקה של ריקות. הג’האנות, מה אנחנו עושים בג’האנות — לא הסברתי. עברתי הלאה במהירות בשלב הזה של השיחה. נחזור לזה. אבל אם אני מתחיל להבין את הג’האנות כ”אנחנו משחקים בתפיסה, ואז השגות התפיסה נפתחות דרך המשחק שלנו בתפיסה”, זה משתלב לחלוטין בהבנה של הריקנת העמוקה של כל הדברים. זה הדבר הכי חשוב בדהרמה, הייתי אומר. הדבר החשוב ביותר בדהרמה הוא תפיסה: הבנת תפיסה ומשחק בתפיסה. ואתן יכולות לפרש את כל הדהרמה כתורה שמתעניינת בעיקר בזה: משחק בתפיסה. הכל — אפילו דברים שנשמעים כאילו אין להם שום קשר לזה — אתם יכולים להבין את הדהרמה כולה כחקירה של משחק עם תפיסה, וגזירת מסקנות מסוימות ואופנים מסוימים של שחרור מזה.

למה אני מתכוון ב’תפיסה’? תפיסה — saññā היא המילה הפאלית. לעתים קרובות זה מתורגם כמשהו כמו ‘תיוג’. בכלל לא לזה אני מתכוון כשאני אומר ‘תפיסה’. ב’תפיסה’ אני לא מתכוון לתיוג: ‘ירוק’, ‘שרה’, ‘כרית’. למעשה זה לא ‘כרית’; זה ‘ספסל’. ב’תפיסה’, אני מתכוון, זה מונח אקוויולנטי ל’חוויה’ או, יותר טוב, ‘מופע’. אני משתמש בשלושת המונחים האלה – ו’תופעה’ – לסירוגין: תפיסה, מופע, חוויה, תופעה. אז ‘השגת תפיסה’ זה לא ‘השגת תיוג’. אם הייתי אומר, אם הייתי מתייג את שרה ‘בננה’, את קירסטן ‘רימון’ ואת ג’וליאן ‘קיווי’… [צוחק] אני לא משחק עם תוויות כאן! אני משחק עם פבריקציה של חוויה, פבריקציה של מופעים. ‘אנרגיה’ היא תפיסה מפוברקת, מופע מפוברק. זה לא ‘אנרגיה’. זה פבריקציה. זו פבריקציה מסוימת של מופע, של חוויה. סוג כזה של אנרגיה הוא סוג כזה של פבריקציה, סוג כזה של כישוף, סוג כזה של אריגה ופיסול של מופעים וחוויה. הג’אנה הראשונה היא סוג כזה של אריגה, של יצירה, של פבריקציה של חוויה, מופע, תפיסה. הג’אנה השמינית היא — בעצם, זו לא דוגמה טובה. נחזור לזה מאוחר יותר. [צחוק]

פפאנצ’ה היא סוג מסוים של פבריקציה של חוויה. גם התודעה היומיומית הרגילה היא סוג מסוים של פבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. החיים הם פבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. מדיטציה היא חקירת הפבריקציה של תפיסה, חוויה, מופע. מיומנות ואומנות במדיטציה היא מיומנות ואומנות בפבריקציה ובפבריקציות השונות ומה שהן מובילות אליו. האם הן מובילות לאן שאנחנו רוצים להגיע? אם אני רוצה שזה יוביל אל הלא מפוברק, או לפבריקציה מיומנת, או אל סוג כזה של שחרור, או סוג כזה של מצב, או סוג כזה של איכות, או סוג כזה של אנרגיה, או סוג כזה של ג’אנה – השגות תפיסה. וזה מאוד קשור לריקות, שלמעשה קשורה לפבריקציה של החוויה, לפבריקציה של תחושת הקיום בזמנים שונים.

אז הג’האנות שזורות לחלוטין בתוך כל המובן של מה שהכי חשוב בדרך. זו דרך לחשוב על כל הדהרמה. לראות את זה ככה, עם סוג כזה של השקפה, שונה מאוד מדרכים אחרות שבהן אנחנו יכולים לחשוב על מה שאנחנו מנסים לעשות כאן. וכמו שאמרתי, עבור חלק מכם — בסדר, אני כן מדבר הרבה על אנרגיה, וחלק מכם מאוד מרוצים מהשפה הזו, אבל זה יכול לפעמים להיות יותר מדי… כאילו זה דבר אמיתי. אם אתה אחד מהאנשים האלה, מה יקרה אם תחשוב מחדש על כל העניין, תחשוב מחדש על התרגול שלך, תחשוב מחדש על אנרגיה, תחשוב מחדש על ג’אנה, תחשוב מחדש על הדהרמה במונחים של תפיסה — ש, כפי שאמרתי, המשמעות של היא לא תיוג?

אוקי-דוק. השעה 5:45. האם תרצו לסיים עכשיו, או שיש כמה שאלות שאולי מרגיש מועיל לשאול? האם זה מרגיש כאילו יש? רק לקבל תחושה של מי עשוי להרגיש שהוא רוצה לשאול. למה שלא ניקח רק כמה שאלות? זה יהיה חלק שלוש. ואז, כן, בוא נראה איך זה הולך. כן.