בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג'אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובדיוק על ידי ליה חיים. זהו השני מבין שני חלקים, וישנו חלק נוסף, שטרם תורגם.
בשיחה הזו, שניתנה ביומו השישי של הריטריט, רוב מתאר את הג'אנה הראונה, בהסתמך על התיאורים שלה בקנון הפלי, אליהם הוא מתייחס מתוך נסיונו שלו. הוא גם מתאר אופני עבודה מועילים עם כל אחת מן הג'אנות. מוזמנים/ות לשמוע את השיחה המקורית כאן:
https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60882/
אז, בג'אנה הראשונה, הופיע פיטי, בדרך כזו או אחרת. על מנת לייצב אותו ולהיכנס לתוך היספגות בו (שזו הג'אנה הראשונה) – מה צריך להיות שם ומה עלינו לעשות? אלה הם כמה מהדברים שאני רוצה לדבר עליהם: איזה סוג של עבודה? איזה סוג של משחק? כמה חזק הפיטי צריך להיות?
יש טווח נרחב מאוד של האינטנסיביות האפשרית של הפיטי – טווח עצום. אבל זה כן צריך להיות חזק מספיק. חזק מספיק כך שזה בוודאות מענג, לפני שאני יכול להתחיל לעבוד עם זה, ולנסות לקחת את הפיטי הזה ולעצב אותו, לאפשר לו להיפתח ולקחת אותי אל תוך הג'אנה הראשונה. זה צריך להיות חזק מספיק – מה שלא בהכרח אומר לפוצץ לכם את הראש. זה גם צריך להחזיק מספיק זמן. אז זה צריך להיות בסביבות שתיים-שלוש דקות לפחות מבלי להיעלם. שתיים-שלוש דקות, חזק מספיק, בוודאות מענג – אז זה מוכן. אז אני יכול להחליט לקחת את זה כאובייקט הראשי שלי ובאמת להיכנס לזה, ולעבוד ולשחק, ויש את האפשרות שזה ינוע אל תוך הג'אנה הראשונה.
בארבע הג'אנות הראשונות (הן נקראות rūpa-jhānas – מתורגם לפעמים כ'ג'אנות צורניות', ל rūpa יש כמה פירושים שונים, אך בואו נגיד 'צורה'), מה שקורה כשאנחנו עוברים דרך הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית הוא שתפיסת הגוף הופכת ליותר ויותר מעודנת. כך שהאושר של הג'אנה השניה – זה יכול להיות אושר סופר אינטנסיבי. זה יכול להיות אושר, שבחיים לא הרגשתי כל כך הרבה שמחה. אך זה עדיין, כאובייקט, זה יותר מעודן מה פיטי. הפיטי הוא גס באופן יחסי. זה אובייקט גס, כמו בגד גס בהשוואה לבגד מאוד מעודן ורך. זה לא אותו הדבר כמו אינטנסיביות. האם אתם מבינים את ההבדל? בג'אנה השלישית, הסוג המסוים של השלווה שמופיע בה הוא ממש ממש מעודן, וזה חלק מהיופי שלו. וזה יותר מעודן מהאושר של הג'אנה השניה.
וככל שאתם נספגים, מרווים, מתפשטים…. דרך אחת לומר את מה שקורה היא, שהגורמים הראשיים האלה, הנימטה הראשיים – הפיטי, הסוקהא, השלווה של הג'אנה השלישית (בואו נקרא לזה ככה בינתיים), הדממה של הג'אנה הרביעית – הגוף הופך להיות הם. הם הופכים להיות הגוף. מהו הגוף שלי עכשיו? אין לי תחושה של איברים ומוצקות. אז המוצקות הרגילה שיש לנו של הגוף – עצמות קשות וכל זה, איברים וכו' – היא גסה יותר מאשר העידון של הפיטי, שהוא יותר גס מהעידון של תחושת המוצקות (אם אנחנו בכלל קוראים לה 'מוצקות' בשלב הזה) של האושר. האם אתם קולטים את ההיגיון? יש כאן ספקטרום של עידון הולך ומתגבר של תפיסת הגוף. בגלל שהספגתי, פיזרתי, הרוויתי, הגוף שלי הפך לפיטי. או שהגוף שלי, הנשימה, כל זה הפך לאושר. ויש פה ספקטרום של יותר ויותר עידון. כאשר אתם מגיעים לג'אנה החמישית, נעלמת כל תחושה של צורה, גוף, וזה רק חלל. במובן מסויים, זה אולטרה מעודן, זה כמו כלום.
פיטי הוא חשוב, למעשה, בהרבה אופנים. אחד הדברים שאני רוצה להדגיש הוא שזה חשוב לשמור אותו בהישג יד ולשמור את הנגישות שלנו אליו; ולשמור אותו כמשהו שאנחנו רואים כנעים וכמשאב, אפילו כשאני עובד וחצר המשחקים שלי הפכה להיות הג'אנה השביעית או השמינית. לפעמים מה שקורה הוא שאנחנו נכנסים אל תוך הג'אנות חסרות הצורה האלה, כאשר זה מה שאנחנו עובדים עליו, ואז אנחנו רוצים לחזור ולקפוץ חזרה מהשמינית לשלישית או הרביעית. ותדר הגוף של הדממה בג'אנה הרביעית, או השלווה בג'אנה השלישית – אני לא יכול למצוא אותם. כל התפיסה הפכה לכל כך אולטרה-מעודנת מהג'אנות חסרות הצורה העמוקות יותר, שאני לא מצליח למצוא את מה שאני צריך למצוא כדי להיכנס לג'אנה הרביעית או השלישית. כי אני צריך למצוא את התדר הספציפי הזה, את רוחב הפס הספציפי של העידון שהוא הגורם הבולט של הג'אנה הרביעית או השלישית. מה שיכול באמת לעזור הוא פשוט ללכת כל הדרך חזרה אל הפיטי, הג'אנה הראשונה, לתת לזה קצת זמן, ואז השלישית או הרביעית יהיו נגישות יותר.
אז שוב, מה שאני רוצה להגיד היום הוא לא רק לגבי הג'אנה הראשונה. אלא לגבי עבודה ומשחק באופן כללי. והרבה ממה שאגיד יהיה רלוונטי לכל שלב שבו אדם נמצא ויהיה רלוונטי גם בעוד שנה וכו'. לפעמים זה אפשרי שהפיטי בפרט הוא טעם נרכש. אנחנו לא באמת בטוחים עד כמה אנחנו נלהבים ממנו בהתחלה. זה בהחלט אפשרי. למעשה זה אפשרי עם כל ג'אנה. זה יכול לקרות כך שאנחנו פשוט מתאהבים בזה מייד, ומרגישים את היופי שבו, מרגישים את המשאב שהוא, נורא נרגשים לגביו. או שזה טעם נרכש.
דבר מעניין שקורה לרוב האנשים הוא שכשהם מתחילים לעבוד עם הג'אנה השלישית – שהיא מאוד מאוד שלווה, סוג מעודן ביותר של רוגע, זה אחד המאפיינים הראשיים שלה – אז כשחוזרים לג'אנה הראשונה ולפיטי וכל זה, זה מרגיש כל כך מחוספס, והאדם הופך לקצת סנוב. "אני לא רוצה להתעסק עם זה בכלל", כי באופן יחסי זה די גס, יחסית לג'אנה השלישית. עדיין, הייתי אומר, בקונטקסט של כל תרגול הג'אנות – אנחנו רוצים לשמר אותו. שוב, יכול להיות שאצטרך להגדיר מחדש את ההנאה שלי ממנו. יכול להיות שאצטרך להרגיש אותו מחדש כמהנה ונעים. זה דבר מעניין.
לפעמים (וזה למען האמת די נפוץ), אם מתרגל עשה הרבה תרגול מדיטציית תובנה, הסדר שבו הוא יחווה את הג'אנות הוא לא אחת, שתיים, שלוש, ארבע וכו'. לרוב, הדרך שבה מלמדים תרגול מדיטציית תובנה הוא להיות בתשומת לב, דברים עולים, להתבונן עליהם, לתת להם לחלוף – מה אני מטפח פה? אני מטפח סוג של שיוויון נפש. וכך, מה שקורה להרבה הרבה מתרגלי מדיטציות תובנה – שנים של תרגול, ריטריטים וכו' – הם פותחים נתיב ללב ולתודעה לכיוון של שיוויון הנפש. אולי לא מצב ג'אני של שיוויון נפש. בקיצור, שיוויון נפש הוא מקום בילוי מועדף עבור המיינד שתרגל הרבה מדיטציית תובנה.
ואז מה קורה? אדם מגיע לריטריט ג'אנות. רוצה ללמוד את הג'אנות. אך מה שעלול לקרות הוא שהוא פשוט ישר מגיע לג'אנה הרביעית או משהו קרוב לזה, סוג של מצב חסר צורה, מאחר ויש מצבים שהם כמו חלל אינסופי או תודעה אינסופית, אך למעשה הם לא הג'אנות. יכול להיות משהו דומה לג'אנות הרביעית, החמישית השישית לדוגמא. וזה, לאמיתו של דבר, די קשה לאותו אדם להגיע לפיטי, שוב משום שהפיטי הוא יותר מדיי סוער ולמיינד יש כבר נטייה לשוויון הנפש. אז הוא מוצא את עצמו במצב, שהוא אולי לא הג'אנה הרביעית או משהו כזה, אבל אולי מספיק קרוב כדי שאולי זה יהיה טוב שהוא יתחיל מהג'אנה הרביעית (זה מסוג הדברים שאנחנו מבררים בריאיונות עם התלמידים). אנחנו לוקחים את הדממה הזאת שיש לך וממש משחיזים אותה והופכים אותה למאוד מגובשת, מאוד בהירה, מאוד עוצמתית. ואז מתמחים בזה, ואז הולכים אחורה, אז סדר ההתמחות לא קורה בסדר הזה: אחת, שתים, שלוש, ארבע. אני מרגיש שאמרתי את זה בצורה מאוד מגושמת, אך האם זה הגיוני? כן?
אז הרבה מכם עשיתם הרבה תרגול תובנה גם כן. זה מעניין. זה פשוט משהו להיות מודעים אליו. יכול להיות כמעט הרגל ללכת לכיוון שוויון נפש, ולפעמים ההרגל הזה יכול להיות גם עוצמתי וגם מבוצר מספיק, שתמשיכו למצוא את עצמכם באותה טריטוריה הקרובה לג'אנה הרביעית.
לפעמים אדם מדלג מעל הג'אנה השניה, אשר מאופיינת בהרבה אושר, ויכולים להיות לזה כל מיני סוגים של סיבות פסיכולוגיות. או שאנחנו פשוט בהתנגדות לפיטי.
במונחים של ה arūpa-jhānas – הג'אנות חסרות הצורה, שוב, זה לא בהכרח הולך בסדר הזה – חמישית, שישית, שביעית, שמינית. בשבילי, אם אני זוכר נכון, אני חושב שהשישית היתה קלה יותר מהחמישית, וניסיתי ללמוד את שתיהן באותו הזמן. אך תודעות מסויימות ימצאו חלק מהג'אנות חסרות הצורה קלות יותר מג'אנות אחרות, וזה תלוי בנטיות שלהם, בניסיון ובתרגול. אני לא חושב שמישהו ימצא את הג'אנה השמינית קלה יותר מאחרות, אבל אולי זה בסדר ללכת עם הסדר שבו הדברים נפתחים לכם.
אבל אני מחזיק את ההשקפה הרחבה שלי, של "לאן אנחנו הולכים עם זה?" דמיינו סוג של צ'ק ליסט לשליטה בכל אחת משמונה הג'אנות: האם אני יכול להישאר ולהחזיק שם? האם אני יכול להשרות את עצמי שם? האם אני יכול להיכנס לשם מתי שאני רוצה? האם אני יכול לקפץ מתוכה? אז מה שאני צריך לעשות בסופו של דבר זה זה לסמן "וי" על כל הכישורים האלה עבור כל ג'אנה. הסדר שבו סימון ה"וי" הזה קורה לא משנה כל כך בסופו של דבר. נטיות העבר והניסיון במדיטציה מאוד משפיעים על מה שנפתח, מתי נפתח ובאיזה סדר.
אבל אנחנו רוצים את ההבחנה הזאת. באמת באמת רוצים – כי זה כל כך חשוב. זה הוא זה וההוא הוא ההוא. זו הג'אנה השניה וזו הג'אנה השלישית. זו הראשונה וזו השניה. זה פיטי וזה סוקהא – או מה שזה יהיה. זה חלק מהטיפוח, מפיתוח הרגישות. ללא ההבחנה הזו, זה יהיה נחמד, אך האפשרות באמת להעמיק את התובנה תהייה מוגבלת.
אז מכל ג'אנה לג'אנה הבאה זה סוג של קפיצה קוואנטית. זה סוג של מציאות אחרת. ולרוב זוהי החוויה. אתם יודעים מה משמעות הביטוי "קפיצה קוואנטית"? זה אומר שאין שום דבר במרווח שבין לבין. אני פשוט כאן ואז פתאום אני כאן. לרוב זו החוויה. אלו הם מצבים מובחנים, מופרדים קוואנטית. אך לפעמים זה יראה לכם הרבה יותר כמו ספקטרום. כמו, "בעצם זה רצף". לפעמים זה יחווה ככה. אנחנו גם יכולים להסתכל על זה ככה. אבל הייתי אומר שזה ממש חשוב להחזיק בתחושה מובחנת של קפיצות קוואנטיות בין המצבים.
נקודה ממש חשובה: במקום לחשוב "האם אני בתוך או מחוץ לג'אנה?", האם אני יכול פשוט לחשוב על תרגול ג'אנות? זה כיוון שונה. זה אומר, למשל, שהמכשולים הם חלק מתרגול ג'אנות. המקום שבו אני לא בטוח אם אני בפנים או בחוץ – זה לא באמת משנה. או הזמנים האלו בהם אני שומע את כלבי-הטרייר של המכשולים נובחים עלי ממרחק, והם בקצה ההכרה. כל זה עדיין תרגול ג'אנות, אוקיי? ואם יש לי את ההשקפה הזו, זה הולך להיות הרבה הרבה יותר פורה ואינטלגנטי.
