בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובדיוק על ידי ליה חיים. היא תפורסם בשני חלקים, וישנו חלק נוסף, שטרם תורגם.
בשיחה הזו, שניתנה ביומו השישי של הריטריט, רוב מתאר את הג’אנה הראונה, בהסתמך על התיאורים שלה בקנון הפלי, אליהם הוא מתייחס מתוך נסיונו שלו. הוא גם מתאר אופני עבודה מועילים עם כל אחת מן הג’אנות. מוזמנים/ות לשמוע את השיחה המקורית כאן:
https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60882/
היום התכוונתי לדבר על הג’אנה הראשונה, ומחר התכוונתי לדבר על משחק ועבודה בתוך כל ג’אנה, אבל גם מחוץ לכל ג’אנה, או משחק ועבודה בתוך ומחוץ לכל ג’אנה. ואז החלטתי שאשלב בין שניהם, מאחר ושתי התמות האלה מנהלות סוג של מערכת יחסים הדדית ביניהן. אז הג’אנה הראשונה יחד עם משחק ועבודה בתוך ומחוץ לכל ג’אנה בכלליות – כשיחה אחת. ואחרי זה הלימוד יהפוך להרבה פחות דחוס ואז יהיה הרבה יותר מרחב נשימה במונחים של כמות החומר המגיע אליכם.
ג’אנה ראשונה – בואו נתחיל עם הדימוי:
כמו איש הרחצה המיומן (או העוזר שלו) הלש את אבקת הסבון שעליה השפריץ מים, שיוצר ממנה, בכלי מתכת, גוש רך, כך שכדור אבקת הסבון הופך אחד, תחום בשמן, כך שדבר אינו נשאר בחוץ. כך המתרגל מספיג, ממלא ומקרין את הגוף שלו, כך שלא נותרת נקודה שלא ננגעה ב Piti ו sukha שנולדו מתוך אי היאחזות.
אי היאחזות במה? אי היאחזות במכשולים (hindrances). זו משמעות ‘אי ההיאחזות’ במקרה הזה. זה משעשע: אם תסתכלו בתרגומים מוקדמים יותר, יש כל מיני תרגומים שונים ל piti ו sukha.
עם ה piti וה sukha הנולדים מאי היאחזות (אי היאחזות במכשולים, או לפעמים נסיגה, פרישה מהמכשולים), היא כל כך מספיגה, ממלאת ומקרינה את הגוף שלה – כך שאין אף נקודה בגוף שלה אשר איננה ננגעת ע”י העונג, ע”י ה piti וה sukha הנולדים מאי היאחזות.
אז דימוי הסבון הוא דימוי למה שאנחנו עושים עם הפיטי והסוקהא: מספיגים, ממלאים, מקרינים, מחדירים, מחלחלים – כל המילים האלה. אנחנו עושים את זה עם ה פיטי וה סוקהא. הייתי אומר שהתרגום הכי טוב ל סוקהא הוא ‘אושר’. בג’אנה הראשונה הפיטי הוא האיכות המרכזית (עוד אחזור לזה). הסוקהא נמצאת שם, והאדם הוא בוודאות לא ‘לא מבסוט’. האדם מודע לכך שהוא מאושר, אך למעשה, אפילו המודעות לכך שהאדם מאושר – מאוד מאוד מאושר – יכולה להיות קצת ברקע הדברים. האדם יותר נלקח, נלכד ע”י ה- פיטי וצריך להתרכז בו. הפיטי הוא הדבר הראשון במעלה במודעות.
אז לבודהא יש את הדימויים האלה. במקומות אחרים, הוא מתאר כל ג’אנה במונחים של הגורמים שלה – שנקראים ‘גורמי הג’אנה’: jhāna-aṅga בפאלי. פיטי וסוקהא – הם שניים מחמשת הגורמים של הג’אנה הראשונה.
גורם נוסף הוא ה ekaggatā, למעשה הוא גורם של כל ג’אנה. מתרגמים את זה כ’חד-נקודתיות’. זה בשום פנים ואופן לא יכול להיות שזה אומר לשים את המיינד בנקודה מרחבית קטנה. ייתכן שתעשו זאת, וכנראה שאכן תעשו זאת לעיתים בתוך ג’אנה, אם אתם משחקים עם קשב בוחן וממוקד יותר, או פתוח ומקבל יותר באופן מכוון. אבל זה לא יכול להיות שהמשמעות של זה היא חד נקודתיות במובן המרחבי, מאחר וזהו גם גורם של הג’אנה החמישית, שהיא מרחב אינסופי. אתם מבינים שיש פה סתירה מוחלטת, נכון? אם מבינים את זה כנקודה מרחבית אז אין בזה היגיון, נכון?
אז מה המשמעות של זה? Eka, ‘אחד’. בסנסקריט Āgra ו tā הוא ה ‘-ness’ בסוף. אני יכול להבין למה זה ‘חד נקודתיות’. זה משהו כמו שיא הגובה של ההר או בליטה. וכמובן , חלק מההרים הם אכן די חדים בצורה הזו. אך התרגום הכי טוב הוא משהו כמו ‘דבר אחד בולט’: eka-prominent-ness. דבר אחד בולט. מהו הדבר האחד ההופך בולט? אנשים מתווכחים לגבי זה. האם זהו אובייקט המדיטציה הראשוני? האם זוהי הנשימה? האם זהו הגוף ההופך בולט, תחושת הגוף? או האם זהו הפיטי? אני הייתי אומר שבתוך ג’אנה, מה שקורה הוא שהם כולם מתערבבים יחד. כמו שאמרתי, אני נושם פיטי, אם אתה עדיין עם הנשימה, אם הנשימה עדיין שם. או שהגוף הפך לפיטי. או שרק הפיטי הוא מה שבולט. אז אני הייתי אומר שהפיטי הוא מה שבולט. במידה מסוימת זהו הגורם הכי משמעותי של הג’אנה הראשונה. בואו נגיד את זה ככה. ולכן פיטי הוא הדבר שהכי בולט לתודעה. זה לא שדברים אחרים, מימדים אחרים או אספקטים אחרים של הג’אנה לא יעלו לתודעה. הם כן. אבל הדבר הכי בולט, ומה שאמור להיות הכי בולט, הוא הפיטי.
אוקיי, אז פיטי וסוקהא הם שני גורמים, ואקגאטה – גורם שלישי. אני לא אומר אותם בסדר שבו הם בדרך כלל מוצגים. ואז יש עוד שני גורמים, שבפאלי נקראים vitakka ו vicāra. רובכם, אם שמעתם את המונחים האלה בעבר, הייתם שומעים את התרגום: ‘יישום ראשוני ומתמשך’. זה ממש נפוץ. זה מה שלימדו אותי במשך שנים רבות. אחד ממורי המדיטציה הראשונים שלי – בהתחלה למדתי אצל קבוצה של מורים – אחד מהם היה פרופסור לפאלי, לא פרופסור לבודהיזם, אפילו לא פרופסור לבודהיזם תהרוואדי, אלא פרופסור לפאלי. זה היה הקטע שלו. והוא אמר שזו לא היתה המשמעות של זה בזמנו של הבודהא. בזמנו, זה לא איך שהשתמשו במילים האלה. המשמעות של ויטאקה ו – ויצ’רה היתה פשוט משהו כמו ‘חשיבה’. באנגלית יש לנו סוג של פועל כפול – אתה תמיד אומר זה וזה.
כ-500 שנה אחרי הבודהא בסרי לנקה, נזיר בשם בודהאגוסה כתב ספר שנקרא ויסודהימאגה, שניתן לתרגם ל’נתיב ההיטהרות’. בכמה ארצות תהרוודה הוא נחשב לתנ”ך – ספר ממש נערץ, ובארצות תהרוודה אחרות הרבה הרבה פחות. זו בעצם אסופה – הוא הלך וראיין הרבה מאסטרים של מדיטציה, לקח את מה שהם נתנו לו, זרק את מה שהוא לא אהב (על אף שהוא עצמו לא היה כזה מודט מיומן) שרף את מה שהוא זרק, ושמר את השאר. אני לא יודע אם עניין השריפה הוא אמת, רק שמעתי את זה. בכל אופן – אני חושב שאם ההיסטוריה שאני מספר היא נכונה – הוא, וכך גם האבהידאמה (שזה סוג של בירוקרטיה פסיכולוגית טכנית של הבודהיזם התרוודי) – גם כ ‘יישום ראשוני ומתמשך’.
אך בזמן הבודהה זו לא הדרך בה השתמשו במילים האלה. אלה הם תרגומים סבירים במידה מסויימת. בנקודה כלשהי בתרגול שלכם, אם תשארו עם התרגומים האלה תהיה לכם תחושה של “זה לא הגיוני” – ברגע שתגיעו לג’אנות האחרות. בנקודה מסוימת זה מספיק להיות הגיוני, אבל עד נקודה מסויימת זה ממש בסדר.
אז ‘יישום ראשוני’ אומר להביא את המיינד שלי לדבר כלשהו, למשל נשימה. אני מביא את המיינד: ‘יישום ראשוני’.
‘יישום מתמשך’ אומר במקרה הזה – אני נשאר שם, אני חוקר את זה ומייצר עם זה אינטימיות.
זה בדרך כלל ההסבר שנותנים בריטריטים של ויפאסנה וגם, אני מנחש, בהרבה מהריטריטים של ג’אנות.
אחד מהמורים המרכזיים שלי, אג’אן ג’ף, מתרגם אותם כ’מחשבה מכוונת’ ו’מחשבה מעריכה’ – תרגום מאוד שונה. וכוונתו היא ‘לגשת ל’ אובייקט כלשהו ו’לחשוב’ עליו. אז זוהי הג’אנה הראשונה: ‘לחשוב’ על הנשימה, ‘לחשוב’ על הגוף האנרגטי, ‘לחשוב’ על הרווחה או העונג. “מה יעזור עכשיו? מה יהיה לעזר? כיצד עלי לשנות את הדגש שלי? כיצד עלי להתבונן על הנשימה? עם איזו צורת הסתכלות עלי לשחק? הוא מקשר את המילה ויצ’רה (השנייה מבין המונחים האלה) ל vicaya, חלקכם מכירים את הפאלי – dhammavicaya – הוא הגורם השני מתוך 7 הגורמים של ההתעוררות: ‘חקירה’. ישנה סוג של חשיבה חקרנית על מה שקורה בג’אנה הראשונה. הייתי אומר, לפחות לפעמים.
אז עבור 2 מונחים אלה, יש לנו את האפשרות לתרגום ופרשנות הכי פופולריים: ‘ישום ראשוני ומתמשך’. האפשרות השניה היא פשוט ‘חשיבה’. והשלישית היא ‘חשיבה מכוונת ומעריכה’, מה שלמעשה אומר הסוג הזה של חשיבה יצירתית, כמו “מה עוזר עכשיו? איך אני יכול לשחק עם זה?”
מי מהן נבחר? מה נעשה כאן?
רוצים לדעת מה אני חושב?
אני חושב: תשכחו מזה!
תשכחו מהמונחים האלה. פשוט תזרקו אותם החוצה. זה לא משנה. כמובן שאתם הולכים לעשות יישום ראשוני ומתמשך בתרגול. פשוט אל תדאגו לגבי זה. אם אתם חושבים על המדיטציה, אחלה. אם אתם עובדים עם פיטי, אחלה, זה טוב. אני חושב שלמען האמת המונחים לא כל כך עוזרים. יש את כל הויכוחים וההתכתשויות לגבי זה. ושוב, מה באמת חשוב כאן? אנחנו יכולים להגיד, לפעמים, שהג’אנה הראשונה יכולה לכלול חשיבה על איך המדיטציה הולכת, מה עוזר וכו’. אבל ה’חשיבה’ – זה לא סוג החשיבה של “אני גרוע בזה”. “אני בטוח שכל השאר פה בג’אנה השמינית, כדאי שאלך הביתה”. לא סוג החשיבה הזה, אוקיי? אם יש חשיבה היא לגבי מה שקורה. זהו סוג מאוד מעודן חשיבה אינטלגנטית, מחוברת, שנענית לתרגול. אולי כמו שאנשים שואלים אותי “כנגן ג’אז, האם אתה חושב כשאתה מנגן? אתה מאלתר, האם אתה חושב או האם זה….?”. אז זה כמו: “כן, אבל זה סוג אחר של חשיבה”. אני לא מהרהר במשפטים ארוכים. או צייר, בזרימה של היצירה שלו – האם הוא חושב או לא חושב? לגמרי יכולה להיות מחשבה כלשהי בחלק מהזרימה. נגיע לזה מאוחר יותר כשנדבר על ג’אנות עמוקות יותר, משום שמחשבה אחת כאן היא: “מה זה מחשבה בכלל?” נחזור לזה.
אם זה שווה משהו, הנה תרומתי הצנועה לדיון: תשכחו מזה! פשוט תכנסו לתוך העניין. תכנסו לתוך זה ואז כל ה”מה זה אומר?” יפתור את עצמו. פשוט תיכנסו לתוך – במקרה הזה – תיכנסו לתוך הפיטי. תהנו ממנו, תיעשו אינטימיים כמה שאתם יכולים עם החיבור עם זה באופן מלא ככל שניתן, תרחיבו את זה, באמת תפתחו לזה, תראו כמה אתם יכולים ליהנות מזה – אם רק תעשו את זה, אל תדאגו לגבי “האם יש פה חשיבה?” פשוט תיכנסו לזה יותר וזה יפסיק להיות שאלה – מה זה הדבר הזה באמת.
ואז, אפילו בג’אנה השניה, כשאתם נעים לג’אנה השניה, אחד הגורמים של הג’אנה השניה הוא שמיטת החשיבה. אז זה סוג של גורם של היעדרות, אם תרצו. אבל אם אני בודק – “האם אני חושב? האם היו מחשבות כלשהן כבר?” – או אם אני מודד כמה זמן כבר לא חשבתי, או האם היתה חשיבה, או אם אני מנסה לא לחשוב – זה, הייתי אומר, לא תרגול כל כך אינטליגנטי, מכמה סיבות, שאחת מהן היא שאני שם את הדגש שלי על הגורם הכי פחות משמעותי והכי פחות מועיל של הג’אנה השניה. כמובן שאחזור לזה כשנדבר על הג’אנה השניה.
מתוך ניסיון ההוראה שלי, נראה שאם אתם יכולים להגיע לג’אנה הראשונה, אז למעשה כל הג’אנות זמינות לכם, עם הרבה עבודה. אם אתם יכולים להגיע לג’אנה, אתם יכולים להפוך למיומנים (במובן שאני מתכוון אליו) בכל הג’אנות. זה יקח הרבה זמן והרבה מאוד עבודה והרבה התמסרות, אך זה אפשרי אם זה מה שאתם רוצים. אני רוצה לעדכן את זה ולהגיד שאם פיטי יכול לעלות עבורכם – אתם יכולים לעשות את כל זה. אם פיטי יכול להופיע אין סיבה שלא תוכלו להגיע לג’אנה הראשונה ואז לכל הג’אנות. אז למעשה, הופעת הפיטי צריכה לתת לכם הרבה ביטחון. זה אומר “הדרך פתוחה, כל מה שעליכם לעשות הוא ללכת. כן, זה יכול להיות מאתגר לעיתים, זו דרך ארוכה. תצטרכו בה הרבה תבונה והרבה התמסרות. היא פתוחה. אין משהו שעומד בדרכיכם – הדרך הזאת פתוחה”.
מי שמע מילת פאלי נוספת – nimitta? האם אתם מבינים נימיטה – בקונטקסט של תרגול ג’אנות – כמשהו כמו הופעת צורה ויזואלית מוארת עם כמה פרטים בתוכה, שאתם יכולים להתמקד בה ותיקח אותכם לתוך ג’אנה? כן? אוקיי, הבודהא מעולם לא השתמש במילה הזאת. הוא השתמש במילה נימיטה אבל לא במובן הזה. שוב, זה מגיע מתוך הויסודהימאגה; באנגלית זה הרבה פעמים מתורגם כ ‘counterpart sign’, או אולי זה בתרגומים המאוחרים. אני אפילו לא בטוח איך מתרגמים את זה עכשיו. בקאנון הפאלי, כלומר במילותיו של הבודהא, הוא אכן משתמש במילה הזאת (נימיטה), אך הוא משתמש בה כ’האובייקט של התפיסה’. כל אובייקט של התפיסה במדיטציה הוא נימיטה. לפעמים אני חושב שהוא משתמש בה כמשהו כמו ‘תמה’, ‘נושא’, התמה של המדיטציה. בלימוד של המהאיאנה יש למילה הזו משמעות נוספת של ‘קרקע’ או ‘בסיס’, וזה מקושר ללימוד של ריקות ושל חוסר קרקע וכד’. אז היה לזה משמעות די שונה בלימוד של המהאיאנה. אנחנו יכולים להשתמש במילה הזאת. אך אני רוצה שנשתמש בה בצורה קצת שונה כ’סימן’. זה בדרך כלל התרגום. נימטה משמעותה ‘סימן’.
ומה זה? זה סימן שהסמדהי מעמיק, כל סימן שהסמדהי מעמיק. אז הופעת הפיטי זה סימן שהסמדהי מעמיק. הופעת הסוקהא, האושר, היא סימן לכך שהסמדהי מעמיק. הופעה של דממה טהורה, מוארת, יוצאת דופן גם היא סימן. הופעת התפיסה של מרחב, כתפיסה מאוד צלולה היא סימן, ברמות שונות, שהסמדהי מעמיק.
לחלק מהאנשים קורה שהם מודטים ואז בנקודה מסוימת מגיע אור לבן זהוב או סוג של ענן של אור במיינד, זה ממש נפוץ. לפעמים האדם לא בטוח, הוא מודט ושואל את עצמו “האם השמש יצאה הרגע?”, משום שהכל נהייה מאוד בהיר. אז גם זה, אור לבן שכזה, הוא סימן שהסמדהי מעמיק.
אבל הנימטה הראשית בג’אנה הראשונה – הדבר הכי חשוב לשים עליו את תשומת הלב ושסביבו כל התרגול מתכנס – הוא הפיטי. בג’אנה השניה הגורם הראשי הוא הסוקהא, האושר. נחזור לזה.
אז, בג’אנה הראשונה, הופיע פיטי, בדרך כזו או אחרת. על מנת לייצב אותו ולהיכנס לתוך היספגות בו (שזו הג’אנה הראשונה) – מה צריך להיות שם ומה עלינו לעשות? אלה הם כמה מהדברים שאני רוצה לדבר עליהם: איזה סוג של עבודה? איזה סוג של משחק? כמה חזק הפיטי צריך להיות?
יש טווח נרחב מאוד של האינטנסיביות האפשרית של הפיטי – טווח עצום. אבל זה כן צריך להיות חזק מספיק. חזק מספיק כך שזה בוודאות מענג, לפני שאני יכול להתחיל לעבוד עם זה, ולנסות לקחת את הפיטי הזה ולעצב אותו, לאפשר לו להיפתח ולקחת אותי אל תוך הג’אנה הראשונה. זה צריך להיות חזק מספיק – מה שלא בהכרח אומר לפוצץ לכם את הראש. זה גם צריך להחזיק מספיק זמן. אז זה צריך להיות בסביבות שתיים-שלוש דקות לפחות מבלי להיעלם. שתיים-שלוש דקות, חזק מספיק, בוודאות מענג – אז זה מוכן. אז אני יכול להחליט לקחת את זה כאובייקט הראשי שלי ובאמת להיכנס לזה, ולעבוד ולשחק, ויש את האפשרות שזה ינוע אל תוך הג’אנה הראשונה.
בארבע הג’אנות הראשונות (הן נקראות rūpa-jhānas – מתורגם לפעמים כ’ג’אנות צורניות’, ל rūpa יש כמה פירושים שונים, אך בואו נגיד ‘צורה’), מה שקורה כשאנחנו עוברים דרך הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית הוא שתפיסת הגוף הופכת ליותר ויותר מעודנת. כך שהאושר של הג’אנה השניה – זה יכול להיות אושר סופר אינטנסיבי. זה יכול להיות אושר, שבחיים לא הרגשתי כל כך הרבה שמחה. אך זה עדיין, כאובייקט, זה יותר מעודן מה פיטי. הפיטי הוא גס באופן יחסי. זה אובייקט גס, כמו בגד גס בהשוואה לבגד מאוד מעודן ורך. זה לא אותו הדבר כמו אינטנסיביות. האם אתם מבינים את ההבדל? בג’אנה השלישית, הסוג המסוים של השלווה שמופיע בה הוא ממש ממש מעודן, וזה חלק מהיופי שלו. וזה יותר מעודן מהאושר של הג’אנה השניה.
וככל שאתם נספגים, מרווים, מתפשטים…. דרך אחת לומר את מה שקורה היא, שהגורמים הראשיים האלה, הנימטה הראשיים – הפיטי, הסוקהא, השלווה של הג’אנה השלישית (בואו נקרא לזה ככה בינתיים), הדממה של הג’אנה הרביעית – הגוף הופך להיות הם. הם הופכים להיות הגוף. מהו הגוף שלי עכשיו? אין לי תחושה של איברים ומוצקות. אז המוצקות הרגילה שיש לנו של הגוף – עצמות קשות וכל זה, איברים וכו’ – היא גסה יותר מאשר העידון של הפיטי, שהוא יותר גס מהעידון של תחושת המוצקות (אם אנחנו בכלל קוראים לה ‘מוצקות’ בשלב הזה) של האושר. האם אתם קולטים את ההיגיון? יש כאן ספקטרום של עידון הולך ומתגבר של תפיסת הגוף. בגלל שהספגתי, פיזרתי, הרוויתי, הגוף שלי הפך לפיטי. או שהגוף שלי, הנשימה, כל זה הפך לאושר. ויש פה ספקטרום של יותר ויותר עידון. כאשר אתם מגיעים לג’אנה החמישית, נעלמת כל תחושה של צורה, גוף, וזה רק חלל. במובן מסויים, זה אולטרה מעודן, זה כמו כלום.
פיטי הוא חשוב, למעשה, בהרבה אופנים. אחד הדברים שאני רוצה להדגיש הוא שזה חשוב לשמור אותו בהישג יד ולשמור את הנגישות שלנו אליו; ולשמור אותו כמשהו שאנחנו רואים כנעים וכמשאב, אפילו כשאני עובד וחצר המשחקים שלי הפכה להיות הג’אנה השביעית או השמינית. לפעמים מה שקורה הוא שאנחנו נכנסים אל תוך הג’אנות חסרות הצורה האלה, כאשר זה מה שאנחנו עובדים עליו, ואז אנחנו רוצים לחזור ולקפוץ חזרה מהשמינית לשלישית או הרביעית. ותדר הגוף של הדממה בג’אנה הרביעית, או השלווה בג’אנה השלישית – אני לא יכול למצוא אותם. כל התפיסה הפכה לכל כך אולטרה-מעודנת מהג’אנות חסרות הצורה העמוקות יותר, שאני לא מצליח למצוא את מה שאני צריך למצוא כדי להיכנס לג’אנה הרביעית או השלישית. כי אני צריך למצוא את התדר הספציפי הזה, את רוחב הפס הספציפי של העידון שהוא הגורם הבולט של הג’אנה הרביעית או השלישית. מה שיכול באמת לעזור הוא פשוט ללכת כל הדרך חזרה אל הפיטי, הג’אנה הראשונה, לתת לזה קצת זמן, ואז השלישית או הרביעית יהיו נגישות יותר.
אז שוב, מה שאני רוצה להגיד היום הוא לא רק לגבי הג’אנה הראשונה. אלא לגבי עבודה ומשחק באופן כללי. והרבה ממה שאגיד יהיה רלוונטי לכל שלב שבו אדם נמצא ויהיה רלוונטי גם בעוד שנה וכו’. לפעמים זה אפשרי שהפיטי בפרט הוא טעם נרכש. אנחנו לא באמת בטוחים עד כמה אנחנו נלהבים ממנו בהתחלה. זה בהחלט אפשרי. למעשה זה אפשרי עם כל ג’אנה. זה יכול לקרות כך שאנחנו פשוט מתאהבים בזה מייד, ומרגישים את היופי שבו, מרגישים את המשאב שהוא, נורא נרגשים לגביו. או שזה טעם נרכש.
דבר מעניין שקורה לרוב האנשים הוא שכשהם מתחילים לעבוד עם הג’אנה השלישית – שהיא מאוד מאוד שלווה, סוג מעודן ביותר של רוגע, זה אחד המאפיינים הראשיים שלה – אז כשחוזרים לג’אנה הראשונה ולפיטי וכל זה, זה מרגיש כל כך מחוספס, והאדם הופך לקצת סנוב. “אני לא רוצה להתעסק עם זה בכלל”, כי באופן יחסי זה די גס, יחסית לג’אנה השלישית. עדיין, הייתי אומר, בקונטקסט של כל תרגול הג’אנות – אנחנו רוצים לשמר אותו. שוב, יכול להיות שאצטרך להגדיר מחדש את ההנאה שלי ממנו. יכול להיות שאצטרך להרגיש אותו מחדש כמהנה ונעים. זה דבר מעניין.
לפעמים (וזה למען האמת די נפוץ), אם מתרגל עשה הרבה תרגול מדיטציית תובנה, הסדר שבו הוא יחווה את הג’אנות הוא לא אחת, שתיים, שלוש, ארבע וכו’. לרוב, הדרך שבה מלמדים תרגול מדיטציית תובנה הוא להיות בתשומת לב, דברים עולים, להתבונן עליהם, לתת להם לחלוף – מה אני מטפח פה? אני מטפח סוג של שיוויון נפש. וכך, מה שקורה להרבה הרבה מתרגלי מדיטציות תובנה – שנים של תרגול, ריטריטים וכו’ – הם פותחים נתיב ללב ולתודעה לכיוון של שיוויון הנפש. אולי לא מצב ג’אני של שיוויון נפש. בקיצור, שיוויון נפש הוא מקום בילוי מועדף עבור המיינד שתרגל הרבה מדיטציית תובנה.
ואז מה קורה? אדם מגיע לריטריט ג’אנות. רוצה ללמוד את הג’אנות. אך מה שעלול לקרות הוא שהוא פשוט ישר מגיע לג’אנה הרביעית או משהו קרוב לזה, סוג של מצב חסר צורה, מאחר ויש מצבים שהם כמו חלל אינסופי או תודעה אינסופית, אך למעשה הם לא הג’אנות. יכול להיות משהו דומה לג’אנות הרביעית, החמישית השישית לדוגמא. וזה, לאמיתו של דבר, די קשה לאותו אדם להגיע לפיטי, שוב משום שהפיטי הוא יותר מדיי סוער ולמיינד יש כבר נטייה לשוויון הנפש. אז הוא מוצא את עצמו במצב, שהוא אולי לא הג’אנה הרביעית או משהו כזה, אבל אולי מספיק קרוב כדי שאולי זה יהיה טוב שהוא יתחיל מהג’אנה הרביעית (זה מסוג הדברים שאנחנו מבררים בריאיונות עם התלמידים). אנחנו לוקחים את הדממה הזאת שיש לך וממש משחיזים אותה והופכים אותה למאוד מגובשת, מאוד בהירה, מאוד עוצמתית. ואז מתמחים בזה, ואז הולכים אחורה, אז סדר ההתמחות לא קורה בסדר הזה: אחת, שתים, שלוש, ארבע. אני מרגיש שאמרתי את זה בצורה מאוד מגושמת, אך האם זה הגיוני? כן?
אז הרבה מכם עשיתם הרבה תרגול תובנה גם כן. זה מעניין. זה פשוט משהו להיות מודעים אליו. יכול להיות כמעט הרגל ללכת לכיוון שוויון נפש, ולפעמים ההרגל הזה יכול להיות גם עוצמתי וגם מבוצר מספיק, שתמשיכו למצוא את עצמכם באותה טריטוריה הקרובה לג’אנה הרביעית.
לפעמים אדם מדלג מעל הג’אנה השניה, אשר מאופיינת בהרבה אושר, ויכולים להיות לזה כל מיני סוגים של סיבות פסיכולוגיות. או שאנחנו פשוט בהתנגדות לפיטי.
במונחים של ה arūpa-jhānas – הג’אנות חסרות הצורה, שוב, זה לא בהכרח הולך בסדר הזה – חמישית, שישית, שביעית, שמינית. בשבילי, אם אני זוכר נכון, אני חושב שהשישית היתה קלה יותר מהחמישית, וניסיתי ללמוד את שתיהן באותו הזמן. אך תודעות מסויימות ימצאו חלק מהג’אנות חסרות הצורה קלות יותר מג’אנות אחרות, וזה תלוי בנטיות שלהם, בניסיון ובתרגול. אני לא חושב שמישהו ימצא את הג’אנה השמינית קלה יותר מאחרות, אבל אולי זה בסדר ללכת עם הסדר שבו הדברים נפתחים לכם.
אבל אני מחזיק את ההשקפה הרחבה שלי, של “לאן אנחנו הולכים עם זה?” דמיינו סוג של צ’ק ליסט לשליטה בכל אחת משמונה הג’אנות: האם אני יכול להישאר ולהחזיק שם? האם אני יכול להשרות את עצמי שם? האם אני יכול להיכנס לשם מתי שאני רוצה? האם אני יכול לקפץ מתוכה? אז מה שאני צריך לעשות בסופו של דבר זה זה לסמן “וי” על כל הכישורים האלה עבור כל ג’אנה. הסדר שבו סימון ה”וי” הזה קורה לא משנה כל כך בסופו של דבר. נטיות העבר והניסיון במדיטציה מאוד משפיעים על מה שנפתח, מתי נפתח ובאיזה סדר.
אבל אנחנו רוצים את ההבחנה הזאת. באמת באמת רוצים – כי זה כל כך חשוב. זה הוא זה וההוא הוא ההוא. זו הג’אנה השניה וזו הג’אנה השלישית. זו הראשונה וזו השניה. זה פיטי וזה סוקהא – או מה שזה יהיה. זה חלק מהטיפוח, מפיתוח הרגישות. ללא ההבחנה הזו, זה יהיה נחמד, אך האפשרות באמת להעמיק את התובנה תהייה מוגבלת.
אז מכל ג’אנה לג’אנה הבאה זה סוג של קפיצה קוואנטית. זה סוג של מציאות אחרת. ולרוב זוהי החוויה. אתם יודעים מה משמעות הביטוי “קפיצה קוואנטית”? זה אומר שאין שום דבר במרווח שבין לבין. אני פשוט כאן ואז פתאום אני כאן. לרוב זו החוויה. אלו הם מצבים מובחנים, מופרדים קוואנטית. אך לפעמים זה יראה לכם הרבה יותר כמו ספקטרום. כמו, “בעצם זה רצף”. לפעמים זה יחווה ככה. אנחנו גם יכולים להסתכל על זה ככה. אבל הייתי אומר שזה ממש חשוב להחזיק בתחושה מובחנת של קפיצות קוואנטיות בין המצבים.
נקודה ממש חשובה: במקום לחשוב “האם אני בתוך או מחוץ לג’אנה?”, האם אני יכול פשוט לחשוב על תרגול ג’אנות? זה כיוון שונה. זה אומר, למשל, שהמכשולים הם חלק מתרגול ג’אנות. המקום שבו אני לא בטוח אם אני בפנים או בחוץ – זה לא באמת משנה. או הזמנים האלו בהם אני שומע את כלבי-הטרייר של המכשולים נובחים עלי ממרחק, והם בקצה ההכרה. כל זה עדיין תרגול ג’אנות, אוקיי? ואם יש לי את ההשקפה הזו, זה הולך להיות הרבה הרבה יותר פורה ואינטלגנטי.
