בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.
הנושא שאני רוצה לדבר עליו עכשיו הוא פיטי, וסביר להניח שלא אסיים איתו היום, אבל אני רוצה להספיק די הרבה חומר. במובן הרחב ביותר, ניתן לומר שישנן שתי גישות רחבות, או שני מסלולים, בהם מתרגל/ת עשוי/ה לעבוד ולשחק כך שבסופו של דבר עולה תחושת פיטי. לא מדובר בחלוקה של שחור ולבן. האבחנה בין הגישות איננה בשחור ולבן. והן גם לא סותרות זו את זו, בנוסח “אני עושה רק את זה או אני עושה רק את זה.” אבל לכל אדם יש על פי רוב דרך אחת שהיא יותר דומיננטית.
- גישה אחת היא עבודה עם גוף האנרגיה. למצוא ולעודד כל תחושה של רווחה במרחב גוף האנרגיה, וכמו שאמרתי, לשדל אותה, לטפח אותה. האנלוגיה שאמרתי – אם זו גחלת ואני מנסה להדליק מדורה, מה אני צריך לעשות כדי לייצר את הגחלת הזו? מה אני צריך להניח סביבה? האם לנשוף עליה? האם להגן עליה מהרוח? מה שלא יהיה. מה אני צריך לעשות כדי לגרום לגחלת הזו להפוך לאש, למדורה? במובן מסוים אנחנו מתחילים עם חווית גוף האנרגיה, ובכל דרך שבה אוכל לקבל את החוויה הזו, לעסות אותה, לתמוך בה, לעצב אותה, לעודד אותה, להצית אותה כך שתנוע קדימה לעבר יותר ויותר נעימות, עד שנוצר פיטי, בעצם.
- הדרך השנייה היא לבחור משהו, לבחור מושא, ופשוט להתרכז באופן חוזר ונשנה במושא הזה. ואם הריכוז נהיה יציב יותר, והאנרגיה מצטברת שם, אז בנקודה מסוימת, פיטי מתפתח בתוך החוויה, בגוף האנרגיה. אז כן, במובן הרחב, יש שתי דרכים.
מה זה פיטי? אני חושב שכבר אמרנו משהו בנושא. אני אחזור עליו בכל אופן. פיטי זה – אני מגדיר את זה כ”תחושה נעימה שמורגשת פיזית, אך שמקורותיה אינם בחושים”. ככה אני מגדיר את זה. וכך, עבור מתרגל/ת, זה יכול לעלות בכל מיני דרכים. ישנם כל מיני טעמים והתגלמויות לפיטי. דיברנו על זה שכל הגוף יכול להרגיש כאילו הוא רוטט, או שחלקים מהגוף יכולים להרגיש כאילו הם רוטטים. למעשה זה יכול להרגיש כמו אורגזמה. יש אנשים שאומרים, “אה, זה מרגיש בדיוק כמו אורגזמה.” זה יכול להרגיש כמו אורגזמה. זה יכול להרגיש כמו משהו הרבה יותר מעודן, כמו סוג של חמימות נעימה, או קלילות נעימה, כאילו את/ה כמעט צף/ה. זה יכול להרגיש כמו גלים של מעין התענגות נעימה, או התלהבות או אקסטזה שעוברת דרך הגוף. יכולות להיות לזה הרבה, הרבה התגלמויות.
אחד הדברים המעניינים בנוגע לאיך פיטי מופיע, זה שהוא מתפתח לאורך זמן, וגם מתפתח בכמה דרכים. דרך אחת (שאולי כבר הזכרתי) היא שכשאת/ה נכנס/ת, בואו נאמר, לג’אנה השלישית, אז החוויה החוזרת של הג’אנה השלישית משפיעה על הדרך שבה פיטי עולה עבורך מאז ואילך. הג’אנה השלישית היא מאד שלווה, רגועה ושקטה באופן יפהפה ויוצא דופן. וזה כמעט כאילו שזה עושה משהו לכל הגוף האנרגטי, או שזה עושה משהו לכל ה- citta (לב-תודעה) או משהו. ומאותו רגע והלאה, בדרך כלל, הפיטי של אותו/אותה המתרגל/ת יהיה יותר רגוע ממה שהוא אולי היה בהתחלה. אז לג’אנות העמוקות יותר יש מעין אפקט רטרואקטיבי על הג’אנה הראשונה שמאופיינת בפיטי. אז זו דרך אחת.
וזה מאד אינדיבידואלי. מה שעוד יכול לקרות, זה, אתם/ן מתרגלים/ות. לדוגמה, בואו נגיד שאתם/ן עושים/ות – אני הולך עם עניין הריכוז, ואני מתרכז בשפה העליונה, קצה האף שלי. אני מתרכז, מתרכז. ואז, הריכוז מתפתח, ולרגעים אני שם לב ל… כמעט כמו ברקים שעוברים דרך הגוף, ברקים של עונג עצום. אבל זה נעלם. זה נעלם בשתי שניות או בשנייה אחת או משהו. או שזה קצת כמו גל, כמו שאמרתי, של התענגות או אקסטזה, או פשוט גל של תחושה נעימה ששוטפת את הגוף או דרכו. אבל כאמור, היא נעלמת תוך כמה שניות, שתיים או שלוש שניות. וזה, במובן מסוים – זה טוב. זה פיטי. זה ללא ספק פיטי. זה מעולה. דברים קורים. נהדר. כשזה קורה, תיפתחו לזה, תהנו מזה. אם אתם/ן עדיין ממש עובדים/ות עם המושא, אתם/ן לא מוכנים/ות לעזוב את המושא המרכזי. אז תישארו איתו – שוב, אם אני ממשיך את הדוגמה, המושא הוא הנשימה. זה (פיטי) נמצא ברקע המודעות שלי. אני בהחלט נפתח לזה ונהנה מזה, אבל אני לא אומר לעצמי אז, “אוו! בואו נתמקד בזה!”. זה עדיין לא מוכן. זה עדיין לא יציב מספיק. זה רק דבר חולף. כן? מה שאנחנו רוצים, ומה שעשוי לקרות מההתחלה, או שעשוי לקרות יותר ויותר עם הזמן, מה שאנחנו רוצים זה פיטי יציב יותר – משהו שנשאר למשך, בואו נגיד, לפחות שתיים או שלוש דקות מבלי להיעלם. ברגע שזה נהיה יציב, ואם אתם/ן בטוחים/ות “זה בטוח נעים,”, אוקיי, אז אתם/ן מוכנים/ות לעבוד עם זה. ואני אתחיל לדבר, בשיחה הזו, [על] איך לעבוד עם זה קצת יותר, אוסיף עוד על מה שנאמר אתמול. אז אנחנו צריכים/ות לחכות עד שזה יחסית יציב, ועד שזה יציב לאורך זמן. אנחנו רוצים/ות שזה יהיה יציב.
אבל בעצם, רק כדי להיות ברור, אנחנו רוצים פיטי וסוקהה. אני זוכר – אני לא יודע כמה פעמים, אבל בלי ספק שתיים שלוש או יותר, במהלך השנים, בשיחות כאן, מישהו או מישהי באו במהלך מה שזה לא יהיה שדיברנו עליו בריטריט, ודיווחו שהם תרגלו, בדרך כלל איפשהו באסיה או משהו, וחוו פיטי, וחוו סוקהה (זו מילה שאציג; המשמעות שלה היא “שמחה” שמגיעה ממדיטציה; פיטי וסוקהה, או פיטי או סוקהה), והם דיווחו על זה בשיחה, והם נשאלו אם זה היה נעים ואם הם נהנו מזה, והם ענו שכן, ואז למעשה ביישו אותם על כך שהיה להם את זה. המורה – לפי מה שהם סיפרו לי – היה למעשה חמוּר למדי; איכשהו המתרגל או המתרגלת הרגישו מבוישים. והם הרגישו, שנים אחר כך, לעיתים קרובות, די פגועים ודי בטראומה מהאינטראקציה ההיא. ומשהו בכל התרגול שלהם, וגם בכל מערכת היחסים שלהם עם התרגול, נהיה די מעוות בגלל זה. ולעיתים קרובות היה שם – מה שעשוי להפתיע – די הרבה יגון בעניין. משהו שנגע בנפש שלהם בצורה די עמוקה, שהם היו פתוחים לגביו, משהו מקסים, לא רק הדוקהה הקשה שמשתפים לגביה – מתרגל/ת משתפ/ת משהו מקסים, וזה מבוטל, ובסופו של דבר הם הרגישו בושה לגביו. אז רק כדי להיות ממש ברור, אנחנו רוצים פיטי. אנחנו רוצים סוקהה. זה דבר טוב.
איך פיטי עולה ומופיע? איך נוכל לחשוב על ההופעה שלו? דרך אחת לחשוב עליו היא, אם ניקח, למשל, את המודל שציינתי של שתי גישות רחבות, אם אנחנו חושבים על ריכוז – אני פשוט משאיר את התודעה יציבה בשפה העליונה, בנחיריים התחתונים, וכולי – וככל שהתודעה ממשיכה להישאר שם, מה שלא קורה בשלב הזה הוא שהתודעה לא מפזרת ומכלה אנרגיה דרך מחשבה, דרך הסחת דעת. התודעה אוספת אנרגיה. באלקטרוניקה, יש משהו שנקרא ‘קַבָּל’. אני לא יודע אם אתם/ן יודעים/ות מה זה. זה מין דבר אלקטרוני שכזה שבעצם עושה בדיוק את זה: אוסף מטען חשמלי. אז דרך אחת לחשוב על מה זה פיטי, מנקודת המבט של הריכוז, זה שאתם/ן לא מפזרים/ות אנרגיה. אתם/ן לא מכלים/ות אותה. והיא מתחילה להיאסף.
[9:13] אבל כמו שאמרתי, זה לא רק עניין של למסמר את התודעה שלכם/ן למושא. אתם/ן תצטרכו גם את הזיקוק, את העידון של המושא, אם אתן/ן בוחרים/ות בגישת הריכוז. פיטי לא יעלה רק מהתבוננות במשהו. צריך את איכות תשומת הלב ואת העידון של המושא ושל תשומת הלב כדי שפיטי יעלה, אם אתם/ן הולכים/ות במסלול הריכוז.
פיטי יכולה לעלות גם פשוט מלאסוף את האנרגיה, למשל, בתרגולים כמו צ’י קונג. למעשה אתם/ן אוספים/ות אנרגיה, והצ’י והפיטי הם מאד קרובים. האם הם נפרדים? האם הם שני דברים שונים? האם הם לא שני דברים שונים? הייתי אומר שזה נמצא על ספקטרום. וככל שאנחנו אוספים את הצ’י יותר ומתחילים להרגיש אותו באופן יותר חיובי, אנחנו יכולים לקרוא לו פיטי. או שהוא הופך לפיטי.
בנוסף אמרנו, עם דרכי הסתכלות של תובנה, שישנה גם התרה, ישנה גם הרפיה מהיאחזות, ובכך, ישנה פחות פבריקציה. יש פחות פבריקציה של תפיסה גופנית. סמאדהי (samādhi)– אני אחזור לזה; זו נקודה כל כך חשובה. אני הולך לחזור לזה ככל שהריטריט ימשיך. סמאדהי, מה שהוא באמת – או אולי, שוב, הדרך הכי פורה, הכי מיטיבה לתפוס מה זה סמאדהי – היא שכשאנו מעמיקים לתוך סמאדהי, אנחנו מפברקים פחות. ישנה פחות פבריקציה של תפיסה, פחות פבריקציה של העצמי, ללא ספק פחות פבריקציה של דוקהה, בהחלט. יש פחות פבריקציה של העצמי. יש פחות פבריקציה של תפיסה גופנית. ויש פחות פבריקציה של כל תפיסה שהיא. וכל הספקטרום של הג’אנות, אתם/ן יכולים/ות להבין אותו במסגרת אחת. וזוהי הדרך הכי חשובה להבין אותו. והדרך הזו להבין אותו תפתח כל מיני דלתות, בכל הקשור לתרגול הדהרמה כולה ולשחרור.
אז איך פיטי עולה? הוא עולה גם – דרך נוספת היא מבעד לדרכי הסתכלות של תובנה. להרפות מהיאחזות, ומכאן לפברק פחות, ומכאן פחות פבריקציה של הגוף. פיטי, לתפוס את הגוף כפיטי, זו תפיסה שמערבת פחות פבריקציה של הגוף. או שאנחנו יכולים לומר, עוד דרך היא גוף האנרגיה, עבודה עם הגוף האנרגיה כדי לעצב את זה, כדי לפברק את זה ככה שיש הנאה ופיטי. או כמו שאמרתי קודם, יש פשוט פתיחות של הישות, פתיחות של הלב. וזה מאפשר לפיטי לזרום. זה כאילו שפיטי רוצה להיות שם, רוצה לבוא, וזו רק הפתיחות. ברגע שהוא שם, יש לנו גם עבודה וגם משחק לעשות, שזה אומר, אני צריך לגבש את זה, לייצב את זה, להיספג לזה, כדי שזה יוכל להפוך לג’אנה הראשונה, אם מה שאנחנו מדבריו עליו הוא פיטי, להבדיל משמחה או משהו אחר שמרכזי לג’אנות אחרות.
זה מעניין. שוב, תמיד יהיו מקרים יוצאי דופן, אבל זה נוטה להיות כך שאם אני משתמש בשיטת הריכוז, כשהפיטי מגיע, הוא נוטה להתפרץ מאד בפתאומיות ודי באינטנסיביות: “מתרכז, מתרכז. אוקי, אני בהחלט מרגיש שאני בתוך מצב עמוק יותר של ריכוז.” אבל כשהפיטי מגיע, הוא די מתפרץ לתוך חוויית הגוף, לתוך המודעות. או שמתרגל/ת עשוי/ה אפילו למצוא את עצמו/ה בתוך ג’אנה. הכול שם, לא רק הפיטי.
הדרך הנוספת, לעבוד עם (כמו שאמרתי) הגחלת הזאת שאנחנו מנסים/ות להפוך לאש, היא לעבוד עם גוף האנרגיה, זה נוטה להיות – לא תמיד, אבל זה נוטה להיות הדרך בה הפיטי נבנה יותר בהדרגתיות. אז ישנה תנועה הדרגתית יותר לתוך חוויית הפיטי המלאה.
כמה אנשים שמעו את הביטוי, את המונח “ריכוז מקורב” (upacāra-samādhi/ access meditation) ? כן, אוקי, די הרבה מכם. אני לא משתמש בו. אני מתכוון, הבודהה מעולם לא השתמש בו. זה לא ביטוי שהבודהה אי פעם עשה בו שימוש. הוא מגיע, אני חושב, מה- וִיסוּדְּהִימָאגַה Visuddhimagga), דרך ההיטהרות), שהוא טקסט שאנו עשויים לחזור אליו או שלא, טקסט פרשני שנכתב בערך חמש מאות שנה אחרי הבודהה. אני לא נוטה להשתמש בו. הבודהה מעולם לא השתמש בו. מה המשמעות שלו? ובכן, זה כאילו שאתם/ן יכולים/ות להרגיש, לפעמים, אם אתם/ן מתרכזים/ות, בואו נגיד, בנשימה, בנקודה כלשהי יש סוג של מעבר קוונטי שבו אתם/ן מרגישים/ות כאילו, “אה, עכשיו התודעה באמת התייצבה, באמת מצליחה להתייצב על המושא שלה.” בדרך כלל הנשימה מעודנת יותר בנקודה הזאת, למשל. בדרך כלל דברים מרגישים יותר הרמוניים. אבל זה בסך הכול סוג של סימון נקודה של “כן, אוקיי, התייצבנו קצת.” אתם/ן יכולים/ות להשתמש בזה אם אתם/ן רוצים/ות; אני לא נוטה למצוא את זה מועיל, האמת, אבל זה בסדר. לפעמים אני חושב, טוב, בעצם אני ממש יכול לחשוב שזה יותר העניין שלכל ג’אנה יש את הריכוז המקורב המסוים שלה, ברגע שאתם/ן עושים/ות הרבה תרגול ג’אנות. אבל באמת שזה לא משנה. אם זה מועיל לכם/ן במובן של לקבל איזו תחושה של איפה אתם/ן, לכו על זה. אבל אני לא נוטה להשתמש בזה. לא משנה; אני שמח לדבר על זה אתכם.
עם הנשימה בנקודה מסוימת, אם זו השיטה הזו, כן, יכולים להיות מעין מעברים קוונטיים בנקודות שונות. אז לדוגמה (אני חושב שהזכרתי את זה כבר; בואו נגיד את זה שוב, פשוט תעקבו אחרי הדוגמה שלי), כשהנשימה באף או בשפה העליונה – בנקודה מסוימת, אז ככל שזה מתחיל ללכת טוב יותר, כך האזור הזה מרגיש גדול יותר. זה מתחיל להרגיש כמו, “בעצם, האזור הזה הוא בגודל של כל הראש שלי, או בערך בגודל של כל הגוף שלי.” זו התפתחות טובה. זה דבר טוב. והתנועה הזו שם – היא בדרך. היא חלק מיסוד של התנועה המלאה לעבר חווית גוף כולית של פיטי, או מקבילה אליה, או משהו בסגנון שלה.
עוד הקבלה שאפשר להשתמש בה במקום הקַבָּל היא כמו כשאתם כשאתם/ן מחזיקים/ות זכוכית מגדלת, ואתם/ן תופסים/ות את קרני השמש, ואתם מכוונים אותה לעלים יבשים או משהו. זה הולך להצית את העלים האלה. זה לאסוף את האנרגיה של התודעה. זו דרך שבה אנחנו יכולים/ות לחשוב על זה. לאסוף את האנרגיה של התודעה עד שהיא מציתה פיטי. אבל כמו שאמרתי, זה לא כל מה שצריך. חלק מהאיסוף, חלק מההטענה באנרגיה יהיה איכות תשומת הלב, וזה יותר חשוב מהכמות. דיברנו על זה שלוש פעמים כבר: איכות חשובה יותר מכמות. כמות עדיין חשובה, אבל משנית. וכמות כוללת בתוכה הרבה משתנים.
עכשיו, אנדי שאל שאלה אתמול. אני רוצה לראות – אני חושב שאיבדתי את פיסת הנייר, אבל תראה אם אני עונה על זה עכשיו בזרימה של מה שאני אומר, ואם לא, נוכל… אז דיברתי על לעדן, כמו עידוד בלהפוך דברים למעודנים יותר, או לאפשר לדברים להפוך מעודנים. כשאנחנו מדברים על ריכוז בנקודה אחת, אז המושא – במקרה זה של תחושות נשימה באותה הנקודה – צריך להפוך, או אכן יהפוך, כחלק מהעמקת הריכוז, ליותר ויותר מעודן. ותשומת הלב, בהתאמה, צריכה להפוך מעודנת יותר. אם אני יכול לעודד את כל זה להפוך ליותר ויותר מעודן, זה מעולה. אני בהחלט צריך לעודד את תשומת הלב להפוך ליותר ויותר מעודנת. המושא נהיה מעודן יותר, ותשומת הלב נהיית מעודנת יותר, ואני מעודד את זה.
[16:35] אם אני הולך בדרך השנייה, של לשדל את חווית גוף האנרגיה כולו בהדרגה, אז חוויית התדרים השונים בגוף האנרגיה אולי תכלול תדרים מעודנים וגסים יותר. אנחנו רוצים/ות להיות פתוחים/ות לכל זה. אנחנו רוצים/ות להיות רגישים גם לחוויות המעודנות וגם לגסות. אבל חווית גוף האנרגיה הכולי, בדרך לג’אנה הראשונה – להבדיל מחוויית הנשימה בנקודה אחת שנהיית יותר ויותר מעודנת –לא נהיית מעודנת יותר בדרכה לג’אנה הראשונה. אתם/ן למעשה בונים/ות שם יותר, אז היא פחות מעודנת. עשויים להיות הרבה תדרים בהתחלה, אבל אני בונה יותר, אז החוויה נהיית פחות מעודנת. אז אל תבלבלו ביניהם. הם מעט שונים.
עם זאת כשאתם/ן עוברים דרך כל הג’אנות, ישנו, כפי שאמרתי, ספקטרום של עידון שנפרש על פני שמונה הג’אנות. הג’אנה השלישית היא הרבה יותר מעודנת מהראשונה. הג’אנה השנייה גם היא יותר מעודנת מהראשונה. הג’אנה השלישית יותר מעודנת מהשנייה. הרביעית מעודנת יותר, וכולי. זה ספקטרום של עידון גובר. כמו שאמרתי, הג’אנה השמינית היא מעודנת באופן שכמעט אי אפשר להגות, עידון צרוף, שאי אפשר לתאר. אז המילה הזו “מעודן” מיושמת בדרכים שונות. זה עונה על השאלה שלך, אנדי? כן? יופי.
[18:30] אז בואו נשאר עם הרעיון של “עידון” רק לרגע. אני זוכר בשלב מוקדם מאד בתרגול שלי, במסורת שונה מאד, ששמעתי על “נשימה מעודנת”. חשבתי “הו, מה זה? זה נשמע מעניין”. באופן חלקי המשמעות של זה היא פשוט נשימה מעודנת, נשימה שנהיית מעודנת דרך השקטה, או שהמתרגל/ת מעודד/ת את העידון שלה. אז בסוטת האנאפנאסטי (Ānāpānasati Sutta), הסוטה על המודעות הקשובה לנשימה, ההוראה הראשונה היא: המתרגל/ת נושמ/ת ארוכות ויודע/ת שהוא/היא נושמ/ת ארוכות. בדיוק כמו שחָרָט, מה שזה לא יהיה – מישהו יודע מה זה חָרָט? זה כנראה קשור לסוג של עבודת עץ או אריגה, או משהו כזה. לא אריגה – זו עבודה בעץ. אז הם חורטים משהו, מאיזו סיבה. [צחוק]. כנראה כי מישהו משלם להם כדי לעשות את זה. והם יודעים. אז הרבה פעמים, זה נקרא באופן פאסיבי, כזה, “אני יודע/ת שאני לוקח/ת נשימה ארוכה”, בניגוד ל “לא, עכשיו אני צריכ/ה לקחת אחת ארוכה. אז אני אקח אחת ארוכה, ואני יודע/ת שאני לוקח/ת אחת ארוכה.” עבורי זה יותר אקטיבי. “אנשום ארוכות מתוך כוונה.” ואז, ההוראה השנייה היא: “אנשום נשימה קצרה מתוך כוונה.” והנשימה הקצרה יותר היא משקיטה. ישנו עידון עם הנשימה הקצרה יותר, באופן כללי. אז ישנה התנועה הטבעית הזו לעבר העידון של הנשימה, ההשקטה של הנשימה, והעידוד של זה.
עם זאת, יש עוד אפשרות למשמעות של הביטוי “נשימה מעודנת”. ואני לא יודע אם אי פעם שמתם/ן לזה לב: לפעמים הנשימה יכולה להרגיש די גסה, או שהיא יכולה להרגיש כאילו היא תקועה איפשהו, ואתם/ן סוג של תופסים ומושכים אותה כדי להחליק מבעד לחסימה בגרון או משהו. ולפעמים זה עוזר. זה פשוט, אוקיי, למצוא צורת נשימה שעוזרת ושמחליקה את העניין, וכולי. לפעמים זה ממש עוזר.
אבל לפעמים, אם אני לא נהיה אובססיבי מדי – ואני משתמש במילה ‘אובססיבי’ בדרך עדינה מאד, כי אנחנו יכולים להיות אובססיביים בצורה מאד מעודנת במדיטציה – אז הנה, ישנה נשימה כזאת שדי נתקעת איפשהו, היא קצת קשה, קצת גסה, קצת לא אחידה. אבל למעשה, באותו הזמן, איכשהו, זה כמעט כאילו ישנה עוד נשימה, עוד רובד של נשימה שהוא הרבה יותר מעודן והוא כבר חלק – מאד, מאד מעודן. אני צריך לא להיות כל כך אובססיבי, והרבה יותר מרווח, וקצת יותר רספטיבי, שהאנטנה שלי תהיה קצת יותר רספטיבית, כדי בכלל לשים אליו לב. אז לפעמים אני יכול למצוא את הנשימה הזו, ואני שוכח מההיא שמרגישה קשה. זה כמעט כאילו שהן מתרחשות באותו זמן במין דרך משונה כזאת. ככל שאני מתרכז בזו המעודנת יותר, ככל שאני מוצא אותה ומתכוונן אליה, כפי שאמרנו אתמול, מה קורה כשאני מתכוונן אליה? זה מעצים אותה! היא מתעצמת. השנייה פשוט מתפוגגת לה. אני לא מודאג בקשר אליה יותר. זה מעצים את הנשימה המעודנת במודעות שלי. והיא הופכת להיות המושא שאני מתרכז בו. שוב, רגישות, רספטיביות, וסוג של התכווננות אופורטוניסטית: “אה, יש כאן משהו שלא הבחנתי בו קודם”. אופורטוניזם – והדלת נפתחת. אני אומר לעצמי, “בוא נלך עם זה בעדינות. נמצא את זה. נלך עם זה.”
זה קרוב ל-, זה עוד רובד של משהו שכבר הזכרתי, שהוא, בדרכו, אפילו יותר מעודן, שהוא הרבה יותר רלוונטי, בדרך כלל, כשכבר חוויתם/ן די הרבה ג’אנות. שוב, לפעמים התודעה לא מתייצבת ונרגעת. גוף האנרגיה מרגיש משובש. זה פשוט לא קורה. אבל שוב, אם אני לא נשאב מדי לתוך הבעיה הזו, רק נשאר בהתכווננות מרווחת, בהתכווננות רכה, ישנו רובד של התודעה, נקרא לו. ישנו רובד – ממד של הקיום, עדיף לומר – שלמעשה הוא כבר שליו, כבר ספוג באיזו איכות ג’אנית. זה כנראה הרבה יותר מובן מאליו ברגע שאתם/ן מכירים אותה, ברגע שכבר התוודעתם/ן לאיכות הג’אנית הזאת. ואני אומר, “זה פשוט לא מתייצב ונרגע בישיבה הזאת, או ביום הזה, או מה שזה לא יהיה.” אבל עם קצת ריווח, וקצת אופורטוניזם, האנטנות שלי נזקפות, ואז “אה, יש כאן משהו שדומה להתחלה של שלווה, של סוג השלווה שאופיינית לג’אנה השלישית. ואני פשוט הולך לצלול לשם.” ובזה שאני צולל לשם, אני מתכוונן לזה, ובכך שאני מתכוונן לזה, זה מעצים את זה, וכל שאר הדברים פשוט די מתפוגגים. וזה נהיה מה שמשתלט על החוויה שלי. אז העסק הזה של למצוא את סוג הנשימה השני המעודן דומה לזה; זה בדיוק אותו הדבר רק על קנה מידה אחר, אולי.
[23:25] ואז, בנושא העידון, הזכרנו גם שאם אתם/ן הולכים/ות להשתמש במובן המדומיין או הפואטי של המושא, גם זה דבר ממש מעודן. זה ממש כמו כמה טיפות של שמן אתרי קסום או מה שזה לא יהיה שאתם מטפטפים פנימה – באמת מעודן.
אוקיי, אז ישנם שני דגשים, כמו שאמרתי, באופן כללי, של ריכוז מול הסוג הזה של לטפח, לשדל רגישות לגוף האנרגיה, ולפתח את זה. בשלב מסוים, בכל דרך שאיתה הלכתם אל תוך הג’אנה או הפיטי או השמחה שלכם או מה שלא יהיה, לפעמים יש יותר צורך בדגש: יותר ריכוז, יותר מיקוד, יותר מאמץ. ועבור אנשים מסוימים, זה הרבה פעמים העניין: יותר מאמץ, יותר ריכוז.
עבור אנשים אחרים, או בפעמים אחרות, או אפילו כשפיטי כבר עלה (ואני אכנס לזה היום ומחר), זה כאילו, מה אני צריך לעשות עכשיו שפיטי הופיע? זה עשוי להיות יותר מיקוד, יותר ריכוז – אולי במושא המקורי, אבל אז גם בפיטי עצמו – וזה מה שאני עושה. זה למעשה כמו שאמרתי אתמול: אל תמעיטו בערך של זה, או בחשיבות, או בכמה קריטי זה יכול להיות. פעמים אחרות הדגש והכוונה צריכים להיות על יותר התמסרות, יותר פתיחות, יותר שמיטה. אז אתם/ן יכולים/ות להזיז את הדגשים, ואתם/ן תעשו את זה. ואני אחזור לזה. זה לא שאתם/ן ננעלים/ות לתוך דגש אחד. אלא מה דרוש ברגע זה? ואז, באופן כללי, כפי שאמרתי, בתור מתרגל/ת, בתור בן/בת אנוש לאורך זמן, מה אני צריך/ה? ולפעמים – אמרתי את זה אתמול – “אה, אני רק צריך יותר מיקוד, יותר מיקוד,” למעשה זה לא מה שאת/ה צריך/ה. זה לא מה שאת/ה צריך/ה. את/ה צריך/ה עוד קצת מהדבר האחר, או אולי באמת לחוות את זה, להתפתח ברכות. להיפתח, להתמסר, לשמוט. ודרך זה, ישנה ההעמקה, ההתקדמות, ההתגבשות, כל זה, דרך שיווי המשקל הזה, המשחק הזה.
אני לא יודע אם שמת/ן לב לזה כבר בריטריט הזה או בריטריטים אחרים, אבל אם הכוונה שלכם/ן היא מיקוד, אם זה הדגש שלכם/ן, ואם זו המסגרת המושגית שלכם/ן לגבי מה שאתם/ן עושים/ות, אם זו התפיסה שלכם/ן לגבי מה שאתם/ן עושים/ות פה, מיקוד וריכוז, אז לכוונה הזו, לדגש של הכוונה הזו, מיקוד וריכוז – ברור שיש לכך הרבה תוצאות טובות, אבל יש לזה גם כמה תוצאות שליליות, ככה שכשיש רעש – משהו, ציפורים, מה שלא יהיה, מישהו באולם המדיטציה – עם הדגש והכוונה האלה, הרבה יותר סביר שתהיה סלידה מהרעש. מישהו/מישהי שמו לב לזה? אף אחד? [רעש של מתרגל/ת ברקע] אוקי.
הכוונה, כוונות, הן הבסיס לגוון הטעם של התפיסות. אם זו לא הייתה הכוונה שלי, הרעש לא היה – לא הייתה עולה סלידה ברגע הזה. הסלידה משמידה את האפשרות של ג’אנה. היא לוקחת מאיתנו את האפשרות של ג’אנה. זה לא שאסור לתרגל ככה; זה פשוט משהו לציין לעצמנו. אם אני מתרגל ככה – או בעצם, אם לדבר במובן היותר רחב, היותר דהרמי, אם יש לי את הכוונה הזו, תהיה לה את ההשלכות האלה על התפיסה שלי. סביר שיהיו ההשלכות האלה, מה שלא תהיה התפיסה. נוכל לדבר על זה הרבה. אז זה לא שלא כדאי שתהיה לנו הכוונה הזו, אבל כן כדאי להבין “אה, זה הולך להיות חלק מהטריטוריה שלי אם אני הולך על עניין הריכוז.”
אני לא יודע. האם ישנה קצת פחות סבירות שתהיה סלידה אם הולכים על הדרך השנייה, עם הגוף כולו ועם שידול הרווחה, אם זו המסגרת המושגית, אם זו הכוונה, אם זה הדגש? בגלל שאז, באמת, כמו ששיחקנו מוקדם יותר היום, אז למעשה, כל גישה היא זמינה לנו. אז הנה סלידה – אנחנו פשוט יכולים/ות להכניס לגוף האנרגיה קצת מטא. לעומת זאת אם אני הולך למטא, כשאני מתרכז בנשימה, אני למעשה עושה תרגול אחר לגמרי. או שאני יכול להירגע עם הסלידה בעזרת תובנה של דרך הסתכלות, דרכי הסתכלות שונות. וכל העניין הופך להיות משהו שיותר ניתן לעבוד איתו. ועם השכיכה של הסלידה, עולה השמחה. אז זה לא כדי לומר, “תבחרו בדרך הזו או הזו.” אלא כדי להיות נבונים/ות בנוגע לגורמים ולתנאים, והכוונות הן גורמים ותנאים, ויש להן השפעות – כל מיני סוגים של השפעות, השפעות שעל פי רוב אנחנו לא צופים או תופסים.
מיקוד וריכוז – ממש חשוב. עוד דרך לשקול בה את המונחים האלה, או מה קורה עם סמאדהי היא לחשוב על מילים כמו “איסוף” או “יושרה”. זוכרים את התרגום (שאני חושב שאמרתי אתמול) – המשמעות של סמאדהי במקור בסנסקריט (ואולי המשמעות הזו שלה נשמרה, אני לא יודע, במשך מאות שנים אחר כך), הייתה יותר כמו “הסכמה” ו”הרמוניה”. אז סמאדהי בתור “יושרה”, זה אומר שהיסודות של הישות שלי נמצאים בהסכמה, בהרמוניה. יש יושרה לישות שלי, ויש איסוף של אנרגיה, תודעה ותשוקה – איסוף, יושרה של אנרגיה, תודעה ותשוקה.
עכשיו, כשאני מנסח את זה ככה, יש לזה יותר השלכות על החיים שלי, העבודה שלי, האישיות שלי, איך אני במערכת יחסים. כן, הפרעות קשב וריכוז (ADHD) הן לכאורה מגיפה בתרבות שלנו, וטלפונים סלולריים, וזמן מסך, ויותר מדי וואטסאפים ופייסבוקים וכל זה – בהחלט. אבל אני מכיר אינספור אנשים שלגמרי מסוגלים להתרכז בצורה טובה מאד בעבודה שלהם, במערכת היחסים שלהם עם מישהו, בפרויקט יצירתי, וכולי, והם מעולם לא בילו עשר שניות על כרית מדיטציה. אין להם מושג בנושא. אבל כשאנחנו תופסים/ות את זה מעט אחרת – איסוף, יושרה של אנרגיה, תודעה ותשוקה – וחושבים/ות על המונחים האלה בצורה יותר רחבה כרלוונטיים לחיים, רלוונטיים לדרך בה אני חי את חיי, ואיך אני מגלם את האנושיות שלי.
אז כשישנם האיסוף, היושרה של תודעה, אנרגיה וגוף, ישנו כוח. אני לא מתכוון כוח על משהו; אני מתכוון כוח. לישות יש כוח. לאדם יש כוח. ואפשר להרגיש את זה באדם. ואתם/ן יכולים/ות לראות, איך במהלך החיים שלהם, של אותו האדם – האם כוח הנפש שלהם, הכוח שאתם/ן מרגישים/ות בהם, הכוח שהם עצמם גם מרגישים (או שהם אפילו לא מבחינים בו; לא מרגישים בו או מה שלא יהיה) – האם הוא גדל? האם הוא פוחת? הדברים האלה מתחילים להיות הרבה יותר רלוונטיים מאשר “איך אני יכול לשמור את הריכוז שלי על מושא?”, שעבור רוב האנשים – מעבר לנקודה מסוימת, היכולת הבסיסית האנושית להתרכז במשהו – היא לא ממש רלוונטית.
אבל איסוף, יושרה, כוח, כוח נפשי – אלה דברים חשובים. אז אתם/ן מתחילים/ות לקשר, “כן, טיפה אלכוהול? זה משפיע על זה.” זה לא שזה, “כן, למשך זמן מה זה עשוי להשפיע על היכולת שלי להתרכז.” יותר חשוב מזה, זה משפיע על משהו באנושיות שלי וביכולת שלי לעקביות ולהופיע עם כוח נפשי, עם הכוח והיושרה של הישות שלי, של הגוף, התודעה, האנרגיה, התשוקה, כהרגל – הופעה שהיא עקבית, שיש בה אנרגיה אסופה, שיש בה יושרה. או פשוט, אתם/ן יודעים/ות, אנשים שמקשיבים לרדיו – הוא פשוט דולק. או שהטלוויזיה דולקת, או הרבה טלוויזיה, הרבה רדיו – זה עושה משהו לנשמה שלכם/ן. עם חשיבות הרבה יותר גדולה מכמה מרוכזים/ות אתם/ן יכולים/ות להיות. תחשבו על זה בדרכים רחבות יותר.
או שוב, על המחויבות המלאה, וכמה היא משמעותית, שוב, עבור החיים שלי, עבור האנושיות שלי, עבור מערכות היחסים שלי, העבודה שלי, עבור השירות שאני רוצה לעשות. כשאין את הקיבולת הזאת ואת התרגול של להיות במחויבות מלאה, והם ממש אסופים ככה, זה כמעט כמו אנרגיה מתפזרת, תודעה מתפזרת – כנראה שאפילו הישות מתפזרת בקביעות, בטח בדרכים מאד קטנות. ובמשך זמן, אפשר לחוש את זה: משהו בישות הזו נהיה קצת רפוי. האישיות עצמה משתנה. משהו רפוי ורופס בנשמה, ובישות, ולפעמים אפשר להרגיש את זה באנשים. פשוט אין שם הרבה רגישות. אז מנקודת מבט אחרת, מיקוד, ריכוז – אנחנו חושבים עליהם קצת אחרת, בעצם. הם מאד, מאד חשובים אם אנחנו חושבים עליהם כעל איסוף, יושרה, דברים כאלה הם מאד, מאד משמעותיים עבור הנפש.
