זהו תמלול ותרגום של שיחה של רוב ברבאה בשם ‘חופש מפחד וחרדה’ שהוא נתן ב2007 בריטריט בims. באופן שאופייני לשיחות שלו משנים אלו, הרעיונות המוצעים פה הם אופני עבודה דהרמיים קלאסיים יחסית ורק בסוף השיחה הוא מפנה את המבט לתובנת הריקות. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/868/
הנושא שאני רוצה לדבר עליו הערב הוא חופש מפחד וחרדה. ואני רוצה לחקור קצת את האפשרות האמיתית הזו בשבילנו, לחיים שלנו – לחיות, לנוע לכיוון ולהפתח לאפשרות של חופש מפחד. אולי הדבר הראשון והברור לומר הוא שפחד זה משהו שכולנו מכירים. כולנו טעמנו פחד, ואני בספק אם יש מישהו שלא. אולי אנחנו מאמינים שישנן ישויות שלא ידעו את זה, אבל האפילו הבודהא מספר על זמן התרגול שלו לפני ההתעוררות, ומתאר את עצמו מתרגל ביער, יושב והולך, וציפור היתה מזיזה עלים, ורעד, הוא אומר, עלה רעד. ואם הוא היה יושב הוא רצה לקום וללכת, או להפסיק את ההליכה אם היה הולך. והוא אומר – אבל אני עבדתי עם זה. אם הייתי יושב הייתי נשאר, ואם הייתי הולך – ממשיך ללכת.
כל כך הרבה סוגים של פחד, ודברים לפחד מהם. כמובן, אנחנו יכולים לפחד בהקשר של הגוף שלנו – מהזדקנות, מחלה, כאב, מוות. אנחנו גם עשויים לפחד מתענוג בגוף. אנחנו יכולים לפחד מהרגשות שלנו: מה יעלה, האם אוכל להחזיק את זה? מההשקפות של אחרים עלינו: האם אני אומר, או אעשה את הדבר הנכון? האם הם יחשבו שאני נראה בסדר? או, ההשקפה והפחד שאולי יש לנו מעצמנו. מה אם אני אראה ואגלה שאני רע, שאני כשלון, בעצם? לפחד מצורות. מצורה של ריטריט ושתיקה, או פחד מהצורה של סיטואציה בעבודה, של צורה של מערכת יחסים, או של היעדרה. אנחנו יכולים לפחד מהכל. ישנו סיפור במסורת הודית, שבה הגורו היה יכול, לכאורה, להביא את התלמיד לכדי התעוררות מלאה על ידי מבט או מגע עם תלמיד.
אז הגורו ישב עם תלמידיו, והם דיברו או שתקו, והוא אמר: כל מי שרוצה שחרור מלא מהאגו – שיצעד קדימה, ואני אתן לו. ואף אחד לא זז. פעם שני: מי שרוצה שחרור מלא מהאגו… ודממה. בפעם השלישית. דממה. ואז אמר: ‘ההצעה נמשכה’. אבל הוא הצביע למשהו. אנחנו יכולים לפחד מהכל. ממש מהכל. אבל הבודהא אומר: אנחנו יכולים לעבוד עם פחד, אנחנו לא צריכים להיות קורבנות שלו. ואנחנו יכולים לקבל תחושה לגבי האפשרות שלנו לעבוד איתו, אפילו באמצע העניין שלו. לפעמים זו רק לחישה, שאפשר לעבוד עם זה. או לחישה – שמה שהוא אומר לנו הוא לא באמת האמת. ואולי שמתם לב ליחסים המנוגדים שישנם בין פחד לאהבה. כשאנחנו מפחדים, משהו קורה שם, והאהבה נעלמת. יש כאלו שאומרים ש’זה פחד או אהבה’. יש יחסים ישירים, במובן מסוים, ואנחנו רואים את ההפוך – שהיחס בין פחד ואלימות הוא יחס ישר. בבעלי חיים, בעצמנו, בקבוצות אידיאולוגיות.
ולכולנו – שמנסים להפתח לחירות בחיינו, ולחיות במודעות, יש שאלה שצריכה לעלות, מתוך טוב לב: האם אני מאתגר את הפחד מספיק? האם אני מאתגר אותו באופן עמוק מספיק בחיי? וזה מגיע, באמת, מתוך טוב לב. אבל לשאול שוב ושוב – האם אני סבלני מידי כלפי פחד? האם אני מאתגר אותו מספיק? זה לא אומר שאנחנו לא מקבלים את זה שיש פחד, כי כמו שראינו, אפילו לבודהא היה פחד. אבל השאלה היא – האם אנחנו לא מאתגרים אותו. ו – עד כמה חיי מוגבלים על ידי פחד? חלק מזה אולי ממש ברור, אבל חלק אולי לא כ”כ. לפעמים פחד הוא בסביבה, אבל אנחנו לא מבחינים בזה, לא יודעים שהוא נוכח. אנחנו לא תמיד מבינים שיש לנו בחירות בסיטואציות, ואנחנו לא רואים את זה בגלל הנוכחות של הפחד. ולא ערים לכך שהפחד מוביל להיעדר האפשרות לבחור. היתה לי חברה שלפני שנים ירשה הרבה כסף, ואחרי כמה זמן דיברנו על שמחה, והיא לא היתה כ”כ שמחה בחייה, ודיברנו על הדברים שמביאים שמחה, ובנקודה אחת הפקטור של נדיבות עלה, כפקטור שמביא שמחה, ואני העליתי את האפשרות שהיא תתרום חלק מהכסף… לא אלי! רק בכללי. והיה ברור שזו פשוט לא אפשרות; אין כניסה לשם. לפעמים פחד מסתווה כהשתוקקות. זה פחד, אבל זה מרגיש כמו השתוקקות. אז, אפילו כאן בריטריט, אפשר לראות את זה סביב אוכל. בשעת התה לא מוציאים הרבה החוצה, ואנחנו לא ממש בשליטה על מה שיש לנו לאכול. ואז בצהריים, או בשעת התה – יש תחושה של ‘לקחת עוד’, וזה נראה כמו השתוקקות, אבל זה בעצם פחד שלא יהיה. יש לי חברה שעובדת בתיאטרון, והיה נראה, במשך כמה שנים, שיש הרבה תשוקה שלה לזה. אבל אחרי כמה שנים היא הרגישה שיש פחד ש’מה יקרה אם היא לא תהיה באור הזרקורים’, וחלק מהתנופה שלה נבעה מהפחד להרגיש מרוקנת. ומתישהו היא עברה דרך זה, והגיעה למצב של תשוקה אמיתית יותר, וזה דבר מאוד חשוב בחיינו, להיות במגע עם מה שהוא תשוקה אמתית עבורנו.
אז אני רוצה לכסות היום כמה גישות אפשריות לפחד, והן הולמות האחת לשניה. הראשונה – מיינדפולנס, ובמיוחד תשומת לב לחוויה של הפחד עצמו. מהר מאוד, כשפחד נמצא, עולה: ‘למה זה כאן?’ ‘ממה אני מפחד?’ אז כאן – אנחנו מבקשים רק להיות במגע עם החוויה הבסיסית יותר.
הדבר השני – מיינדפולנס לתגובות שלנו לפחד. זה, ואני אדבר על כולם יותר בפירוט – פחד הוא לא נעים, ואנחנו פוחדים מהפחד. פחד מפחד, זה משהו שקשה להתמודד איתו, אז אנחנו דוחפים אותו הלאה מאיתנו.
והדבר השלישי – פנייה יותר ישירה לפחד, משום שמיינדפולנס לא תפתור הכל. היא חזקה, אבל לא תפתור הכל, וגם זה לא מה שהבודהא לימד.
תשומת לב לפחד
אז לגבי העניין הראשון – אנחנו קצת יודעים מה זה פחד, אבל לעתים קרובות אנחנו לא מבלים שם מספיק כדי לדעת מה באמת נמצא שם, כשיש פחד. אז למה אנחנו כן שמים לב, אם אנחנו פונים ישירות אל הפחד, ומביטים באופן קרוב ויסודי, למה שאנחנו שמים לב?
ישנן תחושות גוף, בדרך כלל. הפרפרים בבטן, הלב מתכווץ, הידיים מזיעות. תחושות לא נעימות, בד”כ, בגוף. ובגלל אי הנעימות, אנחנו מגיבים לזה. תחושות גוף לא נעימות, ותגובה לזה.
פן שני, שכמעט תמיד נוכח, לא תמיד אבל כמעט – זה מה שקורה באפיק המחשבה. יש הרבה מחשבה כשפחד בסביבה, ולעתים קרובות כלפי העתיד. אפילו כמה דקות קדימה, ולעתים כמה שנים קדימה. מחשבות, ואיתן שקים של הנחות ואמונות שהן בד”כ לא ממש מודעות. וכל זה נוכח במעבה הפחד. וככלל, המחשבות לא נעימות, יש וודאנה לא נעימה, ואנחנו רוצים להפטר מהן. אז תחושות ותגובה, ומחשבות ותגובה.
פן שלישי הוא התכווצות של המרחב המנטלי. אולי חלקכם מכירים את החוויה – את מופיע, או צריך להציג משהו, ופתאום זה מרגיש כאילו המוח התכווץ לגודל של אפון, ואז אתה צריך לתת את מה שאתה אמור לתת כך. ככלל, אנשים אוהבים תחושה רחבה של התודעה, והכיווץ של מרחב התודעה הוא לא נעים, ויש לזה תגובה. אנחנו, לכל קונסטלציה הזו, קוראים פחד. ואני לא אומר את זה רק כדי לסבך, אלא משום שכל דבר כזה הוא גם דרך פנימה לעבודה עם הפחד.
כשיש פחד בסביבה, ונקודה קטנה – זה יכול להיראות כאילו הפחד לוקח את כל המרחב. יכול להידמות שהכל הוא פחד, והוא מכסה הכל. זה חשוב לנקב את ההשקפה הזו קצת. יהיו תחושות גוף, יהיו, איפשהו בגוף, גם מקומות בהם אין תחושות גוף לא נעימות. הבהונות, תנוכי האוזניים – בד”כ הם לא מרגישים מפוחדים. וזה חשוב לשים את המודעות שם, אפילו לרגע או שניים, כדי להזכיר לעצמנו שישנו מקום אחר, שיש בו מידה של הקלה. ואז אנחנו צריכים גם לפנות ולהביט בפחד, להיות איתו, להביא אליו תשומת לב. וכמו שאמרתי, כשיש פחד יש פחד מפחד, ואנחנו לא נרצה לעשות את זה, אבל – האם אנחנו יכולים להיות מודעים לתחושות הלא-נעימות של הפחד. פחד עושה מה שעושה, ואנחנו חוזרים שוב ושוב לתחושות, שהן לא נעימות. ולאורך זמן אנחנו יכולים לפתח יכולת להתרגל לתחושות הלא-נעימות של פחד, ואנחנו נעשים יותר מסוגלים להכיל את זה במודעות ותשומת לב. זה תרגול. לפעמים, אפילו, במדיטציה, זה יכול להיות ממש מיומן כשיש מידה של רוגע – להקריב קצת את הרוגע הזה; ישנו הרוגע, והכל בסדר, והביאו לתודעה את מה שגורם לפחד; ואז תראו את זה נבנה בגוף, מורגש כפי שמורגש. למה? כי אנחנו רוצים להתרגל לזה. חלק ממה שטוב בישיבה והליכה במדיטציה זה שאלו דברים מאוד פשוטים, ולכן הם מיכלים טובים. לא צריך להישמע, להיראות או לומר משהו מיוחד. זה בטוח כאן, זה מיכל בטוח. אז אפשר להכניס את הדבר הזה, ולראות אותו מהדהד וללמוד לא להגיב. כך שלאורך זמן מגיע ביטחון עם התחושות של פחד. זה, לעתים קרובות, מה שחסר. להרבה מאיתנו יש פחות או יותק אפס ביטחון עם פחד. אז ככל שאנחנו נוכל לעשות זאת, וזה תרגול, אז יתפתח ביטחון. כשאנחנו עושים זאת אנחנו גם הולכים נגד התנועה של פחד מפחד. דוחפים לכיוון השני.
מיינדפולנס ליחסים עם פחד
אז אני רוצה לחקור קצת את היחסים עם הפחד. כי בדהרמה, מה שקורה הוא תמיד חשוב, אבל היחסים עם מה שקורה הם חשובים לא פחות, ואולי יותר. אז מה קורה ביחסים עם הפחד, עם התחושות של פחד? לרוב זו סלידה או רצון להמלט. רוצים להמלט מהלא נעים. וזה מובן, אבל הבעיה היא שיחסים סולדים הם לא גורם ניטראלי. להמלט מהפחד גורם לחוויית הפחד להתגבר. הקושי המורגש של החוויה גדל. הסלידה מהפחד היא חלק מהקונסטלציה. אז אנחנו נמלטים מהתחושות האלו, ולאן הולכים? למעלה, לראש. כל האנרגיה הולכת למחשבות, המחשבות מתגברות כי אנחנו בורחים מהתחושות הלא נעימות בגוף, וזה מתחיל להסתחרר ולתפוס תאוצה. בד”כ, בהקשר הזה, אלו לא מחשבות כ”כ מועילות, וכל זה נבנה. אז התגובה שלנו לזה, ההמלטות, היא חלק מהחרדה עצמה. אלו לא שני דברים נפרדים. ואנחנו יכולים לחקור את זה במדיטציה, וזה אחד הדברים המדהימים בה. אם אני מסיר את ההתנגדות, הפחד לא תומך בעצמו. הפחד נתמך על ידי הפחד מהפחד. ולא להאמין לזה כאמירה, אלא לבדוק את זה בתרגול. הפחד מהפחד…
האם אני שם לחץ על עצמי, על הסיטואציה, שזה יהיה שונה? האם אני מאשים את עצמי על הפחד? “אף אחד אחר לא מפחד מזה”. לא חשוב מהו הסיפור. ישנו הלחץ של השיפוט. ולחץ עובד כמו סיר לחץ; הוא מוסיף ומתדלק ומזין את הפחד.
מה אני מניח שהנוכחות של הפחד אומרת עלי? על התרגול שלי, על ההצלחה הרוחנית או הכשלון הרוחני שלי? מה אני מניח שזה אומר עלי, ואולי זה פחד לא רציונלי או משהו? חשבו על הבודהא, והסיפור התמים לכאורה הזה… הבחור הזה היה איפשהו באמצע בין לעזוב את הארמון לבין שחרור מוחלט ובלתי מעורער. אז מתישהו בין שישה ימים לפני התעוררות לבין התעוררות מוחלטת, ועדיין היה לו פחד. אז מה זה אומר עלי? תשוו לבודהא, אני מוצא שזה מאוד מאשרר.
אז האם ישנה האפשרות של להביא טוב לב לכל הסיטואציה. הצגנו את תרגול המטא: ‘מי יתן ואהיה מאושר, מי יתן ואהיה שליו’. ה’אני’ הזה שאנחנו מצביעים עליו, זה בדיוק זה שפוחד כרגע. זה לא ‘אני’ אחר שלא כולל את הפחד? האם אפשר להבין את האנושיות שבזה, ולכלול את כל עצמנו בטוב הלב הזה? הפקטור של טוב לב, כשיש פחד מסביב, הוא מאוד משמעותי.
יכול להיות גם טוב לב וקבלה לפחד עצמו. אז – לא רק לאדם הזה, אלא לפחד עצמו. מה זה אומר, איך זה ייראה? מה יקרה אם אני אדגיש, באופן די מוגזם, טוב לב כלפי הכעס. קבלה בברכה מוחלטת של ההכרה לפחד. שהתחושות של הפחד, אני מדבר על התחושות הפיזיות עכשיו, לגמרי לקבל אותן. ממש להדגיש את הקבלה בברכה. יש בזה טוב לב כלפי הפחד. מה קורה אז, כשאנחנו הולכים בכוונה נגד הפחד מהפחד? אז שוב, זה, אני מוצא, דרך מאוד חזקה לעבוד עם פחד. לא כ”כ התיוג החזק של איפה הוא ומה הוא עושה, אלא להדגיש את הפן המקבל של מיינדפולנס. וזה תרגול, כמו כל דבר, ואנחנו יכולים לפתח את זה.
קל לשכוח את זה, אפילו אחרי הרבה שנים של מדיטציה. לפני כמה שנים עשיתי ריטריט אישי של שבועיים בגאיה האוס, ולא הרגשתי כ”כ טוב פיזית, ממש לא הרגשתי טוב. אחרי הריטריט הייתי אמור לסוע להודו, להתנדב במרכז מצורעים, ולא רציתי לפספס את האפשרות הזו. הייתי בהודו לפני כן, רק פעם אחת, ונעשיתי מאוד חולה. בעצם, לא ממש הבראתי מאז. מצאתי שהיה בי מין זרם תת קרקעי של דאגה: ‘איך הבריאות שלי תהיה?’. זה היה מאוד מתמיד, ואני, כמתרגל מנוסה, ניסיתי לעשות כל מיני תרגילי קונג פו מדיטטיביים, שלא ממש עבדו. לקח זמן מה להבין שבעצם אני נסה לדחות את זה; ואז קיבלתי את הפחד לגמרי, וזה השתנה די מהר. ואז באה הראייה שהפחד הוא ביטוי של חלק ‘צעיר’ שלי, ואז עלתה התחושה שאני והחלק הצעיר הזה שבי ניסע להודו יחד, ועם זה שמחה, והתרגשות מהמסע, שחזרה פתאום. והפחד עדיין היה שם, ואחרי זמן מה דהה לגמרי. אבל המפתח היה בצורך לאמץ אותו, את הפחד.
אז אנחנו מדברים על סגירה שקורית עם הפחד. תחושת מרחב התודעה מתכווצת, וזה מאוד לא נוח ומשתק. אני שמתי לב, אצלי בעבר ואצל אחרים, שיכולות להיות, ולא בהכרח, אבל יכולות להיות תקופות בחיים בהן חרדה הופכת להיות המקצב הבסיסי בשבילנו. זה נתקע במקצב, כמו תקליט בגרמופון, וחוזר. והמערכת הפיזית מנטלית חוזרת שוב ושוב למקצב של חרדה; ואפילו לא ברור ממה, אבל כשיש חרדה אנחנו מתחילים לחפש: ‘ממה אני חרד?’. לא תמיד, אבל לפעמים ההרגל הזה של חרדה יכול להיות שם, ויש לו יותר הזדמנויות לעלות כשישנו אקלים מתמשך של שיפוט עצמי, של נוקשות ואי קבלה כלפי העצמי. נראה שיש קשר הדוק. נראה שהתנועה של שיפוט עצמי היא כמו ביצה, כמו קרקע ממנה חרדה נובטת.
אני מוצא שזה מאוד מעניין שאהבה, במובן של מטא, טוב לב, כשהיא שם בלב שלנו, היא באופן די מובנה מרגיעה. בהגדרה, חרדה היא ההיפך. היא הכל מלבד מרגיעה. שיפוט עצמי ו’לרדת על עצמך’ זה דבר שנוטה להיות ולהרגיש מאוד מדכא. זה חולק עם החרדה את התכונה של סגירת המרחב המנטלי, ואז זה רק צעד קטן משם לפחד. הם חולקים את האיכות הזו. בנוסף, חלקים מסויימים של פחדים נולדים באקלים של אי-אהבה עצמית. אני מכיר את זה מהעבר שלי, ורואה על אחרים, עד כמה הפחד מכשלון חזק כאשר ישנו שיפוט עצמי. פחד לגלות את האמת על עצמנו, שאנחנו בעצם רעים, חסרי ערך. אלו פחדים עמוקים, קיומיים, לגבי ההשקפה העצמית שלנו, ויכולים ממש לחולל מהומה ולזרוע הרס באקלים הזה של חוסר אהבה. אז יש צורך אמיתי וחזק מאוד באהבה, בטוב לב, כלפי הנושא הזה של חרדה. בעיקר אם זה עניין מתמיד בחיינו. אז יש תפקיד גדול לאהבה, למטא.
כשיש פחד בסביבה זה ממש מועיל לתת תשומת לב למרחב פיזי, בגלל היעדר המרחב שהפחד יוצר. הקשבה זה דבר שעוזר לבסס תחושת מרחב במודעות. או לצאת החוצה, להביט בשמיים, ולקבל תחושה של מרחב. למה? כשהמודעות קולטת מרחב, התודעה כולה חווה אותו, ומתחילה להתרחב. וכך אנחנו הולכים נגד הפן הזה של פחד. כשפחד הוא מתמשך, זה יכול להיות מועיל לא לשהות בזה, ולעשות משהו אחר. לך לשחק סקווש, כי אז תצטרך להתרוצץ ולא יהיה זמן לפחד. שחק עם מישהו יותר טוב ממך, ואז תצטרך לרוץ הרבה. אם יש פרוייקט יצירתי שאתה מעורב בו – תעשה את זה. לך משם, קח מרחב. אז ישנה תשומת לב לתחושות, להבחין מהו פחד ולחקור את זה, ויש את החקירה של היחסים עם הפחד, שנוגדת את הפחד מהפחד ומשחררת מהסגירות שם.
ואנחנו צריכים גם לאתגר את הפחד באופן יותר ישיר, יותר באומץ, לפעמים. לפעמים פחד אומר: ‘עשה כך’, ‘אל תעשה כך’, ולפעמים – אם הפחד אומר ‘עשה כך’, אז אל תעשה. ואם הוא אומר לא לעשות, אז עשה. לראות מה קורה אם אנחנו מתרגלים לעשות ההיפך מהפחד. לערער את הסמכות שלו, את הכוח שלו. אולי, למשל, בסביבה כזו של ריטריט, אפשר להתחיל לחקור את זה אם רוצים. כמה פחד יכול להיות סביב אוכל, ואולי אנחנו מכירים בזה ואולי לא; ואין פה שום עניין של ‘צריך’. אבל – מה יקרה אם תחסירו ארוחה? או, אנחנו יכולים להיות מאוד לחוצים משינה, ואולי לא נישן מספיק, אז מה יקרה אם תישן שעתיים פחות, ואולי תהיה עייף?
יש לנו את המסורת הזו של נדיבות. ולעתים כשנדיבות היא אפשרות מולנו, הפחד הוא: ‘אני לא רוצה לתת יותר מידי’. האם אפשר לשחק עם זה? היתה יוגית שנתנה לי מה שהיה נראה לי כמו הרבה דאנה; ולא הייתי בטוח מאיזה מקום זה ניתן; וכששאלתי הסתבר שהיה שם פחד להיראות כלא-נדיבה, אז גם זו אפשרות. אז אם יש פחד לשבת יותר, איך זה יהיה לעשות את זה? או לשבת כל יום? לפעמים זה דווקא לשבת פחות; אני זוכר שהייתי עם קבוצת חברים, ודיברנו על מחויבות לתרגול יומי, והיה מישהו שעשה סבב ושאל: ‘האם אתה יושב כל יום?’ והוא הגיע אלי, ושאל: ‘האם אתה יושב כל יום?’; ‘כן’; ‘מתי היתה הפעם האחרונה שלא ישבת?’; ‘אה… ביום אחד בו הייתי תחת הרדמה מלאה’… (צחוק). אז זה גרם לי לתהות האם יש לחץ שנכנס למערכת, ואני מחזיק בתודעה היפה והקורנת שטיפחתי? זה יכול ללכת לכל מקום, וצריך לנער קצת ולראות, ואז לבחור – איך אני רוצה לעבוד עם זה?
אנחנו יכולים לאתגר פחד באפיק המחשבה, ואם אנחנו עושים את זה חשוב לעגן את עצמנו בגוף, כי אז אפשר לעבוד עם מחשבה באופן שמעוגן הגוף. אז באפיק המחשבה – במה אני מאמין? מה אני מניח? מה עובר ללא שאילה לגבי עצמי, אחרים? במה אני מאמין, שעובר ללא שאילה, ואיך אני מגיב לאמונות הללו? אחד הדברים שאני מתמודד אתו זה מחלת קרוהן; וזו מחלה מתמשכת ללא תרופה, שבאה והולכת בגלים. ואני בסדר לתקופות ארוכות, ואז תקופות שבהן פחות. והתחלתי לשים לב בשנים האחרונות… ישנן תקופות בהן אתה מתחיל לקבל תסמינים, וזה יכול להתגלגל להתקף, או שלא. ויש תחושה של פחד מלחלות. והתחלתי לערער את ההנחות; היו כל מיני הנחות לא בדוקות שם. ההנחות: ‘אם אני אחלה, לא אוכל לעבוד, לא אוכל לנסוע, לא אוכל לאכול אוכל נורמלי, זה יגביל את החיים החברתיים שלי’. וכל זה היה מתחת לפני השטח, והיה צריך לנער קצת ולשאול: ‘עד כמה זה נכון?’; אבל הסתכלתי אחורה על תקופות בהן הייתי חולה, ובעצם עשיתי בהן לא מעט עבודה; היא בד”כ לקחה יותר זמן, אבל עדיין.. והיו חיים חברתיים. נכון שלא אכלתי דברים מסויימים, אבל אז מה. ועדיין נסעתי; וזה היה יותר מורכב אבל עדיין עשיתי את זה. אבל ההנחות הזינו את הפחד, משום שלא בדקתי אותן.
אנחנו יכולים גם ללכת לקצה שרשרת המחשבה… יש מחשבות כלפי העתיד: ‘אם זה יקרה אז זה יהיה נורא…’ ולפעמים צריך ללכת לסוף ולשאול: ‘אוקיי, אם כך יקרה – אז מה?’. אז מה אם הם יחשבו שאני טיפה מוזר? אז מה אם אכשל? אז מה אם אהיה עייף מחר? אז מה אם אחלה ואאבד משקל? ולאנשים מסוימים – ‘אז מה אם אמות?’. יכול להיות לזה הרבה כוח.
חייתי בבוסטון אחרי המתקפות ב – 9/11, והיה אקלים נורא של פחד ברחובות. והייתי חלק ממין אחווה בודהיסטית כזו בבוסטון, וכמה מאיתנו עשינו מין הפגנת שלום, וזה היה ביום… היו אז אזהרות ביטחוניות ברמות שונות, ובאותו יום היתה אזהרה חמורה לבוסטון, כמה ימים אחרי 9/11, ואנחנו עמדנו בהפגנה הזו ממש מתחת למגדל הגבוה ביותר בבוסטון; שהוא, אגב, בניין של חברת ביטוח. פחד עשוה עסקים גדולים. ואנחנו חשבנו: ‘זה מטורף, ואנחנו לא ניסחף בטירוף הזה’.
לעתים קרובות הרבה מהפחד מחובר להנחות או מלא בהנחות לגבי מה אנחנו צריכים, או במיוחד מה אנחנו צריכים כדי להיות שמחים. וזה משהו שאנחנו ממש צריכים לחקור באופן מאוד רציני. קראתי איזה מאמר לגבי בית ספר לבנים בניו-יורק, והיו להם בחינות מיוחדות באותה שנה; היתה שם רמה מדהימה של לחץ, וראיינו שם ילדים שהביעו רמות די יוצאות דופן של לחץ. אחד הילדים שראיינו אמר… הבחינות נועדו למיין את התלמידים להקבצות. אז הוא אמר: ‘אם אני לא אגיע להקבצה א’, לא אגיע להרוורד, ואם לא אגיע להרוורד, לא אגיע לבית הספר למשפטים של ייל, ואם לא אגיע לשם – אהיה ברחוב’. וואו. אבל בשבילו זה היה אמיתי, והוא קיבל את זה מאיפשהו. אנחנו צוחקים, אבל אנחנו גם עושים את הקפיצות האלו, וצריך לערער את קפיצות חוסר ההיגיון הללו.
עוד אזור – למה יש כ”כ הרבה פחד עבורנו סביב האישור מצד אחרים? למה יש לזה כ”כ הרבה כוח? אני חושב שחלק מהסיבה היא שאולי עוד אין לנו מספיק משאבים פנימיים של שמחה, ולכן אנחנו מביטים החוצה לקבל משהו, והרבה ממה שאנחנו מבקשים זה שאנשים יאמרו לנו: ‘אתה נפלא’; ‘אתה יפה’; או אפילו: ‘אתה לא כ”כ גרוע’. לפעמים זה מספיק… למה? אולי משום שעוד אין לנו המשאבים הפנימיים. וזו שאלה ענקית בתרגול: מה בונה את המשאבים שלי, כך שאני לא קבצן לאישורם של אחרים, קרובים ורחוקים?
אז אמרתי – פחד הוא בד”כ סביב מחשבות על העתיד. אבל שאלה קשה נוספת: האם אנחנו יודעים איך באמת לדאוג לעתיד? האם אנחנו בטוחים לגבי זה? מהו זה שמעמיק את המשאבים של רווחה? מאיפה זה מגיע? אז לבודהא, חלקכם בטח יודעים, יש את כל הרשימות האלו: נדיבות וטוב לב וכנות וריכוז ותשומת לב ועוד ועוד ועוד, ולפעמים זה מרגיש לפעמים כמו ללעוס קרטון עם כל הרשימות האלו. אבל חלק ממה שהוא מצביע עליו זה שאלו הן איכויות לפתח שמרחיבות את המאגרים של הרווחה הזו, ואנחנו יכולים לטפח אותן ולטפח את המאגרים האלו[1]. זה אופן לדאוג לעתיד באופן מאוד אמיתי. אנחנו יכולים לשמוע את זה ולומר ‘כן, כן’. אבל כמה מאיתנו באמת, באמת, חיים כך? זה סימן, בשבילי, למישהו מאוד מתקדם בתרגול, שמישהו באופן כנה שם את הביצים בסל הזה. ש’תיק ההשקעות’ שלו הוא שם. שיודע שזו הדרך לדאוג לעתיד, באופן אמיתי ויסודי מאוד. וגם להבין שאנחנו דואגים לעתיד שלנו על ידי היחסים שלנו אל ההווה. אם היחסים להווה הם כאלו של פתיחות, של אדיבות, עניין, תשומת לב, הרפיה, אי היאחזות, אם אנחנו דואגים ליחסים להווה, העתיד דואג לעצמו. הטיפוח והיחסים להווה, מתוך שני אלו – העתיד ידאג לעצמו. ובאופן אמיתי מאוד, ואני באמת מתכוון לזה, באופן אמיתי מאוד, יש הפחתה של הדאגה שלנו מהעתיד: האם אהיה בסדר, האם זה יהיה בסדר? האם יהיה לי מספיק כסף? האם אהובי יעזוב אותי ואהיה לבד? יש הפחתה, באופן אמיתי מאוד, מכל הדאגה הזו.
ולבסוף, כל הפחד הזה מונח על תחושת העצמי, ונדמה לי שפרד הולך לדבר על זה מחר בערב, אז אני לא אכנס לזה, ורק אומר שזה אזור ממש ענק של חקירה, וכל חקירה עמוקה של פחד צריכה להסתכל על המקום הזה, של עצמי. אז אני רק אאיר משהו אחד שנמצא שם, בלימוד. אנחנו נוטים להניח שישנו האירוע, הדבר או הסיטואציה שנאי מפחד ממנו, ושישנו הפחד. ואנחנו נוטים להניח שזה זה וזה הוא, ושהם נפרדים ומובחנים. אבל הם לא. כמובן שבמישור אחד ישנו המושא וישנם היחסים איתו, אבל ברמה אחרת זה לא המצב. שיש את הדבר והיחסים איתו. הם לא נפרדים. פחד צובע את התפיסה, הוא צובע את התפיסה של מושא הפחד. לפעמים זה ממש ברור. יש פחד ואנחנו רואים רוחות ודברים נעים בחושך. ואפשר להבחין בזה, אבל צריך להבין עד כמה, בתוך סיטואציה, הפחד מעצב את מה שנראה שאני מפחד ממנו. זה הולך מאוד לעומק. כל דבר, אירוע, סיטואציה, תמיד מעוצבת על ידי התודעה, על ידי מצב התודעה, פחד או משהו אחר. אם אני מאמין שמה שהוא בהווה, ברגע ההווה, אם אני מאמין שיש לו קיום עצמי, עצמאי מהאופן בו התודעה מביטה בו, אז אני מאמין בהווה אמתי וקיים באמת. אם אני מאמין בהווה שקיים כך, אין ברירה אלא לפחד מהעתיד. כמו העגלה אחרי השור שמושך אותה. אם אני מאמין בקיומו של הווה אמיתי אז פחד מהעתיד הוא בלתי נמנע. אבל עבר ועתיד והווה הם ריקים מהקיום העצמי שנדמה שיש להם. אפשר לראות את זה אם מביטים לעבר. העבר נראה כך כשאני במצב רוח אחד, אני חושב על מערכת היחסים הזו או על הילדות שלי, והם נצבעים בהתאם למצב הרוח. והווה גם. והעתיד, שאליו הפחד הולך, הוא ייעשה הווה ואז עבר, והם ריקים באותו אופן. אני מתחיל לגלות את זה ולהבין את זה באמת, אנחנו לא יכולים להאמין לפחד באותו אופן. אי אפשר להאמין לו באותו אופן.
כל זה, כל מה שדיברתי עליו היום, אלו אפשרויות אמתיות מאוד מהלימוד והתרגול שלנו. אנחנו יכולים לפתח חוויית חיים אמיתית מאוד של חופש מפחד.
[1] אפשר לפנות כאן, שוב לדרשה על פחד ואימה
