לפחד יש כוח עצום. הוא מניע את התפיסות והפעולות שלנו כיחידים, וודאי שזהו המצב כשמביטים בהתנהגויות ובחירות קולקטיביות, מודעות ובלתי מודעות. לעתים פחד מתבטא באופן ישיר וברור יחסית, ולעתים הוא גודר גדרות ומגדיר הגדרות לגבי מה יש לעשות ואיך ניתן לתפוש ולחוות. אז, האופן בו הוא מגדיר איך ומה לא ניתן אפילו לא מורגש, משום שהוא מחוץ לטווח האפשרי, ואיננו חווים את המסלולים האלו במתווים על ידי פחד, או אפילו כמסלולים בכלל; הם פשוט נדמים כהגיון הפנימי והמוטמע של החיים. עבודה עם פחד עשויה לאפשר יותר ויותר תחושת ביטחון לנוכח המגבלות הללו, והביטחון הזה מתחיל לחשוף את מה שמגביל כמגביל, וכאשר הוא נגלה ככזה הוא מאפשר עבודה פורייה אתו.
בשיחה זו אני אציע יחס אל הפחד שמאפשר תובנה ביחס אליו ומתוכו.
אנחנו יכולים להתחיל באופן פשוט יחסית, במקומות בהם הפחד מורגש. פחד, כמו כל מופע רגשי או מנטלי, הוא תופעה מורכבת; ואחד הדברים שיכולים לעזור לנו לעבוד אתו באופן מועיל הוא לפרק קצת את המכלול, ולעבוד עם כל פן שלו בנפרד. כך, אנחנו מאפשרים לתשומת הלב להיות חזקה יותר מן המופע אותו היא 'פוגשת', ולאפשר מספיק מרווח מסביבו בשביל שהדינמיקה הנפשית תוכל להיפתח. אז אם נסקור את הפחד בקצרה, נמצא תחושות גופניות לא נעימות (בד"כ, בבחינה קרובה, הן לא יהיו בלתי נעימות במידה רבה כפי שאולי היינו מצפים). נמצא מחשבות לא נעימות, שבד"כ עוסקות בעתיד. המחשבות הללו עשויות להיות ברורות ומפורשות, או רזות ועדינות, כאלו שברגיל יעברו 'מתחת לרדאר' שלנו, אבל מתמידות מספיק בשביל לקבע השקפה מסוימת שאנחנו נתחיל, באופן לא מודע או מפורש, לחוות כנכונה. אם יש לנו אפשרות להיות רגישים למרקם של התודעה, אנחנו נמצא שהתודעה מכווצת, צרה, וקצת נרעדת. כל החוויות הללו הן בלתי נעימות, אבל אי הנעימות שלהן היא לא חריפה או בלתי נסבלת כשלעצמה; הפחד תובע מעורבות פעילה של גורמים נוספי של התודעה שלנו בשביל להפוך לקשה, ובאופן כללי יותר – כדי להחזיק את עצמו כפחד. אחד הגורמים הללו הוא, כמובן, התנגדות. ולכן, יכול להיות מועיל מאוד לחוש כל אחד מן המופעים הללו בנפרד, ולבדוק האם זה אפשרי לפנות ולחוש אותו עם גישה של אפשור או קבלה בברכה. ישנן כמה וכמה דרכים לעשות זאת, ואני לא אפרט אותן כאן, אבל זה עשוי להיות מאוד אפשרי פשוט לפנות אל כ"א מן המופעים הבלתי נעימים הללו, עם נימה או גישה של אפשור. ובעת שאנחנו עושים זאת אפשר לבחון – איך זה משפיע על תחושת הפחד ברגע. הפחד לא יכול להחזיק, לא יכול להתמיד, ללא ההתנגדות שמחזקת אותו; זה לא גילוי שיש לו ערך כרעיון; אלא – אנחנו צריכים לחוות את זה ישירות פעמים רבות, ולתרגל עם זה באופן מיומן על מנת שזה ייטמע בישות. שווה גם לבחון – איך תרגול כזה משפיע על האופן בו אנחנו תופשים את המושא של הפחד – את הדבר, האדם, ההתרחשות, המצב – ממנו אנחנו מפחדים.
כאשר ישנו פחד, אנחנו יוצרים, בהכרח ולרוב מבלי משים, דימוי של 'הדבר' ממנו אנחנו מפחדים. אפשר לומר שזהו 'העולם' עבורנו בתוך חוויית הפחד; ויחד אתו מופיע גם דימוי (שוב, לרוב מובלע) של 'מי אנחנו', שנוצר מתוך היחסים רוויי הפחד למושא. כאשר אנחנו משוקעים ומיומנים מספיק באופן עבודה שמרגיע פחד, יכול להיות שנתחיל לחוש שהדבר ממנו אנחנו נרתעים מתגלה באופן אחד כאשר אנחנו מדמים אותו כאשר אנחנו שקועים בתוך מצב הפחד, ובאופן אחר כאשר אנחנו מדמים אותו לאחר שמצב הפחד שכח באמצעות העבודה המיומנת שלנו. הפחד בורא את האופן בו מושא הפחד מופיע עבורנו; הוא יוצר, אפשר לומר, את המושא; והמושא המיוצר הזה מזין את הפחד. יש פה פתח לתובנה רחבה ועמוקה, שחורגת מתחומיו של הנושא, אל ההבנה לגבי מהותה של תודעה ועולם: הלב-תודעה יוצרים את חוויית העולם, שיוצרת, באופן הדדי וסינכרוני את חוויית הלב-תודעה (אני משתמש כאן בסינכרוניות כעזר לימוד, שאת תוקפו נערער בהזדמנות אחרת) .
תרגול של שאילת שאלות לגבי מושא הפחד עושה שימוש בקורולציה הזו על מנת לפתוח אף יותר את התפישה עליה מתבסס הפחד, וכך מערער אותו ומפתח את התובנה. אם אנחנו פותחים ומערערים את האמונה הנאיבית שלנו באמיתיותם של הדימויים הללו, הפחד שמזין אותם ונשען עליהם מתחיל להתמוטט.
כדי שתהליך השאילה יהיה פורה יש לפתח סביבת קשב רוויית כוונה אוהבת, ובתוכה להיות רגישים ופתוחים למגוון הרגשות שעשויים לעלות. בייחוד – שווה לבוא במגע עם כל תחושה של חופש, כוח, הקלה או היפתחות. הן עשויות לעלות באופנים יחסית בלתי צפויים, שיכולים להיות חזקים ומפתיעים, או דווקא עדינים מאוד. ההיספגות והמגע עם תחושת הכוח מעניקה לשחרור דרך השאיפה נוכחות בחוויה הגופנית המיידית, ומאפשר לו להפוך לאמת חווייתית עבורנו. אחת התנועות הרגשיות ששווה לפתח מידה של פתיחות ביחס לפרשנות שלה היא כעס; לעתים – תחושה של כעס כוללת בתוכה גם את תחושת הכוח והאוטונומיה שלנו, ולכן שווה להפוך את עצמנו לסקרנים במיוחד כלפי התעוררות שלה, ומוכנים לברור ולעשות את דרכנו בעדינות בין פנים שונים, בלתי מיטיבים ומיטיבים של הכעס.
כאשר סביבת הקשב מבוססת מספיק, אפשר להתחיל לשאול שאלות פותחות לגבי מושא הפחד, ולגבי האופן בו אנחנו מדמיינים את עצמנו ביחס אליו. אני לא חושב שאפשר לכתוב מתכון ברור למהלך השאילה, ואין מנוס מאלתור ויצירתיות, אבל אפשר להציע נקודות התחלה וכמה אפשרויות להמשך. ואני ממליץ גם לשמור על השאילה עקבית, נמרצת וחודרת. שוב, סביבת הקשב והערנות לאקלים הרגשי היא חשובה, על מנת שהשאילה לא 'תתלבש על' התנועה של דחייה. אבל ככל שהיא חופשיה ממנה, שווה להפוך אותה לנמרצת וחודרת. תחושת החופש, כאמור, היא האינדיקציה שהשאילה הולכת לכיוון הנכון.
אפשר להתחיל עם השאלה: 'ממה בדיוק אני מפחד?'. וזה מאוד חשוב; משום שהתחושה הכללית של פחד היא מרתיעה ומבלבלת בעצמה, אבל כשיש מושג לגבי הדבר בו מדובר הבלבול שוכך ואפשר להתחיל להפעיל אינטליגנציה.
לעתים התחושה הכללית והעמומה של פחד מטילה צללים גדולים מדברים קטנים. הבוקר התעכבתי לפני מדיטציית הבוקר, ושמתי לב לתחושה של פחד שהחלה ללוות את המהלך הנפשי. שאלתי את עצמי: 'ממה אתה מפחד?'; אחת התשובות היו: 'בגלל שהתודעה קצת חסרת מנוחה, המפגש בצהריים כנראה לא ילך טוב'. ואז שאלתי: 'האם זה קשר נכון?'. היה ברור, באותו רגע, שאין קשר הכרחי בין הדברים הללו. שהתודעה לקחה אירוע קטן, ומתחה ממנו צל גדול; שהגזמתי בהערכת ההשפעה של אי הנחת הקטנה שחשתי, ותליתי אירוע גדול, שהתנהלותו תלויה באינסוף גורמים, בתנאי יחיד וקטן. וגם היה ברור שלעצם התחזית הזו היה אפקט, משום שבצל הפחד, התודעה החלה לזהות עוד ועוד סימנים לחוסר מנוחה ופיזור, ולשייך אותם למפגש של הצהריים באופן שמחזק את טענתה ש'המפגש לא ילך טוב'.
אבל לא כל הפחדים, ואפילו לא כל הפחד הזה, נשען על משהו שקל להפריך. משום שלאחר השאילה הראשונה, הפחד התמיד, אבל הרגיש שהוא מכוון כלפי משהו אמיתי יותר. אז שאלתי שוב: 'ממה אני מפחד?'. והתשובה עלתה: מפחד ממצב תודעה תזזיתי, ומההשפעות שלו על אחרים ועלי. וגם שם נדרשה עבודת מיון: 'באיזו מידה הפחד הזה מוצדק?'. במובן אחד הוא היה מוגזם: דמיינתי את ההשפעה של מצב התודעה שלי על אחרים באופן לא מידתי. במובן אחר הוא היה מוצדק יותר: דמיינתי את אי הנעימות של מצב התודעה הזה עלי. ואז, השאלה: 'איך להתמודד עם פחד מכך שאחווה מצב תודעה שלילי בעתיד?'. והתשובה שעלתה: 'להתמודד באופן מיטיב עם מצב התודעה בהווה'. ברור, משום שזה של ההווה יתנה את זה של העתיד, לפחות במידה המוגבלת שבה אני יכול לחזות את רשת ההשפעות. התמודדות עם מצב תודעה של חוסר מנוחה בהווה, בניגוד להתמודדות עם מצב התודעה הזה בעתיד, זה דבר מאוד בר ביצוע; וזה, ממילא, הדבר היחיד שאני יכול לעשות כלפי זה של העתיד.
שאלה אחרת שעשויה להישאל היא: 'במה אני מאמין שאני תלוי לצורך השמחה שלי?'. כאן, למשל, האמנתי שלצורך השמחה שלי אני תלוי במשוב חיובי של אנשים על המפגש. במקרה אחר, בכך שאדם אחר אתו אני במערכת יחסים יתנהג כך לא אחרת, וכן הלאה. אחרי שעולה תשובה, שווה לשאול: 'האמנם זה כך?' או 'עד כמה זה נכון?'. במצב של פחד (כמו בכל מצב של סלידה) יחד עם ההיצרות של התודעה, ישנה נטייה להפקיד את השמחה במקומות צרים ושבריריים למדי. שאילה אינטליגנטית לגבי מקור השמחה מאפשרת לראות את אי ההיגיון שבזה. כמובן שכאן, ככל שישנם משענים עמוקים ורחבים של שמחה, שעשויים לנבוע מאיכויות כמו נדיבות, מטא, סמאדהי; מטיפוח של יחסים מיטיבים ועוד, כך ההיפתחות תהיה טבעית ופשוטה יותר. אבל היפתחות דרך השאילה עשויה גם לחשוף רבדים עמוקים ורחבים יותר שעליהם ניתן להישען, שהפחד טשטש או ביטל כ'לא מהימנים' בגלל המיקוד המתועתע בגורם הפחד. אז – עד כמה זה נכון שהשמחה שלי תלויה בהתנהגות של אדם זה או אחר, או בתוצאה כזו או אחרת? מתך שאילה כזו עשויה להיוולד בהירות לגבי אי האמינות שבהסתמכות כזו, ולהפוך משאבים משמעותיים יותר לנגישים.
שאלה דומה תהיה: 'מה אני מאמין שזה אומר עלי?'. ואז: 'האמנם זה מה שזה אומר?'. ואם התשובה היא כן, אז: 'אוקיי, אז מה? האם זה כ"כ רע באמת?'. לעתים אנחנו מאמצים נקודות מבט של אחרים עלינו, בין אם הן מבוטאות ישירות ובין אם אנחנו מניחים אותן, כאמת שמעידה שמשהו אצלנו אכן שגוי או לא נכון; אנחנו שוכחים שכל מה שאדם אומר צבוע, תמיד, בהשקפותיו שלו באותו רגע, ושהאופן בו אנחנו מתגלמים בתוך היחסים אתו הוא מורכב וספציפי. הלב ירגיש בטוח ובנוח להתבטא באופן מסוים בנוכחות אדם אחד, ובאופן אחר בנוכחות אדם אחר; אופן הנוכחות של האחר ישפיע על האופן בו אני אופיע ואתבטא מולו. ישנם אנשים שאיתם אני מרגיש בטוח להתבטא בעיקר דרך המורכבויות והקשיים, וכאלו לידם אני מרגיש יותר בנוח לבטא כוחות. אלו מן הסוג הראשון יחשבו עלי, באופן טבעי, באופן אחר מאלו מן הסוג השני. וכל מה שאלו משני הסוגים יאמרו עלי יהיה צבוע בסדרי העדיפויות ובאינטואיציות היסודיות שלהם על העולם. בראשיתו של ריטריט של חודשיים שהוקדש לעבודה עם רגשות, אמרתי למורה שלי: 'אני לא כ"כ טוב בעבודה עם רגשות'. הוא 'הריח' את השקפת העצמי המקובעת שם, ושאל שאלה פשוטה: 'בעיני מי?'. השאלה הזו: 'בעיני מי' התייחסה הן לרשויות חיצוניות והן לרשויות פנימיות. במקרה הזה, זה היה קול שהדהד ממערכת יחסים בין אישית מסוימת ונטמע אל הפנים עם נימה של חוסר ביטחון. ברגע שהשאלה נשאלה, המיומנות של עבודה עם רגשות שהייתה כבר מבוססת במידה לא מבוטלת הפכה לנגישה, והעבודה התחילה ממקום נינוח הרבה יותר, שגם אפשר יותר סקרנות ולמידה.
לעתים אנשים מבטאים דעות עלינו שיש להן משמעויות שליליות מבחינתם, אבל הן לא בהכרח כ"כ שליליות בפני עצמן. ולכן השאלה: 'אם כן, האם זה כ"כ רע?'. בחיי הקומונה שחייתי בעברי, שצורך בלבדיות העיד על סוג של פגם; מתוך האופן בו אנשים קרובים אלי התייחסו אליה גם אני חשתי, אינטואיטיבית, שמשהו אצלי לא בסדר. היום, כשאני בין אנשי דהרמה, הלבדיות לא נחשבת בעייתית כלל.
שאלה נוספת: 'מהי האחריות שלי בסיטואציה?'. מתוך פחד, אנחנו מנסים לשלוט בתוצאות. להשפיע ולתמרן את האופן בו אנשים אחרים יהיו, ירגישו או יבחרו. אנחנו לוקחים אחריות יתר, בצורה שמתישה אותנו ואחרים. אני זוכר את עצמי משתף את רוב בהתלבטות לגבי מערכת יחסים, בה הרגשתי שאני אחראי גם על האופן אדם אחר מרגיש וחווה. והוא שאל את השאלה הזו בדיוק: 'מהי האחריות שלך במערכת היחסים הזו?'. ודאי, האופן בו האדם האחר חווה את מערכת היחסים היא חשובה לי; אבל כדי להיטיב עם אחר במערכת יחסים, האחריות הראשונה שלי היא למצוא את רווחה בתוכה ומתוכה. כפי שהבודהא הדגיש פעמים רבות, היחס שלך לאחר נובע ראשית כל מן הלב שלך, וזה המרחב הראשון שלו עליך לדאוג.
סוג נוסף של שאילה ישאל דווקא: 'מה אני צריך לכבד כאן?'. לפעמים הפחד מסתיר רגשות נוספים, שדורשים הקשבה ותשומת לב, ואולי גם ביטוי ותקשורת. לעתים הפחד הוא בדיוק פחד מפני הרגשות הללו, ומהתוצאה של תקשורת ופתיחה שלהם. ושאילה מן הסוג הזה: 'אילו רגשות שלי עלי לכבד' היא כבר מענה לפחד מפני הרגשות האלו, הדוחק אותם באופן מכאיב לשולי מרחב הקשב. בפעמים אחרות השאלה הזו תגלה רגשות נוספים שאינם מהותיים יותר, אבל הם כן חלק פחות ברור מהקונסטלציה, כמו למשל פגיעות; ואז אפשר להחזיק אותה בעדינות שהיא מבקשת.
שאלה בנוסח 'מה באמת חשוב לי כאן?' או: 'למה אני כמהה?' יכולה לכבד את הישות שלנו ואת הצרכים שלה וגם ליצור קשר עם משהו בנו שמרגיש מבוסס ועמוק יותר, והמלכודת של הפחד יכולה להתפרק על ידי הביטחון שנוצר מחיבור עם משהו מהותי יותר, שעדיין ממשיך את התנועה והפעולה כלפי אזור הפחד.
מהלכים כאלו של שאילה מביאים את האינטליגנציה לידי ביטוי בתוך העולם הפנימי ויוצרים ביטחון עצמי ואמון. הם מפחיתים את הסמכות הלא-מעורערת של הפחד, על ידי חשיפת המנגנון הפנימי של היזון הדדי בין תחושה לדימוי של מושא ועצמי.
אולי אנחנו מפחדים מדברים קטנים וחסרי חשיבות משום שאנחנו לא פונים לפחדים משמעותיים יותר. אפשר לשאול: 'האם יש משהו שכן ראוי לפחד ממנו?'. או: 'לנוכח הידיעה על סופיות החיים, ממה עלי לחשוש?'. שאלות כאלו ייטו לשמוט את הקרקע מתחת לפחדים חסרי חשיבות. והן גם עשויות לחשוף פחדים אמיתיים יותר, עמוקים ורבי משמעות יותר. זו תהיה טענה סבירה מאוד לומר – שהלימוד המשמעותי ביותר של הדהרמה נועד להתמודד עם פחדים קיומיים אלו בדיוק ("מהו החיפוש האצילי?… מי שטבעו למות, לאחר שהבין את החסרון במה שטבעו למות, מחפש אחר האלמותי"[1]). אנחנו צריכים לגשת אל האזורים העמוקים של הדהרמה, שמאפשרים שינוי יסודי בחוויה של 'מהו הקיום הזה', כך שלפחד אין על מה לעמוד.
לעתים כשהולכים מעבר לרובד של 'לפחד ממשהו' כזה או אחר, אנחנו מוצאים שהפחד העמוק יותר הוא מפני מצב תודעה. אינני חושש מכך שיאמרו או יחשבו עלי כך או כך; אינני מפחד שההיא תצליח יותר ממני, או שההוא יעזוב אותי; מה שאני חושש ממנו זה 'איך אני ארגיש' כאשר כך או כך יקרה. בגישה הזו יש משהו הרבה יותר יציב, משום שעם מצב התודעה שלך אתה יכול לעבוד באופן מועיל יותר מאשר הניסיון לתמרן אנשים שיחשבו עליך דברים טובים, או לנסות לא לחלות לעולם. זה פחד שנובע ממידה מסוימת של תובנה, שמניחה את המשקל המשמעותי על מצב התודעה בתנאים פנימיים. אז אפשר לשאול: 'איך עלי לנהוג עכשיו, אם זהו הדבר אשר יש לפחד ממנו?'. אחת התשובות שעשויות לעלות היא – לטפח מצבי תודעה מיטיבים כאן ועכשיו. אפשרות נוספת היא – לטפח מצבי תודעה מיטיבים ביחסים משמעותיים וארוכי טווח, שישמשו משאב עבורי ואוכל לבטוח בהם גם במצבים קשים. במובן הזה, זהו פחד מיטיב, שמתבטא כזהירות.
זו אחת משתי התשובות שהדהרמה מציעה לפחדים עמוקים יותר. תשובה אחרת קשורה בראייה של הבלתי מפוברק ובהתעוררות אל הריקות של כל הדברים.
ככל שהתודעה אחוזה פחות בהשתוקקות וסלידה, פחות מיטלטלת, היא יוצרת פחות תחושת מציאותיות (מעניין שאג'אן טאניסארו התחיל לתרגם 'פפנצ'ה' כ'אובייקטיפיקציה'). אחד הדברים שמתחילים לדעוך במידה בה פוחתת הפעילות הקדחתנית הזו היא תחושת הנפרדות והניגוד של עצמי ועולם. ככל שהתודעה יוצרת פחות, בונה פחות, כך שנפרדות דועכת, ותחושה מיסטית של אחדות מחלחלת אל החוויה. התחושה הזו, מטבעה, שומטת בהדרגה את הקרקע מתחת לנטייה לפחד; שכן תחושת איום נסמכת על תחושת נפרדות. אם ישנו מגע עם המקום בו התודעה לא מייצרת פעילות כלל, אנחנו יודעים ומוצאים מחסה במשהו שנמצא מעבר לתחושת הקיום בכללותו, ומרגיש אמיתי יותר. המגע הזה שם את הפחד הקיומי 'בעירבון מוגבל'; אנחנו יודעים שהפחד, גם אם הוא שם, אינו מוצדק מיסודו.
אופן נוסף שבו פחד קיומי יכול לזכות למענה אולטימטיבי היא התובנה בדבר הריקות-מקיום-עצמי של כל הדברים. כפי שאומרת דרשת מהיאנה בשם Uttaratantra: 'כיוון שמתברר כי הברואים החשים אינם אלא שלוות הדהרמטה [כלומר הטבע האמיתי והריק של כל התופעות], מטבעם הם טהורים לחלוטין, ומבראשית משוחררים מפורענות וסבל'[2]. מה שחורג מן היכולת להגדירו כ'קיים' או כ'לא קיים' (וכך מתארים את הארהנטים את קיומם שלהם, כחורג מהגדרות כאלו) הוא, מטבעו, אינו מאיים או מאוים. אנחנו חוששים ממה שנראה כאמתי. ממה שאינו אמיתי, איננו חוששים. ומשום כך, השיכוך הסופי של הפחד מגיע מתוך המסקנה הסופית: 'הכול איננו אמיתי כפי שהוא נראה'.
הדרך הארוכה והעמוקה לראייה של הריקות עוברת דרך הדעיכה של פעילות התודעה, עד כדי ראיית הבלתי מפוברק, ואז טיפוח תובנה שמאחה את האיכות של 'לא קיים ולא-בלתי קיים' שמתגלה באופן מובהק בבלתי מפוברק – אל כל הדברים של היקום. אבל אנחנו לא צריכים לחכות לנקודה היסודית ביותר הזו כדי ליהנות מהחופש שראיית הריקות מאפשרת; בכל מידה בה הריקות של הדברים נגלית, כך חופש מתאפשר. בכל מידה בה אנחנו רואים שמה שנדמה כאמתי הוא אינו אמיתי, אנחנו חופשיים מפחד.
כך שהעבודה עם הפחד יכולה ללמד אותנו שיעור חשוב מאוד, שיפתח תובנה אל הריקות של הדברים, שבתורה תמוסס עוד פחדים קיומיים יותר. דרך השאילה, אנחנו יכולים לראות את האופן בו הפחד בורא את העולם עבורנו, וכיצד אנחנו מאמינים באופן נאיבי בעולם שנגלה דרך העיניים של הפחד. ואנחנו יכולים לחוש את ההיסדקות של הפחד דרך פתיחת הדימוי של המושא באמצעות השאילה, ואת החופש והרווחה שנפתחים משם. הלב לומד מתוך התנסותו שלו, שהאמונה במציאותם השרירה של דברים נשענת על גורמים לא-אמינים בתודעה, והיא מולידה סבל. והוא לומד – מתוך ראיית אי האמתיות של מה שהיה נדמה כאמתי מגיע אושר ואי פחד. ואולי מתחילה להתגבש תחושה אינטואיטיבית לגבי חוויית המציאות: אם המציאות שנגלית דרך הפחד היא כ"כ בנויה ושקרית, אולי התובנה הזו לא מוגבלת לחוויות מציאות שאני חווה כמפחידות באופן ברור? אולי העולם כולו, כפי שהוא נגלה לי, אינו אמיתי כפי שהוא נראה? ויתר על כן, אולי ראיית אי האמתיות שלו תוליד חופש, כפי שראיית אי האמתיות של מושאי הפחד הולידה חופש?
[1] מתוך הדרשה על החיפוש האצילי, בתרגום קרן ארבל
[2] הציטוט מתוך התרגום העברי ל'ראייה שמשחררת' בתרגום קרן שפי (טרם פורסם)
כתיבה מעולה. תודה רבה יהל!