זהו חציה הראשון של שיחה שרוב נתן ביום החמישי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.
לפני שני ערבים דיברתי, כחלק מהשיחה, על הביקורת הפנימית. ואני מודע, ואולי אתם גם, שזה שהקדשתי לה רבע שיחה לא אומר שהיא תיעלם. זה, לעתים קרובות, מבנה שנמצא שם הרבה הרבה זמן. אולי עשורים. וריטריט כזה יכול להציף אותה, ושיחות כלשהן יכולות לעשות את זה, ואנחנו יכולים למצוא את הביקורת הפנימית מאוד שם, חיה ובועטת, ועושה את מלאכתה. ואני יודע שלחלקכם השיחה אתמול עשתה את זה, ואני יודע שלחלק רק התרגול הזה עשה את זה. אולי חלק ממה שאומר הערב יפגוש את המקום זה או יביא אותו. האם זה יכול להיות בסדר? הזה הוא, עושה את מלאכתו נאמנה, וזה רק חלק ממה שקורה. זה בסדר שזה שם, ואולי חלק אחר של היישות מקשיב, ואולי שומע איזו אמת במה שנאמר, וזה בסדר שהביקורת הפנימית שם. חלק מקשיב ומאכסן חלקים לאח”כ. חלק ממה שאני אומר הערב לא נמצא במרחב החוויה של אף אחד מהמאזינים, וזה בסדר. אני נותן את זה בין השאר כי אני רוצה שאנשים שמעוניינים ידעו מה אפשרי. וגם כי יש קו של תובנה אחת, מהמצבים הברורים והיומיומיים ביותר, וכל הדרך לשחרור מוחלט, ואני רוצה למשוך את החוט הזה.
אז, מה שאני אדבר עליו הערב זה היחסים של ריכוז ותובנה. עכשיו, בד”כ, מה שאנחנו אולי שומעים על היחסים האלו, או הדבר הנפוץ שאנחנו שומעים זה שריכוז, סמאדהי, הרגעת התודעה הוא הכנה לתובנה. אז אתה מבלה זמן קצר או ארוך בהרגעת התודעה, ואתה לוקח את התודעה הזו, שהוא יותר בהיר ומרוכז, ומתחיל ליישם אותו למדיטציית תובנה. כלומר, מיישם אותו כך שהוא שם לב לכל מה שקורה בחייך, וחוויות שונות, ולהבין אותן. והריכוז והבהירות מאפשרות את התובנה. וזה לחלוטין נכון, וזה בסדר ואין עם זה בעיה. אבל יש, בעצם, הרבה יותר בריכוז מאושר רק זה. לא רק שהוא הכנה, אלא אפשר למצוא שתודעה רגועה, עם מידה של סמאדהי, הוא הקרקע הטובה ביותר לזעי התובנה להזרע. כמה מכם הייתם בריטריט. ויש תובנה לגבי קושי אישי, דפוס אישיות, או משהו פחות אישי, כמו ארעיות. וזה נראה כ”כ ברור: ‘הבנתי’! ואז הריטריט נגמר, והולכים הביתה, ומה קורה לתובנה? אנחנו מאבדים את הגישה אליה, והיא מאבדת את הכוח לשנות את חיינו, איכשהו. אחד דברים הנפלאים והחזקים בתרגול סמאדהי הוא שהוא מזין את הקרקע, כך שזרע התובנה יוכל לנבוט בישות באופן עמוק יותר, כך שתובנות יכולות ממש לשנות את הלב והחיים של מישהו. והתובנות האלו נשארות באופן שהוא נגיש עבורנו. בחלק מהיתרונות של הסמאדהי כבר נגעתי, אבל אני רוצה לחזור קצת.
ביטחון. דיברתי על זה מתישהו. לאט לאט, עם הסמאדהי, מתפתחת עבורנו תחושה של ביטחון בעצמנו, ביכולת שלנו להיות שמחים ולהרגיש היטב, ובטחון בתרגול שמגיע לאט. וזה חלק חשוב בתובנה. אני יודע שאני יכול להיות שמח, לא משנה מה. זה נותן לנו מינוף שמאפשר לנו להרפות ממה שזה לא מועיל להחזיק בו. זו נקובת משען ממנה אפשר לשחרר הרבה היאחזויות. באמת באמת חשוב. אמונה מגיעה, ואמרתי את זה אתמול. אמון בלימוד, בדרך, שהם אכן מוליכים לאן שהם אמורים להוליך. יש עסיסיות שמופיעה בתרגול, תחושה של רווחה. זה מאוד מזין למסע הזה, לדרך. לאורך זמן, עם תרגול סמאדהי, התודעה מאבדת את ההיקסמות שלה מפפנצ’ה, ההתמכרות ל-לסבך כל דבר ולבנות קושי ענק וסיבוכים סביב דברים. התועדה פחות ופחות מעוניינת בתהליך הזה. יותר שביעות רצון מגיעה, לאט לאט. וכל זה הם גם פנים של תובנה, בהיותה הדבר שמשחרר. ונגעתי בזה, אנחנו יותר חופשיים לחקור וויתור, עם כל ההשלכות שיש לזה על שינויי אקלים.
באה הבנה יותר ברורה לגבי הלימוד על אנטה, שנראה מאוד לא ברור לפעמים, זה נעשה ברור על ידי הסמאדהי, כי אנחנו מתחילים לחוות זמנים בהם העצמי הוא הרבה פחות ‘קיים’, הרב פחות בנוי וחזק, וזה משהו שאחזור אליו. התודעה נעשית יותר גמישה, ואנחנו יכולים להשתמש בו בהרבה דרכים יצירתיות, במיוחד במדיטציה. מדיטציית תובנה זו בעצם לא טכניקה אחת, אלא טווח שלם של גישות, והתודעה נעשית מסוגלת לגשת באופנים שונים ולתמרן, ושישתמשו בה באופנים שונים. וגם, לאט לאט, עם ההעמקה של הסמאדהי, משהו ביישות יותר פתוח כדי לשמוע על ‘הפסקות’, או ‘הפסקות של העולם’, או ‘ללכת מעבר לעולם’. זה יכול להשמע מוזר ומרוחק מאוד. אבל כשהסמאדהי שם אתה יותר כשיר לשמוע על זה. מה שאני רוצה לחקור הערב, בעיקר, זה מה שנגענו בו הבוקר. טבע התפיסה. יש משהו לגבי תפיסה וסמאדהי שהוא ממש מפתח, ומתוך זה אפשר להבין את האופן בו התודעה בונה בעיות. אנחנו בונים בעיות, ויתר על כן, יותר לעומק, אנחנו בונים הכל. כשהבודהא התעורר, הוא הפיק מין שיר קצר, שאומר משהו כמו: ‘בונה הבית, אני רואה אותך, קורת הגג שלך נופצה, והלבנים פוזרו’, או משהו כזה. הוא ראה דרך, באופן מלא, תהליך הבנייה הזה, וכך הוא תיאר את ההתעוררות הזו. כשאנחנו מבינים את זה, אפשר להניח את זה. אז יש קו אחד של תובנה, כמו שאמרתי, שהולך מהמצבים היומיומיים ביותר ועד להתעוררות. קו אחד. אז, אנחנו ביומנו, ומוצאים את עצמנו במצב רוח רע, או שאנחנו כאן, או בכל מקום אחר, ויש כאב גופני, עולה מכל סיבה שהיא. או שאנחנו תופסים משהו אחר, מוכר או לא, כ’הוא ממש טיפש’, או ‘הוא אדם נורא’. תופסים אותם איכשהו. שאלת דהרמה: ‘איך אני מרכיב (בונה) את התפיסה הזו?’. זו אחת משאלות הדהרמה העמוקות ביותר. איך אני בונה את הסבל הזה, ואת התפיסה הזו. אז יש לי כאב בגוף, ויש כמה שאלות דהרמה מאוד חשובות. הראשונה, בסיסית יותר: ‘האם אני מודע לזה?’ אני במצב רוח רע. האם אני יודע את זה, או שאני משעבד את עצמי ואחרים אליו. האם אני ער לזה, ופתוח לזה? שאלה שניה: איך אני מרכיב, או – איך התודעה מרכיבה, בונה ומתחזקת את זה? השאלה הזו, כשעוקבים אחריה, מובילה להתעוררות מלאה. זו השאלה עליה יש לענות. אז כשאנחנו פונים לסמאדהי, מתחילים לראות את זה. בתהליך של הסמאדהי מה שהתודעה עושה זה לא לבנות, או לבנות פחות בעיה. היא בונה פחות, באופן כללי. ויש בזה משהו אותנטי. כשאנחנו בונים משהו יש בזה משהו לא אותנטי. אנחנו בונים השקפה, תפיסה של אחר, תפיסה של עצמי, או תפיסה של מצב. זה לא אותנטי, ויש משהו מאוד אותנטי בלא-לבנות, לא להיות מעורב בזה. אז סמאת’ה, אפשר לומר, זה המעשה של לא-לבנות, או אי-המעשה של בנייה. אנחנו ביחסים עם שותף, חבר, צאצא, לא משנה. ואנחנו מפשלים במשהו. ולעתים כ”כ קרובות אתה נכנס לכזו תסבוכת עם האדם השני ועם עצמך, ואחרי זמן מה אתה חושב: ‘האם זה היה נחוץ, מה שקרה בינינו? האופן שבו ‘האצבעות שלי התעוותו’ שם? ‘האם זה בכלל היה אמיתי?’ האם יש לכם לפעמים את החוויה הזו? לפני כמה שנים מישהי בריטריט עבודה תיארה קושי, ואני לא זוכר מה זה היה, אבל היא חוותה הרבה קושי ועצבנות סביב זה. והיו גם פרקי זמן של רוגע. ואני הצעתי לה, פעם אחת, כשיש רוגע יחסי, למה לא לזרוק פנימה מחשבות על הקושי. להביא ולזרוק אגנים לבריכה הזו, ותראי מה קורה, ואולי תהיה בהירות, מתוך הרוגע, שתבוא כלפי הקושי. אבל מה שקרה הוא שהיא באה חזרה בראיון הבא ואמרה: ‘כשזרקתי את זה פנימה, לא קרה כלום!’. כלום לא קרה, זורקים את האבן, ואין אדוות, ובטח לא צונאמי. מה קורה כאן? האם יש משהו שלא נוכח במצב של סמאת’ה שהוא למעשה נחוץ כדי לבנות בעיה ועצבנות. אם אנחנו לא מרגישים את זה וחווים את זה בעצמנו זה יישאר תיאוריה, ואנחנו צריכים לחוות בעצמנו כדי לראות שיש בזה משהו. אנשים דיווחו בקבוצות שהם מתחילים לקבל תחושה שסמאת’ה זה לא הכחשה של הרגשות, היא המלטות ממשהו. אלא שהקושי הרגשי הזה, אני פשוט לא מזין אותו איכשהו עם תשומת הלב שלי, כשיש סמאת’ה. זו הבנה שונה של מה שקורה, ולוקח זמן עד שזה מגלה את עצמו. אז ככל שהסמאדהי מעמיק, התחושה של העצמי נעשית קלושה יותר. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו: זה מי שאני, וכך אני, וזה הסיפור שלי וכל זה. ככל שיש יותר סמאדהי, כל המבנה הזה נעשה פחות מוצק, כאילו הבית נעשה קטן יותר איכשהו. אנחנו לא כ”כ בונים את העצמי, את הגדרות העצמי, הסיפור והבעיה של העצמי לא נבנות כ”כ. זה משהו שקורה עם ההעמקה של הסמאדהי. וגם, העולם לא נבנה כ”כ. ישנה דהייה של מה שאנחנו יכולים לקרוא לו ‘עולם’, עולם פירושו עולם החוויה. כל מה שאנחנו רואים, עולם חיצוני ופנימי נעשה שקט יותר. העצמי והעולם מתחילים לדהות קצת. וזה פקטור יסודי של סמאדהי, למעשה, זו דרך אחת לתאר מה הוא סמאדהי. יש הרבה תובנה בזה, בכל מידה שבה זה קורה. קצת, הרבה, המון. מי אני, כשאני לא כרוך בסיפור? מי אני כשאני לא חושב? מי אני כש-אפילו הגוף התפוגג? כמובן שאני נוטה להזדהות עם גוף, מחשבות, תוכן מנטלי, ואז מי אני, כשכל זה שוכך? ואז זה חוזר, ואז שוקט שוב. מי האני האמיתי? השקט יותר או הרועש יותר? וגם, ואנשים נגעו בזה, כשאנחנו חותכים את הסיפור שלנו שמגדיר אותנו יכול להיות שם פחד. אנחנו מפוררים חלק ממה שמחזיק את תחושת הזהות והמציאות שלנו במקומה, ויכול להיות שם פחד. ואמרתי מתישהו, זה טעם נרכש. לומדים להרגיש בטוח בדהייה הזו, וזה הדרגתי. ואפשר ללכת בזה בקצב שאתם רוצים, ולהרגע לזה. אבל הפחד די נפוץ בתהליך הזה. אנחנו צריכים להבין את זה. סמאדהי מכיל הרבה יותר מאשר התחושה הנעימה והנינוחות שם. זה נפלא, ואני ממש מעודד את זה, אבל אנחנו צריכים להבין שם משהו שנוגע לתובנה. ואנחנו צריכים להבין את הקשר הזה. לפעמים העצמי גדול ורועש, כמו טרול רוגש; ולפעמים העצמי מאוד מזוקק ושקט, או נורמלי, ולפעמים בקושי שם, וכך גם העולם. אנחנו צריכים להבין את זה, ולהבין את תהליך הבנייה. ההתהוות המותנית. וזה כרוך בהבנה שלנו של סמאת’ה.
כשהבודהא דיבר את הג’אנה הוא השתמש במשפט שנשמע מוזר בהתחלה: ‘הישגים של התפיסה’. ובהתחלה זה נשמע מוזר, למה הוא לא קורה לזה: ‘יכולות של התודעה’, או ‘מצבים מעולים שאתה יכול להיכנס אליהם’, או משהו? היא מאוד מדויק. אלו הישגים של התפיסה. וזה משהו שאני רוצה לחקור בשיחה.
אז אני אחזור קצת למה שאמרתי אתמוך על הג’אנות. הג’אנה הראשונה, אפילו התחושה הנוחה הזו, כשאתה מפזר אותה בכל הגוף… תחושת הגוף וחוויית הגוך הרגילה שלנו שהיא: הנה יש לי בהונות מוגדרים בבירור, והכל מוגדר בחדות יחסית,… הכל נעשה יותר פלואידי, פחות מוגדר. והגוף, החוויה של הגוף הופכת להיות החוויה הנעימה הזו. התפיסה של הגוף שלי נעשית תחושה נעימה. ועם העמקת הג’אנות – תפיסת הגוף היא של שמחה, הגוף נעשה שמחה, ואז הגוף נעשה שלווה, ואז הגוף נעשה דממה. אלו תפיסות יותר ויותר מעודנות של הגוף, וצריך לעשות די הרבה מזה כדי לראות שזה מה שקורה. זו לא דרך ראייה ברורה בהתחלה. זו אחת מההבלחות של הגאונות של הבודהא, לפעמים הוא מאפשר תובנה שונה באופן רדיקלי.
מאוד בקצרה, הג’אנה הרביעית היא לא סוף הסיפור, יש, למעשה, עוד ארבע. אתאר מאוד בקצרה. הג’אנה הרביעית, יש רק דממה, והגוף התפוגג בדממה הזו. תחושה מאוד מאוד מעודנת של גוף. וזה יכול להיעשות יותתר מעודן, עד שכל מה שנותר הוא חלל, ואין תחושה של סולידיות בשום מקום, כאן או שם. אפילו בעיניים פקוחות, לא תופסים סולידיות או צורה בשום מקום. זה נקרא ‘העולם של חלל אינסופי’. וזה ממה כל מה שיש, ואתה ספוג ומתפוגג לתוך החלל הזה. תחושה עצומה של חופש שם, ותחושה מאוד מיסטית של אחדות. זה מעמיק, שוב, ואתה עובר מעבר לחלל, וכל מה שיש זה תודעה מפולשת לכל דבר. חלק מזה נמצא ממש בקצה של מה שאנחנו יכולים לדמיין בלי הרבה נסיון מדיטטיבי. אין דבר מלבד תודעה. רק יודעת, יודעת. חוויה יפה ומיסטית להדהים. ואפילו זה מעמיק, והתודעה דוהה, ויש רק תחושה של ‘שום דבר’; זה העולם של ‘שום דבר’, ואתה רק לגמרי מלא ומפוגג לכלום. יש רק כלום. וזו השביעית, ואפשר ללכת מעבר לזה, ולעבור לעולם של ‘בין תפיסה לאי תפיסה’, וזה ממש בקצה השפה. כשאין כלום, התודעה עדיין תופסת תחושה של ‘כלום’. זה מאוד מעודן ומזוקק. אין אפילו תחושה של ‘תופס’, תנועות של תודעה או פקטורים של תודעה, או משהו כזה. ואז הולכים ממש לקצה התפיסה, והתודעה לא עושה משהו או כלום שם, וזה רק הדבר המעודן ביותר, ואתה מוכה בחוסר יכולתו של התודעה לדעת: ‘האם זו תפיסה, האם זו לא תפיסה?’ מזוקק מאוד. בגא’נה הרביעית יש תושה מיסטית של אחדות. כל הפיזיות של הקיום נחווית כדבר אחד, ורואים את זה בצורה מאוד אמתית. בג’אנה השישית, הכל הוא ‘תודעה אחת’. אז כל זה, כל הדברים, הם פשוט משחק של תודעה אחת, וזו נעשית תפיסה מאוד מוחשית ואמתית. כל אלו, אם מתרגלים אותן, הן מאוד מתמירות, בטווח הארוך.
עכשיו כל הסמאדהי, ג’אנה או לא, מכיל שחרור (release) והקלה (relief). אז כשאנחנו בסמאדהי אנחנו משוחררים ממשהו, ויש הקלה מהשחרור הזה. יש הקלה בוויתור על הסיפור, בוויתור על העצבנות, בוויתור על המכשולים. כשמוותרים לגמרי על המכשולים, וזו גם הג’אנה הראשונה; שהבודהא דיבר עליהן, על הג’אנות, כמצב של שחרור והקלה. אבל גם סמדהי שהוא לא ג’אנה, יש פה ספקטרום של שחרור והקלה. ועם זה, תחושה של חופש. וזה לא משהו שקולטים אותו בהתחלה, אבל נסו, אפילו כאן בריטריט, כשיש מצב רגוע, תראו – האם אין שם מצב מסויים של שחרור שם? יש בזה שחרור ממשהו, והקלה ממשהו. אם אנחנו מדברים על ג’אנות, בכל מצב משהו דוהה מן המודעות. המכשולים דוהים ראשונים, ובשניה – מחשבה, בשלישית – החדווה דוהה, ולפני כן, עוד לפני הג’אנות, הסיפור ועצבנות רגשית מתחילות לדהות. יש רצף עדין של דהייה של דברים. כשאתה מגיע, נאמר, לג’אנה החמישית, של מרחב אינסופי, מה שדוהה הוא החומריות, מוצקות, צורה. וממשיכים, וב’כלום’, למשל, ה’דבריות’ של דברים נעלמת מן החוויה. ואתה לא עוד תופס דברים, אתה כבר לא בעולם של דברים, זה נעלם. שזה נפלא. אבל יש בזה גם תובנה. ושוב, ראו את כל זה כרצף. אני מדבר על זה ברמת הג’אנות, אבל זה פועל ממש ברמה היומיומית. יש תובנה כאן, ויש חופש שקורה לאחר מכן, עם הזמן, מהתובנה הזו. מתחילים לראות, בריטריט כזה או ארוך יותר: מכשולים, והם הולכים ויש רוגע. ושוב מכשולים. הולכים, ויש רוגע. ולומדים, לאורך זמן, שהם לא כ”כ אמינים, כ”כ אמתיים כמו שהם נראים. תחושה שהרג השלילי, הכאב בגוף, אפילו, לא חייב להיות שם. מישהו נכנס ליוצא מרגש שלילי, או מכשול או כאב גופני, ותובנה מתחילה ליפול: שזה לא חייב להיות שם. זה לא נתון. זו לא מציאות בלתי תלויה. אפשר לקבל תחושה לגבי איך התודעה יוצרת את זה, איך התודעה מפברקת קשיים רגשיים, מכשולים, אפילו כאב בגופני. איך התודעה מפברקת מוצקות, ‘דבריות’ וכל זה. כל זה מפוברק. זה נשמע הגיוני?
יש גם, עם סמאת’ה, ואולי שמתם לב לזה כבר, ובטח אחרי שנכנסים לג’אנה, ישנן חוויות עולם שהן מעין מצב שאחרי הג’אנה. אם ניקח את השלווה של הג’אנה השלישית, או פשוט רוגע שאתם בו עכשיו, נכנסים למצב הזה, ויוצאים להליכה או משהו, וזה נראה כאילו השלווה מרווה את הקיום. כאילו המציאות של הקיום היא שלווה. זה רוחץ הכל, הכל מדבר שלווה. נכנסים ויוצאים מזה, שוב ושוב, ובנקודה מסוימת, התחושות שלנו לגבי המציאות מתחילות להיות מוטלות בספק. איך העולם הוא? האם הוא שלווה, או לא? מהי המציאות כאן? מתחילים לקבל תחושה… ובאופן דומה ואולי יותר מעודן, למשל, עם החלל. תופסים תחושה של מוצקות ואז לא תופסים תחושה של מוצקות ושוב ושוב, עד כדי כך שהאמת של המוצקות של דברים ממש מתחילה להיות מעורערת. התפיסה הזו מושמת בסימן שאלה. אנחנו אומרים, בשפת דהרמה, שתפיסה היא ריקה. היא לא דבר אמיתי, זה ריק. אני תופס מוצקות, וכמובן שברמה אחת זה אמיתי, אבל ברמה אחרת זה משהו שהתודעה עושה לחוויה. זה לוקח זמן. זה לוקח הרבה סמאדהי ותרגולים אחרים, ולהכנס ולצאת. וזה קו אחד של תובנה שאני משקף מכיוונים שונים. מהיומיומי ועד לעמוק ביותר, קו אחד. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את המשמעותיות. בהתחלה זה… אוקיי, אני יכול סוג של לראות את זה קצת, אוקיי. יש אנשים שלא רואים שזה ממש עניין חשוב. וזה לוקח זמן להבין שיש לזה משמעות עצומה.
תמלל ותרגם: יהל אביגור
תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!
