זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן ביום הרביעי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.
לגבי גישה
לפעמים אנשים נכנסים למצבים כאלה, אבל הם לא, זה הכל קצת אמורפי. זה די חשוב לדעת 'זה זה, וזה המצב הזה', ולהבחין, במקום: 'אני במצב שמרגיש ממש טוב'. משהו בלדעת כל אחד. הם יכולים להחוות כקפיצות קוואנטיות מאחת לשניה, או יותר כרצף, אבל זה טוב מדעת להבחין: 'אה, זו הג'אנה השניה', 'זו השלישית', וכו'. לפעמים לאנשים יש אפקטים משניים, נימיטה. הנפוץ ביותר זה אור בוהק. התודעה יוצרת אור. וזה רק סימן להעמקה של התרגול. לפעמים זו קצת הסחת דעת, אבל אם אפשר לערבב אותם עם החדווה או השמחה, הם מועילים. אבל הם לא חיוניים, ולפעמים מדגישים אותם יתר על המידה. מה שהוא כן חיוני, זו ההספגה של הגוף, המפולשות של כל הגוף. כל פעם, הבודהא אומר את המילים האלו. זה מהותי. דבר נוסף שהוא מהותי זו היציבות. המילה ג'אנה קשורה למילה 'ג'יאטי', שהיא המילה ליציבות של להבת נר. אז יש משהו מאוד יציב במצב הזה. הפקטורים האלו, הרוויה של הגוף והיציבות הם יותר חשובים מהאינטנסיביות. אסטזה יוצאת מגדר הרגיל לא כ"כ חשובה. וכך גם מידת ההספגות. יש כאלו שאומרים: "זו לא ג'אנה עד שמישהו יכול לערוף את ראשך ולא תשים לב". אולי מידה כזו יכולה להיות שימושית במקרה כזה, אבל זה לא הפקטור המשמעותי. יהיה רצף של הספגות. לפעמים יותר ולפעמים פחות, וכמובן שי כוונה לשם, אבל זה לא כ"כ חשוב. ויש גם הנחה שיותר ספוג ואינטנסיבי כך עדיף, אבל לא תמיד. למישהו עשויה להיות חוויה מאוד אינטנסיבית, אבל אין שם תבונה, ולא קורה הרבה בחיים של אותו אדם. אז אלו לא הפקטורים המרכזיים. זה אפשרי, ואני הייתי אומר, ממש ממש עדיף, למודט לפתח מומחיות בכל אחד מהמצבים האלו. מה שזה אומר זה שהוא יכול לשבת, או לעמוד או ללכת או משהו, ופשוט לומר: 'חסד'. והנה הוא בא. או 'דממה', וזה בא. כוונה קטנה וזה שם, ואפשר לשמר את זה ולהספג בזה. אולי זה נשמע ממש רחוק אבל זה לא, ויש אנשים כאן עכשיו שיכולים לעשות את זה, אחרי שהיו פה זמן ארוך. אפשר להכנס, לצאת ולשמר את זה. אפילו אפשרי ללכת להליכה ארוכה באחד המצבים, והגוף יודע מה לעשות. זה מאוד אפשרי. אז מידה כזו של מומחיות היא ממש עדיפה מבחינת השינוי ארוך הטווח, בהשוואה להבלחות של חוויה, שיכולות להיות מועילות או לא כ"כ מועילות. אם חוויה ג'אנית היא חד פעמית, ו-וואו, ולא עוד, אז זה מסוכן, במונחים של הקשרות. המיינד: '"אני ממש רוצה לחזור לשם".' כשזה נעשה יותר רגיל ויותר נגיש, הבעיה עם הקשרות היא לא כ"כ גדולה בכלל. הבודהא גם הדגיש את המומחיות הזו, ולתת לדברים להבשיל. יש לו את הדימוי של פרה מטופשת, שמלכחת עשב בשדה בהרים, והיא חושבת: "אני תוהה מה הטעם של השדה השני?" ואז היא הולכת במורד הנקיק, ויורדת מתוך סקרנות, ולא יכולה לצאת מהנקיק. לכודה בין השניים. אז תשארו איפה שאתם, ותנו לדברים להבשיל. חלק מהמומחיות הזו שמעורבת בזה, וזה ממש אפשרי בהתמסרות ארוכת טווח, זה שישנה התחושה שאלו תדרים או 'גלי רדיו', שנמצאים באוויר כל הזמן, ואפשר לעבור בין התדרים. חדווה, או שלווה, ונשאר בזה. אז זה כמו לפתוח את המלתחה, ואתה בוחר. אבל התחושה של מה קורה מתחילה להשתנות וזה עובר לתחושה אמתית שהם שם כל הזמן וצריך להתכוונן לזה. וזה הבדל חשוב.
אז שוב, לגבי גישה, ואני מזכיר את השאלה לגבי איך אתם שומעים את זה. אבל למתרגל שעובר דרך כל זה, גישה היא ממש חשובה. זה מאוד נפוץ לאחוז במילה הזו ג'אנה, ולרצות שיתנו לך תג של ג'אנה או משהו. האגו אוהב את זה. אבל יותר חכם לחשוב על זה כהעמקה של חיים שלמים. לאורך החיים אנחנו מעמיקים במסע היפה הזה של העמקה של סמאדהי, ההעמקה של התודעה. מחוייבות ארוכת שנים לזה, כחלק מהתרגול שלנו. ואלו דברים שיכולים לבוא עבורנו אם אנחנו מעוניינים ומכניסים את מה שנדרש. כשאני עובד עם אנשים באחד על אחד אני בכלל לא משתמש במילה ג'אנה. לעתים קרובות זו מילה שאנשים תופסים באופן לא מועיל ועושים מזה יותר מידי. אז אני שואל: 'איך השמחה?' או 'האם אתה יכול להספיג ת הגוף בחדווה?' ומציע את המילה ג'אנה רק כשדברים מיושבים ומורגלים כבר. וגם חשוב להכיר שכל רצף החוויה עדיין יהיה שם, כולל קושי ורמות מאמץ, וזה יהיה חלק מהחוויה, חלק מהתרגול. לפעמים אתה מוצא את עצמך במצב יפה, ואין שם שום מאמץ. ספוג, שם, בלי מאמץ. לעתים קרובות יותר, יש מין ניווט קל. ומה שאני מתכוון בזה זה שיש עבודה עדינה בתוך הג'אנה, קצת יותר זה, פחות זה, ומשחק עם כל הפקטורים באופן מאוד עדין. לפעמים יש גלים, ועושים מה שאפשר כדי לגהץ אותם. לפעמים המכשולים מסביב, כמו כלבי טרייר נובחים מחוץ לדלת, ולא ממש בחזית. ולפעמים – מתקפת מכשולים של ממש. כל זה זה התרגול של סמאדהי, ואפילו של ג'אנה. הכל חלק מזה. יש עבודה מעודנת די הרבה מהזמן, ולפעמים גם לא מעודנת.
האם זה אסקפיזם?
אוקיי, אז לשמוע על זה, ואפילו לפני ששמענו, במונחים של התרגול שאנחנו עושים, כמה אנשים שאלו – 'האם זה אסקפיזם?' האם אני בורח ל'לה לה לנד', ולא מתמודד עם הקשיים הפסיכולוגיים שלי? וזה חשוב, וצריך לגשת לשם עם איזו יושרה וכנות. אנחנו חייבים לראות את מה שאנחנו עושים כאן בהקשר. זו חתיכה מתוך הכוליות של התרגול, שאנחנו מדגישים כאן. האם אני יכול, כמתרגל, לפגוש את הקשיים הרגשיים שלי? האם אני יודע לעשות את זה? להתקרב, להחזיק מה שקשה, פיזית ורגשית? והאם אני יכול לעזוב את זה, וללכת למקום אחר? והאם אני יכול להבין מה אולי מזין את הקושי הזה, באופן שמפוגג אותו. וכל זה זה חלק מהתרגול, ואנחנו מדגישים את זה עכשיו. אם אני יכול לעשות את כל זה, אז השאלה של המנעות או אי המנעות נעשית משנים, כי אני יכול לעשות את זה לפעמים, ואת זה לפעמים. ואם אני בחרתי ללכת לחסד, וזה הדבר הלא נכון, הדברים יראו את עצמם בדרך כלשהי. אבל היכולת לעבור בין השניים נותנת יותר חופש, ואין את הדאגה של לעשות את הבחירה הלא נכונה. אז האם זה אסקפיזם? הבודהא אומר שזו המלטות, בריחה. הג'אנה הראשונה היא בריחה, מפלט מהמכשולים של עצלות, חוסר מנוחה, ספק, השתוקקות וסלידה וכעס. והשניה היא מפלט ממחשבה. השלישית היא מפלט מהגסות של הקודמות וכן הלאה. כן, מפלטים. האם זה מפלט מקשר עם אחרים? ודאי שלא. כשהולכים לתרגול סמאדהי, ברור שיש אהבה בזה. והסמאדהי, במיוחד כשהוא מגיע לחלק של השמחה, יש איכות אמתית של אהבה מעורבבת בזה. ובשלישית יש עדינות ופתיחות קיצונית שם. וזה הופך אותנו ליותר פנויים רגשית לעצמנו, לאחרים, ולחיים. זה ממש פותח את הזמינות שלנו בחיינו. גישה בחיים לתחושה הבלתי תלויה של שמחה ורווחה נותן ביטחון יוצא דופן. אני בטוח שאני יכול להיות שמח. וזה עניין גדול לדעת את זה, שאני יכול להיות שמח, ובדרך שלא צריכה הרבה. אנחנו פחות נזקקים כך, וזה לא הופך אותנו לקרים ומנותקים. כשהסמאדהי מגיע זה מביא אמון, כי החוויות ממש ממש מתאימות למה שהבודהא אמר, ואם אחת, שתיים שלוש וארבע נכון, אולי הכל נכון? הרבה אמון. ריפוי נפלא. אפילו סמאדהי טרום ג'אני מביא ריפוי לגוף, לתודעה, לגוף הרגשי, למערכת העצבים. מאוד מרפא. הרבה אנשים מוצאים שהיכולות האינטואיטיביות שלהם גדלות. זה מפתח את האינטואיציות ואת הרגישות לחיים.
מחר אני אדבר על היחסים בין ריכוז לתובנה אז טיפה על זה היום. לכל זה יש אפקט דרמטי על היחסים שלנו עם תאווה, רצון חושי וסלידה. יש משהו פה, שהוא הרבה יותר טוב, במלים קצת גסות, יותר טוב מרצון חושי. יש מספיק, ואין כ"כ רעב בתודעה. סביב הג'אנה השניה במיוחד יש שינוי כזה, לגבי התחושה של 'מאיפה מגיע אושר', וזה עושה שינוי בחיים. לפעמים, אני לא יודע אם זה נשמע גס או לא, אבל לפעמים אני אם נחשוב רק על הג'אנות הראשונות, כמה זה שווה במונחים של כסף? מיליונים? מיליארדים? כל מה שתוכל לקנות בכסף, לא יתן לא את הסיפוק הזה. יאכטה ענקית שעוגנת בקאריביים, עם מלצרים ואנשים שמנפנפים אליך ומביאים לך קוקטיילים עם מטריות. דמיינו שהיה לכם מטוב פרטי שהיה לוקח אתכם לשם, כשהייתם קצת בלחץ, הייתי מנפנפים לנהג, והוא היה לוקח אתכם למטוס ולשם, עם המים הזכים והשמיים וכל זה. זה לא משתווה לזה. לא משתווה. אני לא יודע כמה כסף צריך כדי שלמישהו יהיה את כל זה. מצטער על הגסות.
אחת התובנות האחרות, בג'אנה השלישית יש מידה עצומה של שלווה, ויש הרגעה של כל התנועה של רצון. לגמרי מסופק, שבע רצון. ולא צריך ורוצים שום דבר, לא יותר ולא פחות. ועם זה תובנה: שלווה באה מוויתור על להחזיק במשאלות, וזה האופי העמוק של שלווה. עם כל הג'אנות, יש הפחתה של העצמי, בכולן, הוא הולך לרקע, ולא כ"כ נבנה. הבודהא אמר: "פתחו סמאדהי. כשהוא מטופח, התודעה מזיזה הרים, ועל כל שכן אשליה עלובה". ולפתור את האשליה פירושו להתעורר. כך שזה משאב ענק בחיינו. לפעמים אנחנו תוהים 'איך זה יגיע לחיי היומיום', אבל עם תרגול אפשרות להביא פיטי, ואפילו שמחה או יותר, כאיכויות, גם אם לא היספגויות מלאות במהלך היום, אבל כאיכויות זמינות, ואפשר לשאוב מהן בתוך מצב קשה. וזה משנה את היחסים עם כל המצב. זה הרבה יותר אפשרי ממה שאולי נשמע. פעם היה נזיר צעיר, אני לא זוכר את כל הסיפור שם, אבל מישהו אמר לו: "נזירים ונזירות בודהיסטים, אתם מכורים לשקרים, גניבה, ובצע וכל זה. והוא היה ממש חדש אז התבלבל, והלך לבודהא. והוא אמר: 'תאמר לו שאנחנו לא מכורים לזה, אבל אנחנו מכורים לארבע צורות של חיפוש אחר תענוג', והוא משתמש במילה תענוג, ואלו התענוגות של ארבעת הג'אנות, והוא אומר – כי הן לגמרי מועילות לניבאנה, להתעוררות. 'זה תענוג שארשה לעצמי, זה תענוג שמוביל לניבאנה'. הוא אומר, באותה פסקה, שיש ארבעה פירות שצפויים להבשיל עבור מי שמחפש תענוג כך, ואלו הם ארבעת מצבי ההתעוררות. אז לזה אפשר לצפות. מאוד ברור. תרדוף אחרי זה, כי זה מוביל להתעוררות. אז השאלה הזו של הקשרות, זו לעתים מאוד נדירות בעיה. אני חושב שהזכרתי את הדימוי של סולם. ומה שדי נפוץ, מלעבוד אחד על אחד, שהם מגיעים לג'אנה השלישית, ואז אני צריך לבדוק איתם: 'היי, אתה עדיין שומר על הג'אנה הראשונה?' כי הם מסתכלים אחורה, וכל הזמזום הזה מרגיש גס, והתודעה נסוגה מזה. יש וויתור טבעי על המצבים התחתונים, אז זה נבנה. אז אוחזים בשלב שלמעלה, כדי להרפות מזה שמתחתיו, וכך מתקדמים.
יש דרך בה הדרך של סמאת'ה מוליכה עד התעוררות, זה אחד הנתיבים שהולכים על הדרך לניבאנה. אבל תמיד, זה חלק מדרך. כל מה שהזכרתי בהתחלה – טוב לב, נדיבות, תובנה וכל זה, זה תמיד חלק מהדרך. ומתרגלים משתנים במידה שהם מדגישים סמאת'ה. חלק ממש מעט, וחלק ממש הרבה, וחלק באמצע. וכל זה בסדר, וזה תלוי באישיות ופרדספוזיציות ודברים כאלו. אבל זה אפשרי, כשלעצמו, אם מהרהרים בסמאדהי באופן הנכון, שהוא יוליך כל הדרך להתעוררות. כאן, אנחנו ממש מדגישים את זה. מחר, אני אדבר על היחסים של ריכוז ותובנה, ואיך הם מזינים האחד את השני, וזה מה שקורה, הם מחזקים האחד את השני. אז זו מפה, ואני חושב שמה שאני באמת רוצה לומר זה שמה שתיארתי הערב הוא יותר זמין ממה שאולי נשמע, וזה יישמע אחרת לאנשים שונים, אבל זה יותר זמין ממה שאתם עשויים לחשוב. זה שם למתרגל, אם הוא רוצה את זה.
תמלל ותרגם: יהל אביגור.
תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!
