רוב נתן את השיחה הזו ביומו הרביעי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008.
לעתים קרובות, כשהבודהא לימד, הוא נתן מפה של כל הדרך, בהפתחות שלה מההתחלה ועד לשחרור מוחלט וסופי, סוף הדרך. הווא אהב להציג את זה לתלמידים שלו. אני גם מקבל את התחושה שהוא אהב לפתוח לאנשים את התיאבון בהצגה הזו. אז אני רוצה לעשות את זה קצת הערב, להציג מין מפה של לאן התרגול הזה, פואנציאלית, יכול להוביל. אז אני רוצה לדבר על ארבע הג’אנות, מה שנקרא ארבע הג’אנות, שאלו מסבים של סמאדהי עמוק, הספגות עמוקה. זו מילה בפאלי, ובסנסקריט זה דהיאנה. כדי להתחיל, אני שם שאלה להחזיק בעדינות במהלך השיחה, ולשמור ברקע: מה קורה כשאתם שומעים על דברים האלו? מה קורה בתודעה, מה התגובה, ואיך אתם מקשיבים? אז, אם מישהו שומע על מצבים בהמשך הדרך, ביחס לאיפה שהוא עכשיו, מה התודעה עושה עם זה? האם הוא אומר שאיפה שאני עכשיו זה חסר ערך? ‘זה לא שווה כלום, ואני רוצה את זה!’ האם זה מבטל את החוויה הנוכחית? האם זה מוצא משהו בתיאור של משהו שאין לנו עדיין, וזה מוריד אותנו עכשיו? זו הביקורת הפנימית שוב. זה משתמש בזה כדי ללחוץ ולהתאכזר לעצמי. או שאנחנו שומעים משהו, וזה מכבה אותנו איכשהו. ואם זה מכבה אותנו, אז למה? מה הסיבה? אז שאלה קלה – איך אנחו מקשיבים לזה, ומה קורה כשאנחנו מקשיבים. רק לשים לב לתגובות. במובן מסויים, ואנחנו פה שלושה וחצי ימים, ובחמישה ימים אני לא ממש מצפה שרוב מה שאני מדבר עליו הערב יהיה נוכח בחוויה עכשיו. אנחנו פה רק כמה ימים. אבל לכמה אנשים שהיו פה הרבה יותר זמן, או שיש להם היסטוריה יותר ארוכה, וזה ידבר לחוויה שלהם. לחלק, אפילו בימים האלו, היו הצצות למשהו שנמצא מחוץ לחוויה הרגילה. אז אולי זה אפשרי. אבל לרובכם, עדיף לךהשען אחורה ולשמוע תיאור של לאן זה עשוי להפתח. נתתי המון עד עכשיו, ולגבי הערב, לא ממש צריך לעשות הרבה עם מה שאני אומר. אז.
הג’אנה הראשונה
התחושה הנוחה הזו, איך שהיא לא מופיעה, שעליו הצבעתי ועודדנו כאן, לאט לאט, ובאופן לא לינארי אנחנו מתחילים לפתח אותה. וכשהיא מתפתחת, התודעה אוהבת אותה יותר ויותר. זה נוח, מהנה, מרווח וכן הלאה. ובגלל זה, התודעה מתיישבת בה יותר. וכשהתודעה מתיישבת בה יותר, זה גדל. ונוצר היזון חוזר שם, ובסופו של דבר זה מתפתח, ויכול להיעשות יותר יציב. זה יכול להיעשות גם אינטנסיבי יותר, אבל לאו דווקא באופן ניכר. יש מילה: piti, פיטי, וזה מתורגם כ’גיל’ או כ’תענוג’, אבל בואו נשאר עם המילה ‘פיטי’. זה קשה לומר, ולצייר קו מפריד, מתי התחושה הנעימה, צנועה ככל שתהיה, מתי היא מתחילה לנוע לאזור בו אפשר לקרוא לזה ‘פיטי’. אולי זה ספקטרום, ואין ממש קו מפריד. אז אפשר לקרוא לזה פיטי. ויש הרה סוגים שונים. אם כ”א מכם היה מתאר עכשיו, היינו מקבלים הרבה תיאורים. כך עם פיטי. הרבה צורות, והרבה עוצמות. לפעמים ממש לא מדהים, ולפעמים כ”כ חזק שזה כמו שברק מכה בך. ומילים כמו ‘אקסטזה’, או ‘חסד’, הן לא מחוץ לתחום. אבל זו יכולה להיות פשוט חמימות, עקצוץ, רטט נעים, קלילות, יכול להיות בעל הרבה איכויות. אבל מה שהופך אותו ל’הוא’ זו תחושה נעימה, שעולה מתוך מדיטציה. ואפילו זה… לפעמים לאנשים יש את זה מחוץ למדיטציה, מתוך פתיחות של היישות, ממוזיקה, או טבע, או פשוט פתיחות רגשית. והפתיחות הזו של היישות מאפשרת לערוצי האנרגיה להפתח, אם נשתמש בשפה הזו. והאנרגיה זורמת, ויש נעימות ורווחה שם. פיטי. אז הפיטי הזה מתחיל להכנס לחוויה, וזה יכול להיות ספורדי בהתחלה, ולהתייצב קצת, ואז ממש. ויש כל מיני בחירות שם. אחת – לשמור על הנשימה כמשהו שרוחץ את התחושה הנעימה הזו. ולפעמים הנשימה והפיטי מתערבבות, והן נעשות אתו דבר, והמתרגל נושם את התחושה הנעימה הזו. או שאפשר לעזוב את הנשימה, וללכת לרקע, או לאבד קשר איתה, והפיטי בא לחזית, והופך למושא של הריכוז. הדבר שהתודעה ממוקדת בו. ומתחילים לפתח את זה ולהתמקד בזה, ולתת לזה להתפשט ולמלא את כל הגוף. כך שכל הגוף מלא בתחושה נעימה. וזה יכול להיות ממש ממש נעים, או רק קצת נעים. אני אחזור לזה, אבל מידת האינטנסיביות פחות חשובה, מזה שהוא יהיה מפוזר ויציב. כשהפיטי הזה יציב, והוא נמשך דקות או יותר, והוא מרווה את הגוף, והתודעה ממש ממש נהנית מזה, ונספגת לזה וממש מתחככת בזה, מתפוגגת לתוך זה, נכנסת ומכירה את זה ממש, המצב הזה נקרא הג’אנה הראשונה, ההספגות הראשונה, או המצב הראשון של ריכוז.
לבודהא היו דימויים פואטיים יפים לג’אנות, ואני אקריא לכם אותם, לכ”א מהן. “הוא נכנס ושוהה בג’אנה הראשונה, והופך את החדווה והתענוג ספוגים, מציפים, מרווים ומפולשים לגוף הזה, כך שאין שום חלק בגוף הזה שאינו ספוג בחדווה ותענוג. כפי שאיש-אמבט מיומן, או השולייה שלו, מערבב אבקת סבון בכיור מתכת ומתיז עליה בהדרגה מים, ומרטיב אותה עד שהלחות מרטיבה את כדור אבקת הסבון שלו”, בימים האלה לא היו להם חתיכות סבון בסופר, אלא מישהו שמערבב אבקת סבון בקערה, בבית המרחץ, לכל רוחץ. “הלחות מרטיבה את כדור הסבון, מספיגה אותו ומתפלשת בו מבפנים ומבחוץ, ועם זאת הכדור עצמו לא נוטף. כך הוא עושה את החדווה והתענוג ספוגים, מציפים, מרווים ומפולשים בגוף הזה, כך שאין שום חלק בגוף הזה שאינו ספוג בחדווה ותענוג.”
זה דימוי די אקטיבי. האדם הזה מערבב משהו. אבל לפעמים, עם התחושה הנוחה הזו, ולהרבה מכם זה יהיה בעתיד, מישהו ממש מערבב את זה לגוף. אבל בפעמים אחרות זה יהיה הרבה יותר מעודן ופחות מעורב. זה יותר לתת לזה להתערבב, או לפתוח את המודעות, וזה מתערבב מעצמו. הבודהא בוחר משהו די אקטיבי. אז לומדים לעשות את זה, ועושים את זה שוב ושוב וליהנות מזה. וזה מתחיל להעמיק.
הג’אנה השניה
ועם הזמן, זה מבשיל. זה מבשיל למה שנקרא הג’אנה השניה. שהיא די דומה, אלא שכמה דברים שונים. ברקע, אפשר לומר, בג’אנה הראשונה, היה את הפיטי, והיתה שמחה ברקע. אבל הפיטי כ”כ חזק שלעתים קרובות לא שמים לב, אפילו, לשמחה שם. בג’אנה השניה השמחה עוברת קדימה, והפיטי לרקע. הפיטי עדיין שם במידה רבה, אבל מה שדומיננטי יותר בחוויה של הג’אנה השניה זו שמחה. שמחה שלא תיאמן. נביעה עמוקה ביישות של שמחה מאוד עמוקה ומספקת. הפקטור הנוסף של הג’אנה השניה. בג’אנה הראשונה, להרבה אנשים, אפשר להשתמש במחשבה מעריכה, ולחשוב קצת איך הולך במדיטציה, וקצת יותר לכאן או לשם. וחושבים על הנשימה: ‘האם לאריך אותה’, וכן הלאה. ‘מחשבה מכוונת ומעריכה’, זה נקרא. זה די נעלם בג’אנה השניה. התודעה לא יכולה לעקוב אחרי מחשבה בעת הזו. מחשבה, כמשהו שהמיינד כוקב אחריו, די נעלמת. ולא קורה כלום חוץ מהשמחה הזו. פעפוע יפה של שמחה. לבודהא יש דימוי יפה לזה.
“ממש כמו שהיה אגם בהרים, שמימיו נובעים מתחתיו”, אז יש מעיין בהרים שמזין אגם, “ואין זרמים של מים שמגיעים ממזרח, מערב, צפון או דרום, והוא לא מתמלא מפעם לפעם על ידי מי גשמים, אז נביעת המים הקרירים הנובעת לאגם תגרום למים הקרירים להספיג, לכסות להרוות ולמלא את האגם, כך שלא יהיה חלק שם של האגם שלא יהיה מלא במים קרירים, כך גם הוא גורם לחדווה והשמחה שנולדו מריכוז להספיג, לכסות להרוות ולמלא את הגוף, כך שלא יהיה שום חלק של הגוף שאינו מלא בחדווה ושמחה.” הם חיים באקלים חם, אז זה מאוד אטרקטיבי, בניגוד לכאן בדבון… אבל למאזינים, אתם יכולים לשמוע את היופי שבדימוי? אני מוצא את הדימוי הפואטי מדוייק להדהים. זה לוקח זמן.
הג’אנה השלישית
אבל מודט מתרגל לזה, ומתרגל לממש להספג בזה, ואחרי זמן מה, זה כאילו השמחה ממלאת את היישות כל כך, זה כמו מפל של שמחה, ויש מספיק. הלב מרגיש ש’יש לי מספיק’, זה ממלא לגמרי. ומשהו קורה – זה מתחיל להתעדן. זה כאילו השמחה מתחילה להתעדן, והיא עוברת דרך כמה שלבים. יש שלב בו יש תחושה יסודית של שביעות רצון. וזה מעניין, אם אנחנו אומרים ‘חדווה’, או ‘חסד’ שמתאר את הג’אנה הראשונה, וששביעות רצון של השלישית, אנשים מעדיפים חסד, אם הם שומעים את זה. אבל יש משהו בשביעות הרצון הזו, היא ממש מספקת. זה לא ממש משהו שאנחנו זוכים לטעום בחיי היומיום שלנו. אלו מצבים שהם מעבר לטווח הרגשי ולטווח ההכרה שרוב האנשים יהיו רגילים אליו. זו תחושה יסודית של סיפוק, שביעות רצון, הוהוא גם שליו להדהים. וזה מתחיל להבשיל, ותחושת השלווה צועדת קדימה. בנקודה זו, ה’באאז’ של האסקטזה דהה, ומה שנשאר זו תחושה מאוד מעודנת, מתוקה באופן שקשה לתאר, של שלווה שמרווה את הכל. והבודהא:
“כפי שבבריכה של לוטוסים כחולים, אדומים או לבנים, חלק מן הלוטוסים שנולדו וגדלו במים פרחים שקועים במים, בלי לצאת החוצה מהם, ומים זכים מספיגים, ממלאים מרווים ומכסים אותם על עליהם ושורשיהם, כך שאין כל חלק של הלוטיסים האלו שלא ספוג במים קרירים, כך גם הוא גורם לשלווה, שהחסרה את החדווה (החדווה נעלמת בשלב זה) להספיג, לכסות להרווש ולהתפלש בגוף, כך שאין כל חלק של הגוף שלו שלא ספוג בשלווה”.
במובן מסויים, לכל אחד השלבים האלו יש שלבים בתוכו, וזה יכול להיות שהשלווה הזו מתחילה להתרחב החוצה. היא מתחילה כאן, בגוף, ומתרחבת החוצה, וזה כאילו מישהו הוא בעולם של שלווה. הכל, כשהציפורים שרות, הן שרות שלווה. הכל נעשה צבוע באופן הזה. הכל מדבר שלווה. זה מאוד קשה, במצב כזה, להיות מופרע על ידי צלילים, למשל.
ושוב, מפתחים את זה, וזה צריך זמן, ובסופו של עניין זה מעמיק, ועוברים לג’אנה הרביעית, והמתרגל מוצא את עצמו ספוג ועטוף במצב של דממה מוחלטת. התודעה והגוף נעלמים, מתפוגגים לדממה. הגוף פשוט, כל מה ששם זו תחושה של דממה יוצאת דופן. וכך גם התודעה. הדממה, עם זאת, היא מאוד בוהקת. יש תחושה אמתית של חיות יוצאת דופן. לפעמים זה בוהק ויזואלית, לפעמים כל המצבים האלו הם בוהקים ויזואלית, ויש מין אור לבן-זהוב. ויש תחושה יוצאת דופן של נוכחות ותחושה של ממש להיות שם. הרגע הזה, מאוד חי, מאוד נוכח. וזה גם מאוד מעודן. אז מה שקורה שם זה שהמצבים נעשים יותר ויותר מעודנים. במובן מסויים, החדווה, ביחס לדממה הזו – זה די גס, מזמזם וצוהל. זה משהו מאוד מאוד יוצא דופן ומעודן, ומזוקק. אחד הדברים שקורים כאשר התודעה מעמיקה דרך זה זה שהתודעה עצמה נעשית מאוד מעודנת, ויכול לשים לב ולהשאר עם מושאים מאוד מעודנים. אז השלווה, בג’אנה השלישית מאוד מזוקקת, ואנחנו מאמנים את התודעה להשאר עם הדרגה הזו של זיקוק.
לפעמים אנחנו שומעים על זה, ואנחנו רוצים ‘למהר דרך’ כל זה, אבל אני חושב שזה יותר מועיל עם מישהו לוקח זמן עם כל שלב, ולתת לו להבשיל בעצמו. לפעמים אפשר לנדנד לו’צת, אבל לרוב הוא מבשיל בעצמו.
“הוא יושב וממלא את הגוף הזה בתודעה טהורה ובהירה, כל שאין שום חלק של גופו שאינו חדור על ידי מודעות טהורה ובהירה, כפי שאדם היה יושב מכוסה מראשו ומטה בבד לבן, כך שלא יהיה שום חלק בגופו שאינו מכוסה בבד לבן, כך גם הוא יושב ומרווה את הגוף הזה בתודעה טהורה ובהירה, כל שאין שום חלק של גופו שאינו חדור על ידי מודעות טהורה ובהירה.” זה נשמע פחות דרמטי, אבל ללא יוצא דופן, מתרגלים מוצאים אותם יותר ויותר יפים ככל שהם מעמיקים.
תמלל ותרגם: יהל אביגור
תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!
תודה יהל!
נושא מרתק!
היי יהל, אתה עושה עבודה חשובה מאוד בכך שאתה מתרגם הרצאות נבחרות של רוב. זה לא רק מנגיש אותם למתקשים באנגלית זה גם מפנה זרקור להרצאות חשובות במיוחד של רוב שקשה לפעמים לברור אותם מכלל המכלול הגדול