רוב נתן את השיחה הזו ביומו השלישי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008. אפשר למצוא את הקלטות הריטריט כולו בdharmaseed.
גישה לקשיים
גישה היא ממש חשובה. מיכאלאנג'לו, בגיל 87, אחרי 'דוד', אמר: 'אני לומד איך לפסל'. וגם מישהו מואר לגמרי – עדין לומר. לצפות לגלים זה חלק חשוב בגישה. זה לא ירגיש טוב כל הזמן, אלא עליות ומורדות, מכשולים, הגוף יתכוו., עצבנות. ואם השאלה יכולה להיות: 'מה אני יכול ללמוד כאן?' תרגול סמאת'ה זה לא רק שדברים ירגישו טוב, אלא גם – מה אני יכול ללמוד כשדברים לא מרגישים טוב. לפעמים בתרגול כזה מדברים על השתקעות של התודעה, ואולי אנחנו לא צריכים להיות כ"כ מקובעים על היציבות של התודעה שלנו, אלא לקחת צעד אחורה ולראות תמונה גדולה: מה אני מזין בתהליך הזה, אפילו כשזה לא מרגיש טוב. אולי זה בורח, ואני מחזיר שוב ושוב, ואני בעצם מפתח סבלנות. האם אני יכול לראות את זה? הראייה של זה מאפשרת לזה להרגיש משמעותי, וזה עושה הבדל גדול. אולי התרגול של סבלנות חשוב כמו ריכוז, בעצם? אם התודעה בורחת, ואני מנסה לא להיעשות מעורב בשיפוט, וקוצץ אותו, אנחנו מחלישים שיפוט. זה ממש חשוב. אז יש תמונה גדולה יותר מאשר להיעשות מרוכז ולקבל ציון טוב על זה. סבלנות, אי שיפוט. מפתחים את השריר של התודעה, הוא הולך, ואנחנו מחזירים. או כשזה לא הולך טוב, להביא שאילה: 'מה הסיבה שזה לא הולך טוב, מה אני יכול לעשות?' הרוח של שאילה זה גם משהו שאנחנו מטפחים, וזה ממש חשוב. לא בזבוז זמן. לפעמים ביחסים למטרה, אנחנו מתקבעים על התוצאה, ומאבדים את הרגישות למה קורה ברגע, שיכול לעזור לנו לנוע. זה יכול להיות די מעודן. אנחנו בתוך המדיטציה, ויש קצת 'הםם, זה לא טוב מספיק'. אנחנו רוצים משהו שאולי טעמנו כבר, ויש השענות קלה קדימה, ברגע. שימו לב. ואם זה שם, האם אני מדלג על לדאוג לתאנים עכשיו? האם אני מעורב בתרגול, או שהלכתי לעתיד, או וויתרתי? האם אני שם לב למודעות הרחבה? האם אני משחק עם הנשימה? האם אני משחק עם רמות המאמץ?
מה מועיל למאמץ נבון?
אחת מהרשימות של הבודהא היא ארבעת הבסיסים להצלחה. לא שומעים עליה הרבה. אם אתה רוצה להצליח במשהו, כולל מדיטציה, צריכות להיות ארבע איכויות, שצריך לבדוק שהן שם. תשוקה; עקשנות; מכוונות ותשומת לב מלאה; חדשנות. לבדוק אם התשוקה שם. אנחנו צריכים לרצות את זה. צריך להמשיך ולנסות, בעיקשות, לקום וליפול. מכוונות. אתה עם הנשימה, ואתה עם הגוף, ונותן לזה את כולך. מעורב בתהליך. איך הנשימה? מה מרגיש טוב? מאיפה לנשום? האם אני עם כל הגוף? האם מלוא הישות שלי שם? וזה כך לכל דבר. אם אתה רוצה לכתוב רומן, או נובלה. ארבעת הדברים האלו צריכים להיות שם, אחרת זה לא יקרה. אז הדבר האחרון – וימאמסה – זה מין אינטיליגנציה יצירתית, יצירתיות, אנחנו מגיבים ומשחקים. אולי ללכת לגישה אחרת, למטא. או אם אין השראה, להרהר במוות. אנחנו יכולים להיעשות עצלים, כי סדרי העדפויות שלנו לא מיושרים.
אז. פקטורים של מאמץ נבון. הוא צריך שיהיה בו 'מיץ'. לעתים כ"כ קרובות אנחנו ניגשים לתרגול מ'צריך'. אני 'צריך' לעשות את התרגול הזה. 'צריך לעשות סמאדהי', 'צריך יותר טוב לב'. כמה מהמאמץ בא מ'צריך'. זה ממש מהותי. לפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה. ועם זה השאלה: 'האם אני עושה את זה נכון, או לא?' ויש פחד מאחורי השאלה הזו. הרבה פחד. כשהתרגול מגיע משם, מ'צריך' ו'האם אני עושה את זה נכון?' הוא יתייבש, יישבר, או יפגע בקיר. האם יכול להיות 'מיץ' של לגשת לתרגול מעניין, אהבה, או תשוקה, אפילו. אנחנו רוצים משהו. לא צריכים להיות משהו, אלא ממש רוצים.
אז מאמץ נבון צריך אמון, ותחושה של אפשרות. אנחנו צריכים להרגיש שמשהו הוא אפשרי עבורנו, אחרת לא יהיה איזון וחכמה במאמץ. כם התרגול הזה, אנחנו מתחילים לראות, באופן חווייתי, שאנחנו אף פעם לא רחוקים מתחושה נעימה. גם כשיש כיווץ, קושי, אך פעם לא רחוק משהייה נעימה.
איזון
לקפוץ לעניין האחרון. איזון. וזה פועל, balancing, כלומר, יש שם תגובתיות בריאה, וזה לא עניין סטטי. לפעמים אנחנו מדמיינים שנשים את החוגה על חמש, ונפעיל 'קרוז קונטרול'. אבל זה לא ככה, אלא יש תנועה וגמישות שם. תמיד ישנה שאלה: האם אני 'יותר מידי' או 'פחות מידי?' צמוד מידי או משוחרר מידי? זה תמיד חלק מהאמנות, המשחק עם המאמץ. וגם, כשאנחנו מעמיקים, המודעות של מתי יש יותר מידי או פחות מידי נעשית יותר ויותר מעודנת. אנחנו יותר ויותר מעודנם שם. וזה מאוד מדורג. חלק גדול ממה שאני מתכוון אליו כשאני אומר 'רגישות'. הבודהא אמר שמאמץ נכון זה כמו להחזיק ציפור. אם אתה לוחץ אתה תהרוג את הציפור, ואם אתה רפוי מידי – היא תברח. עם התודעה, אם אנחנו לוחצים חזק מידי יש לזה אפקט מצחיק. ראשית, אפשר להרגיש את זה בגוף. אם אתה לוחץ חזק על התודעה שתשאר עם הנשימה, זה יורגש בגוף. אז תנו לגוף לשקף לכם מתי זה יותר מידי. וגם תשימו לב שכשאתם לוחצים חזק, זה לוחץ על התודעה, וגורם לו ליצור יותר מחשבות. לשים לב לזה. כשאני מרגיש 'יש כ"כ הרבה מחשבה', זה כי אנחנו לוחצים מידי על המיינד. זה כמו כדר. עם האובניים שם. אם הוא לוחץ מידי, או פחות מידי. צריך ממש רגישות, ואם יש מיומנות אפשר ממש להרגיש – מהו הלחץ הנכון. ההכדר המומחה יוכל להסביר לשוליה, וחלק מזה אי אפשר ממש לומר, כי אלו דברים מאוד מעודנים, האופן בו מגיבים ללחץ, והאופן בו מעצבים דברים או מעודדים. וכך זה במדיטציה. כמו שהזכרתי, בנקודה אחת או אחרת, המיינד ימרוד. מפעם לפעם, ללא ספק. 'השאר עם הנשימה'. 'אני לא רוצה'. מה שיכול לעזור זה להרגיש את המאמץ, את הגישה, ולהשתמש בנעימות, תהיה אשר תהיה, לרחוץ את הרווחה הזו עם הנשימה. גישה רגועה. זה יכול להיות מאוד עדין. הנשימה, המאמץ, מאוד עדינים. זה כמו, אפילו הדימוי שיש לי, של לרחוץ תינוק, ואתה מחזיק את הראש של התינוק. אפילו יותר עדין מזה. רוחץ בתחושהת הנעימות עם הנשימה. אז ההנאה והנינוחות הן חשובות למאמץ. אם אנחנו מחוברים ומזינים את תחושת הנוחות הזו, זה מקל על המאמץ, במקום מין חתירה יבשה. ולאורך זמן, בהדרגה, באופן לא לינארי, אנחנו נעשים יותר ויותר מיומנים, ויש יותר ויותר עדינות בהחלקה השל המקומות הלחוצים, בהתפוגגות שלהם, איוד שלהם בגוף, עם הנשימה, המגע שם התודעה, האופן בו אנחנו תופסים את הנשימה. יותר ויותר מיומנות ועידון שם.
עוד אפשרויות למשחק עם הנשימה
אז, כמעט בסוף, אני אזרוק שלושה דברים שאני אומר מחר בהנחיות. להיות מודעים לכמה כבדה וכוחנית התודעה ביחס לנשימה ולגוף. להיות מודעים לזה, ולפעמים לראות אם המיינד יכול להיות ממש עדין, כמו נוצה. קל כמו נוצה. נוגע בגוף עם תשומת הלב. אז מודעים לנושא הזה של קלילות וכבדות, ולחקור את זה, במיוחד לתחום של כל הגוף. משהו לבדוק ולחקור. דבר שני. הנשימה באה פנימה והחוצה. יש לנו את הנשימה פנימה והחוצה. ויש גם, איך לומר, רמה יותר עדינה של אנרגיית נשימה, שהיא לא כ"כ נעה פנימה והחוצה, אלא זה הטון ברקע של הבלון הזה, ולהתכוונן לזה גשדה אנרגיה, מרקם, רטט. וזה נעישה 'הנשימה'. או הנשימה המעודנת, או, הנשימה והגוף מתאחדים במודעות כזו, והנשימה פנימה והחוצה אולי נמשכת, אבל זה רק פן של מה שקורה. ויש איכות שקטה יותר ומעודנת יותר של 'אנרגיית רקע' של הגוף, ואנחנו רוצים להתחיל להתעניין בזה. דבר אחרון. במדיטציה המונחית הבוקר, אופציה אחת, שאני חושב שאמרתי – היתה של הנשימה באמצע הגוף ומתרחבת. אולי זה יכול להיות שאנרגיית נשימה מקיפה את הגוף. יש את הגוף, והיא מוקף אנרגיית נשימה, והגוף נושם דרך כל הנקבוביות של הגוף? מאוד מיומן. ואנחנו יכולים להנמס לאנרגיית הנשימה שמקיפה אותנו. להפתח לזה. אז אני אביא את זה שוב מחר. אבל יש אפשרות לתפוס את הנשימה סביב הגוף. אוקיי.
סיכום
אז, הרעיון הזה של איזון המאמץ, מעכשיו ועד יום מותנו, זה חלק מהתרגול. זה בסדר שזה חלק מזה, אנחנו רוצים ללמד את עצמנו. אם אנחנו עושים איזון כזה, אם המאמץ נכון, אם אנחנו אכפתיים, ויש משחק, סבלנות, רגישות ויציבות, אם כל זה שם, זה חצי מהקרב נוצח שם. ואז אנחנו לא צריכים לזרוק את התינוק עם מי האמבט, שזו סכנה אם אנחנו מזיחים את כל הנושא של מטרות. אם אנחנו נותנים לזה תשומת לב רצינית, נאבקים בזה במובן הטוב, אחנו לא סוגרים דלתות לעצמנו. אנחנו לא סוגרים את הדלתות למה שיכול להיות ממש ממש יפה.
תמלל ותרגם: יהל אביגור
תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!
