רוב ברבאה: מאמץ נכון והיקשרות נבונה חלק 1: על מטרות וביקורת פנימית

רוב נתן את השיחה הזו ביומו השלישי (מתוך חמישה) של ריטריט שנקרא The art of concentration מ2008. אפשר למצוא את הקלטות הריטריט כולו בdharmaseed.


מה שאני רוצה להכנס אליו הערב קצת זה הנושא של מאמץ נכון והקשרות נכונה. ובעיקר מאמץ נכון, יש לזה הרבה צדדים ורמות. במובן מיקרוסקרופי, מה קורה בתרגול שלנו בהקשר של מאמץ, ממש חיוני, וגם בהקשר של התמונה הגדולה – איך אני בחיי ביחס למאמץ, למטרות, התקדמות ודברים כאלו, ונגעתי בזה, אבל אני רוצה להכנס יותר לעומק.

מטרות בדרך הרוחנית

אז אם נתחיל עם התמונה הגדולה. זו שאלה, אני מרגיש, ממש חשובה: מהו היחס שלי לקונספטים ותחושה של מטרות בדרך הרוחנית; התקדמות בדרך. זה ממש מהותי עבורנו, מסתבר, להיאבק קצת עם השאלה הזו, כי זו שאלה לא קלה לרוב האנשים במערב היום. יכול להיות לנו הרעיון של 'רק להיות', מה שזה לא אומר. אבל כמו שאמרתי אתמול, הבודהא, בעצם לא אמר כך, או דיבר בכיוון הזו. רעיון כזה יכול להיות מאוד מועיל לעתים, כגישה אחת ב'בופה' של הגישות שלנו, אבל אם זו הדרך הבלעדית בה אנחנו ניגשית לדרך, אז לתרגול יהיה מעט מאוד דמיון לשאר חיינו. כי חיינו מלאים מטרות. נתתי את הדוגמא של נהיגה במכונית. אני צריך להגיע, ולפעול בכיוון. אם אני הולך לשירותים, אני צריך את המטרה של לשים את העניינים בקערה הזו. ואחרים מאוד אסירי תודה על זה. אם אתה ביחסים, אפילו ידידות, יש מטרה שזה יעבוד, שתהיה יותר הרמוניה, ואם יש שבר, או אי הרמוניה, יש מטרה לרפא, ולעבוד לקראת משהו שעובד. אולי זה לא יהיה הפריים שניתן לזה, אבל זו שאיפה שחשוב שתהיה. מטרות הן לא בעיה, ושאיפות בטח שלא. איפה שאנחנו סובלים זה בהשקפת העצמי שמתגבשת סביב מטרות. העניין של מדידת-עצמי; האם אני טוב מספיק או לא, אין אני ביחס לאחרים. 'אני' ו'מודד' ו'משווה' הולך יחד. כשה'אני' ביחס למטרה לוכד את השקפת העצמי, שם הקושי. 'אני לא שם'; 'היא שם', 'הוא שם', ואני לא. ואני יוצר תחושת עצמי סביב כישלון, סביב להיות איטי, או טיפש, או לא-כשיר-רוחנית, או משהו כזה. אז השאלה היא – אם אני זורק את כל הרעיון הזה מהחלון, אז האם התפיסה שלי את הדרך הרוחנית מקוצצת? האם יש לי יחסים מכווצים, וגירסה מכווצת של רוחניות? ולפעמים, זה די נפוץ עבורנו במערב לעשות את זה. לפעמים במודע, לפעמים לא במודע, אבל אנחנו נוטים לעשות את זה – לטאטא את כל הפן הזה, את הרעיונות האלו הצידה. וזה קל להכנס למין תדמית אחרת על הדרך הרוחנית. אפילו מורים יכולים לעשות את זה. מורה אמרה לי שהיא לימדה בעיר אירופית מאוד עשירה ושופעת. והיה לי שיעור ערב, ובפעם הראשונה שהם נפגשו, והגיעו עשרים מנהלי עסקים, ישר מהעבודה, חליפות וכל זה. מנהלים בכירים, ובאחורי הראש היא חשבה: 'זה מאוד שונה, מעניין איך זה ילך'. ואיך שהשיעור התחיל, מה שהם עשו זה להפעיל את הגישה של 'כל הכוח קדימה', שהם הפעילו בתאגיד, והיא אמרה שזה היה נפלא. והיה לה דימוי שאנשים רוחניים חיים בטוטנס, ולובשים שרוואלים. התנצלות בפני אנשי טוטנס.

אם אתם קוראים את הדרשות, הבודהא השתמש המון במילה 'לחתור', וזו מילה שנעלמה מתרבות הדהרמה המודרנית במערב. ויש לזה סיבות טובות, אבל הבודהא אומר את זה כל הזמן: 'תחתרו לקראת המטרה'. ובאותו זמן, הוא לא טיפש לגבי זה, הוא מכיר שבתהליך של כמיהה למשהו, תנועה לעבר מטרה יהיה, מה שהוא לפעמים קורא לו 'המצוקה של המתרגל'. תהיה מידה מסויימת של אי-סיפוק. אני רוצה להיות שם, ואני כאן. והוא אומר – זה יהיה שם, לעתים, וזה בסדר. אפשר לכלול את זה. אז מה שאנחנו באמת צריכים, אני מרגיש, זו גישה בריאה של תנועה כלפי שאיפות ומטרות, כלפי מאמץ. במובן מסויים, השאיפות שלנו יתנו לחיינו כיוון, ובכך מישרות אותנו עם מה שיפה, ונותנות לחיינו אצילות. אחד המורים שלי אומר שחיים ללא שאיפות או מטרות הם, וזה דימוי קצת לא-נעים, הוא אומר שזה כמו להיות דג משכשך בבריכה. אתה משכשך, ושום דבר לא ממש קורה. זה חלק מהאמנות, המאבק עם זה, העבודה עם היחסים עם מאמץ, זה חלק מהאמנות של מדיטציה, אין שאלה. אז, למה אנחנו מתרחקים מהנושא של מטרות, של שאיפות בהירות? ובכן, יש את הכאב של השקפת-עצמי; העצמי נכרך סביב העניין. מהרעיון של הצלחה משתמע רעיון של כשלון, ואנחנו חוששים מהקצה הזה של הדברים. שאם אני אשקול את הרעיון של הצלחה, אני מזמין את הרעיון של כשלון. וזה נכון. אבל מהפחד שהעצמי שלי יזהה את עצמו עם כשלון – אני זונח את כל העניין. ויש לזה עלות. יש לזה מחיר עמוק. לפעמים אנחנו עייפים פשוט. עייפים מהחיים. ולא רוצים עוד משהו לשאוף אליו, לא רוצים עוד מטרה. לפעמים, וזה חשוב, אנחנו עייפים מזה שיש לנו מטרות שהן לא משמעותיות עבורנו. אלו דברים שאנחנו חותרים אליהם, אבל ש,באופן עמוק, הם בעצם לא חשובים לנו, והחיים שלנו עלו על הקרון של משהו שהוא בעצם, במובן מסויים, חסרי משמעות עבורנו. ואז ברור שאנחנו רוצים לעזוב את כל העניין של מטרות. לפעמים מטרה אצילית ויפה, אתם יודעים – התעוררות, רצון לפתח לב חסר גבולות. אפילו מטרה אצילית יכולה להתחיל להרגיש חסרת משמעות, אם אנחנו מחליקים ליחסים איתה, וזה מאוד קל, לגלוש ליחסים מעוותים או לא מועילים איתה. ואז גם מה שהוא אצילי נעשה חסר משמעות. מאבד את היופי שלו. אם, איכשהו, בדרך בה אנחנו רואים את זה אנחנו מעוותים שם משהו. הבודהא אמר פעם: 'בהסתמך על השתוקקות, השתוקקות ננטשת'. אז מטרת הדרך היא לנטוש השתוקקות, זו דרך לומר מהי התעוררות. והוא אמר – בהסתמך על השתוקקות, השתוקקות ננטשת. להשתמש בתשוקה, בשאיפה ובהשתוקקות כדי ללכת אל מעבר אליה. לפעמים אני תוהה אם הבעיה שלנו, לפעמים אני תוהה, שזה לא שיש לנו יותר מידי תשוקה, אלא שאין לנו מספיק. איכשהו לא נתנו לזה לבעור ביישות, לשקוע ביישות, לאש הזו. או שאנחנו לא סלקטיביים מספיק עם התשוקות שלנו; לא בוררים. קצת זה, קצת זה, קצת תענוג. לא מבקשים הרבה. אנחנו עושים דמוניזציה לתשוקה, אבל אולי בעצם אין מספיק מזה.

מה הוא מאמץ נבון?

אז מה יהיה מאמץ נבון? וזו שאלה ממש חשובה, ואני מרגיש שהמילה 'מאבק' היא חשובה. אנחנו ממש צריכים להכנס לזה בחיים שלנו, ויהיו שם יחסים שונים עם זה. אז צריך לחשוב מה זה עשוי לכלול, ואפשר לראות שלושה פנים. אחד – לאין אני מפנה את המאמץ? השני, מה מעורב במאמץ נבון, ומה לא? מה חלק מזה, ומה לא? והשלישי, השאלה של איזון. ואני אכנס לכולם.

הראשון: לאן המאמץ מכוון? זה ממש חושב. כשהבודהא דיבר על 'מאמץ נכון' הוא סיכם את זה כחלק מהדרך שמובילה לשחרור. והוא אמר: ישנם ארבעה מאמצים נכונים. 1. המאמץ להביא איכויות יפות, מיומנויות, של הלב והתודעה. כמו שאנחנו עושים כאן, מנסים לטפח מצב של רוגע אנרגטי, סמאדהי. זה מאמץ נכון. להביא את מה שנכון ויפה. כולל נדיבות, מטא. 2. וכשזה עלה, לשמר אותו. אז כאן אנחנו עובדים עם הנשימה, וזה מרגיש טוב, והגוף והתודעה מרגישים מאוחדים ויציבים. האם אפשר רק לעודד את זה להשאר קצת? להתמיד? זה המאמץ הנכון השני. 3. השלישי הוא לנטוש את האיכויות ההפוכות, הלא מיומנות, לא מועילות, לא מיטיבות, לא יפות. לא שהן לא יעלו, לא שהן לא חלק מלהיות אנושיים, אבל אנחנו מעוניינים בלהרפות מהם. כשיש עצבנות, קנאה, כעס… דברים לא מועילים. חלק מאלו, ואני לא אכנס לזה, זה יותר מעניין. אולי בכעס, למשל, יש חלקים מועילים. לנטוש את מה שלא מועיל. והאחרון: 4. למנוע את עלייתו של מה שלא מועיל. אז מה שאני עושה עכשיו, שאני מטפח את האדמה כדי שעשבים לא יעלו. אני לא יודע הרבה על גינון, אז אני לא יודע אם ואיך זה אפשרי. משהו שאנחנו עושים שמונע את עלייתם של מצבים לא מועילים. אז לאן זה מכוון? לקראת זה. והתעוררות. זה מכוון להתעוררות, הארה,  שחרור, ניבאנה. כל מילה שתבחרו. באופן מעניין, זהממש לא כזה מעניין לאנשים מסויימים. וזה בסדר גמור, ואני מקבל את זה. אבל לאנשים מסויימים זה ממש כן. וזה עניין שלם שלא נכנס אליו. או הרעיון ש'אולי יש משהו חסר-מוות שניתן להבין'. משהו שהוא מעבר למוות, וזה משהו שאנחנו יכולים לדעת, והידיעה של זה ממש משחררת, באופן שלא-יתואר. אז המאמץ הנכון הוא בכיוון הזה. וזה מעניין לאנשים מסויימים ולא לאחרים. אבל ארבעת המאמצים הם תמיד: להוליד את מה שיפה, לשמר, ולנטוש ולמנוע את מה שלא יפה.

יש אנשים, כשאני אומר 'מעבר למוות', שזה לא מהדהד טוב לאנשים מסויימים. אבל אני אומר את זה, כי לא לומר את זה יהיה חוסר צדק כלפי השאיפות שאולי יהיו חיות בשביל חלק. אז מה כלול במאמץ נכון? אני מרגיש, שהקשרות נבונה נחוצה. מה זה אומר? אז, אנחנו צריכים, בעצם, להקשר לאכפתיות שלנו לאתיקה, אכפתיות למה שאנחנו מביאים לעולם. צריכים להקשר לסמאדהי. צריך להקשר לתובנות שלנו. להקשר לסילה, סמאדהי ופניה. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו לא אמורים להקשר לכלום, אבל אני לא בטוח אם זו הדרך הטובה ללכת בדרך הזו, וזו גם לא היתה הדרך שהבודהא לימד. תינוק דטן צריך להקשר לאמא שלו. הוא חייב את זה. ההקשרות לדבר טוב. זה בריא, ההקשרות של האם לתינוק ושל התינוק לאם. תיאוריית ההקשרות המודרנית מתארת איך זה קורה, ואיך לדאוג לזה, ומה קורה לתינוק ולצמיחה שלו כשזה לא שם. אז הקשרות היא חשובה כדי שמשהו יגדל. וזה אותו דבר על הדרך. תינוק מוזן על ידי ההקשרות לאם.

עם תחושה של איזון. אם האם, כשהתינוק נעשה עצמאי, והיא לא יכולה לשאת את זה שהוא מתרחק, אז היא נקשרת יתר על המידה. זה אותו דבר עם ההקשרות למה שיפה בדרך. מה בריאה, ומתי זה יותר מידי. וגם, בסופו של דבר אנחנו מוותרים על ההקשרויות האלו. מתירים עצמנו מההיקשרות לאתיקה, וזה לא אומר שאנחנו מפסיקים להיות אתיים, רק שאין הקשרות שם. מתירים את ההקשרות לתענוג של סמאדהי. זה לא אומר שאנחנו לא ממשיכים לתרגל אותו. אפילו, אנחנו מתירים את ההקשרות לתובנה. אפילו תובנה היא לא מטרת הדרך, אלא שלב בדרך לשחרור. אז אפשר להתיר את עצמך מהדברים האלו, אבל רק אחרי שהיה לך מספיק, שתפסת את זה באופן מלא. הבודהא לא אמר: 'תרפו מהכל, עכשיו. פשוט תרפו'. הוא לא לימד כך. מה קורה אם אנחנו מנסים לעשות את זה? אנחנו פשוט נשענים בחזרה על ההקשרויות הסמויות, או הבלתי מודעות… לא מודעים ליער שלם של הקשרויות שפועלות. אין שם את עומק התבונה, או העדינות. נופלים בחזרה על הקשרויות ברירת מחדל, ברורות או סמויות. בלי הקשרות לסילה, סמאדהי ותובנה, אין לנו את המינוף על מנת לשחרר את עצמנו מההקשרויות הפחות מועילות שיש לנו. אז נחשוב על סולם. מטפסים על הסולם לקראת שחרור, ובמובן מסויים, אתה מחזיק את השלב למעלה, וההחזקה הזו מאפשרת לך להרפות את מה שמתחתיך. או שאתה דוחף עם הרגל את השלב. אתה נסמך על משהו כדי להגיע למשהו אחר. לעתים קרובות, בעיקר סביב סמאדהי, אנשים שואלים אם הם לא ייקשרו לזה. לפעמים אנחנו מודאגים מההקשרות לסמאדהי, אבל החיים שלנו מלאים הקשרויות שאנחנו לא מודאגים מהם. איפה שאנחנו גרים, מה שאנחנו אוכלים, כל מיני דברים כאלה. למה אנחנו מודאגים מאחד, ולא מהאחרים? לבודהא יש את הדימוי של רפסודה, והשחרור זה החוף השני. ואנחנו נעים מחוף הסבל לחוף השני, ואתה משתמש ברפסודה כדי לחצות. אבל אתה לא נוטש את הרפסודה בחוף האחד, או באמצע. אתה לא שובר את הרפסודה להדליק מדורה בחוף הזה, ורוקד בניצחון כי שברת את הרפסודה ואתה כבר לא קשור אליה. אתה עוד בחוף הזה. או, יש לי מכונית, ואני רוצה לסוע לאנשהו. אז האם המכונית תשאר לנצח? ודאי שלא. אבל היא תביא אותי למקום הנכון. האם היא תתקלקל? האם ייגמר הדלק? בטח. אבל אני יכול לתקן אותה, יכול לתדלק.

מהו חלק ממאמץ נבון, ומה אינו חלק?; עבודה עם ביקורת פנימית

הפן השני – מה מעורב, מהו חלק, ממאמץ נכון, ומה לא. אנרגיה אחת, חשוב מאוד, קונסטלציה שהיא לא חלק מהעניין זה הנושא של הביקורת הפנימית. ובקלות היינו יכולים לדבר על זה שעה. זה כ"כ רווח וייחודי לתרבות שלנו, הקול ששופט אותנו: 'זה לא טוב מספיק, עוד לא שם, לא עשית את זה נכון', וכל זה. תמיד מאשים, תמיד מבקר, תמיד שופט או משווה באופן שלילי. זה, אני חושב, ממש עניין גדול בתרבות שלנו במערב. זה ענק. ויש לזה כוח ענק, פנימית – כמה כוח יש לזה בחיים שלנו. ממש משהו שצריך לבדוק. עד כמה הביקורת הפנימית, וזה לא שם לכולם, אבל להמון אנשים, עד כמה זה מכוון את הבחירות, מושך בחוטים, כמה סמכות יש לזה? וכמה סמכות יש לזה בתרבות הדהרמה? גם בתרבות הכללית, וגם בתרבות הדהרמה? האם ישנם דברים שאולי אנחנו לא מדברים עליהם כמורים, כי איכשהו הם, הביקורת הפנימית בהרבה אנשים תשמע אותם, וזה יכאיב, והאם זה משפיע על תרבות הדהרמה בכלל? אם אני מרגיש שכשאני אומר משהו, ומרגיש כאב בתגובה לזה, אז אני לא אומר את זה בכלל, ואם כך אני עושה, מה זה עושה לתרבות הדהרמה. אם אני משמיט דברים כמו ניבאנה, המצב חסר-המוות, אפילו סמאדהי, בגלל שזה כואב לי להרגיש את הכאב מאחרים, אני מרגיש שזו שאלה ענקית במערב, כתרבות דהרמה. וקולקטיבית אנחנו צריכים לגשת לזה. יש כ"כ הרבה כאב כרוך במבנה הזה, ויש לו כ"כ הרבה כוח בגלל זה. וגם, זה אפשרי, מאוד אפשרי להיות חופשי לחלוטין מזה. לא משנה כמה זה גרוע עכשיו, זה אפשרי להיות לגמרי חופשי מזה. וזה יכול לקרות בהדרגה, ואני יודע את זה מתלמידים שעבדתי איתם לאורך זמן, ויכול לקרות באופן פתאומי מאוד. וזה לגמרי אפשרי להיות חופשיים לגמרי מזה.

אז אני רוצה לבלות זמן בדיבור על מבנה של הביקורת הפנימית, ואיך לעבוד איתו. כמה אסטרטגיות.

אפשרות אחת היא – לפנות אליו, ולשאול אותו: 'אם אני אשיג את מה שאתה אומר שאני לא טוב מספיק כי לא השגתי אותו, האם תהיה מרוצה?' ויכול להיות שהוא יאמר: 'כן, אני אהיה'. אבל תשארו עם זה, ותראו אם ה'כן' הזה הוא נכון. 'באמת?' 'האם אתה אומר לי את האמת?'. ומה שתראו זה שהוא מלא אוויר חם. לא משנה מה, לא משנה מה אתם משיגים, זה לא יהיה מספיק בשביל הביקורת הפנימית. אתם מתחילים לראות שזה עניין לא הגיוני, לא סיבתי שקורה. וזה, אי אפשר לקחת את זה ברצינות, כי זה לא רציונלי ולא חכם. לפעמים יש 'בליפ' של 'לא טוב מספיק', וזה פשוט משהו לא רציונלי.

ואפשר לקחת את זה ממקום אחר. זה טוב לא להיות מסופק על הדרך, עד שאתה בודהא. עד שסיימת. ויש אי-שביעות-רצון בריאה. ואתם יודעים שאני יכול להתפתח יותר, להבין יותר לעומק, זה אפשרי. ואני לא מסופק עד שאני שם. יש חלק שלא יהיה מסופק עד אז, ויש אופן בו זה בריא. מה שהולפך את זה ללא-בריא זו הנקודה בה הופך להערכה עצמית. כשאנחנו מגדירים וכובלים את העצמי בהשקפות שמסתמכות על זה. זה הופך למשהו שנע מן השאיפות שלנו לעבר הגדרה עצמית, ואנחנו כרוכים בזה, וזה כואב ושורף.

אפשרות שלישית. לשפוט את העצמי זה לא מועיל, אבל אם אנחנו שופטים משהו, אולי לשפוט את הכוונות שלנו? אנחנו קצת יותר בשליטה של הכוונות שלנו, יש לנו כוונה לסמאדהי, לטוב לב, לנדיבות. יש לנו פחות שליטה על התוצאות. יש יותר מידי פקטורים אחרים ששולטים בתוצאות. יש לי כוונה לסמאדהי, אבל אולי שמעתי חדשות רעות, או יש לי שפעת. אני לא בשליטה על הזרם של תנאים מהעבר וההווה שמשפיעים על התוצאה. אם אני שופט את עצמי בהתבסס על התוצאה, זה לא נבון. אם אתה שופט את עצמך, שפוט את הכוונות. האם אפשר לכבד את העצמך על הדברים הנכונים? כבוד עצמי, בתרבות שלנו, נשען על דברים לא נכונים. כמה אני יפה, כמה עשיר, כמה זה או אחרת, איזה סטטוס יש לנו, וכן הלאה. ותחושת העבוד העצמי שלנו נמדדת בקווים האלו. האם אנחנו יכולים להריץ אותה במסלולים בריאים יותר? לכבד את עצמנו על הדאגה האתית? היופי של השאיפות, הכוונות? על מעורבות שלנו בתהליך של לדאוג למשהו שממש חשוב לנו? זה משהו לכבד.

ולפעמים זה שווה, לכוון את התודעה לכיוון החיובי, ולשבת בתחושה של הטוב שלנו, בתחושה של מה אנחנו מוקירים או מעריכים בעצמנו. זה לא כ"כ פופולרי בתרבות. זה נשמע אגואיסטי או משהו. אבל למה לא להזכיר לעצמנו את האצילות שלנו, את השאיפות היפות, את הדאגה האתית? ובמדיטציה לשבת עם זה, להביא את המיינד לזה. לשהות בזה. אנחנו, בד"כ, שורים בהיפך המוחלט. וזה הופך להרגל, הרטנוניות. ואנחנו חושדים דווקא בשהייה ביופי שלנו ובכבוד, במקום לחשוד ברטינה העצמית. זה הפוך.

הבודהא עושה הבחנה חשובה בין פעולות ומהות. במקום לשפוט אנשים, עדיף להעריך האם פעולה היא מועילה או לא. הדבר הזה שאני עושה, התגובה הזו – האם היתה מועילה או לא? לא לשפוט את העצמי בזה, אלא להעריך – האם הפעולה הזו היתה נבונה? זה שינוי פשוט, זו היתה אחת הגאוניויות של הבודהא. לא לשפוט את המהות של האדם, אלא להעריך – איזו פעולה מועילה, איזו לא כ"כ? זה אולי נשמע מופשט, אבל נסו להפעיל את זה ביישות שלכם. ההשלכות זה זה מאוד משמעותיות והולכות מאוד לעומק.

חמישי. מה אני, בדיוק, מבקר, כשאני מבקר את עצמי, מה אני מבקר, בדיוק? בד"כ אני מרגיש שאני מבקר את 'עצמי'. אבל מה זה? זו תמונה גדולה ומופשטת. אם אני מפרק את זה קצת, מה שאני מוצא שאני שופט זה רגע של משהו. והרגע הזה, אם אני מסתכל מקרוב, אין שם בדיוק עצמי. אם אני יושב במדיטציה והמיינד נודד. מה אני שופט שם בדיוק? רגע של שיכחה? רגע בו לא היתה תשומת לב? האם הרגע הזה הוא 'אני'? אנחנו לא רואים את זה, לוקחים את הרגע הזה, מנפחים אותו ל'עצמי', שופטים את כל זה, ויוצרים כאב.

שישי. ככל שמתרגלים סמאדהי, אז כשדברים מרגישים טוב, ומתאחדים, והדברים מרגישים שהולכים טוב, זה די ברור שזה לא תלוי בעצמי, אלא בתנאים שהתחברו. כשהתנאים שם – סמאדהי שם, וכשלא אז הוא לא. לוקח זמן לראות את זה. אבל זה מונע ניפוח של העצמי או תחושת כשלון.

הדבר השביעי הוא מטא, מדיטציית טוב לב. זה משאב ענקי שלנו. תרגול מטא לאורך זמן עושה הבדל ענק עם הביקורת הפנימית. שוב ושוב, להפנות טוב לב לעצמי ולאחרים, לשטוף את העצמי בטוב לב, ולאורך זמן זה מרכך, ומבקע את הביקורת הפנימית. וגם בטווח הקצר, בריטריט הזה עובדים עם הנשימה. ואם המיינד נעשה לחוץ, ויש נוקשות ושיפוט – עברו לטוב לב, וכוונו אותו לעצמכם, למה זמן שצריך.

ואחרון – להסיט את תשומת הלב מהעיסוק העצמי בתרגול, ולראות שאנחנו מתרגלים למען כל הישויות. אנחנו נצמדים לעצמי, אבל אפשר להפתח, וזה ממש עוזר.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.