רוב ברבאה: אהבה והריקות של הדברים, חלק ראשון

השיחה הזו היא השישית שרוב נתן בריטריט: Lovingkindness and compassion as a path to awakaning, מ2008 (יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק). זהו חציה הראשון של השיחה. קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1265/


אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הערב זו אהבה והריקות של הדברים. אבל קודם, לחזור על חלק מהמאפיינים המרכזיים של מה שעשינו עד כה. ברמה מאוד בסיסית אנחנו מטפחים מטא, טוב לב, ומטפחים חמלה. ואני לא חושב שצריך לשכנע אף אחד בברכות של זה בשלב זה של הריטריט. אז אנחנו רואים דרך הטיפוח את הברכות שבזה לעצמי ולאחרים. ואם זה עוד לא ברור איך זה מועיל לאחרים, זה מתבהר, כשאנחנו חוזרים לחיים הרגילים. וכך, כדי חזור על האנלוגיה, אנחנו זורכים זרכים של כוונה, ומתנים מחדש את הלב והתודעה, שהם בסופו של דבר הם רשת או מערבולת של תנאים, תנאים והרגלים. ואנחנו מתנים מחדש, באיטיות, סבלנות והדרגה. ודרך זה מתמירים את הלב, את הכוונות, כך שהדרך בה אנחנו בעולם, מה שיוצא מהפה שלנו, המחשבות, כל זה מותמר בהדרגה. כמו שהבודהא אמר, טיפה אחד טיפה הדלי מתמלא. זו רמה מאוד בסיסית של מה שאנחנו עושים. פן נוסף הוא שדרך טיפוח מטא וחמלה אנחנו גם מזינים ומבססים את האקלים הכי טוב לצמיחה שלנו, רוחנית, פסיכולוגית. אני יודע, אם אני מהרהר בעבר שלי, מנסה לעתים ועובד מאוד קשה על להבין את עצמי או להתמיר משהו בי, ועדיין, לא ממש מחזיק את התהליך הזה, אותי בתהליך הזה, באקלים של טוב לב, ובקושי הייתי מודע לזה. ומה קורה? נכנס בקיר, או שיש תגובה לזה. אולי יש איזו התמרה, אבל לא באופן המלא שעשוי להיות אפשרי. אז כל צמיחה, מדיטטיבית, רוחנית, טוב לב וחמלה הן האקלים הטוב ביותר. כשהבודהא תיאר את הדרך שהוא הציב, הוא לא לימד כ"כ הרבה טכניקה וטכניקות מדיטציה. יש קצת, אבל זה לא כזה נפוץ. מה שהוא עושה שוב ושוב זה לעודד לחתור לשני דברים, לטפח שני דברים. האחד הוא הזנה מועיל. תחחושה של הגוף, הלב והתודעה – מוזנים באופן הולם. באופן הולם זה אומר שלא מובילים לנזק לנו ולאחרים. ואלו כל האיכויות האלו, טוב לב, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב ועוד ועוד. ולטפח את האיכויות האלו, שנותנות ליישות קרקע מספקת בהזנה. יש מאגר בפנים, לאט לאט. וזה חלק ממה שהוא עודד. דבר נוסף – חקירה לשם תובנה. ואלו שתי כנפיים של הדרך, הטיפוח של מה שיפה והחקירה. המטא זה חלק מההזנה המיטיבה העמוקה הזו, וככל שיש לנו יותר מזה אנחנו יותר חופשיים, פחות תלויים באחרים, בנסיבות. יש לנו מספיק. וזה לא קר או מבודד, אלא יש לנו מספיק וזה יכול להתפשט לאחרים.

חלק מההזנה המיטיבה זה סמאדהי. לי זה נראה כאילו עבר הרבה זמן מאז שדיברתי על זה, אבל קיוויותי שזה יהיה משהו שיישאר איתנו לכל הריטריט. וזה מעניין, אנחנו מגיעים לשלושה שבועות או יותר, ויש הרבה דברים שקורים בחוויה. הרבה פנים למה שאנחנו עושים. פן אחד זו שאילה – מה זו חמלה ,אם אני מביט מקרוב, במה היא שונה מרחמים? איך אני מטפח אותה? יש שאילה שקורה. ומפעם לפעם דברים עולים עבורנו. תחושות, רגשות, ואנחנו נאבקים, או משהו טעון עולה. וזה חלק מהתהליך. יש שאילה, ולעתים לתת לעצמנו להרגיש מה שצריך להיות מורגש. וגם, יש העידוד וההזנה של הסמאדהי. שזו למעשה השקטה של השאילה, והשקטה של מערבולת הרגשות, שלפעמים תובעים את המבט שלנו. כל זה צריך להתאים לתמונה של מה שאנחנו עושים. לפעמים יותר שאילה, או אפשור לדברים לבעבע, ולפעמים פשוט מפתחים סמאדהי, ונותנים לדברים לשקוט. מפתחים את המסע אל העומק, היציבות, והמעודנות. עכשיו, מה שאני רואה, ואני חוזר קצת שם, זה שרוב האנשים שאני פוגש בחוגים האלו, לא נותנים מספיק דגש, או מאמינים מספיק בחשיבות של סמאדהי כפי שאולי צריך. אנחנו לא ממש בווטחים בזה או נותנים לזה מספיק משקל. וזה בהחלט עניין כאן בשביל העומק של הפתיחות, של ההתמרה כאן. סמאדהי הוא אחד הפקטורים, רק אחד, וכל האחרים חשובים, אבל הוא אחד הפקטורים שמאפשר לאהבה ולחמלה לחדור לתאים. משהו גופני ממש שם. אבל כל הפנים חשובים, וחשוב לדעת מהי הנטייה שלי, ממה אני נמנע. אז יש הזנה מיטיבה ותובנה, ואנחנו מזינים את שתיהן בחיי התרגול. עם הזנת האיכויות שמביאות הזנה מיטיבה, סמאדהי, מטא, חמלה, חשוב מאוד לראות שזה לא לגבי שיפור עצמי. מהר מאוד המיינד המודד נכנס: 'איך אני מצליח?'. 'יש או אין לי.' 'איך אני ביחס לאחרים?'. זה לא לגבי שיפור עצמי, וכל הרעיון של עצמי לשפר מתחיל להתרופף עם תרגול, ועם זה אפשר להיות ממש מחוייבים לתהליך הזה של טיפוח והתניה מחדש, בלי עצמי במרכז של זה. מחוייבים לגמרי. ההתניה מחדש; זה נשמע דבר מכני, אבל זה חלק ממש חשוב ממה שקורה. לפני כמה ימים לימדתי יום על חמלה בלונדון, ובשאלות ותשובות מישהו פנה, ואמר: 'תנאים, תנאים, תנאים, כל תנאים האלו, האם זה לא הולך במעגלים של מה שהוא מותנה, איך התודעה יכולה ללכת לעבר מה שאינו מותנה? (הבודהא דיבר על התעוררות כהליכה לעבר הבלתי מותנה) האם אתה לא רק משחק עם התנאים?'. אני חושב שהוא הגיע ממקום אמתי וכנה. יש, ראשית, החשיבות של הרמה היחסית של להתנות מחדש את התודעה. ברמה אחת, הוא גוש, מערבולת, קערת ספגטי של הרגלים והתניות, ואנחנו יכולים להתנות מחדש, וכמות עצומה של חופש ושלווה מגיעים מזה, וזה ממש בסדר, ובעצם מהותי. וגם, יש את הזנת התנאים שמובילה לבלתי מותנה. בהעמקה שלה, בהפתחות שלה, מובילה לכיוון הבלתי מותנה, מה שלא נולד מתנאים, מה שאינו תנאי. וזה קשור, חלקית, למה שאדבר עליו. אז זו עדיין חזרה. ונקודה אחרונה. כשאנחנו עושים מטא וחמלה, והרבה מכם הרגישו את זה, בכל רמה שתהיה – תחושת העצמי מתחילה להתרכך לפעמים. העצמי, גבולות העצמי מתחילים להפתח, להיות מרווחים ופתוחים יותר, במובן מסויים. וזה מאוד מאוד חשוב, כי אנחנו מקבלים הצצה של לחיות בלי המגבלה העצמית, בלי לגדור את עצמנו, להגדיר את עצמנו ולכרוך את עצמנו כ"כ בזה. תחושה של אחדות, או טעם של הלא-עצמי, אנטה. אז אהבה וחמלה מובילות באופן טבעי לתחושת עצמי פחות כרוכה וכבולה, לעתים. ומשהו בפתיחה הזו, בהתרככות הזו, מתחיל לנער ולהעיר איזו הבנה על העצמי וטבע העצמי. ושוב, מתן אהבה וחמלה לעצמי – לא בונה את האגו, לא בונה את תחושת העצמי. וצריך לחקור את זה בחיינו בתרגול. האופן בו האגו נבנה זה דרך יחסים בעיתיים, שיפוטיים, נוקשים לעצמי. יחסים מגדירים באופן צר. תחושת עצמי בעייתית בונה את האגו. וכשיש מטא וחמלה כלפי העצמי זה מתחיל להתרכך. אז יש הקלה של תחושת העצמי, לעתים, עם התרגולים האלו.

כל זה, זה בעולם של מה אפשר לומר… האופן בו תרגולים של חמלה ומטא מובנים באופן מסורתי. אני זוכר לפני כמה שנים חייתי בארה"ב, ולידי היה מרכז מדיטציה עירוני, מרכז קיימברידג' למדיטציית תובנה. ופעמיים בשנה הם היו מפרסמים תכנית של דוברים, וריטריטים וכל זה. ולמשך כחמש שנים, בכל פעם שזה היה יוצא, היה על זה תמונה נחמדה של הבודהא, וציטוט. ולמשך חמש שנים הציטוט היה מדרשת הלוטוס, אחת הדרשות המשפיעות של המהיאנה, והוא אמר: 'ראה את כל הדברים בעינים של חמלה.' סוף ציטוט. ובד"כ הייתי סוקר את התכנית ובוחר קורסים, ומתישהו שמתי לב… שניה, זה לא אומר 'ראה את כל הישויות בעיניים של  חמלה' אלא, 'ראה את כל הדברים בעיניים של חמלה'. מה זה אומר? האם זה אומר להתייחס למיקרופון בחמלה? המיקרופון המסכן צריך לשבת פה ולשמוע אותי חופר? יש דרשת מהיאנה אחרת, האקסימאטי, לא ידועה כמו דרשת הלוטוס. ויש שם שורה שאומרת – 'בהתחלה של החיים הרוחניים, אהבה מכוונת כלפי יצורים. לאלו שיותר מתקדמים על הדרך, אהבה מבוססת על דהרמות, ולאלו שראו לעומק הריקות, או שראו את הבלתי מותנה, אהבה לא מבוססת על שום דבר'. אנחנו יכולים לשמוע משהו כזה, ולא ממש להבין מה הוא רוצה, ואני שיניתי את התרגום קצת, כי אני חש שיש מידה של אי הבנה, אבל בכל מקרה, זה דבר שקשה להבין. כמה דברים. ראשית, חמלה, במסורת של המהיאנה, זו מילה שהם משתמשים בה כדי לומר מה שאנחנו היינו קוראים לו חמלה, וגם טוב לב. כאן הם עושים אותו דבר עם אהבה. שני המונחים שם פחות מובחנים. ומה זה אומר 'דהרמה' כאן? ל'דהרמה' יש הרבה מובנים, ואחד מהם אומר: 'דברים', בבחינת חוויות או דברים במודעות. משהו שעולה במודעות הוא דהרמה. תחושת גוף, מחשבה, כוונה, מצב רוח, מצב מנטלי, רגע של סמאדהי, חמלה – כל זה דהרמות. דבר במודעות. דבר בבחינת חוויה.

אז, אוקיי, עכשיו, ברמה אחת זה לא עושה שם הגיון, אבל ראינו במדיטציה המונחית הבוקר – אנחנו יכולים, בתרגול, לכוון את הזרם הזה, כשיש זרם של אהבה וחמלה – לכוון אותו אל החוויה, מה שהיא לא תהיה, ולרחוץ את החוויה בטוב לב או חמלה, או שתיהן. אנחנו יכולים להחזיק אותו באהבה, או לתת לו להיות מוחזק במים האלו של אהבה, או, מבחינת טכניקה, אפשר להשתמש במשפטים, או רק מילה, אם זה מרגיש מועיל. אפשר להתנסות בפתיחות דלתות התפיסה לגמרי, וממש לקבל בברכה, לפתוח לחלוטין כך שזה יוכל להיות שם. אז להדגיש את האהבה; להדגיש את זה טוב הלב והחמלה והקבלה, ולא כ"כ את תשומת הלב הבהירה של ראייה מדוייקת של מה שקורה. לעתים קרובות כשמתרגלים תשומת לב, הבהירות של הראייה והדיוק מודגשים; זו גישה שונה כשאנחנו ממש מדגישים את הקבלה. ממש נשענים על הפן של הקבלה, הפן של אהבה. אז להדגיש קבלה בברכה מלאה, כל עוד זה אמתי. ממש לעשות את זה באופן כנה. אז העלייה של כל דבר ממש מתקבלת בברכה, ומוחזקת באהבה; ההשארות של כל דהרמה במודעות; וההיעלמות שלה. הכל מוחזק ושורה בטוב לב. אז יש פה, אפילו במה שאמרנו, יש כל מיני גישות שונות באופן מעודן. אחת – ממש לכוון את הכוונה הזו לעבר תופעות, וזה גם יכול להיות להחזיק, ולהרגע למרחב שרווי בטוב לב. מוד יותר רספטיבי. מכוון או רספטיבי. לפעמים, כמובן, מה שיעלה זו התנגדות או אי-רגש, או משהו. אבל יש בזה משהו, כל מה שקורה – הגישה של קבלה בברכה תמיד יכולה להתרחב קצת ולכלול את זה. 'אני שונא את זה…' ולהרחיב קצת ולקבל בברכה. אין שום דבר מחוץ לטווח של טוב הלב או החמלה הזו. כל מה שקורה יכול להיות מקובל ולהכלל. במובן מסויים, דרך פנימה יכולה להיות שכשאנחנו מביטים פנימה, וכל מה שאנחנו רואים זה זרם של חוויות; וכל מה שעולה חולף; הכל כל כך חולף, ואז דברים, תופעות, דהרמות – חלופיים, חטופים מטבעם. כשאנחנו מביטיים בהם. ובמובן מסויים אפשר לומר שמגיעה להם חמלה, הם עניים, כי הם כמעט ולא מחזיקים. אז שאלה: מה קורה לתחושות כשאנחנו עושים את זה, כשאנחנו רוחצים אותן באהבה, מקבלים אותן לגמרי, מחזיקים אותן כך? מה קורה לתחושות? מה קורה למצבים מנטליים?

מישהי: 'הם מתפוגגים'.

תודה! אני שמח שאמרת את זה, חששתי שאף  אחד לא יאמר כלום, אבל אז הייתי מושיב אתכם כל הלילה… מה שקורה לתחושות, מצבים מנטליים, תחושות הגוף, התפיסות של דברים – הם יכולים, וזה תרגול, ויכול להיות שזה ברור לחלקכם ולא ברור לאחרים, וזה בסדר, זו אופציה אחת במגוון האפשרי, וזה תרגול שאפשר לפתח, וחשוב לראות את זה. אבל יכול להיות שחוויות, דהרמות, חוויות, תופעות – מתרככות. הן מתרככות, החוויה מתרככת. הם מתחילים לאבד את הקצוות שלהם. מתחילים לאבד את ההגדרות. להטשטש. אפילו, כפי שג'נט אמרה, הם יכולים להתפוגג או לדהות, קצת, הרבה, או לגמרי. האם אתם מזהים את זה בחוויה שלכם, אפילו קצת?

אז, זה יכול להיות שמישהו ישמע את זה ויאמר: 'זה לא יכול להיות נכון, זה לא יכול להיות מדיטציית תובנה ממש', אבל זכרו, הבודהא לא לימד מדיטציית תובנה. הוא לימד הזנה מיומנת, הזנה מועילה של היפה, ואת הרווחה שזה מביא, הבאר של הרווחה; וחקירה. וזה לא שהוא לימד טכניקה מסויימת, ורק זה ולא כך, אלא שני אלו. ומתוך זה, מתוך הטיפוח, עם החקירה, בכל צורה שהיא לוקחת – מביא חופש. ובזה הוא התעניין, וכך גם עלינו, ויהא השורש של זה אשר יהא, בין אם מטכניקה מוסדרת ובין אם לא. זה לא משנה, החופש משנה. והעקרון זהה כמעט תמיד – הזנה מיטיבה וחקירה. וכמובן, לאורך חיים של תרגול יהיו צורות שונות בזמנים שונים, כמובן. ומה שאנחנו באופן רגיל מבינים בויפאסנה – מאוד יפה, חזק ותקף לעתים. אבל בואו נחקור עוד. בתרגול מיינדפולנס, יש הנחה. בעצם הנחה גדולה מאוד, ולא מודעת, שאנחנו לא ממש… לפעמים דווקא כן אומרים את זה בגלוי. ההנחה היא שתשומת לב היא משהו ניטראלי. ההנחה היא שיש משהו שנקרא 'מיינדפולנס', שמה שהוא יכול לעשות זה לגשת לדברים, ולראות אותם בממשות החשופה שלהם. משהו שלא מפריע בשום אופן, ורואה 'דברים כפי שהם'. שזה ביטוי שחוק בדהרמה, 'דברים כפי שהם', ואם אני משחרר את הסיפור, ואת מה שאני אוהב או לא, אני אוכל להתקרב לדברים אראה את הממשות החשופה של מה שהם. או שאני אראה, אהיה בקשר עם מה שיש. ולפעמים, וזה עוד יותר בעייתי, אנחנו יכולים להציב כמטרת הדרך, כהשקפה על מטרת הדרך, שהמטרה היא להיות עם דברים כפי שהם. להיות עם מה שיש. ואלו הופכים להיות קונספטים מאוד טעונים, 'מה שיש', 'דברים כפי שהם', וזו לא יכול להית, אף פעם, מטרת הדרך. זו דרך יפה לתרגל, דרך יפה להיות, אבל לא יכולה להיות המטרה. המטרה היא הבנה עמוקה מאוד, שמביאה חופש. משהו שהולך מעבר ל'מה שיש' ולרעיונות האלו. אני אדבר על זה עוד.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.