רוב ברבאה: תובנה בתרגולי מטא וחמלה; עבודה עם פחד

זהו תרגום לחלק הראשון (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן במחציתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.

תובנה בתרגולי מטא וחמלה: עבודה עם פחד

אנחנו יכולים לפתח ולהרחיב את היכולת של הלב לטוב לב. ועלינו לשאול: מה עוזר לתהליך הזה? איך ההתרחבות הזו קורית? איך הלב גדל ביכולתו לטוב לב? ולשאול: מה חוסם, מרעיב, או נתקע בדרך של זה?

במובן רחב, רק החזרה של המשפטים. המדיטציה, ובמקומות אחרים – אמון בהתניה מחדש של הלב והתודעה. מאוד משמעותי. שוב ושוב אנחנו מאמנים מחדש את הכוונות בלב ובתודעה. ולפעמים, הסמאדהי, או כשהסמאדהי שם, זו דרך בה היכולת של הלב גדלה. מהתחלה.

יש הרבה דרכים בהן זה קורה, על הכרית ולא על הכרית. ומה שקורה מחוץ לכרית חשוב כמו עליה. בתוך המדיטציה הפורמלית, לפעמים זה מרגיש ש'הולך טוב', ויש סמאדהי. נפלא. והדגשנו את זה, את הנושא של להשען לכיוון זה. בגלל זה אנחנו מדברים על הגוף, הרגישות של הגוף. לזרוק מילה או משפט, וזה מהדהד בגוף. 'שלווה', ומהדהד שלווה, חמימות, נינוחות. ולגשת לזה, ולהרגיש את זה, את הרווחה העדינה והלא-מדהימה שם. הקשר עם התחושות האלו בגוף עוזרת לסמאדהי, לאיחוד, ללכת עמוק יותר. ובכך – המטא נכנסת לתאים, באופן עמוק, והופכת להרגל ליישות, לתודעה, דרך הגוף ודרך הסמאדהי. וגם, לפעמים זה לא מרגיש שהולך טוב. אין תחושה, או יש אוורסיביות, או פחד, או אי נחת. וזה בסדר גם. וכמו שאמרנו בהתחלה – ממשיכים לזרוע זרעים עם המשפטים, של כוונות. לא לקפוץ ולשפוט את התרגול כהולך טוב או לא. יותר מידי קורה 'מתחת לרדאר', בחשיכה של מה שלא נודע, ואנחנו צריכים אמון בזה וביטחון בתהליך. אני לא זוכר אם אמרתי את זה כאן, אבל בשחקלאי או גנן זורע, ההזנה של הזרע קורית מתחת לאדמה, במחשכים, בלתי ניראית. וכך זה גם עם תרגול המטא. הרבה קורה שאין לנו גישה אליו. לבטוח בזה. אז המטא מתרחבת דרך הסמאדהי, וגם האמון הסבלני בטיפוח הזרעים.

מה שאני רוצה להכנס אליו היום זה היחסים בין תובנה וההעמקה של אהבה וחמלה. אז, בריטריט הזה, מה שאנחנו מדברים עליו, התחלנו וזה יתגבר, זו הדרך בה התרגולים של אהבה וחמלה מביאים תובנה, כחלק ממה שהם מביאים. תובנה משחררת. זו לא הדרך הרגילה בה אהבה וחמלה מובנות, אבל זה שם. כשאנחנו מטפחים אותן, תובנה יכולה לבוא. ישנה האפשרות. אבל היום – אני אדבר על הכיוון ההפוך. איך תובנה יכולה להזין מטא וחמלה. אז דיברתי על הזנה שלהן דרך המשפטים והזריעה של כוונות, הסמאדהי, ועכשיו – איך תובנה עושה זאת.

לפעמים אנחנו יכולים לעשות את התרגול הזה, ולהרגיש כאילו אנחנו יוצרים את המטא. יושבים, נושפים ושואפים, דוחקים ולוחצים. זה מרגיש מפוברק, עשוי, וזה אכן כך, ברמה מסויימת. לעתים אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: 'האם אהבה היא משהו שאנחנו יוצרים?' (ובמובן מסויים, התשובה היא כן) או, שאולי, אהבה וחמלה הן המצב הטבעי והביטוי של הלב והתודעה כאשר הן לא כבולות, ממוסכות על ידי היאחזות ותעתוע. או ש, בעצם, אנחנו חושפים אהבה, חמלה. אז זו שאלה מעניינת. מה קורה פה? האם אנחנו יוצרים או חושפים אותה, מאפשרים. כשאנחנו מדברים על מדיטציית תובנה זו שאלה טוב לשאול: 'מה זה אומר? מה זו מדיטציית תובנה?'. תובנה היא הבנה, אינטלקטואלית או אינטואיטיבית, שמשחררת היאחזות, ובכך – משחררת סבל. אז הסמן של תובנה הוא שחרור מסבל. כך אתה יודע שזו תובנה. סבל נעלם, או פוחת במידה כזו או אחרת, בגלל צורה של ראייה או הבנה. תובנה מתירה היכבלות, משיכה ודחיפה, הזדהות, כל צורה של היאחזות. ומשום כך – סבל משתחרר. כשהבודהא דיבר על מדיטציית תובנה, יש כל מיני דרכים לפרש את זה. דרך אחת תהיה שזה רק סוג של לשבת שם, לצפות במה שקורה, ולנסות לא לעשות הרבה, ובתקוות, מזה – צצה תובנה. שזה תקף לגמרי, במידה מסויימת, אבל אנחנו יכולים לצפות בנשימה, פנימה החוצה, ומקווים שמתוך זה משבו יפרוץ ליישות. או לשבת, לא לעשות כלום, ולקוות שמתוך אי העשייה תובנה תיוולד. יש בזה משהו, בהחלט. ואני שם את זה באופן לא-אטרקטיבי, אבל זו בעצם גישה יפה לתרגול. לעתים קרובות הבודהא מציעה גישה אחרת: האם אנחנו יכולים לתרגל דרכי ראייה והסתכלות על החוויה, ברגע, לתרגל דרכי ראייה שמביאות שחרור ומתירות היאחזות. בד"כ אנחנו מסתכלים בעולם באופן שמביא סבל. זה מה שאנחנו עושים כל הזמן. והוא אומר – האם אפשר להסתכל באופן אחר, שמביא שחרור? שחרור מהיאחזות מביא שחרור מסבל, וזה מביא אהבה. אני מדבר בכלליות, ואז אפרט. תרגול של דרכי ראייה והסתכלות שמביאות חופש, שחרור ואהבה. ומה שאני רוצה להכנס אליו היום זה: האם זה אפשרי, רק אפשרות, להכניס חלק מדרכי הראייה האלו, חלק מהתרגולים הללו, לתוך תרגול המטא, כך שיש לנו עידון של תרגול המטא והחמלה. אני אסביר.

עבודה עם פחד בתרגול חמלה ומטא

במובן מסויים, אני רוצה להתחיל במעקף, אבל זה תמיד נראה רלוונטי בריטריט הזה, אז אני אעשה זאת שוב. ואני אדבר קצת על פחד. אז. פחד, למעשה, בוא דוגמה להיאחזות או דחייה, זה בעצם זן של דחייה, שחוסם אהבה. ולחקור את זה בחיינו. האם זה המקרה, שכאשר אנחנו מפחדים יש סגירה של האהבה. ואם תשימו לב – לאהבה ופחד יש יחסים הפוכים. במקור – הבודהא הציע את התרגול לקבוצת נזירים, שממש פחדו ביער, כנוגדן. ואנחנו יכולים לראות בחיינו – כשפחד חזק, אהבה חלשה, ולהיפך. וגם, אפשר לחוש בעולם ובנו – כשפחד חזק – אלימות. פסיכולוגית או פיזית. זה הולך עם פחד. רואים את זה בקלות, בחיות, בעצמנו, בקבוצות אידיאולוגיות. אז אני רוצה לומר קצת על עבודה עם פחד, כי זה כן בא בהקשר של ריטריט כזה, לאנשים.

ועבודה עם זה באה תחת המטריה של מדיטציית תובנה. לפעמים, בתרגול כזה, משהו מרגיש שהוא מעמיק או נפתח, ואולי, לרגעים או למשכי זמן – התודעה מוצאת את עצמה בטריטוריה שונה. החושים, הגוף, תחושת הנפרדות, העצמי. אולי דרמטית, אולי רק קצת. וזה מביא פחד. מאוד מיומן – אם הפחד לא חזק – יש בחירה שם. עם הפתיחה של הישות וההכרה, תהיה נעימות עם זה, יחד עם הפחד. פחד ונעימות קיימות יחד. בד"כ אנחנו נשאבים לפחד, והוא מסובב אותנו. לפעמים אפשרי לשבת אחורה, ויש את הנעימות, החמימות, הוויתור, ויש פחד. וללמוד, זה תרגול, לכוון את המודעות לעבר מה שמהנה שם. אז בפתיחות הזו יהיה משהו מהנה. זה טעם נרכש. לטבול בזה. אפשר לשלוט – לטבול במה שנעים, ולא לתת את כל הסמכות לפחד, וע"י הדאגה לתת לו סמכות. תרגול ממש חשוב, כשהפחד לא חזק. לפעמים הוא כן מרגיש חזק, ושאנחנו לא יכולים לעשות את זה. פחד חזק, בתוך או מחוץ לריטריט. אם אנחנו מביטים בפחד, אפשר לשאול – מהי בעצם החוויה של פחד או חרדה? וכשאנחנו מסתכלים, מה אנחנו רואים שם? לעתים קרובות אנחנו לא נשארים שם מספיק כדי לראות מה שם.

תחושות גוף לא נעימות. הבטן מפרפרת. וסלידה לתחושות הלא נעימות. אנחנו לא אוהבים אותן, רוצים שהן ילכו. זה חלק ממה שבא איתן.

מחשבות. מחשבות על העתיד, לעתים קרובות. מחשבות לא נעימות על מה שעשוי לקרות. ושוב, אי-נעימות, וסלידה מזה. תחושות גוף ומחשבות, וסלידה, בשני המקרים.

עניין שלישי, קצת יותר מעודן. האקלים של התודעה. של איך התודעה מרגישה. וכשיש פחד, הוא נעשה קטן. ההכרה מתכווצת. זה, באופן כללי, לא נעים. אנשים לא אוהבים תודעה מכווצת. ועם זה – אוורסיה, רצון שזה ילך. אז הגוף, המחשבה, והמרקם של התודעה, והסלידה מהם. את הסלידות האלו מאוד חשוב לחקור. כי אם אנחנו שואלים – מהם היחסים שלי עם פחד, וזו שאלת דהרמה חשובה – מהם היחסים שלי עם כל דבר; בד"כ היחסים שלי עם פחד הם – שאנחנו מפחדים ממנו. יש לנו פחד מפחד. זה חלק ממה שהופך אותו למה שהוא, זה שאנחנו פוחדים ממנו. כשהמדיטציה, ככלל, מתפתחת, לאורך זמן, אנחנו יכולים ללמוד לעבוד עם החוויה הזו של פחד. הגופנית, המחשבתית והתודעתית. לומדים להביא תשומת לב ולהיות עם זה. ומה שאנחנו לומדים, לאורך זמן, זו תחושה של ביטחון, שאלו רק תחושות לא נעימות, מחשבות לא נעימות, ואני יכול להיות עם זה. המודעות תחזיק את זה. מה שכמעט תמיד חסר עם פחד, זו תחושת ביטחון. אנחנו לא מרגישים ביטחון שאנחנו יכולים להיות עם הפחד, ולהסתגל אליו ולהיות בסדר עם זה. ועם תשומת לב אפשר לראות 'זה רק זה', ואפשר להיות עם זה. וביטחון בא. חשוב מאוד.

אז בד"כ היחסים עם פחד היא רצון להמלט מאי הנעימות שם. אבל עצם ההתנגדות או הבריחה גורמת לחווית הפחד לגדול. הסלידה מהפחד היא חלק מכל המנגנון שם, מכל הגלגל של פחד. זה הופך אותו ליותר קשה. כשיש תחושות לא נעימות בגוף, ואנחנו בורחים מהן, לאן אנחנו הולכים? ישר לראש. הולכים ישר לראש, ומזריקים עוד אנרגיה למחשבות, שממילא, מחשבות לא מועילות, לא מיומנות ממלאות את התודעה, ועכשיו הכנסת עוד אנרגיה לשם, כי אתה נמלט, והן מתגברות. מזינים את האש של הפחד. אז התגובות שיש לנו לפחד, אינן נפרדות ממנו עצמו. אלו לא דברים נפרדים, אלא חלק מהחרדה עצמה. אתם יכולים לבדוק ת זה; לא שני דברים נפרדים. אם אנחנו יכולים לרכך, או לקחת את התגובתיות הזו, מה שנשים אליו לב זה שפחד לא תומך בעצמו. אז לא לקבל את זה פשוט, אלא תראו אם אפשר להתנסות בזה, לנסות את זה כשפחד שם.. הפחד צריך אותי, שאהיה אוורסיבי ותגובתי כלפיו. הוא לא יכול לתמוך בעצמו בלי התגובתיות והפחד ממנו. לפעמים היחסים עם פחד הם של הפעלת לחץ על העצמי. זה אותו דבר, דלק על הפחד. או שיפוט על עצמי. אם אני שופט את עצמי שפחד שם: שמן למדורה. מה אני מניח לגבי עצמי בגלל שיש פחד מסביב? מה אני מניח על התרגול שלי? שהוא לא שווה כלום? זה משהו שאנחנו מזריקים לרגע, שמצית את הפחד .פחד הוא אנושי. האם אפשר לראות את האנושיות בזה, ולהביא טוב לב למפגש עם הפחד. אז כשאנחנו אומרים: 'מי יתן ואני אהיה בטוח ומוגן, מי יתן ואהיה…' מיהו 'אני' באותו רגע, אליו אני פונה? זה האני עם הפחד. לא ה'אני' שנמצא כשהפחד איננו, לא איזה 'אני' אידילי, אלא האני שמפחד. אתה יכול למר, באותו רגע, שאתה אתה המפחד. זה כלול. כחלק מהסלידה, אנחנו רוצים לא-לכלול אותו במטא. מאוד נורמלי. הרבה פחד בחיים, במובן כללי, קשור בעתיד. 'מה יקרה לי', האם זה יהיה בסדר, האם אני אהיה בסדר, האם משהו ישתבש. בהרבה רמות רמת הגוף הבסיסית, הישרדות, כל מיני רמות. רגשיות, במונחים של יחסים, ביטחון, רכוש: 'האם אני אהיה בסדר'. שאלת דהרמה בסיסית עולה, כשיש פחד מהעתיד, 'איך יהיה לי?'. אז שאלה יסודית: האם אני יודע איך באמת, באמת, לדאוג לעתיד? מה זה אומר, באמת לדאוג לעתיד? אז דהרמית, מה מוביל לתחושה של ביטחון, שמחה, רווחה ושלום בחיינו? מה זה? הבודהא, שוב ושוב, מצביע לטיפוח של איכויות של לב, של התודעה, של היישות – נדיבות, סבלנות, טוב לב, חמלה, תשומת לב – מגוון של איכויות שנעשות 'תיק ההשקעות' שלנו. זו בגרות מאוד נדירה של התרגול. אפשר לומר: 'כן כן, אני יודע שמשם באה שמחה'. אבל זה נדיר לפגוש מישהו שבאמת שם את מבטחו בזה, ולא כ"כ דואג לדברים האחרים. וכמובן, אנחנו צריכים גם לדאוג לרמה החומרית. אבל זה תרגול די בוגר, שמישהו משוכנע בלב ובתודעה: 'אני יודע איפה לשים את הביצים שלי', אני יודע איך לדאוג לעתיד. הרבה פחד קשור ב'מה הם יחשבו עלי?' אולי יחשבו שאני טיפש, משעמם. הרבה מהפחד שם. כשאנחנו מטפחים איכויות יפות של לב ותודעה הן מביאות שמחה, ומה שאחרים חושבים עלי הופך לכמעט לא משמעותי. זו בגרות נדירה שמישהו ממש יחיה ככה, מתוך התרגול. ואיך נדאג לעתיד? דרך טיפוח. וגם, ביחס להווה. והאם היחסים להווה הם כאלו של פתיחות, אדיבות, סקרנות, עניין, תשומת לב? כשליחסים להווה יש את האופי הזה, העתיד דואג לעצמו, מרגע לרגע. שני החלקים האלו – טיפוח של היפה, ולדאוג ליחסים להווה, והעתיד דואג לעצמו, במובן העמוק ביותר. ובמובן אמיתי מאוד, אנחנו דואגים פחות ל'האם יהיה מספיק כסף', האם יהיה ביטחון, האם יהיה בית, האם אמצע שותף, האם הוא ימות ואהיה לבד? כל הדברים האלו, שהם לא-לא חשובים, אבל יש להם כוח עלינו. והפחד, שאנחנו לעתים קרובות אפילו לא יודעים שהוא שם, מניע את חיינו ובחירותינו, כמה מזה למעשה מכתיב את הבחירות שלנו, ואנחנו אפילו לא חושבים עליו כפחד. וזה פוחת בגלל הכוח של טיפוח של מה שיפה. וזה דבר מאוד אמיתי, זה לא תיאורטי או לא-מציאותי. זה מאוד אמיתי, ויכול לפרוח בחיים של אדם, באופן מעשי. זה היה המעקף. אבל אני מרגיש שזה חשוב, ופן של שחרור היאחזות, עליה דיברנו, שאפשר לעשות דרך התרגול.    

תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.