רוב ברבאה: סמאדהי בתרגול מטא וחמלה: ארבע התנגדויות נפוצות

סמאדהי בתרגול מטא וחמלה: חלק שני – ארבע התנגדויות נפוצות

זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן בראשיתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.


כל מי שעושה תרגול כזה – מטא, חמלה, עבודה עם הנשימה, או כל מי ששומע על תרגול כזה, אולי לא כולם, אבל ל – 99% מהאנשים, תהיה אחת מארבע התנגדויות אם לא יותר. ומישהו מתחיל לעשות תרגול כזה, ואחרי זמן מה יש לו תחושה של 'אולי זה לא רעיון כזה טוב'. אז אני רוצה להכנס לזה ולחשוף שם קצת, ובתקווה להביא תבונה ושיקול דעת לשם. אם אנחנו נותנים את עצמנו לתרגול סמאדהי, לעתים יש תחושת קפיצות. בתהליך אנחנו מרגישים קפיצות. כנראה כבר שמתם לב לזה. מנסים להשאר עם משהו, וזה מרגיש דחוס. המאמץ להשאר מרגיש דחוס. כל הרעיון של עבודה לכיוון מטרה, של העמקת הריכוז של טיפוח סמאדהי או מטא. האם לא אכנס לאיזו 'חתירה' או מאמץ סביב זה? הקשרות. אם סמאדהי מרגיש טוב, האם לא אקשר ואתקע שם? והאחרון: הדחקה. האם זה אפשרי שע"י המשפטים, או השארות עם דבר אחד, ואפילו ארגיש טוב שם, אולי אני מדחיק איזה רגש או משהו ביישות שצריך לעלות? אלו הארבעה. קפיצות, חתירה למטרה, הקשרות והדחקה.

הדברים אלו עולים, כשאלות וספקות. והרבה אנשים ירגישו קצת מבואסים כשזה עולה. ואנשים ירגישו מבואסים מזה, ואז יעלה רצון לעבור לתרגול של 'רק להיות', או 'להיות עם מה שיש'. זה מאוד מאוד נפוץ. כמעט כל מי שעושה תרגול כזה, תהיה לו, בנקודה אחת לפחות, את הנטייה הזו. יותר מידי עבודה, או משהו לא מרגיש נכון, ועוברים לתרגול ויפאסנה פתוח.

לחץ ודחיסות

אז – קפיצות. איך אפשר לעשות את התרגול הזה, ולא להיעשות דחוסים מידי. רכות זה פקטור של סמאדהי. בסמאדהי יש רכות, או נוקשות בו. זה חלק מהאיכות שם. אחת הדרכים שהיא מאוד עוזרת מול תחושה של קפיצות יתר, ואתם בודאות תתקלו בתחושה הזו, אחד מהם זה להפוך את המודעות קצת גדולה יותר. הבודהא אמר – רגישים לכל הגוף. אז האם אפשר שיהיה לנו, כחלק מהתרגול, מודעות שכוללת את כל הגוף, ולהיות מקורקעים בזה? וגם, ברוחב הזה של מיינדפולנס, מודעות לגבי: 'איך אני מרגיש לגבי התרגול כרגע', מהם היחסים הרגשיים שלי עם התרגול עכשיו? האם אני משועמים, מנסה יותר מידי, לא מעוניין, חותר לאנשהו? תחושת הגוף יכולה לשקף את היחסים האלו שיש לנו עם התרגול כרגע. כשאנחנו קפוצים מידי, אפשר להרגיש את זה בגוף. אז חלק מהאמנות היא שתהיה מודעות רקע של הרוחב של הגוף, ולהיות רגישים לזה, זה ישקף את מה שקורה במובן של היחסים. זה נשמע הגיוני?

כשהסמאדהי מעמיק, הגוף נעשה מאוד מרכזי, מאוד חשוב. ולכן – רגישות לכל הגוף. והגוף הוא העוגן למה שאנחנו עושים. ועם הסמאדהי, תחושת הגוף משתנה, ונעשית יותר מעודנת, פחות מוגדרת, וזה חלק ממה שקורה לאורך זמן, כשהסמאדהי מעמיק. אבל אנחנו יכולים לעבוד עם הקפיצות – להרגיש אותה בגוף, ולהרגיע את הגוף. זה חלק מהתמונה הגדולה של הסמאדהי. רגישים לכל הגוף.

לפעמים אנחנו ניגשים לתרגול, וזה כאילו אנחנו מפשילים שרוולים, ובטון תקיף וזועף: 'מי יתן ואהיה ברווחה!'. זה לא יקרה כך. הכוונות הטובות ביותר שם, אבל צריכה להיות ממש עדינות ורוגע של הגישה. לנשוך שיניים… זה הולך לפעמים, אבל בד"כ זו אמנות מאוד מעודנת. אז, שוב, האם יכולה להיות עדינות וטוב לב? התודעה נודדת, ושימו לב – האם יכולה להיות עדינות וטוב לב בחזרה?

ולפעמים – תהיה קפיצות, ואתם תרגישו: 'אני ממש רוצה ללכת לתרגול ויפאסנה', אבל תראו אם אפשר לקבל את הקפיצות, להביא אדיבות לשם, וזה ישתנה. ואנחנו יכולים להיות מודעים לקפיצות, כי הגוף משקף את זה בבטן, בכתפיים. לשים לב, ולהרגיע. חלק מהאמנות היא העמקת תשומת הלב לרמת המאמץ. ואנחנו לומדים: מתי יותר מאמץ, מתי פחות? יותר על דוושת הגז, פחות? להביא את זה לתוך התרגול.

אז ספציפית לגבי תרגול המטא, וקת'רין אמרה לי שהיא דיברה על מתן וקבלת אהבה במטא לעצמנו. לפעמים צריך לעבור למוד מקבל, וזה עוזר עם הקפיצות, ועם המטא בכלל. אם אנחנו קפוצים מידי עם המאמץ, יהיה לזה אפקט הפוך ממה שאנחנו רוצים שיקרה. המיינד לחוץ, וכמו בננה חצי מקולפת – לוחצים על החלק התחתון, ואו שהיא מתרסקת, או שהיא עפה החוצה. מכוונות נכונות – מנסים להיות קפוצים עם התודעה והיא בורחת יותר. יותר מחשבות וכניסה אליהן. ולפעמים אנחנו רפויים מידי, ויש עמימות ושקיעה של התודעה. להיות מודעים לזה. זה חלק מהעדינות, וצריך להיות מודעים ולשחק עם זה. תהליך מעודן.

מטרות בדרך הרוחנית

התנגדות אפשרית שניה – הנושא של מטרות, ואפשר לדבר על זה כל היום, אבל… לפעמים, או לעתים די קרובות יש את הפיתוי לחשוב שמטרות אינן רוחניות. 'אין לאן ללכת, שום דבר להיעשות', וכו'. יכול להיות מאוד חזק, וכמובן יש בזה איזה עומק לגלות שם. אבל אל תהיו מהירים מידי עם זה, וצריך להביא את כל הכנות והיושרה לשאלה הזו. החיים שלנו מלאי מטרות. ב17.30 תהיה שעת התה, ויהיה פעמון, והמטרה שלנו תהיה להשיג מרק במורד הגרון. לא עניין גדול. עכשיו המטרה שלי היא לתקשר משהו באופן מועיל ככל שניתן. והמטרה שלכם… לנסות להשאר ערים. החיים מלאים מטרות. היו זהירים עם האזור הזה. כן, אי שניות, ואנחנו נדבר הרבה על זה בהמשך, על אי שניות וריקות וכל זה, אבל ממש להבין מה זה אומר, אי שניות, זה קשה ממש להבין את זה עם עומק, בלי שיש עומק של סמאדהי. ואם יש מאמץ ומטרה עם הסמאדהי, והוא מתפתח, זה מביא כיוון חדש לגמרי לכל הנושא של מטרות. אנשים יכולים לומר מאוד מהר: 'הכל לא דואלי, אין מה להשיג', אבל הם נוחתים בחזרה לתפיסת ברירת מחדל, והבנת ברירת מחדל של 'מהם הדברים', ועדיין יש תחושה של: 'אני כאן, והמיינד מעורפל, וזה בסדר'. והאי-שניות מגיעה בלומר 'זה בסדר'. מקום יותר עמוק של אי שניות, שיכולה לבוא דרך תרגול סמאדהי ומטא זה שלמעשה, אין שום דרך בה דברים הם התודעה היא לא כמו שהיא נידמית כרגע. היא לא מעוננת, או בהירה, או עמוקה, או רדודה. אני לא יושב כאן, ואתם לא יושבים שם. זה לא גאיה האוס, וזה לא ריטריט מדיטציה. יכול להיות קשה להבין את זה בלי העומק של סמאדהי. יש עומק של הבנה של אי שניות שחשוב לחשוף, ולא להתפשר על משהו זול יותר.

אני חושב שבשיחת הפתיחה ג'ון הזכיר את המילה 'ברהמה-ויהארה'. 'בראהמה' פירושו אלוהי או מעודן, ו'ויהארה' – משכן. אז התרגולים האלו, טוב לב וחמלה – הן משכנים בשביל הלב. הלב, היישות, ההכרה, שוכנת במקום של יופי, מעודנות, משהו שמרגיש אלוהי. ויותר ויותר, כשהריטריט יעבור, אז תהיה תחושה של זה, של משכן להכרה, ללב. אז בראמה ויהארס, מטא, חמלה, אושר ושוויון נפש, הם משכנים. גם סמאדהי. הוא הופך למשכן לתודעה. כשאנחנו חושבים על 'איפה המיינד שלי בד"כ שוכן', זה לא במקומות מעולים. לרוב הוא לא שוכן בכל מקום, אלא נמשך למה שעושה את הרושם הכי גדול. שוכן בשום-מקום, או, ואפילו יותר גרוע – שוכנים בשיפוט עצמי, בעצבנות. טווח שלם של מצבים שאנחנו, ריאלית, ממש נוטים לעשות בהם בית. אנחנו כ"כ מתרגלים לזה במהלך חיינו, למקצב לא מועיל ולא שמח. משהו לא מועיל הופך למשכן שלנו, וזה כמעט טבע שני. חלק מתרגול המטא זה להחליף את המשכן השלילי במשהו הרבה יותר חיובי. אנחנו מוצאים את עצמנו עם הרבה מחשבות, ולעתים קרובות הן מחשבות ביקורתיות, שליליות. או שיפוט על אחרים, או של מצב. מה אם נשתמש באנרגיה של המחשבה, שהיא ממילא מסביב, ונכוון את המחשבות במטא. להחליף את הלא-מיומן במיומן. אני זוכר תקופה, אני לא זוכר כזה זמן זה היה, בו הקשתי את עצמי למטא. כל התרגול הפורמלי, וככל שניתן במהלך היום, מטא מטא מטא. במקלחת, ברחוב. דבר נפלא לעשות. בתחילת התקופה הזו הייתי הולך ברחוב לעבודה, ומנסה לשלוח מטא, והנטייה היתה: 'אני לא רוצה למלא את המיינד בזה, אלא לתת לו להיות יצירתי וספונטני'. ואז הבטתי במה עולה בתודעה אם אני רק נותן לה להיות, וזה לא היה כ"כ יצירתי, בעצם… רוב המחשבות, חשבתי אותן 1,000 פעמים בעבר. כמה מחשבות יש לכם שלא חשבתם כבר, או שהן באמת מועילות? לא כזה הרבה. ואחרי שראיתי את זה ממש הייתי בסדר עם להחליף את זה במטא. והמיינד, לאט לאט, מוותר על התחושה של 'אני חייב לחשוב על זה'. המכשולים, והפיתוי שלהם, הסיפור שהם בונים, פחות ופחות מפתה כשהסמאדהי מתפתח. מאוד בהדרגה. והסמאדהי, האיסוף, הפשטות של התודעה, הופך למשהו שאנחנו אוהבים ונמשכים אליו. זה טעם נרכש. נפלא ככל שהוא, זה טעם נרכש כמעט לכולם.

אנחנו יכולים להיות בריטריט, ועושים מדיטציה בהליכה, ומישהו יוצא, או שמכונית מגיעה. ואם המיינדפולנס שם, אפשר לתפוס את הרגע של לרצות לראות: 'מה קורה?' 'מי בא?' ואם המיינדפולנס ערה, אפשר לומר: 'אני לא צריך לדעת'. האם זה באמת משנה, איזו מכונית מגיעה, או מי עושה הליכה? אני לא צריך לדעת את זה. או בישיבה, לפעמים, אתה מתחיל לחשוב משהו, ובחצי הדרך של מחשבה, אפשר לתפוס את זה: האם אני צריך לסיים את המחשבה הזו?' 'מה יצא לי מזה, בעצם?' ולתת לדברים ללכת, סמאדהי וויתור, שני צדיים של אותו מטבע, זה לא ברור בהתחלה.

כשהסמאדהי מתפתח, לאורך זמן מה, ואולי אפילו במהלך הריטריט, לאנשים מסויימים, משהו מתחיל לעלות בחוויה, שנקרא 'פיטי', piti, וזו כל תחושה פיזית נעימה שעולה ממדיטציה. חום, עקצוץ, תחושה עולה, לב נפתח, תחושה של התרחבות. זה יכול להיות טווח שלם של חוויות, וגם טווח שלם של עוצמה. לאנשים מסויימים זה ממש חזק, כמו מכת ברק של אקסטזה. אני לא יודע כמה זה נפוץ. ובצד השני – משהו ממש לא מדהים. לא משהו שהייתם כותבים עליו הביתה. אלא תחושה נחמדה של נינוחות, תענוג בגוף. כל זה זה פיטי. לפעמים מתורגם כ'אושר', 'אקסטזה', שזה קצת חזק. זה יכול לבוא מהסמאדהי. כאילו התודעה מתחככת באובייקט, במטא, ויש ניצוץ שעולה מזה. כשהמייד פחות מפוזר, והוא, מילולית, מוציא פחות אנרגיה. ביומיום מפזרים אנרגיה כל הזמן. וכשהמיינד פחות מפוזר הוא אוסף אנרגיה, ויש לה ביטוי גופני. לאנשים מסויימים. לא עניין גדול אם זה לא קורה. לא עניין גדול אם כן; אבל שווה לדעת. לפעמים זה מגיע מתוך עניין. כשאני ממש מעוניין ברגע הזה של חוויה, זה יכול להוליד את זה. לפעמים זה מגיע כי יש אנרגיה, והיא מתבטאת. לפיטי יש קשר לפתיחות. פתיחות של היישות. בד"כ מתייחסים לזה כבא מתוך ריכוז, וזה בהחלט בא משם. אבל יש לו יותר קשר לפתיחות של היישות. לכן חלק מהאנשים כשמקשיבים למוזיקה, או בטבע, ויש פתיחות של היישות, ויש תחושה שבאה עם זה, לפעמים. אי-הטלטלות זו מילה טובה. כשההכרה לא מיטלטלת מדברים, זה מאפשר פיטי. כשיש מטא, זה מצב של אי-הטלטלות. אנחנו לא כבולים לחויה באופן לא מועיל, וזה מאפשר את זה. אנחנו רוצים, בריטריט כזה, לעודד סמאדהי. אז כל סוג של תחושה נעימה או נוחה (אולי זה מרגיש שזה לעולם לא יקרה, ואני רק סובל, אבל אנחנו רק בתחילת הריטריט!) כל תחושה נעימה, נוחה, פיזית – אנחנו רוצים לעודד. זה חלק מהתרגול, ושווה לערבב את זה עם מה שקורה. ופיטי זה רק השלב הראשון, ויש חדווה, ושלווה ועוד.

הפחד מהיקשרות למדיטציה

כאן ההתנגדות השלישית עולה. 'אוקיי, אם זה מרגיש טוב, האם לא אקשר לזה, וזה יהיה רע'. זה לא מוליף להקשרות בטווח הארוך. אולי אם יש חוויה אחת או שתיים, אבל אם זה מתפתח, אין שם הקשרות. התענוג של המדיטציה לא מוליך להקשרות. אז אם יש איזה סוג, צנוע ככל שיהיה, של הנאה, ראו אם אפשר ליהנות מזה. להכניס את זה פנימה. ולערבב את זה עם מה שקורה, פתוחים להנאה, איך שהיא. אג'אן ג'ף הציע: 'תקשר לזה!', ואני אף פעם לא שמעתי משהו כזה, והייתי: 'באמת?!'. וזה היה מאוד נכון. זה בסדר להקשר לזה. היישות מתבגרת, ומניח להקשרות. תהנו מזה אם יש ממה. לעתים קרובות האנשים שעושים עניין מהקשרות לתענוג במדיטציה, לא עושים עניין גדול מהקשרויות אחרות. אוכל מעולה, בית יפה לגור בו, ואת זה לא מאתגרים, והתנוג המדיטטיבי מאותגר. זה טיפה הפוך, אני חושב. שלא לדבר על הקשרויות לדברים כמו ביקורת פנימית.

לפעמים, וזה לכל הריטריט – יש תחושה של העמקה, עונג, וזה לא מוכר, ופחד עולה. זה מאוד נפוץ. לפעמים אנחנו מודטים, והפחד ממש חזק, ואנחנו בטריטוריה לא מוכרת, ו'מה קורה? איפה הנורמליות?' כשזה קורה – לכו לפחד ותעבדו איתו. ולפעמים יש מצב ביניים: יש מידה של פתיחות והנאה, ויש תענוג שם, ויש גם פחד. שני הדברים קורים. למרבה הצער, התודעה נמשכת, כמו מגנט, לפחד. האם היא חייבת? אם הוא לא חזק, קחו צעד אחורה, ואולי לא לדחות את הפחד, אלא ללכת לכיוון של מה שמהנה, נעים בחוויה, ולהשען כך. וההנאה מזה – תעזור לפחד לפחות. זה עניין של טעם נרכש והתרגלות. לאט לאט, ללמוד לבטוח בזה. לפעמים הפחד בא כי יש התרככות. עם המטא, העצמי מתרכך, ומתחיל להיעשות פחות מוגדר. פחות תחושה של 'עושה'. ולפעמים בא פחד חזק, ממוות. כמו לאבד את עצמי במוות. מאוד נפוץ וחשוב כחלק מהתרגול. אנחנו לומדים חוויות שונות של העצמי, ולהרפות מהאופן הנוקשה בו קשרנו את עצמנו להשקפת עצמי, דרך הסמאדהי והמטא זה קורה, וזה מאוד חשוב.

כשהסמאדהי מעמיק, ויש פחות תחושת עצמי, יש אהבה שמגיעה מהסמאדהי. סמאדהי… אהבה מגיעה ממטא, וגם מתרגול תובנה עם עושים את זה היטב, וגם מהסמאדהי. אהבה לעצמי, לאחרים, לטבע, לכל הדברים, לכל הישויות. זה סימן של סמאדהי עם ההעמקה שלו. והכרתי אנשים, לפעמים, שהיו מסוגלים ללכת למצבים עמוקים של סמאדהי בלי פתיחות ואהבה, וזה הופך למשהו מאוד שביר. אני זוכר מישהו בריטריט ארוך, עושים את הסוג הזה של תרגול באופן לא רספטיבי, פתוח, בלי אהבה. ואז היה משבר בריאותי מאוד קשה. וכל התרגול פשוט התפורר. חלקית, כי לא היתה בו רכות, אהבה, רספטיביות. זה לא נכון ללכת כך. טבעית, בסמאדהי יש אהבה בו.

חשש מהדחקה וטבעם של רגשות

נקודה אחרונה, לגבי ההתנגדות האחרונה. קפיצות, מטרות, הקשרות. ורביעית – הדחקה. האם זה אפשרי שאם אני מתמקד במשהו, ומרגיש טוב, עושה מטא, ואני מדחיק משהו שצריך לעלות, רגשית. משהו ביישות שצריך לעלות. זו שאלה מאוד מעניינת, מאוד מעודנת. ואני חושב שמה שאני רוצה לומר בעיקר הוא לא למהר לתשובה. זה מאוד מעניין מה שקורה. האם אנחנו יכולים לחקור את זה? אני זוכר, לפני עשור או יותר, הייתי בשיעור ערב של מדיטציה בארה"ב, והיה מצב של אדם שהכרתי, שהיה, שעשה פשע, בעצם, שעירב גם אותי ואנשים נוספים. ואני ממש כעסתי, וזה נחשף לאורך זמן, והיה הרבה כעס, ועבודה סביבו. וערב אחד, בשיעור הזה, מדטתי, והיתה מידה של סמאדהי. שום דבר יוצא דופן. רק מידה של איסוף. ולתוך זה – עלה הזכרון של האדם הזה, והיה מאוד ברור, עם הבהירות של הסמאדהי, הדימוי עלה, ורגע של הכעס. רגע, ומה שלא היה שם זה… לא לא ניצת למשהו גדול יותר. בד"כ זה היה כעס די גדול, ותחושה של זה. ועכשיו זה עלה, והיה כעס, ולא ניצת. ניצוץ שלא נתפס. זה עשה עלי רושם ענק. זה סיפור של אי-אירוע, אבל עשה עלי רושם. היתה מישהו בריטריט עבודה כאן, וחוותה קשיים, וגם סמאדהי. ואמרתי לה – כשהסמאדהי שם – הזכרי במה שקשה. זרקי את זה פנימה, ותראי מה קורה. והיא חזרה ואמרה: 'עשיתי את זה, וכלום לא קרה. הקושי לא נבנה'. מה שהיא הבינה מזה… משהו שנאחנו לוקחים כנתון, כמשהו שחייב לעלות, למשל כעס – זה צריך אותנו כדי להבנות. זה צריך תנאים להיות שם, וברגע הזה לא היו לו את התנאים להיווצר. אז אנחנו יכולים לחשוב שיש מחסן של רגשות ישנם, ואני לא רוצה להטות דברים לצד אחד יותר מידי, אלא רק להפנות מבט לשם – נוטים לחשוב שיש מחסן, ויש כעס שצריך לעלות. אבל הכעס לא יעלה אם התנאים ברגע ההווה לא שם. ואנחנו יכולים לפעמים לראות את זה, שאם אנחנו לא מזינים משהו בהווה הוא לא עולה. אם אנחנו רואים את זה שוב ושוב אנחנו מבינים שהרבה מה'אשיוז' שיש לנו, הם למעשה ריקים. אין להם קיום עצמי. הם צריכים שאני אעשה משהו בהווה; הם לא אורבים שם, ומחכים להראות את עצמם בצורתם השלמה מראש. אנחנו צריכים לראות את זה שוב ושוב כדי שזה יהיה בהיר.

אז בד"כ אנחנו חושבים על סמאדהי כמשהו שאני מנסה לעשות ויוצר. כשנכנסים לזה – רואים שסמאדהי זה בעצם פחות לעשות. אנחנו עושים פחות ופחות, וגם פחות ופחות עצמי, ויש אהבה שמגיעה משם. מתחילים לראות את הריקות של הדברים, מתוך תרגול המטא והסמדאהי. מתחילים לראות שדברים לא יכולים להיות דברים בלי שאני עושה הרבה סביבם, תומך בהם ובונה אותם. וזו הראייה של הריקות, באופן מאוד מדורג, שוב ושוב, שמביאה את החירות הגדולה ביותר בחיים ובתרגול. וזה אפשרי לנו, דרך התרגולים הללו. אוקיי. אפסיק כאן.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב'ביט'. תודה!

תגובה אחת בנושא “רוב ברבאה: סמאדהי בתרגול מטא וחמלה: ארבע התנגדויות נפוצות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.