סמאדהי בתרגולי מטא וחמלה: תנאים תומכים

רוב ברבאה: סמאדהי בתרגולי מטא וחמלה: תנאים תומכים

זהו תרגום לחלק הראשון (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן בראשיתו של ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת'רין מקגי וג'ון פיקוק.

קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1265/

פתיחה: מה זה סמאדהי?

אז, מה שהייתי רוצה לדבר עליו היום זה סמאדהי. זו מילה שחלקכם מכירים, וחלק פחות. זו מילה בפאלי samadhi. ואני רוצה לדבר עליו ולתת קצת אוריינטציה וכוונה לכל הריטריט הזה. אז המילה הזו, סמאדהי, מתורגמת בד"כ כריכוז. וזה מעניין, כאחד המרכיבים של הדרך, מה היחסים שלנו עם הפיתוח של סמאדהי או ריכוז. לעתים קרוובת אנחנו מניחים שזה משהו שאין לנו הרבה סיכוי איתו, ומעדיפים חלקים אחרים על הדרך. או שזה אזור שיש בו שיפוט מסויים, ויש חרדה סביבו: 'כמה אני מצליח שם?'. ואני רוצה לחקור קצת, ולהציב את זה כהתכוונות לריטריט.

כשלפני כמה שנים חשבנו על הריטריט הזה, אחד המרכיבים ששכנעו אותי שזה רעיון טוב לעשות את זה היה שיכולים להיות שלושה פירות לריטריט כזה. הראשון – פיתוח טוב לב וחמלה, איכויות של לב. דבר יפה, שאין לו תחליף, ונפלא. השני – היה החלק של להבין איך זה מוביל להתעוררות, ולהשתמש בהן כדי להביא שחרור של הלב והתודעה. והשלישי – הפיתוח של סמאדהי, של ריכוז. וחשבתי ש, לפחות חלק מזה – יקרה לכולם. אז אי אפשר להפסיד כאן. זה מצב של ניצחון או ניצחון. במסורת המקובלת, התרגולים של טוב לב וחמלה נחשבים, מלבד היותם יפים כשלעצמם, נחשבים כמובילים לריכוז. והתפקיד שלהן בהתעוררות לא כ"כ הוכר, וכאן אנחנו רוצים להכניס בחזרה את הפקטור הזה, שלהן כדרך להתעוררות.

אז. סמאדהי, המילה הזו. במסורות אחרות יש לה משמעויות אחרות. במסורת שלנו – בד"כ מתורגם כריכוז, וזה סביר, אבל לא נותן את העומק והרוחב של במה מדובר. כשאנחנו שומעים 'ריכוז' אנחנו חושבים – שזה לגבי להפוך את התודעה לקטנה ולדחוס אותה למקום קטן, ולשמור אותה שם; או שאנחנו חושבים על משהו, כמו נוזל כביסה מרוכז – הרבה דברים במקום קטן. או – שאנחנו חושבים על לשמור על משהו עם משהו: התודעה עם הנשימה. וזה בהחלט חלק מהעניין, להשאר ביציבות עם משהו. אבל זה לא הכל, וזה הכי טוב, במובנים מסויימים, לשמור על המילה המקורית, שאומרת משהו מאוד יפה. אפשר לומר: יציבות של התודעה, בהחלט. איסוף. התודעה וההכרה מרגישות אסופות, לא מפוזרות. איחוד זו מילה טובה. ובעיקר – איחוד של תודעה וגוף. יש תחושה של הגוף והתודעה מתאחדים, באים יחד לאחדות, כאשר הסמאדהי מתפתח. עומק של מדיטציה, אחד המורים שלי היה אומר, ויש, אכן, תחושה של העמקה כשמפתחים את זה. עידון הוא חלק מזה. התודעה מתעדנת; זה מעניין. מה בקצה השני של סמאדהי? נניח, התקף טנטרום; זה לא מצב מעודן כ"כ של תודעה. דברים די גסים, צבועים בשחור ולבן. כשמרפים מזה, התודעה נעה לעבר יותר ויותר עידון. וככל שמעמיקים בסמאדהי – יותר עידון של התודעה וההכרה. אז אנחנו יכולים לדבר על מצבים מובחנים של העמקה, הג'אנות, ואני לא אכנס לזה היום. אבל כאן נתייחס לזה כרצף – התודעה נעה לאורך הרצף הזה. וזה מסע של חיים, שאין לו סוף; אנחנו ממשיכים להעמיק בזה. ועבורי, החיות של הדרך נשענת על המשך של הגילוי והחקירה של עומקי התודעה. זה זמין לנו כאנשים ומודטים – ללכת במסע הזה אל מעמקי ההכרה.

היתרונות של סמאדהי

בתמונה הגדולה – סמאדהי מביא הרחבה של התפיסה. התפיסות שלנו בחיינו: אני כאן, אתה שם, יושבים כאן; התפיסות האלו מתחילות להתרחב ממובנן הרגיל. ודרך ההתרחבות הזו – באה רספטיביות, באיטיות, בהדרגה. התחלות של הפתחות לתחושה אחרת של 'מהם דברים'.

תחושה עמוקה של מנוחה עם ההעמקה של הסמאדהי. הגוף, הלב מוצאים מנוחה עמוקה. כשסמאדהי מתפתח לאורך החיים, אנחנו יותר זמינים לעצמנו, לאחרים. ויש רעננות של גילוי שמגיע עם זה; רעננות של תפיסה. אפשר לראות את החיים באופנים חדשים, שונים מאוד.

בד"כ עם סמאדהי, אנחנו חושבים על אובייקט אחד, ושהמשימה היא לשמור את המיינד שם: מטא, נשימה, חמלה. להשאר עוד ועוד, והסמאדהי מעמיק. אבל המילה יותר רחבה, ולמישהו יכול להיות תרגול ויפאסנה, ועדיין יהיה שם סמאדהי, בגלל האיסוף וההעמקה.

בד"כ המיינד נע עם האובייקטים של החוויה, באופן לא מועיל. נתפס במשהו, חרד ממשהו, דוחה משהו. כשהמיינד ביחסים עם החוויה שהם פתוחים ולא מיטלטלים – בתרגול נשימה, מטא או ויפאסנה, אז אפשר לומר שזה סמאדהי. אי-הטלטלות ופתיחות. 

אם אנחנו חושבים על המיומנויות השונות שאנחנו יכולים לטפח כאנשים… זה די מדהים. חלקן עוצרות נשימה. אם חושבים מה זה דורש לנגן קונצ'רטו לפסנתר היטב, או לכתוב אותו, או אם חושבים על דיוויד בקהם… מדהים. והטווח ממש מדהים. אני לא יודע אם עשיתם את זה כשהייתם ילדים, אבל אפשר לערום מטבעות על המרפק, ולנסות לתפוס אותם. השיא העולמי הוא של 104 מטבעות. הבנאדם כנראה ממש השקיע בלנסות לפתח את זה. מדהים. מבחינה דהרמית, השאלה היא – אילו מיומנויות באמת שווה לפתח? אני דווקא מעריך את בקהם, אגב. אבל לעצמנו – צריך לזכור שיש לנו זמן מוגבל, הזמן שלנו ייגמר. ויש לנו אנרגיה מוגבלת. מה שווה לפתח? אנחנו לעתים קרובות לא מעריכים מספיק את הכוח של סמאדהי. הבודהא ביקש, שוב ושוב, לפתח את זה, את המיומנות הזו.

במערב עד כה, הדהרמה מאוד צעירה, ועד כה הפוטנציאל של האזור הזה של התרגול לא מוצה. היה דגש על התמקדות בפרטים קטנים, וזה לא מה שסמאדהי אומר, והבודהא לא דיבר עליו כך. העניין הוא של האיסוף, האיחוד של התודעה. ועם זה, לאורך חיים או ריטריט – מגיעה רווחה יוצאת דופן. אחד הפירות היא רווחה נפלאה. וריפוי. ריפוי של הגוף, הרגשות, התודעה. איכות החיים, כשהמיינד מתבהר ומתאחה – איכות החיים משתפרת באופן מורגש מאוד.

סמאדהי מביא איתו תחושה של יציבות לחיינו. אז אם אנחנו מעורבים בפרוייקטים יצירתייים ארוכי טווח, כמו כתיבת קונצ'רטו לפסנתר, זה דורש הרבה יציבות – לבוא כל יום, ולהמשיך ולעשות את זה עוד ועוד. כל סוג של פרוייקט יצירתי, אמנותי או לא. או בשירות – בעבודה או התנדבות, או עם משפחה או חברים, הביטוי בפועל של אהבה וחמלה דורש יציבות. והסמאדהי נותן לנו את היציבות הזו, של שירות או יצירתיות. גם במונחים של תובנה. יש משהו בסמאדהי, בהיותו הקרקע הטובה ביותר לתובנות לפרוח עליה. כמה פעמים היינו בריטריט, וממש הבנו משהו. דפוס, או את הארעיות, וראינו משהו ממש בבהירות. והריטריט נגמר, ויום אחרי זה זה רק זכרון. סמאדהי זו קרקע פוריה לשורש הזה, ותובנות יכולות להיות משהו שעובדים איתו וחיים אותו.

בשנה הראשונה שעשינו את הריטריט הזה, ובנקודה כלשהי, בשני-שליש הריטריט, הוא אמר – יש סמאדהי נחמד מאוד, איסוף בהירות וריכוז, והוא אמר: 'אני חושב שעדיף שלא יהיה לי ריכוז טוב, כי כשאעזוב, בחיים, המיינד מפוזר, ואני רוצה להביא מטא באופן הרגיל של המיינד שלי, אחרת זה לא ריאלי'. היה הרבה יושר שם. אבל סמאדהי מאפשר לדברים להכנס לרמת התאים, כשהמיינד רגוע. מטא, כמו תובנה, יכולה להכנס לתאים, להפוך לטבע שני, כשהסמאדהי מעמיק. אז כן, לישם מטא וחמלה כשהמיינד מפוזר, אבל יש משהו בלשהות עם מטא כשהמיינד מיוצב – זה מרווה את היישות ברמת התאים. מישהו אמר – היום אנחנו באים לריטריט, ושמים לב בעיקר להיפך. המיינד נסחף מכאן לשם. זה נורמלי. יש לנו הרגל של חיים שלמים של לא ממש לתת תשומת לב טובה. זה בסדר. ואנחנו יכולים להתחיל לעבוד עם זה.

מה תומך במסאדהי?

יציבות

אז רק היציבות של להגיע לישיבות והליכות, ההמשכיות של התרגול. זה כבר התחלה של סמאדהי. היציבות של הצורה החיצונית היא סוג של סמאדהי, וזה מתחיל, היציבות הזו, לחלחל לישות. הישות מתחילה להיות יותר יציבה. רק מלהגיע. לא משנה איך מרגישים. אתה קם, בחוץ או כאן, ולא מרגיש טוב, או קצת עייף. מובן. אבל יש משהו ביציבות, לא משנה איך מרגישים, יש יציבות, וגם כוח. כוח של תודעה, זה גם פן של סמאדהי, כוח גמיש, ולא נוקשה. כוח עמוק ורך של תודעה, וזה מתחיל לחלחל ליישות רק מלהגיע. לתרגל עם כל מה שיש.

משפטים

ובתרגול – לחזור למשפטים, לגוף, לאובייקט, שוב ושוב ושוב. אנחנו מגשימים את ההתמדה והכוח, וזה ימצא את הדרך שלו אל היישות. ועם הזמן – להשאר יותר עם המשפטים, עם מושא המדיטציה.

שמחה

אז, אחד הפירות של סמאדהי, ואני מדבר על משהו בטווח הארוך, ובטח תשימו לב בריטריט הזה; וזכרו – אני מדבר היום, אבל נסו לשמור את זה באחורי התודעה לכל הריטריט. אחד הפירות של סמאדהי היא שמחה. הבודהא דיבר על זה שוב ושוב ועל החשיבות של זה. לאחרונה, בשנים האחרונות בדקו מודטים, ומצאו שמודטים שמחים יותר מאנשים שלא-מודטים. משהו באונה הקדמיית ימנית, שקשורה לרגשות חיוביים, היתה פעילה יותר, או משהו כזה. והשמאלית, הקשורה ברגשות קשים, פחות. אז ככלל – מודטים שמחים יותר, אבל למודטים שעשו לפחות עשרת אלפים שעות – יש קפיצה ענקית בגרף. זה די הרבה. הרבה יותר משתעשו בריטריט הזה. אבל רק לומר – תמשיכו… ובהחלט, הבודהא, לפני אלפי שנים, מאוד בהיר לגבי זה: סמאדהי, בטווח הארוך, בונה אושר, אין ספק. והוא אמר עוד משהו מאוד מעניין. להיפך: מישהו שאל אותו: מה הכי מזין סמאדהי? ובלי למצמץ הוא אמר שמחה. אז זה מעניין. היא מגיעה מסמאדהי וגם מזינה אותו. זה מעניין. כמתרגלים, במיוחד בריטריט כזה,  צריך לדאוג לאיזו רמה בסיסית של שמחה, מאוד פשוטה, שצריך להזין. להטות את התודעה לרווחה והזנה.

פתיחות והערכה

אז איך עושים את זה? האם אפשר להיות בריטריט בפתיחות מסויימת. לפעמים אנחנו בריטריט, ואנחנו, בגלל הרגל, או בגלל ששמענו שכך צריך – יש מין התכווצות: 'אני אהיה ממש טוב במיינדפולנס שלי', והעיניים לרצפה. האם יכולה להיות פתיחה, רספטיביות, והכוונה של התודעה להערכה. אז יש הרבה דברים, כאן ועכשיו, היום, בריטריט הזה, שאפשר להעריך. הרבה דברים. יש שמונה מנהלים נפלאים שמזינים אותנו ומשגיחים עלינו. יש לנו את היופי של האזור פה, של הטבע. יש לנו את הלימוד. איך זה יהיה להביט סביב: מי כאן, מי מתרגל איתי, מיהם האנשים הנפלאים האלו, מתרגלים איתי ותומכים בי. איזה יופי, וכמה יותר קשה זה היה אם היינו פה לבד. אז בארוחת הצהריים הביטו סביב. לפעמים אתה רוצה להיות עם עצמך, וזה מתאים, אבל לעתים אחרות – הביטו סביב, והאם אפשר להעריך את היופי הזה, ואת התמיכה של אחד בשני בשתיקה, בלוח הזמנים וכל זה. הוקרה. להזין הוקרה. ולקחת זמן מה ביום להטות את התודעה כך, ולחשוב על כל מה שמאפשר לכם להיות כאן שלושה שבועות. הוקרה על זה.

פשטות

מה עוד מזין את רמת הבסיס הזו של שמחה? אולי פשטות. להרפות לפשטות של להיות כאן. אהבה לדהרמה. לאנשים מסויימים זה ממש חזק – האהבה לזה שישזמן לתרגל, לאפשרות לשמוע את הלימוד, להיות בסביבה כזו. טבע. קחו את הזמן להיות ניזונים מהטבע, ליהנות ממנו.

עבודה עם קשיים

לאורך זמן ובהדרגה, האיסוף, הריכוז, האיחוד – הסמאדהי הולך ומעמיק. זה לא קורה, אף פעם, באופן לינארי. אם מישהו נכנס לראיון ומדווח על נסיקה יציבה וחלקה למימדים אתריים של חסד… זה לא ריאלי. זה יקרה בצורה מאוד לא לינארית, עם הרבה עילות ומורדות. כך התודעה עובדת. יש את המכשולים ואת הקשיים שאנחנו חווים. למדו לצפות לגלים. הם בגדר נתון. למדו לקבל אותם. כלומר, לקבל שהם שם, זה לא אומר – לשכב ולתת להם לכבוש אותך ולהתוות את כיוון ההכרה שלך ליומיים או שלושה. אבל לקבל שהם שם, כמאפיין של התודעה. לפעמים זה עניין של פשוט לראות אותם, להיות סבלניים, להבחין. ולפעמים להיות ממש אקטיביים. הבוקר נתנו הרבה דרכים פעילות לעבודה איתם, בהקשר של לקבל אותם. ללמוד לעבוד איתם. ושתי הנקודות הכלליות מהבוקר: אם זה אפשרי שהם לא 'יעשו עליך סיבוב'. להכיר בזה שזה מי שנמצא, המכשול הזה והזה, ולא להתפתות או להסחף לסיפור או לתוכן של מה שנראה שקורה, השתוקקות, סלידה או ספק. לראות אותו כמי שהוא, לזהות את זה. זה ענק, זה חצי מהקרב נוצח כך. ולא לקחת אותם אישית, ולא לשפוט את עצמך בכלל נוכחותו של מכשול. כאשר אנחנו שופטים את עצמנו, אנחנו מוסיפים שמן למדורה. האם יכולה להיות גישה של טוב לב? כל הריטריט הזה רווי, ככל שניתן, בטוב לב. מכשולים באים, וזה קצה, או חצי יום קשה, כמה אדיבות יכולה להיות שם, כמה טוב לב, במקום תגובתיות?

תמלל ותרגם: יהל אביגור


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *