לחשוב על מוות
אם אני מדמה שאני חש, והרי אני יכול רק לדמות, בנוכחותו של המוות, איזו תבונה הדבר עשוי לזמן?
והרי ודאי שאינני יודע, ואיני יכול להציע נחמה. אני יכול לנסות רק להרגיל את עצמי לחשוב עליו, לדמות אותו ולחוש את נוכחותו באופן שאולי יועיל לי, הן בבוא העת, והן בעת שבאה עכשיו, עוד בתוך החיים האלו, הרוויים ממילא בתחושת קיצם.
מזווית אחת, אני יכול לזהות את תחושת נוכחותו של המוות עם הדממה, עם התחושה של היעדר, עם השקט ותחושת ה’רקע’. יש טעם בתחושת ‘הרקע’ הזו, שעוטף בדממה את כל מה שנראה באופן הרגלי כקיום. יש לו טעם של יופי, אי פחד, ואפילו אהבה, במובן מעודן של המילה. השקט שמגיע עם הסתיימותם של דברים, או שנדמה כקיים ‘מאחוריהם’ איכשהו. ואולי זה לא כל כך מופרך לחוש את תחושת המוות שם, ועל ידי כך להכיר אותו. המוות לחיים כמו הדממה לצליל.
במבט קרוב בשניויות הן מאבדות את עוקצן. אני עשוי לדמות ש’אני חי, ויום אחד אמות’, ואולם, ההמשגה ‘אני חי’ כרוכה בהמשגה ‘ויום אחד אמות’; וההמשגה ‘יום אחת אמות’, כרוכה באופן בלתי נפרד בהיפך לכאורה שלה – ‘אני חי’. שניהם מולידים אחד את השני ברגע ההמשגה האינטואיטיבית, ובמבט מקרוב, שבוחן את ההולדה ההדדית הזו – נגלים כהמשגות שהלב-תודעה יוצר מתוך היטלטלות והיאחזות, ומיטלטל בתוכן. וזה מביא חירות גדולה ונרחבת. חיים ומוות נגלים כהמשגות.
ומנקודת המבט הזו, אני חוזר ומהרהר באופן מכוון בקיומו של המוות; שכעת נדמה כמשוחרר מעולם ההכרחיות והאמיתיות שדבקו בו. ושוב, והפעם באופן חופשי יותר, הוא נדמה כתחושה של מופשטות, של היעדר; והפעם, בהתגלותו כחופשי במידת מה, נושא איתו קול ומסר: ‘הנח לי להיות נוכח עבורך’, ‘הרשה לעצמך להשען על ידיעת האינסופי שבקיום הזה; אפשר לעצמך לראות מבעד ומעבר לפשט היומיומי של קיום, המחריד מטבעו’. קולו מביא איתו אומץ. אומץ להתמסר למופשטות, ולאפשר לעצמי להיות בלתי מובן ופתוח, ולעולם להיות בלתי מובן ופתוח עבורי, כפי שהוא מופיע בהיעדר פחד.
