שיחת דהרמה מאת יהל אביגור
זוהי שיחה שניתנה בריטריט ‘אי שניות’ שסייעתי בו ללילה קמחי ולאלה טולנאי המופלאות, ונהניתי מאוד מאוד. נפרסת כאן דרך ארוכה ורחבה – מההנחות היסודיות של הדהרמה, ועד הקצה העמוק והמסתורי של הקיום. ואני מודה להן, ומודה למורה שלי, רוב ברבאה, על האפשרות לראות ולדבר את מה שהוא יפה וחשוב באופן מהותי.
אפשר להתחיל מנקודת המבט שלנו על השיחה. אז – זה נראה כאילו אני מעביר אותה. אבל מנקודת מבט אחרת – אנחנו מעבירים אותה יחד. גורמים לה לקרות יחד. קבוצות שונות יולידו שיחות שונות. זמנים שונים, מקומות שונים. אני משתתף, אפשר לומר, אבל לא משתתף יחיד. וגם את תחושת ההשתתפות הזו אפשר לפרק.
ומן העבר השני – ישנו עצמי וישנה שליטה. הבודהא, למשל הוא דוגמה למישהו שדאג לעצמו, ורצה משהו. מאוד מאוד רצה. תשוקה בוערת לראות, להיות במגע, להישען – על מה שהוא אמתי באופן מוחלט. ושאל את עצמו – איך אני מוליך עצמי לשם?
אז – עצמיות ואי עצמיות, שתי נקודות מבט אפשריות.
וזה מוליך אותנו לנושא של השיחה: ‘החופש של המבט, ומה עשוי להיות אפשרי עבורי?’
ישנם שני קווים של לימוד, שלהבנתי הם החשובים ביותר הקנון הפלי, או בלימוד של הבודהיזם המוקדם. האחד: ארבע האמיתות, והשני: ההתהוות המותנית. ואני אשתמש בהם עכשיו כדי להגדיר את הכיווניות של הדרך המשותפת שלנו, וכדי להציג את ההבנה של הבודהא, שמאפשרת הליכה מושכלת בה.
אז – ארבע האמיתות:
אתם זוכרים, נכון?
אי נחת, או חריקה; סיבה לאי הנחת; האפשרות של שחרור; הדרך לשחרור.
או בפשטות רבה יותר:
איך מרגישה אי הנחת?
איך הלב-תודעה האלו יוצרים את החוויה, ‘הגוש הזה’ של סבל, במילותיו של הבודהא?
מה אני יכול לעשות?
אנחנו לא רק חווים, מקבלים פסיביים של חוויות הקיום שלנו, אלא הן נוצרות איכשהו, מתהוות איכשהו, על אי הנחת שבהן, ואנחנו יכולים להבין כיצד הן מתהוות, וכיצד ניתן לשחק איתן, כך שיותר ויותר חופש יתאפשר. כך הבודהא השתחרר. כאשר הוא מדבר על השחרור שלו הוא מדבר עליו במונחים של חקירה באמצעות השאלה: מאיפה מגיע אי הנחת הזה? כיצד הוא נוצר בלב ובתודעה?
זו עמדה מאוד מעצימה, מבחינת ההכרה בפוטנציאל שלנו.
אז זה היה הדבר הראשון, ארבע האמיתות.
ההתהוות המותנית
אקסיומה שניה: ההתהוות המותנית.
אוקיי, אז איך? איך נוצר הגוש הזה של אי נחת? איך מתעצבת החוויה כך שאי נחת נולדת?
נניח שאני, לקראת השיחה, חווה איזו מידה של חרדה. מהם הרכיבים החשובים של החרדה הזו?
אז יש גופניות מסוימת שקשורה אליה. כיווץ של הגוף איכשהו, כיווץ של המרחב של התודעה.
יש מידה של חשש לגורל האני. כפי שלילה הזכירה הבוקר, היאחזות נשענת על הנחה מסוימת, של דאגה לעצמי ונפרדות בין עצמי לבין אחר. אז החרדה נשענת על השאלה הסמויה: ‘מה הם יחשבו עלי?’ אם לא היה החשש הזה, אלא היתה רק דאנה, לא היתה כ”כ סיבה לחרדה.
ישנה משיכה ודחיפה: ‘אני רוצה שיהיה כך, ואני לא רוצה שיהיה כך’. ‘אני רוצה להרגיש אהוב, ולא רוצה להרגיש דחוי’.
וצורות מנטליות שבאות עם זה: ‘כדי להיות אהוב אני צריך לעשות כך וכך. למשל, לדבר בשפה מסוימת, או לשבת בדרך מסוימת, או שתהיה לי אנרגיה מסוימת’. דברים שיושבים על איך אני רגיל לנהל את עצמי כדי לזכות בהערכה.
וזה כמובן מגביר את המשיכה והדחיפה לגבי מה אני אמור או לא אמור להיות.
ומאחורי זה גם יש דימוי של ‘מי הם השומעים’. אם אני חושב על השיחה, ואני מונע גם על ידי החרדה של: ‘איך אני יעבור’? אז אני מניח משהו עליכם. מה למשל? שאתם מאיימים איכשהו. שהאתם שופטים איכשהו. שאני צריך לקנות או לתמרן אתכם.
וזה מתיישב על הצורות המנטליות ומגביר אותן.
ויחד עם כך זה – התגברות של התחושה של שניות. שניות ביני לבין אחרים. שניות בין ‘שיחה טובה’ ל’שיחה לא טובה’.
ועוד רכיב: תעתוע. למה הכוונה בתעתוע? כאן, באמונה שמה שאני מאמין בו הוא אכן האמת, בניגוד לראייה על בסיס ארבע האמיתות. ראייה כזו יודעת: כאן מתהווה הגוש הזה של סבל, וכך אפשר להקל עליו. במקום זה – אמונה באמיתיות של הסיפור.
אוקיי. באסה. ממש. איפה זה שם אותי ואתכם? אני, הנפרד, הקטן, מנסה למשוך ולדחוף כל מיני דברים, מנסה לשלוט בכל מיני דברים בחוויה שלי, תוך שאני מדמיין את עצמי כפגיע מולכם, ואתכם כמאיימים איכשהו. אוי לא. זה הגוש הזה של סבל.
אז מה היה לנו? בואו נעשה צ’קליסט שניה.
משיכה ודחיפה, השתוקקות והיאחזות
צורות מנטליות
בנייה של עצמי. של האופן בו אני רואה וחווה את עצמי, אינטואיטיבית.
בנייה של ‘מיהו האחר’. של האופן בו אני רואה וחווה אותו, אינטואיטיבית.
ושניות. תחושה של איכות שונה באופן מהותי של עצמי ושל אחרים, או של ‘שיחה טובה או לא טובה’.
שתי הערות נוספות על ההתהוות המותנית:
משהו שחשוב להבין הוא – שכל המרכיבים האלו פועלים כל הזמן, אצל כולנו. תחושה מסוימת לגבי מהו העצמי, מיהם אחרים, מידה של משיכה ודחיפה. זה כל הזמן פועל. גם כשאין משהו אקוטי. תמיד ישנה השקפה על עצמך, השקפה על אחרים, ניסיון לדחוף ולמשוך ושניות.
מידת האינטנסיביות שלהם, עם זאת, יכולה להשתנות. כשיש יותר משיכה ודחיפה – הצורות המנטליות נעשות אינטנסיביות יותר, למשל. אז כשאתה ממש מפחד ממשהו, או מאוד מאוד רוצה משהו – הנפש תתחיל להפעיל את כל כלי הנשק וההרגלים שלה כדי לעשות מניפולציות. וגם הראייה של אחרים תיעשה אינטנסיבית יותר. כשמגיע סוף הריטריט, ואני ממש ממש רוצה לצאת מכאן, אולי כי יש לי חרדה מפרידות, ואני צריך לחכות לטרמפיסט – אז הוא, שהיה כ”כ נחמד במעגל הסיכום, נראה כדמות ממש מרשעת, או מגושמת. הוא נראה כך מתוך החרדה. אני ארחיב על זה עוד קצת, כי זה בעצם עניין גדול מאוד.
והשינוי שלהן הוא לא מקרי, או קשור רק בארעיות, אלא הוא עונה לתנאים של סיבה ותוצאה. וזה הולך כך: ככל שאחד מהם פעיל יותר, השאר ייעשו פעילות יותר באותה פרופורציה. ככל שאחד מוחלש, השאר ייחלשו באותה פרופורציה.
הלב מכוון את העיניים, העיניים מכוונות את הלב.
ישנו קו שאני רוצה להדגיש בתוך כל זה. ישנה ההשתוקקות וההיאחזות של הלב והתודעה, שנובעים מתוך הדאגה לעצמי. וההשתוקקות הזו צובעת את המבט של על עצמי ועל העולם. באופן מורגל, אני רואה את העולם דרך התנועה של מה יגן עלי, וממה עלי להיזהר. אם אני מרגיש שכסף יגן אלי, אני אראה מקורות הכנסה, וידחה כל מה שייראה כבזבוז זמן. אני אראה דרך הקטגוריות האלו. אם אני חושב שדעתם הטובה של אחרים עלי היא מקור ההגנה שלי, אני אראה דרכים בהן אני יכול להשיג אותה. ‘מה שנזיר מהרהר בו לעתים קרובות, הופך להיות המשכן של התודעה עבור אותו נזיר’. והכוונה של הבודהא פה היא לא רק ש’הוא יחשוב על זה הרבה’, אלא משהו הרבה יותר עמוק מזה. העולם מגלה את עצמו עבורנו בהתאם למה שאנחנו מרגישים, אינטואיטיבית, שהוא חשוב, מהותי ואמתי. אז עכשיו, פה, אולי אתם מודדים אחרים על פי איך שהם יושבים. וכמה ימים מחוץ לריטריט – למי אכפת מזה?
וגם – העיניים מעצבות את הלב. איך שאנחנו מדמיין שהעולם הוא, ואנחנו תמיד מדמיינים שהעולם הוא בדרך כזו או אחרת -כך אני אחווה את עצמי ואחרים בתוך העולם הזה, ועל פי זה מידת החרדה שלי תיקבע, וגם הכיוון שלה, הציווי שלה לגבי ‘מה אמור לקרות’. וזה קובע פעולות, והפעולות מתקפות את האופן בו אני קורא ומבין את העולם ואת עצמי.
זה העומק של הלימוד של קארמה: העולם יתגלה עבורך בהתאם להרגלים המנטליים שלך, והם יתעצבו בהתאם לאופן בו אתה מדמיין את העולם שאתה שרוי בו. אנחנו כמעט אף פעם לא פונים אל עומק המשמעות כאן. אז בואו נתעכב על זה טיפה.
או בואו נעשה כמה תרגילים
אז הלב צובע את העיניים, והעיניים את הלב. אפשר לראות את זה בתוך התרגולים שעשינו. אז – אם אנחנו נפתחים, ומקבלים בברכה כל מה שמופיע בחושים. זה מפחית דחייה, נכון? זה מה שאנחנו עושים שם. האם זה משפיע על האופן בו דברים נראים עבורנו?
או דרך מטא – אנשים נראים אחרת, כפי שלילה אמרה.
אז מה שקורה פה הוא לא מקרי. ישנם מהלכים של הלב שיקבעו צורות מסוימות של ראייה, וצורות מסוימות של ראייה שיקבעו מהלכים של הלב.
אז בואו נשחק קצת.
ראשית, מהלב אל העיניים:
אם אנחנו, איך שאנחנו עכשיו, מרווחים קצת את הגוף. נניח, מרחיבים את הקשב, או מרככים מקום בגוף. האם זה עושה משהו לאופן בו אנחנו שומעים ורואים.
ועכשיו: מן העיניים אל הלב:
אם אנחנו נושמים עכשיו, ורואים את הנשימה כחסד. כמתנה מהעולם, מהעצים. האם זה משנה משהו בלב?
אם אנחנו מביטים באנשים סביבנו, וחושבים עליהם כמתמודדים עם הזדקנות, מחלה ומוות. וכזקוקים לאושר. מה זה עושה ללב?
או, אם אנחנו ניגשים לחוויה שלנו עכשיו, תהא אשר תהא, ומכניסים שנייה את נקודת המבט שמציעה, כמשחק, ש: ‘מה שיש שם עכשיו הוא מושלם. הוא התגלות של משהו מושלם’. אנחנו מכירים את ‘מלון אורחים’ של רומי בעל פה, כי כתוב שם שיש הרבה מצבי תודעה. אבל – מהי השורה התחתונה שלו? ‘הם שליחים מן העולם שמעבר’. אנחנו לא כ”כ מדגישים את זה. אבל מה זה עושה ללב?
אז הלב צובע את העיניים, והעיניים, את הלב.
האם אלו רק משחקים? מהי האמת כאן?
אז עד עכשיו אפשר לחשוב: אלו רק משחקים של התפיסה’. או במלים אחרות – שאנחנו מדברים רק על אפיסטמולוגיה, על הדרך בה אנחנו תופסים ומבינים. וזה מובן. כי אנחנו מניחים, אינטואיטיבית, ש’העולם הוא’ בדרך כזו או אחרת. אבל הכיוון שהדהרמה מצביעה עליו פה הולך מעבר לזה.
בואו נחשוב על זה שניה.
אם אנחנו רואים את העולם בצורה אחת כשיש הרבה היאחזות. למשל: אני חלש וחסר אונים, ואחרים הם מאיימים. או: ‘כולם הם אנשים טיפשים ונוראיים בלב, וגם אני, בעצם’. ואז, אחרי תרגול מטא, או קבלה בברכה, או כל דבר כזה: ‘הטבע כל כך יפה, אנשים הם נעימים, בעצם. רק רוצים טוב’. מה מהם הוא אמתי יותר?
אנחנו ניטה לחשוב שהאמת היא באופן בו אנחנו רגילים לראות. אבל האם הדרך בה אנחנו רגילים לראות, שמבוססת על מידה מורגלת של היאחזות – מראה את מה שהוא אמתי? מתי אני רואה יותר באמת, כאשר אני רואה מישהו בעיניים טובות, או כאשר אני רואה אותו בעיניים של שנאה?
כמתרגלים, אנחנו יכולים לראות כמה רעש מנטלי ומחשבות שווא שנאה, ייאוש קנאה וכן הלאה יוצרים. האם באמת אפשר לבטוח במחשבות האלו שיראו את האמת?
אנחנו מאמינים באמתיות של העולם, כפי שהוא מתגלה דרך מידת ההיאחזות הרגילה שלנו.
ומישהו עשוי לומר: ‘כן, אבל איך אתה יודע שמבט דרך מטא הוא האמת’. ובכן, זו טענה לא רעה. אני לא יכול לומר את זה, אבל אני יכול לומר שיש בו פחות תעתוע. פחות סיפורים, פיברוקים ובנייה.
וזו קורולציה חשובה ויסודית בדהרמה: ככל שיש פחות השתוקקות והיאחזות, כך יש יותר אמיתיות. ככל שיש פחות תעתוע – יש פחות השתוקקות והיאחזות. במסורת הנוצרית אומרים (אני חושב שזה מייסטר אקהרט): ‘נטוש את כל מה שנוצר’, כלומר – את מה שהוא לא היוצר. או במה שלילה הקריאה מניסרגדתא, זה היה משהו כמו: החיפוש אחר העצמי יוביל לנטישה של כל מה שאינו באמת אמתי, שאינו באמת עצמי. היאחזות תמיד נשענת על אמונה באמתיות של מה שאינו אמתי, ואמונה במה שאינו אמתי תמיד יוביל להיאחזות. אז יש אמתי יותר ואמתי פחות. והאינדיקציה היא – מה, כאשר אני נשען עליו, מביא פחות היטלטלות ויותר חופש. יש פה עוד שאלות עמוקות שלא נכנס אליהן. וזה מחזיר אותנו למושג משען מתחילת הריטריט. על מה אני יכול להישען, שיהיה אמתי ועמוק? ועוד אחזור לזה.
אבל אנחנו כן יכולים לומר משהו בוודאות: האופן בו אנחנו רואים את העולם תמיד צבוע על ידי הלב, ותמיד צובע את הלב. תמיד. אין ‘ראייה ישירה’ באמת, משום שהחושים מוטים אחרי התודעה. בתחילת הדמפאדה הבודהא אומר: ‘התודעה היא ראש וראשון לכל הדברים’, ובשום מקום לא אומר: ‘החושים מראים את האמת’.
מהן ההשלכות של זה?
Via Negativa, והדינמיקה של נטישה וקרקע רחבה יותר
במסורות רוחניות שונות, וגם בדהרמה, אנחנו יכולים לזהות שני קווים של עבודה. האחד – שמיטה, הפרדות, מכל מה שאינו משען אמתי.
‘לנטוש את כל היצורים’, או כפי שניסרגדתא מציע. או מתוך הדרשה של הבודהא על שאינו שלך:
“Whatever is not yours: let go of it. Your letting go of it will be for your long-term happiness & benefit. And what is not yours?
וכך נפרדים מכל מה שאינו אמתי, ומוצאים אושר וחופש רחבים יותר ויותר.
פה אני רוצה להוסיף הערה לגבי חיפוש מה שהוא אמתי. הטקטיקה פה, או אופיו של התהליך הוא: למצוא משהו שמרגיש אמתי יותר, ומתוכו לשמוט את כל מה שאינו אמתי.
אז – ביחס לחוויה המידית החושית, המחשבות אינן אמתיות. המידיות של החוויה בהווה מספרת לי משהו אמתי יותר.
או תחושת החיות, שהיא אמתית יותר אפילו מהתחושה של כאן גוף, שם צליל, משום שהיא עוטפת הן את הגוף והן את הצלילים. ביחס אליה – אפילו הממשיות של תחושות הגוף ניראית כיחסית, או לא אמתית, משום שהיא פחות רחבה ועמוקה מאשר תחושת החיות. כל המצבים האלו, אגב, מרגישים עמוקים, אמתיים ומשחררים יותר, וגם יש בהם פחות שניות. זה חלק מהמאפיין של משען במובן הזה, שיש בו מידה רבה של אחדות, של אי שניות.
ותחושת החיות אולי תיראה, מתישהו, כפחות אמתית מהחוויה של אניצ’ה, ארעיות – שעוטפת את הקיום כולו, פנים וחוץ, ויכולה להפוך לקרקע של הקיום עבורך. שוב, עצמי ועולם ללא שניות, עבר ועתיד ללא שניות, כי כולם מאופיינים בשינוי, ולא בהבדל ביניהם
ואפילו היא יכולה להתגלות כלא אמתית, ביחס למשל לתחושת הקרקע של תודעה שיודעת את כל זה, רחבה ועמוקה. ואולי אפילו אפשר ללכת מעבר אליה, משום שגם היא אינה תחנה סופית.
יכול להיות קל מידי למצוא קרקע אחת, למשל – התחושות, או התחושה של תודעה אחת, ולומר: ‘זוהי האמת, וכל השאר לא אמת’. אבל כל קרקע כזו, בבוא העת – אפשר לראות כלא אמתית, ולחפש קרקע עמוקה אף יותר. בקצה של השלילה מצוי משהו עמוק מיני חקר, שמלים לא יכולות לתארו. לא רק תודעה רחבה, או רווחה, או יציבות. דבר מה מסתורי הרבה יותר. אז אפשר להמשיך עוד ועוד. אז זו דרך השלילה. לנטוש את מה שאינו אמתי, שלא ראוי שנשען עליו.
דרך החיוב והאפשרות לשחק עם העולם
וישנה דרך הפוכה: דרך החיוב. דרך החיוב עובדת כך: מאחר והדברים שנגלים לנו אינם נגלים על פי טיבן האמתי, הרי שאנחנו רשאים לראות אותם בדרכים שונות. ויתר על כן – הראייה שלהם בדרכים שונות – תגלה לנו יותר ויותר לעומק את הגמישות הזו של הלב והראייה, ואת הטבע הפתוח מטבעו של כל הדברים.
בגלל תעתוע אינטואיטיבי ויסודי, אנחנו מסתובבים בעולם עם תחושה שאנחנו מרכז של רכישה, מרכז של צורך, והעולם נראה כאמתי, על פי האופן בו אנחנו מארגנים אותו לאורך ההשתוקקות שלנו. ואנחנו משתוקקים וחרדים לאור איך שאנחנו מדמיינים שהעולם הוא. אז למה שלא נחשוב על העולם אחרת?
למשל, יש פה את המרחב הזה. האם הוא שדה אימון? או חדר עינויים? האם כולנו פשוט משוגעים, כת של הזויים? לפעמים אנשים מרגישים כך. אם אנחנו, מתוך השתוקקות, רשאים לראות כך, למה שלא נעשה מהלך הפוך?
אולי – כל זה – חדר מלא מלאכים. מקדש.
המרחב הזה של עין דור, מה יקרה אם אני יתהלך בו, ואחשוב עליו כשדה של חסד? מה זה יעשה לראייה שלי? ללב שלי?
אפשר ללכת לפשוט: איך אני רואה חברים, אחרים, את עצמי. איך אני מדמיין את הקיום שלי כאן? ומה יקרה אם אעז לחשוב על עצמי, למשל, לא כ”כ כ’מישהו שצריך לפתור את הבעיות שלו ולכן צריך לעשות ויפאסנה’, אלא כ’מחפש שכמהה למשהו עמוק, והולך בדרכיהם של מורים רוחניים אדירים?’ או ‘שייך למשפחה אצילית’ כפי שהבודהא הציע.
וזה יכול ללכת למעודן מאוד:
אז מהו הזמן? האם הוא מנגנון מכאני, פשוט עובר, בלי שליטה, מנוכר? אפשר לראות כך, כמובן. אבל בתרבויות אחרות, בתקופות אחרת, אולי טרם המהפיכה המדעית, שיצרה עבורנו תחושה של עולם מכאני, היה אפשר לדמות אותו כדבר מה קדוש? דבר מה שמאפשר ליופי להתגלות דרכו?
או – מהו חומר?
לא נמשיך.
אז על מה להשען?
מישהו יכול להרגיש כאן לא בטוח, ולשאול – אם אני יכול לראות כך וכך, על מה אני יכול להשען? כרגע, אני נשען על ‘להיות עם דברים כמו שהם’, ואז אתה בא ואומר: ‘הדברים ניגלים ביחס לאופן בו אני רואה אותם’. אז מהו המשען פה?
ופה ישנן שתי תשובות.
ריקות ובודהיצ’יטה
צ’נדרקירטי, מורה גדול במסורת של המהיאנה, הציג את הדרך כבת שתי כנפיים: הבנה של ריקות ובודהיצ’טה. לפעמים אנחנו מדברים על זה כחכמה וחמלה. הבנה של ריקות זה שם אחר למה שדיברנו עליו עד כה: שדברים אינם קיימים מצד עצמם, אלא תלויים בדרך הראייה. בודהיצ’יטה פירושה – שאתה נותן לחמלה להוביל אותך. או במלים אחרות: חוזר להתחלה של השיחה. מה הכיוון של כל זה? פחות סבל, יותר חופש. אז איך לראות את העולם? באופן שמביע יותר חופש וחמלה. לתת לאינטואיציה שלך להנחות אותך כך.
הקרקע של היעדר הקרקע
כאשר הפתיחות היסודית של הדברים מגלה את עצמה מתוך תרגול של משחק מיטיב עם דרכי ראייה, קרקע עמוקה ורחבה ביותר מופיעה עבורנו, הקרקע של היעדר קרקע. העולם לא מתגלה כחומר חסר משמעות, אלא להיפך – כמלא קסם, כפלאי מטיבו. מה שאתה מבין שהוא פתוח לפרשנות באופן רדיקלי ויסודי – אינו מהווה איום. גם דברים יסודיים ביותר. הבודהא, אני מזכיר, הכריז על עצמו ככזה שניצח את מעגל החיים והמוות. אז אנחנו הולכים כאן לשאלות העמוקות ביותר של הקיום. מה עשוי להיראות כפלאי ופתוח? הקיום כולו. הזמן החולף, החיים, ובמובן מסוים גם המוות. הכל פתוח מכל צדדיו. חופשי מטבעו.
ואנחנו משתתפים, איכשהו, בפלא הזה. יוצרים אותו ונוצרים על ידו בו זמנית, ואף מעבר לתחושת הזמניות, שכן גם הזמן עצמו ‘נוצר’ במהלך הזה, ואף את ההיווצרות עצמה, התלויה גם היא בזמן, לא ניתן לקבע כאמתית. אין ללב אלא להשתחוות, ולעולם להשתחוות מנגד.
