זהו תמלול של שיחה שנתתי במפגש הרביעי של קורס העמקה במכון ‘מודע’, וגם (במפגש הרביעי של) בקורס ‘הנעת גלגל הדהרמה’ של תובנה. היתה אחלה שיחה, אז אני מפרסם.
אתחיל מלומר כמה מילים על קארמה. זה נושא ענק, ואפשר לדבר עליו המון. אבל אני אנסה להיות קצר. בגדול, קארמה פירושה שכל דבר שאתה חושב או עושה, כל מהלך שהלב והתודעה שלך עושים משאיר איזה חותם, שובל, הטבעה. והחותם הזה יתנה את הדרך שבה תפעל בעתיד. כלומר, אם אתה כועס במשרד – תחזור הביתה עם המטען הזה. ואם כל יום אתה כועס, או מפעיל מניפולציות זה יהפוך לחלק ממך, ויקרין לכל מיני כיוונים. אתה לא יכול לדעת מתי ואיך זה יופיע. אבל זה בטוח יופיע. זה אומר שהתנאים שאפשריים עבורך בהווה נתונים מתוך העבר שלך, ושהבחירות שאתה עושה בהווה ישפיעו על העתיד. זו לא מערכת סגורה, שבה רק אתה שותף, אלא מערכת פתוחה אל החוץ: משפיעה על החוץ, ומושפעת ממנו מאוד, ועל זה אומר עוד בהמשך המפגש.
אבל יש דבר נוסף חשוב מאוד, שהופך את כל העניין ללא דטרמיניסטי, ורלוונטי לתרגול. הקארמה מהעבר מופיעה בהווה, אבל היא לא מופיעה בקו אחד, אלא בהרבה קווים בו זמנית. בו זמנית, ישנם קולות קשים, וישנן אפשרויות. ומתוך מכלול הזרמים האלו אתה יכול לבחור למה להקשיב, למי לציית, מה לעשות.
אז אנחנו מטפחים פה קווים יפים של קארמה, כמו תשומת לב ותחושת מרחב. ולאט לאט זה הופך למשאב זמין עבורך. ואז אתה יכול לפנות לשם. או להפסיק להקשיב למחשבות מסוימות, כמו שהצעתי בפעם הקודמת. בכל רגע יהיו כל מיני קולות, ולך הבחירה. אז קארמה היא לא גזירת גורל. היא מעצבת את סך האפשרויות, אבל אתה יכול לבחור בתוך האפשרויות האלו. וגם, אתה יכול לבחור איך לראות ומה לטפח לקראת העתיד. אילו דרכי התייחסות לחוויה, אופני מחשבה והתנהגות ישרתו אותך בטווח הארוך.
אז זה קצת על האופן בו התודעה עובדת, לאורך רצף הזמן.
ויש עוד משהו לומר לגבי איך התודעה עובדת, ברגע ההווה. ברגע ההווה, היא פועלת במעגלים של היזון חוזר.
דבר אחד קורה, והוא מפוענח איכשהו, ומפעיל את כל שאר הדברים, והם מזינים אותו בחזרה. אלו דברים שקורים באותו זמן, בתופעות מורכבות, רבות פנים.
ניקח תחושה של חרדה למשל. אנחנו לא יכולים לומר, באופן פשוט, מהי חרדה. כי היא הרבה דברים. יש תחושה גופנית מסוימת: מכווצת, חלשה, או משהו כזה; ונשימה שטוחה יחסית. יש כיווץ של המודעות למקום קטן; אולי עייפות שבאה עם זה; וישנן מחשבות, אולי מהירות וחסרות כיוון. יש תחושה לגבי העצמי: אנחנו מדמים את עצמנו, מדמיינים את עצמנו כקטנים, חסרי יכולת. מדמיינים אחרים, או את ‘הדברים של העולם’ בתפקיד משלים, אולי מאיימים. המשימות שלפנינו, למשל, יכולות להיות מאיימות מאוד במצב של חרדה. וכל אחד מהדברים האלו מחזק ומתקף את האחרים. ולא רק זה, כאשר חלק מהם מופיעים תהיה נטייה טבעית, אינטואיטיבית, בלתי נמנעת – לפרש אותם בדרך מסוימת, בה התודעה התרגלה לפרש אותם. הגוף חלש ו, אוטומטית, ישנה תחושה של חרדה. אצל אדם אחר תחושה גופנית דומה היתה עשוייה להתפרש אחרת לגמרי. כדיכאון, עייפות, או כבדות למשל. אנחנו מפרשים את החוויות המיידיות והאינטואיטיביות של הגוף והלב שלנו כל הזמן, נותנים להם משמעויות, והמשמעויות האלו מושפעות מאוד מהקארמה של העבר שלנו. במלים אחרות, אנחנו מפרשים איך שהתרגלנו לפרש. ואנחנו כל כך רגילים לפרשנות הזו שאנחנו מאמינים שהיא אמת, ולכן יש לה המון כוח על התודעה שלנו.
במובן מסויים אפשר לומר שכל מה שאנחנו עושים במדיטציה זה להאט את ההתרחשות הזו, ולהרחיב ולהבהיר את המבט, כדי שנוכל לראות את כל זה קורה, ולשנות קצת. וזה מה שעשינו עם הניתוח של המחשבות, ועם המדיטציה של המרחב.
אפשרות אחרת שישנה היא להכניס לתוך ה’לופ’ משהו יפה, שבבירור נוגד את הכיוון הטבעי שלו, ולתת לזה לצבור תאוצה. ואני רוצה להוסיף גם את המימד הזה.
כחלק מהמעגלים האלו של היזון חוזר אפשר לראות תופעה מאוד מעניינת ומסקרנת של הלב והתודעה. ישנם סוגים של מחשבות והתייחסויות לעולם שייטו להביא את התודעה למצב של כיווץ וכאב, וגם להיפך, הן ייטו להיוולד מתוך כיווץ וכאב. אני לא יודע למה זה כך, אבל קשה שלא לראות את זה. מחשבות שמקבעות את העצמי כחלש, למשל, ואחרים כמאיימים – ייטו לכווץ את התודעה (אני מבין שזה מובן מאליו) ומחשבות של רצון טוב, או של הוקרת תודעה וכן הלאה – ייטו להרחיב אותה. במלים אחרות, ישנו מעגל היזון חוזר בין תוקפנות או סלידה, תחושת עצמי מכווצת, צמצום וצרות של תודעה, וסבל. ואם אני שותל, בהדרגה וברגישות, מחשבות הפוכות באופיין הן ייטו, לאורך זמן, להסיט את המסלול של מעגלי ההיזון החוזר בכיוון אחר. בהתחלה הן פשוט יפסיקו להזין את המעגלים הרגילים יותר, ויתחילו לפתוח מעגלים אחרים. לאט לאט, לאורך זמן אלו ייעשו דומיננטיים יותר ויותר; ככל שנתרגל אותם יותר, ונהנה מהם יותר (ההנאה, חברים, היא עניין חשוב מאוד כאן!).
נחזור למצב החרדתי והמכווץ. במצב כזה ישנה תחושה, ברורה או עמומה, של חשש ומרחק מאחרים. אפשר לחשוב גם על כעס, עצב, או אשמה. אחרים נדמים כמאיימים, או שליליים, איכשהו. ובאותו זמן, הדימוי הזה, המחשבות האלו על אחרים כשליליים איכשהו, שיכולות להיות מאוד מעודנות, מזינות את המצב החרדתי, הכועס, או האשם. אז אנחנו יכולים להשתמש בזה ולשנות את אופיין של המחשבות, כך שהן יזינו מעגלי היזון חוזר אחר. אפשר לראות את היפה באחרים, בכוונה.
אם מישהו קשה עבורי – להרהר בתנאים שהולידו את הביטוי שלו בעולם, עכשיו. או להרהר באנשים שכן אוהבים אותו. ביופי שכן יש בו. להרהר, בכוונה, ביופי ובקסם של אנשים נעימים, או ניטראליים. אפשר גם לעשות את זה ברגע. לשבת עם אדם, ולשאול את עצמי: מה יפה, מה מעורר השראה, מה נעים באדם הזה?
אני לא חייב שהוא יהיה, א-פריורי נעים עבורי. אני יכול ללמד את עצמי לשהות עם הנעימות שיש באדם אחר.
או להיות אפילו יותר פשוט, וללכת עם המסורת הבודהיסטית, ופשוט להתאמן באיחולי טוב. מי ייתן ותהיה בטוב, מי ייתן ואת תהיי בטוב. זה פשוט מאוד, for dummies. לא צריך להבין הרבה, או לזכור כל מיני תיאוריות. אלא פשוט להתמיד. גם כשזה מרגיש לא אינטאיטיבי, או מלאכותי, להמשיך לאחל טוב. מה זה עושה? זה בדיוק הולך נגד הזרם של הפחד והכיווץ של העצמי. משתמש במחשבות כדי ליצור תחושה של רווחה, של ‘להיות בבית’.
אנחנו יכולים לעשות בדיוק את אותם מהלכים כלפי עצמנו. הנטייה לשיפוט עצמי, לביקורת עצמית היא חזקה וחריפה, וההשפעות שלה על הנפש הן קשות. תחושת ניכור, אי שייכות, בושה… זה מצריך שיחה ארוכה הרבה יותר, כמובן. אבל בהקשר של מה שמדובר בו עכשיו אפשר להציע לעשות את שני הדברים האלו כלפי עצמנו. לראות, בכוונה, את מה שיפה וחזק בנו, בדיעבד ובאותו רגע. ולשלוח לעצמנו איחולי טוב: ‘מי ייתן ואני אהיה בטוב’. לא ללחוץ על עצמנו להיות יותר טובים, אלא לאחל לעצמנו טוב. זה הבדל ענק. ישנם מורים שחוזרים, שוב ושוב: ‘להביט על עצמנו בעיניים טובות’. זה כל כך לא אינטואיטיבי, שצריך להיזכר בזה הרבה מאוד פעמים.
שני הדברים האלו הם לא מתכונים ל’איך לאהוב כל אדם’. ישנן מצבים שצריך לצאת מהם. פשוט לקום וללכת, כי זה לא טוב לך. וזה דבר חשוב לדעת לעשות. אבל ישנן הרבה מאוד מצבים שאתה בהם, והם בסדר, ויכולים ליטות לכאן או לכאן, ואתה מכוון בעדינות, מזין בעדינות את מה שיפה. בתוך מצב קשה, העצמי תמיד רוצה משהו עבור עצמו, ומרגיש בחוסר. זה נמצא בכל מצב קשה. צורך בביטחון, צורך בנעימות; תחושת חוסר. אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים שמשהו יקרה. אבל, למרבה הצער, הרבה פעמים תחושת החוסר מזינה את עצמה. אני מרגיש שאני צריך משהו, ומנסה לקבל אותו, וממשיך להרגיש שאני צריך עוד ועוד. ‘עד שאני לא אקבל את זה, לא יהיה לי טוב’. אנחנו לא חושבים ככה, אבל כך מניעים את עצמנו. למרבה המזל, אנחנו יכולים ללמוד להזין את עצמנו ולהשתמש במחשבה לצורך זה. אפשר להזכר בכל הדברים שיש לנו, ולהוקיר אותם. בריאות. תמיכה מאנשים, מכדור הארץ, מהרווחה שיש לנו. יש לנו מידה יפה של חופש. יש את הדהרמה. אינסוף דברים. זה יכול להרגיש מלאכותי: “אני רוצה את זה, וחסר לי כל כך הרבה, למה שאני אעבוד על עצמי שיש לי הרבה, אם אני יודע כמה אין?” אבל מנקודת מבט אחרת אפשר לומר שהתחושה ש’חסר’, או ש’צריך להיות’ היא מיתוס, היא פשוט תנועה של התודעה, שאנחנו מאמינים לה בקלות רבה מידי. וככל שאנחנו מאמינים לה יותר, כך יש יותר לחץ, יותר דחק ותלות בדברים, ופחות חופש של לב ותודעה. זה לא המצב שאם אני אוקיר את מה שיש, ואשהה קצת את תחושת הצורך אני אהפוך לאדם פאסיבי ולא פעיל. אל תדאגו לתחושת הצורך של הלב והתודעה, היא לא תתפוגג כל כך מהר. אבל יכול להיווצר יותר מרווח ומרחב שם, יותר תחושת חופש. ואפשר לטפח תחושת מסופקות, ולנכח את המשאבים שלנו.
