כאשר הבודהא מדבר על חמשת המכשולים, הוא מונה ביניהם את ההשתוקקות להנאות חושים. אני מוצא שההגדרה של המכשול הזה, וההסבר של 'למה זה בעצם מכשול' – נוטה להיות מאתגר יחסית למכשולים אחרים – ספק, דחייה או חוסר מנוחה – שברור למדי למה ואיך הם נושאים אי-נחת וכאב. עם זאת, נסיוני שלי ושל אחרים – מראה שיש טעם בעבודה עם המכשול הזה, ושהיא יכולה להביא סוגים שונים של שחרור ורווחה. אז – אני אנסה לאפיין פה את המכשול הזה, מצד הקשיים שהוא מעלה בחוויית המדיטציה הפורמלית והתרגול היום-יומי, ומתוך כך – יכולות להגזר צורות עבודה והתמודדות איתו.
באיזה מובנים השתוקקות להנאות חושים היא מכשול?
הרי אנחנו כן מעודדים נעימות חיצונית בכל מני דרכים. אנחנו רוצים לשהות במקומות נעימים, לאכול אוכל טעים וכן הלאה. אז אנחנו לא יכולים לטעון בכנות שכל רצון בנעימות מן החוץ היא מכשול. זו פשוט לא תהיה טענה כנה. אז – באילו מובנים הנהייה אחר הנאות חושים מהווה מכשול? אני אציע חמש מחשבות, שביניהן ישנה חפיפה מסויימת.
במובן הפשוט ביותר – זה אחד המקומות אליהם תשומת הלב נוטה לברוח, באופן שמדלל את הנוכחות שלנו.
זה הדבר הפשוט ביותר, שאפשר לעבוד איתו במדיטציה מהיום הראשון. לאן תשומת הלב הולכת, כשהיא לא פה? או שהיא דואגת מהעתיד, כביטוי של חוסר מנוחה; או שהיא הולכת למעין נמנום או אלחוש; או שהיא מוטרדת מלא-נעים, וניתזת ממנו למחשבות; או שהיא מתענגת במחשבות על משהו נעים יותר, או בציפייה למשהו נעים יותר. בין כל אלו יש קשר, והשניים האחרונים במיוחד עשויים להיות חליפיים: אנחנו מחפשים נעימות כמענה לאי-נעימות, או מוטרדים מאי-נעימות לאור דימוי, גם אם מעורפל, ש'אמור להיות נעים יותר'. ביום כזה, למשל – מאוד יכול להיות שהתודעה רוצה להיות בבית, מתחת לאיזה פוך. ויש איזו נהייה לנעימות הזו, שגונבת את האנרגטיות והמלאות של הנוכחות שלנו.
בחיי היומיום – רצון חושי יכול להופיע כמכשול כאשר הוא 'גונב את דעתנו': בעידוד התרבות, ומתוך נטיות פנימיות – דברים שפוטנציאל האושר הטמון בהם אינו גדול מקבלים את 'קדמת הבמה', ו'גונבים' את הקשב, הרגישות והאנרגיה הנפשית שלנו.
אנחנו מוצאים את עצמנו משקיעים זמן ומשאבים רבים בדברים שאם אנחנו כנים עם עצמנו, אנחנו יודעים שהם לא ממש חשובים. אלו יכולים להיות דימויים שאנחנו רודפים אחריהם במשך שנים ארוכות לגבי 'מה אמור להיות לי', ו'איך אני אמור להיראות', רק כדי לגלות שכאשר אנחנו ממלאים את המשבצת הזו – העולם הפנימי שלנו נותר מרוקן ודל למדי. ואלו יכולים להיות דברים הרבה יותר קטנים, יומיומיים, שממלאים את הצינורות של הלב והתודעה. התרבות שלנו מעודדת את זה מאוד עם הנעימות הקלה של הטלוויזיה, מוצרי הצריכה וכן הלאה. לפעמים זה הופך להתמכרויות זעירות. מתוך הפנייה לשם, שוב ושוב, ברגעים ובתנועות קטנות – התנועה הזו מתחילה למלא את ימינו. בשני התחומים האלו אפשר לומר שאין בזה משהו אובייקטיבית פסול. השאלה היא מה אנחנו רוצים? האם, ועד כמה הנהיות החושיות הפשוטות מכוונות את היומיום שלנו, את הבחירות המיידיות, והופכות להיות הזרם ההרגלי שלנו? ועד כמה היינו רוצים שזה יהיה כך? האם, כרגע, זה קורה במידה מתאימה? או שאנחנו רוצים פחות מזה? או יותר מזה?
הבודהא עבר עם הדברים האלו בצורה יפה. הוא הציע לבחון את היתרונות ואת החסרונות, ולשאול בצורה מושכלת: כמה הנאה, תחושת תוחלת ותועלת יש שם. לבודהא היתה תשובה ברובה מאוד. אבל יכול להיות שהתשובות על זה משתנות מאדם לאדם, ומתקופה לתקופה. אז זה משהו ששווה לשאול. מה מזין אותי באופן עמוק, ומה הוא 'ג'אנק פוד' של הנפש?
השיוך המוגזם של נעימות לאובייקטים מונע את התנועה לכיוון יצירת נעימות על ידי הפעילות של הלב והתודעה, שדורשת התמדה, ניסוי ולמידה.
יש לנו משהו עמוק מאוד ללמוד על נעימות, ומאיפה היא מגיעה; ואנחנו יכולים לטפח מיומנות של הבאת נעימות לעולם הפנימי, ולסיטואציות החיצוניות והבין-אישיות שהעולם הפנימי שלנו מעורב בהן. הכלל הראשון של הלימוד הזה הוא: התנועות הנפשיות שלך, הפעולות של הלב והתודעה (וכמובן גם של הדיבור והמעשה), מה שאנחנו יכולים לקרוא לו קארמה, הן מה שיוליד עבורך נעימות; ואתה יכול לטפח את התנועות, הקארמה, שתיצור את הנעימות הזו. הכלל השני של הלימוד הזה הוא – אתה צריך ליצור את התנאים, לנסות ולשחק כדי ללמוד לעשות את זה בעצמך.
הנעימות הזו – היא יציבה וגמישה יותר מזו הנובעת מהאובייקטים של החושים. שהייה במקום נעים, בעלות על אובייקטים נחשקים לא תביא, בפני עצמה, נעימות ארוכת טווח; שהיה באקלים נפשי נינוח תוכל להביא נעימות גם לאזורים בהם הנעימות החיצונית אינה מובהקת. האפשרות ליצור נעימות עבור עצמך, באקלים של הלב והתודעה היא נכס משמעותי הרבה יותר.
במובן זה – נהייה אחרי הנאות חושים היא מכשול, משום שהיא מספקת מענים 'זולים' ומיידיים, שנושאים סיפוק מסוים, ומונעת את ההעמקה הנדרשת על מנת למצוא סיפוק עמוק יותר וארוך טווח יותר.
ההטלטלות והתזזיות שההשתוקקות יוצרת – גורמת בפני עצמה לאי-נעימות וחוסר מנוחה, והולכת נגד הקארמה של נינוחות, שמאפשרת נעימות כאן ועכשיו.
לכן, אפשר להסיק ש'כל השתוקקות היא רעה'. ואכן – כל השתוקקות כוללת מידה של אי נחת. אבל – אנחנו זקוקים להשתוקקות למשהו כדי להתקדם, כדי ללמוד ולאמץ דרכי קיום וראייה חדשות, משחררות יותר ויותר. בהיעדר השתוקקות מסויימת לנעימות שבמדיטציה, למשל, אנחנו נמשיך לנטות להנאות פחות מספקות, פחות מתמידות. ולכן אפשר, בעקבות הלימוד של הבודהא על סמאדהי – לעודד מידה של השתוקקות, של הליכה לקראת משהו, וטיפוח של הקארמה שיוצרת 'שהייה נעימה כאן ועכשיו'.
ובהדרגה, עם העידון של הנעימות, ההשתוקקות עצמה מתחילה להיחוות כמכשול – כיווץ או קושי, ולאט לאט מתעדנת יותר ויותר, וננטשת עוד ועוד, בהדרגה ובתהליך דיאלקטי. כך, בתנאי ריטריט או בתוך מדיטציה, אנחנו נעים לכיוון של פחות ופחות השתוקקות, דרך העידון של הנעימות.
כחלק מהקארמה של נעימות – אנחנו יכולים גם לטפח יכולת הנאה, וזמינות להזנה מ'דברים הבאים מן החוץ', שהיא מעודנת ומספקת יותר מאשר ההנאה החושית במובנה הפשוט.
זה יכול להישמע כאילו כל דבר שבא מן החוץ, שעשוי להיות נעים ותומך הוא משמעותי פחות מאשר התנועות הפנימיות, ושהן החשובות באמת. אבל זה מורכב יותר; למעשה, ההפרדה בין 'תנועות פנימיות' ל'חוויות מן החוץ' היא מראש מלאכותית; הדבר החשוב הוא היחס, האופן בו החוויה, פנימית או חיצונית, נתפסת, ולכן נחווית; והיחס לחוויות נעימות, או לכמיהה לחוויות נעימות הוא הנקודה החשובה ביותר, שתטה את הכף בין השתוקקות לבין תחושה עמוקה יותר של סיפוק והזנה. במובן זה השתוקקות חושית היא סוג של יחס אל המושאים, שמקשה עלינו להרגיש את האופנים העמוקים יותר בהם אנחנו מוזנים מן החוץ; אופנים שאפשר, באופן רופף, לשייך לאיכות של מודיטה. למשל, כאשר אתה אוכל, או נמצא במקום יפה עשוי להיות מגע עם יופי ועם הזנה שהוא לא זהה בדיוק לנעימות שנובעת מההנאה החושית כפשוטה. כשאנחנו משתוקקים להנאה החושית אנחנו, באופן מעניין, מפספסים את הרבדים העמוקים יותר של ההזנה שאנחנו זוכים לה מן החוץ, שיכולים לנבוע מהוקרה, מתחושה של היות מוזן, שוהה בקשר עם משהו, או במפגש עם משהו פלאי.
ישנו שיר יפה של רומי, שאשמח להקריא לכם, באנגלית, בתרגום קולמן בארקס (מתוך: The essential Rumi):
God has given us a wine so potent that,
Drinking it, we leave the two worlds.
God has put into the form of hashish a power
To deliver the taster from self-consciousness.
God has made sleep so
That is erases every thought.
God made Majnoun love Layla so much that
Just her dog would cause confusion in him.
There are thousands of wines
That can take over our minds.
Don’t think all ecstasies
Are the same!
Jesus was lost in his love for god.
His donkey was drunk with barley.
Drink from the presence of saints,
Not from those other jars.
Every object, every being,
Is a jar full of delight.
Be a connoisseur,
And taste with caution.
Any wine will get you high.
Judge like a king, and choose the purest,
the ones unadulterated with fear,
Or some urgency about “what’s needed”.
Drink the wine that moves you
as a camel moves when it’s being united,
and is just embling about.
מתוך הפספוס של היופי, מתוך אי הרגישות אליו, אנחנו מחפשים שוב ושוב משהו שיזין אותנו, בלי שנדאג לזמינות שלנו להיות מוזנים. אנחנו כמו 'רוחות רעבות', אותם יצורים מהמסורת הבודהיסטית, שיש להם פה קטן וקיבה ענקית. אם נחזור לדוגמה של הפנטזיה מקודם – אנחנו כמהים 'להיות בבית, מתחת לפוך'. אבל הכמיהה הזו, כרגע – דווקא מונעת את המלאות של הנוכחות שלנו, ולא מאפשרות לנו ליהנות מהמשאבים החיצוניים והפנימיים שישנם כאן. זה משאיר אותנו במצב של רעב תמידי. אנחנו רוצים את הדבר, אבל ב-נהייה אחריו – אנחנו מטפחים למעשה את התנועה של החוסר. החוסר לא ישבע על ידי הדבר, וימשיך להניע אותנו. הוא עשוי, עם זאת, לשבוע על ידי ההרגעה של התזזית, ושינוי ביחס.
ישנם אופנים וגישות ספציפיות שאפשר להיעזר בהם, ועליהם נדבר בשבוע הבא. אבל הרכיבים הבסיסיים של תרגול המדיטציה שאנחנו עושים כאן – גישה של מטא, תשומת לב לנשימה, רגישות לכל הגוף, מציאת משאבים של נעימות – מעודדים את הפעילות הנפשית של של יציבות, טוב לב, עדינות, מסופקות, סבלנות, הסתמכות על הטיפוח של כוחות הלב והתודעה, ואת האלתור והלמידה שמאפשרים הרגעה של ההשתוקקות, ורווחה כאן ועכשיו.
