ההנחיות האלו, השניות מבין סדרה של חמש הנחיות שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/
תחת השם: working with the emotional body.
אני מקווה שאתם יכולים לזכור מה שאמרתי בשיחת הפתיחה (אני חושב…) – ש-ההיפתחות של ההנחיות היא לא לינארית, אלא – אנחנו מוסיפים חתיכות של הפאזל, והן מגיעות כשהן מגיעות. התרגול ייעשה קל יותר. אם זה קשה – אז דעו שזה ייעשה מוכר ופשוט יותר. הבוקר אני רוצה לגשת לקשיים שונים, ולאופן בו אפשר לגשת אליהם, ולהוסיף עוד חתיכות של הפאזל.
קשיים יעלו, וזה משהו שצריך להניח. והשאלה היא: מה הגישה שלי, ומה אני עושה איתם? ולזה אני רוצה לגשת היום. אז הדבר הראשון הוא: עייפות, או המכשול של עצלות וכבדות. מין עמימות, כבדות, ישנוניות שמגיעה. כריס דיבר על זה, והציע כמה תגובות אפשריות – ל-איך להעלות את האנרגיה, ואני רוצה להוסיף עוד דבר, לגבי התרגול הספציפי שאנחנו עושים. עייפות זה מצב מנטלי מאוד מעניין. לפעמים מישהו הולך או יושב, ומרגיש ממש עייף, מלא בעייפות. הכל בי עייף. גוף, תודעה, נשמה. הכל עייף. ולעתים אנחנו באמת עייפים, צריכים לישון, יש משקע של עייפות שמגיע איתנו לריטריט. אבל אם אני מתחיל לחקור את העייפות לאורך הציר המרכזי – אני מגלה משהו מאוד מעניין. אם אני מחפש את העייפות – לא כל כך פשוט למצוא אותה. לעתים קרובות מה שאני אמצא – זה מתח, או כבדות מאחורי העיניים, וזה כל מה שאני אחווה, פיזית, מכל העניין של עייפות. וזה לא נעים. לא מייסר, כנראה, אבל לא נעים. קצת. משהו מאוד מעניין קורה. אז אם אני יכול לזהות את זה, העיניים הן גם לאורך הציר המרכזי, ואני יכול ‘לפתוח את הידיים’ של תשומת הלב, ולתת לזה להיות לא-נעים; להרגיש מה שזה – וכל ה’ענקיות’ של העייפות – יכולה להתבהר, ואז זו חוויה יותר קטנה, הרבה יותר בת-ניהול. אם אני ניגש לזה, וזה לא תמיד נכון, אבל מספיק פעמים כדי להיות מפתיע – אפשר לראות שיחד עם הכבדות הזו, או המתח מאחורי העיניים – יש סלידה, או רצון להפטר מזה. וזה מנפח את העניין (של העייפות), כך שהוא ממלא את כל הישות. תבדקו את זה, אולי זה יהיה כך ואולי לא – תבדקו. זה מאוד מעניין. הסלידה גורמת למשהו קטן להראות גדול, ובזה – יש תובנה ענקית. אז זה יכול להיות רלוונטי.
עייפות היא בעצם מאוד מעניינת. דיברתי עם חברה טובה, שאמרה שהיא עייפה הרבה, והיא הגיעה לאיזו תובנה שלמעשה – היא הרגישה שבגלל דרכים מסוימות שבהן היחסים בחיים שלה היו כרגע – היא ממתנת, ‘מבקבקת’ את החיות שלה. היא מרגיעה, מדללת – ומדחיקה את אנרגיית החיים. ואז היא מרגישה שאין לה אנרגיה, אבל זה לא בדיוק מה שקורה. לעתים קרובות – עייפות היא מתוך התנגדות. אני לא רוצה להרגיש משהו, או שאני מתנגד לכוח החיים שלי, לשפע שלי. וזה יכול להיות הרגל מאוד חזק, וזה מחלחל לחיים, ויום אחר יותר – מדחיקים את כוח החיים שלנו, ויש עייפות. זו רק אפשרות אחת, ואני באמת לא יודע – אבל עייפות היא, בדרך כלל – הרבה יותר מעניינת ממה שנראה במבט ראשון.
קושי אחר – אי נוחות גופנית, ואני אדבר על זה קצת. בואו ניגש לזה מהקצה הרדוד. אתה יושב, ויש גירוד. והיד, באופן טבעי – נשלחת ומגרדת. הפעולה הזו מבטאת: ‘אני רוצה להפטר מהגירוד הזה’. אנחנו לא חושבים על זה, אבל זו תנועה של סלידה. הגירוד קצת לא נוח. אז – להישאר שם, ו- ‘מה זה גירוד?’ האם אפשר לחקור את התחושה האנושית הזו? הידיים הפתוחות, מחזיקות וחוקרות: ‘מהי התחושה של גירוד?’ ומה קורה כשאני מביא את היחס הזה לחוויה?
וכמובן כשאנחנו יושבים והולכים – אי הנוחות יכולה להיות הרבה יותר אינטנסיבית, ויש כאב. זה מאוד רגיל. אז – להרגיע את שאר הגוף. כשהגב, כשהברך כואבים – באופן טבעי גם הפנים, הבטן, הכתפיים – יתכווצו. אז לרכך. זה יהיה מועיל. כי האינטנסיביות מוסיפה בעיה. ולשים לב: ‘איפה אין כאב?’ אולי יש לי כאב בכתף, ותשומת הלב נשאבת לאיפה שיש בעיה. וזה לא תמיד מועיל. אז – הכתף כואבת – איך תנוכי האוזניים? הבהונות? האף? הם כנראה בסדר. וזה נותן תחושה שיש יותר הקשר ומרווח. אז במקום להיתפס לאיפה שיש קושי, ולקשר שיש שם – לשים לב למקומות שהם בסדר.
או – להביא את התרגול שאנחנו עושים עם הציר המרכזי – לאיפה שהכאב. אז איך זה יהיה להביא את אותה תשומת לב קלילה, סקרנית – ולאפשר לכאב להיות לא נעים, שזה מה שהוא? ברגע הזה – ‘אתה יכול להיות לא נעים’. ויש שם אפשור וסקרנות. כחלק מזה – תשומת הלב יכולה לגשש קצת, ולהיכנס לכאב. להיכנס למרקם של הכאב עם תשומת הלב. ומה אני עשוי למצוא? כמו בציר המרכזי – אני יכול לראות שהכאב משתנה מרגע לרגע. יש לזה טבע משתנה, ארעי. למה זה חשוב לראות את זה? כי מה שאנחנו נוטים לעשות עם חוויה לא נעימה – זה להפוך אותה לגוש גדול, ולהמעך תחתיה. אבל אם אני יכול להשאר שם מרגע לרגע, ולראות שינוי – זה לא מוצק כמו שזה נראה. זה הגיוני? אז אני לא כ”כ מעוך מתחת למשהו שנראה מוצק. אני רואה מרווחים שם.
זה יכול להיות מועיל, כשיש אי נוחות פיזית – לפתוח את המודעות לרוחב גדול מאוד. כשיש קושי – תשומת הלב תיטה להתכווץ, וזה לא מועיל; אבל אם אפשר להיות עם הקשבה לצלילים, ועם המרחב של החדר – יש הקשר רחב יותר, וזה מאוד עוזר.
אני יכול להיעשות ער ליחסים שלי עם הכאב, ולעתים קרובות תהיה התנגדות אליו. אז אולי אני יכול להרגיע את זה טיפה – להרגיע את היחסים למשהו.
זה חשוב זה לא לאמץ את הגוף. יש כיסאות, ויכול להיות מאוד מיומן לגוון את התנוחה. זה לא מבחן סיבולת. אנחנו רוצים את התחושה שתשומת הלב שאני מביא לכל דבר – מועילה. אם אני רק מנסה לשאת כאב – יכול להיות שהדרך שבה אני שם לה לא מועילה. זה מימד חדש של תרגול: להתחיל לשים לב – מתי תשומת הלב מועילה, ומתי לא כ”כ. אני אומר על זה עוד, אבל מתחיל עכשיו.
אני לוקח סיכון של להעמיס אבל… לפעמים יש יכולת להביט במשהו בצורה מאוד אינטנסיבית וחודרת. האינטנסיביות של תשומת הלב חזקה. לפעמים זה מועיל, ולפעמים לא כ”כ. אני יורה על זה לייזר. לפעמים זה מועיל, אבל לפעמים לא. לפעמים יכולה להיות יותר רכות של תשומת הלב. וזה מאוד מועיל. אז אתם יכולים להרגיש לפעמים – מתי צריך תשומת לב אינטנסיבית, ומתי רכה? אז לפעמים – תשומת הלב יכולה להיות ממש עדינה. ממש רק לגעת במשהו. וזה עשוי להיות הרבה יותר מועיל מאשר להתבונן בו כמו קרן לייזר.
עכשיו, לפעמים, כמובן, וחלק מהאנשים אמרו את זה בקבוצות – אנחנו מנסים לעשות את התרגול הזה, ואולי זה חדש, ואני מסתכל ומרגיש: ‘אני לא מרגיש כלום’. בשביל רוב האנשים, רוב הזמן בחיים – זה מה שקורה! אנחנו לא במצב רגשי אינטנסיבי רוב הזמן, וזה בסדר גמור, ונכון לגמרי. אני בהחלט לא אומר: ‘אם אתה לא מרגיש כלום, אתה בהכחשה, ואתה בעצם יושב על הר געש, ו’כדאי שתתאפס על עצמך’. זו בהחלט לא ההנחה. תבדקו אם זו ההנחה שלכם. רוב הזמן אנחנו לא תחת רגש חזק. אז – האם אפשר להבין את זה, לראות – שאלו החיים שלי, לראות שאני לא תחת רגש רוב הזמן. מה התודעה עושה עם זה? אז – אולי אפשר לעזוב את המילה: ‘רגש’, ולחשוב במקום: ‘מהי החוויה לאורך הציר המרכזי’, אפילו לא לחשוב במונחים של רגשות. אז אם אני מסתכל – מה קורה בציר המרכזי, ואני יכול לומר: אני לא מרגיש שום דבר, ואני נכנס ורואה, ואז מתחוור: יש קצת כיווץ, קשר – מאחורי הגרון; או – מרגיש קצת דחוס מאחורי העיניים; או קצת לחץ בחזה; או – מרגיש פתוח ליד מקלעת השמש; הבטן מרגישה רכה; או – שזה מדגדג באזור רחב; או חמים. אולי המילה רגש היא מסנוורת קצת.
אולי אני נכנס, ויש תחושה של מרחב, חלל – אין שם כלום. אז אני נכנס ובודק – עם תשומת לב עדינה כמו נוצה – להרגיש את החלל באזור הבטן, ואז זה מתכווץ, ואז זה עובר – וחלל שוב – ואז עם החלל יותר בקלילות, ואז יש התמוססות, וזה מאוד עדין, אבל קצת נעים. זה משתנה, וההסתכלות משנה את זה. ההסתכלות היא חלק מכל העניין. ההתמוססות היא נעימה, ואולי אפשר להישאר עם הנעימות. אז אולי אני מסתכל, די מקרוב, וליד בסיס הגוף – יש קצת כיווץ, קצת החזקה… אולי אני עם זה, ובדרך בה אני עם זה, בגלל הגישה של לאפשר את הלא-נעים, זה יכול להתרכך קצת. יש ריכוך. ואני אני עם זה, ואני שם לב: זה מתרכך, ויש עדינות שמגיעה. איכות, אפילו לא רגש… ואז אני עם הנעימות, ואז צל של מלנכוליה, וזו מילה רגשית, אבל אולי אפילו לא לקרוא לזה כך – אלא רק ענן עובר. קלילות, חיות – של תשומת לב – ל-‘לא הרבה קורה’ – מתחילה לחשוף עולם. זה מה שאנחנו עושים, במובן מסויים – בכל סוג של מדיטציה – לומדים להיות מיומנים בתשומת הלב.
מצאתי פיסקה על הצייר פול סזאן, ואני לא זוכר איפה אבל… התקופות הארוכות שהוא בילה לבד, לומד סצנה ומצייר אותה, משנה את נקודת המבט מעט בכל יום – נעשתה אגדה אצל אמנים צעירים, אנשים היו שומעים על האיש הזקן המשוגע הזה, יושב ומסתכל עוד ועוד. הוא כתב לבנו ב1906: ‘כאן, על שפת הנהר, יש נושאים בשפע. הנושא, נראה מזוויות שונות, נותן לנושא עניין כל כך עמוק ומגוון, שאני חושב שאני יכול להיות משוקע בו חודשים, בלי לזוז ממקומי, אלא רק להתכופף קצת ימנה או שמאלה’. ואם אתם מכירים את הציורים שלו – הוא ממש אמן של התבוננות. אז סבלנות. אנחנו לא לוחצים, ומשהו מתחיל להיעשות רגיש למה שקורה.
אני רוצה לדבר על שימוש במשאבים, אבל אני אומר רק קצת ואמשיך בזמן אחר. אז דבר אחד:
אם יש רוגע יחסי, ולא הרבה קורה, אולי אפשר לשים לב – מה קורה אם אני משהה את תשומת הלב על החוויה של רוגע, או של ‘לא הרבה’. זה משהו בשבילכם לגלות. אני הייתי אומר שאם אני יכול לעשות את זה – התחושה של רוגע, החוויה של רוגע – גדלה על ידי תשומת הלב שלי. לפעמים זה ממש יכול להפוך לשלווה או חדווה – דרך תשומת הלב. ועם הזמן – אם אני אשים לב לפנים האלו של החוויה שבדרך כלל לא הייתי שם לב אליהם – חדווה תיעשה יותר ויותר זמינה. אבל זה מגיע מתוך השהיית תשומת הלב למשהו שהייתי מדלג עליו, כי הוא לא נראה ראוי לתשומת לבי. אוקיי, בואו נעשה ניסוי, אם אתם מוכנים. כנסו לתנוחת מדיטציה.
מדיטציה מונחית: שדה של מודעות גופנית
קחו קצת זמן להשתקע בגוף, לבסס תנוחה. להתחבר לתחושה של אדיבות, להזמנה הזו שלנו לעצמנו.
זה מה שאנחנו עושים. התרגול אינו דרישה, לחץ, תביעה – להוכיח את יכולותינו לאחרים. פשוט טוב לב, אכפתיות לעצמנו.
כשאתם מרגישים מוכנים – להיעשות מודעים לאיך זה מרגיש לשבת. התחושה של ישיבה.
ולראות – מה קורה לאורך הציר המרכזי, מה מגלה את עצמו, מה דומיננטי – ולגעת בזה עם תשומת הלב. לגעת בזה עם הידיים הפתוחות. איפה שזה – לתת לזה להיות. לתת לזה להיות נעים, או לא נעים, או אף אחד מהם.
סקרנות, אינטימיות עם החוויה לאורך הציר המרכזי, איפשהו לאורכו.
בלי לחץ.
האם זה אפשרי להרחיב את המודעות, כך שיהיה מין בלון של מודעות, ואפשר להרגיש את המודעות דוחקת את הגבולות של הבלון הזה החוצה – כך שהוא נעשה קצת יותר גדול מהגוף הפיזי. יש מרחב של מודעות – סביב הגוף, כך שהיא גדולה יותר. ואנחנו מותחים את הבלון הזה של מודעות, מותחים את המודעות סביב המרחב שאנחנו קוראים לו גוף. אז כל הבועה הזו, הבלון הזה – מלא במודעות – בהירה, רגישה. להרגיש את המרקם של המרחב הזה, את הרטט שלו. איך זה מרגיש – כל המרחב הזה – כך שיש מודעות גלובלית של כל האזור הזה; כל הבועה הזו. למתוח את הגבולות של הבלון הזה. ואז רק להרגיש איך זה מרגיש – המרחב הזה. מהי האיכות? התחושה המוחשת? כאילו פותחים את הגוף את המודעות – לכל המרחב הזה של הגוף.
הבלון הזה ימשיך להתכווץ, שוב ושוב. זו נטייה טבעית. ואנחנו ממשיכים לפתוח אותו – כך שהוא יותר גדול מהגוף הפיזי, ואנחנו ממשיכים למלא אותו במודעות, כך שהמודעות חיה. איך המרחב הזה מרגיש?
הוא ימשיך להתכווץ, ואתם תמשיכו להרחיב, ולהרגיש את הרטט, את האיכות של המרחב הזה. בלי תביעה או לחץ; לתת לתשומת הלב להיות עדינה, למודעות לקבל את מה שקורה. להרגיש את הבלון הזה מלא במודעות. איך התחושה בתוכו? אז לפתוח את המרחב, למתוח אותו לרוחב הגוף. לתת למודעות למלא את המרחב.
כל הגוף כלול – בבת אחת. ידיים, רגליים, ראש – הכל בתוך הבלון הזה. רק להרגיש את המרקם שלו.
לפתוח ולמתוח את המודעות. איך זה מרגיש? למה אתם שמים לב?
אז אנחנו פחות מעוניינים בגוף האנטומי, ויותר בתחושה של כל המרחב הזה. האנרגיה של המרחב כולו. הרטט שלו.
זה ימשך להתכווץ, ואתם ממשיכים למתוח את הבלון הזה.
אולי בתוך הבלון הזה – יש אזורים שמרגישים אחרת אחד מהשני. לאפשר את כל זה. אולי אתם אפילו מודעים לציר המרכזי, בתוך הבועה הגדולה יותר, אבל בלי להתמקד בו כל כך. להרגיש, לשים לב – לאיך שזה. אולי כל המרחב מרגיש אחיד במרקם ובאיכות שלו.
שאלות ותשובות
איך זה היה?
(לא שומעים את השאלות, רק את התשובות שלו…)
ש:
ת: זה הגיוני שזה מרגיש פחות מפורט איכשהו. המודעות פה היא שונה מבתרגול הקודם – היא יותר פזורה, כללית, פחות מפורטת – וזה בעצם מאוד מועיל. אני לא יכול בדיוק למצוא לזה מילים, וזה ממש טוב.
ש:
ת: לחלק מהאנשים זה יהיה מאוד קל וטבעי, ולחלק קשה יותר. עם תרגול זה נעשה יותר ויותר קל. נחזור לזה.
עוד מישהו?
ש:
ת: אז איך לקרוא לזה? בועה, ספירה, ביצה? כדור אנרגיה?
מה שאנחנו עושים זה לשים לב באופן פתוח יותר. זה שדה שאני שם אליו לב, במקום נקודה. זה שדה שאני שם אליו לב.
ש:
ת: כל הדברים האלו מאוד יצירתיים; אנחנו מגיבים באותו רגע למה שקורה. אם אני לא מגיב למה שקורה בתרגול – אני נתקע בקיר, או נרדם. אז – אני מגיב כך או כך, וזה נעשה משחקי, וזה נפלא. מאוד בקלות יכולה לעלות השאלה: ‘האם אני עושה את זה נכון?’ אבל אפשר במקום זה שתהיה תחושה: ‘אני מנסה דברים’. אז ניסית משהו, והיתה שם תגלית. אז לתת לעצמכם רשות לשחק ולנסות, זה יותר מבסדר. אז…
ש:
ת: זה הרגיש דומה למה שהרגשת בתרגול מטא. האם יש לזה מילים שאת יכולה לתת? אוקי, אז – נינוחות, מוגנות, רכות, חמימות. משהו כזה. נפלא. יציבות, ביטחון. זה מצוין. זה לעתים קרובות מה שקורה – כשאתה פותח את השדה כך, ומרגיש אותו – זה יותר נעים ממה שאנחנו נניח במבט ראשון. ומה שאת מתארת הוא מעניין: התודעה מרגישה את זה, אבל הולכת למקום אחר. אבל יש לה משהו טוב פה, אז זה עניין של לחזור, וליהנות מהמרחב הזה, מהתחושה הזו. לרחוץ בה. עם הזמן – התודעה מתרגלת לזה, וזה ממש משאב. להרגיש את זה כמה שאפשר, וזה נעשה מין מקום שבו התודעה שוהה, ולאחר זמן מה, לא כ”כ מעט – התודעה מתרגלת. להרגיש את זה, ליהנות מזה, ומשהו מתאחה כך.
ש:
ת: רוזאן אמרה – שבהתחלה היתה מין ‘ביצה’ כזו, ואז היא התחילה לגדול עוד יותר, יותר ויותר. אז אנחנו נגיע לזה עוד כמה ימים. עכשיו – הייתי מציע לשמוע לשמור את זה כאן, ולקבל את תחושת המשאב וההגנה שיש בזה. וכמו ג’וזף – יש אנשים שחשו שזה ממש מועיל, ויש – שזה ממש קשה. אנשים הם שונים בסגנונות תשומת הלב שלהם, וזה בסדר גמור. נכון לעכשיו – יש לנו את הציר המרכזי, ואת הבלון הזה – ואנחנו מפתחים את שניהם. בסופו של דבר הבועה הזו הופכת לממש משאב. לעתים קרובות אני עובד עם מישהו, ויש פחד בנוגע למשהו, לאיזה פצע עמוק מהעבר, וכשנפתחים לזה – יש תחושה ש’יש משאב’ ויש איזה כוח שם. זה יוצר תחושה יקרה של משאב, ואפשר לצלול אליו, לשאוב ממנו. וכך – לגשת למה שקשה, כי יש ‘מחסן’ של משהו יפה.
אז יש שני תרגולים – לבדוק: ‘מה קורה לאורך הציר המרכזי’, והשני – הבועה הזו. לפעמים – זה קורה שהבועה, באותו רגע – נותנת הקשר למה שקורה בציר המרכזי. אז אולי יש כאב לב, עצבות, והבועה עוטפת את זה, וממש עוזרת, כי יש משאב סביב הקשה. אבל תפתחו אותם בנפרד, ואולי לאט לאט הם ייפגשו. זה מרגיש בסדר?
אוקיי,
אז בהליכה – אותו דבר – איך זה מרגיש ללכת? אולי לבדוק את הציר המרכזי, אולי לעצור לשם כך. היו משחקיים וניסויים. או, לעתים – לעצור ולבדוק את הבועה הזו, או אפילו ללכת בתוכה. שחקו. דברים מסויימים יהיו לכם קלים יותר, ודברים יהיו קלים יותר או פחות בזמנים שונים.
:
