התהוות של סבל, סמאדהי ותובנה

זו שיחה שניתנה בריטריט עירוני בן יומיים בבית הסאנגהה, בסוף השבוע האחרון.

סבך הסבל

בוא נתחיל מסבל.

אתמול הייתי באיזו דינמיקה של סבל. באמת לא משהו יוצא דופן – סבל רגיל, יומיומי, שהיה דומיננטי לזמן קצר למדי, ודווקא משום כך – היה מובהק יחסית. כמו כל חוויית סבל – אפשר לראות אותה במונחים אישיים, ואפשר גם להביט בה במבט שרואה את ההיבטים האוניברסליים שבה.

אני יכול לתאר בכל מיני דרכים, ומכל מיני זוויות – את החוויה הזו:

  • התודעה היתה שקועה באיזו 'בעיה'. מה זה אומר? במקרה הזה זה אמר – שנסיבות חיים מסויימות נראו לי בלתי אפשריות, והרגשתי שניצבת לפני ברירה בין כמה אפשריות, שהמחירים שלהן נראו גדולים מידי.
  • הגוף, כמו שאתם יודעים, היה חלש, מכווץ, עייף.
  • היתה היטלטלות בתוך עולם המחשבה הזה. לא הרבה סמאדהי.
  • אני, מול הדילמה הזו, שהיא לא באמת דילמה, אלא הרגישה יותר כמו 'קיר' – הרגשתי חלש וחסר אונים.
  • האנשים האחרים שכרוכים במצב, ולא היו שם, פיזית – היו נדמים כחזקים, בלתי גמישים בעמדות שלהם, כאילו הם נוצרים איזה כוח. וכמובן מאליו – נראו באופן די חד מימדי.
  • מצד המטא – לא נמצאה הרבה בסביבה. המבט שיל על עצמי היה כמישהו חלש, והמבט על אחרים – כמאיימים, או מבטיחים משהו, ולא היה שם המבט המורכב והדי-שוויוני ולא משווה – שהוא הכרחי לאהבה.
  • האנרגיה היתה נמוכה, אבל גם מתוחה.

אז – היו כל אלו.

דבר אחד שהייתי רוצה לדבר עליו הוא – האופן בו הם מזינים ומפעילים האחד את השני.

  • ישנו קשר בין הגוף וההיטלטלות. כשהגוף במצב חלש, מכווץ, או כשתשומת הלב לגוף מכווצת – תהיה פחות רווחה, ולכן יותר נטייה להיטלטלות. לא נעים לי פה; אני צריך משהו שישנו שם.
  • הקשר בין ההיטלטלות והמחשבות. ההיטלטלות הזו – טוענת את תהליך המחשבה ביותר אנרגיה, ומכווצת אותי סביבו. יש בו השקעה חרדתית, כי הוא צריך להציל אותי מהמצב הלא-נעים. אז – המחשבות נעשות אינטנסיביות, מכווצות.
  • הקשר בין המחשבות, הגוף, ההיטלטלות ותחושת העצמי. כאשר זה קורה – איך אני מרגיש את עצמי?; איך אני מרגיש ש'אני'? אם הייתי חושב על עצמי במצב הזה – איך הייתי מדמיין את עצמי? דמיון כזה – של עצמי – אכן קורה – בכל מצב שהוא, ובאופן אינטנסיבי ומובחן יותר – במצבי היכבלות כאלו.
  • הקשר בין תחושת העצמי לתחושת האחרים. ואיך אחרים מדומיינים בתוך מצב כזה? שוב, אנחנו תמיד מדמיינים 'מהם האחרים', בכל מצב שהוא – אבל במצבים אינטנסיביים יותר – זעם, או דיכאון או חרדה – מדמיינים אותם, 'משליכים עליהם', אפשר לומר – באופן מובהק יותר.
  • ואיך ההשלכה הזו משפיעה על האהבה?
  • ואיך היא מזינה את כל הקודמים? המהלכים האלו מזינים את עצמם; זה לא לינארי, אלא מעגל של היזון חוזר. כשאני מדמיין אחרים ככאלו, העצמי מדומיין בדרך הולמת, הגוף נסגר, וכל התהליך הזה משחזר את עצמו.

יש פה את המעגל הזה של היזון חוזר, שיותר איזו חוויית-עולם מאוד מלאה וכולית. ובאופן מעניין – יש לה נטייה להזין את עצמה. כמו שראינו – כל אחד מהחלקים שלה מזין את האחרים, וגורם להם להופיע. ומשום כך – גם אפשר לשנות אותה בהרבה דרכים. כל אחד מהרכיבים האלו – הוא שער לפתיחה ולשינוי של החוויה הזו.

אילו דרכים עולות על דעתכם? מה הייתם מציעים לי לעשות במצב הזה?

אלו תשובות יפות מאוד. תודה לכם.

חוויית-העולם של הסמאדהי

אתמול אמרנו שסמאדהי זו איכות שמפתחים אותה, מבין האיכויות השונות האלו, שהדהרמה מציעה. חלק ממה שאיכויות כאלו עושות זה – שהן נכנסות אל תוך הישות, ומניעות, או יכולות להניע או לעודד – חוויות והתהוויות – עולם אחרות.

הגדרנו סמאדהי כאיחוי ואיחוד של התודעה בחוויה נעימה. איזה 'מעגל', 'חוויית-עולם' או 'קומפלקס' איחוד כזה מפעיל?

  • מה קורה להיטלטלות? עם האיחוד של התודעה, האיחוי שלה – אחד הדברים היותר ברורים שקורים הוא – שהתודעה נרגעת, מתאחה, ומיטלטלת פחות. נעה פחות בחדות, באי מנוחה. וגם – עם הנעימות והרווחה, ולכן הנושא של איסוף סביב תחושה של רווחה הוא חשוב – יש פחות צורך של הלב והתודעה לנוע. יש להם על מה להישען כאן ועכשיו, והדברים 'שם' – פחות מושכים; אנחנו יותר במנוחה איתם.
  • המחשבות – מתוך כך – מאבדות משהו מהאינטנסיביות והמגנטיות שלהן. אנחנו – יכולים להיות יותר חופשיים סביבן – לשמוע אותן כקולות, כאפשרויות. והן, מתוך כך – יכולות לנוע יותר בחופשיות, פחות במסלולים קבועים וצרים, ולכן – להיות יצירתיות ופתוחות יותר.
  • הגוף – ייטה להרגיש פתוח, נינוח, מרווח יותר. תשומת הלב לגוף רחבה יחסית; ולעתים – אפילו התפיסה של 'איך הגוף נראה' תתחיל להשתנות. יכול להיות שאתם, וגם אחרים – תיראו יפים יותר בעיני עצמכם, כאשר יש יותר סמאדהי; כפי שאדם מאוהב – נראה יפה יותר. זה קורה גם בגלל השינוי של העיניים, כמובן, אבל גם תחושת ותפיסת הגוף עצמה משתנה.
  • יחד עם תחושת הגוף, והאנרגיה שמתפנה מהשחרור שלה מדפוסי ההיטלטלות והמחשבה האינטנסיבית – תחושת העצמי משתנה גם היא. יותר אנרגיה מנטלית, יותר חופש ביחס למחשבות, תחושת גוף פתוחה יותר – אתם בהחלט עשויים להרגיש שאתם ממש משהו טוב בעולם הזה. וזה נפלא, כי זה לא טוב 'ביחס ל', 'יותר מ' או 'פחות מ'. אלא – זה טוב שהוא לא כ"כ נתון בהשוואה. זה חלק מהיופי של סמאדהי; הוא מאפשר לך להרגיש שאתה טוב, לא ביחס למישהו אחר.
  • הדימוי של אחרים גם ישתנה. תמיד – תחושת עצמי ותחושת אחרים עולות יחד. גם אם אני לא מודע לזה, או חושב על זה – תמיד יש תחושה לגבי 'מי אני', ואיתה – תחושה לגבי 'מי האחרים'. ככל שישנם יותר היטלטלות, כיווץ, נוקשות של התפיסה, ואתם – תחושת עצמי חרדה, לא מוגנת – כך ההפרדה תהיה חדה יותר, ההשוואה ביני לבין אחרים חשובה יותר. אחרים – ייראו כאיום, או כאנשים שאני צריך להיות יותר טוב מהם איכשהו, או משהו מסוג זה. ככל שיש פחות היטלטלות, יותר סמאדהי ופתיחות של תחושת העצמי – יש פחות צורך להגן, ואני פנוי יותר מהשוואה. אז האחרים עשויים להיראות כ-יפים, כיחודיים, כפלאיים. הראיה שלי אותם משתחררת מהכפייה של ההגנה על העצמי המכווץ.
  • כשהלב משתנה, העיניים משתנות. כל העולם, כולל הדברים החומריים שבו – עשוי להיראות רך יותר. להיראות בתוך תחושת קשר, אינטימיות, ידידות. חלקכם דיברתם על דברים כאלה, כבר אחרי יום וקצת של תרגול.
  • ובבירור – במצב כזה יש פחות סבל.

שני המצבים האלו שדמיינו פה, זה של הסבל וזה של הסמאדהי – הם עולמות שאנחנו יוצרים לעצמנו, על ידי התנועות שהתודעה שלנו עושה; על ידי האופנים שבהם היא מורגלת לעבוד, או האופנים שטיפחנו במודע. כל הכלים שאנחנו מתרגלים ביומיים האלו, ועוד הרבה כלים – מיועדים לשנות את הדינמיקה של מעגלים מהסוג הראשון, ולאפשר יותר מעגלים מן הסוג השני. כמובן שכשאנחנו מדמיינים אותם כשני מעגלים, או עולמות נפרדים – זה יוצר תחושה הרבה יותר מידי 'הרמטית' של כל אחד מהסוגים; כמובן שבדרך כלל – יש יופי מעורבב עם קושי, וקושי מעורבב עם יופי ופתיחות, והמעברים לעתים קרבות לא כל כך ברורים ודיכוטומיים, וזה נפלא. אנחנו מבדילים כאן לצורך הבהירות.

אז – אנחנו לפעמים נכנס למעגלים מהסוג הראשון, ולפעמים לכאלו מן הסוג השני; ואנחנו יכולים להפוך למיומנים יותר בעצירת הדינמיקות הקשות, ועידוד היפות; ואני מקווה שברור למה שנרצה לרכוש מיומנויות כאלו. אני לא ארחיב על זה הרבה כאן, כי זה העיסוק המרכזי שלנו בכל העבודה עם הסמאדהי. אבל גם, ולא פחות חשוב – אנחנו יכולים ללמוד משהו חשוב מאוד מתוך הכניסה והיציאה ממעגלים כאלו, ומההבנה של החוויה המשתנה והמגוונת שלנו כאנשים – דרך הרעיון הזה. אנחנו יכולים להבין משהו על טיבה וטבעה של חוויית המציאות שלנו.

תובנה מתוך התהוות חוויות-העולם

אז בוא ניקח דוגמה יותר מעודנת. נניח שאני מרגיש, אינטואיטיבית – שאני 'אדם חסר ביטחון', או ש'העולם הוא מקום קשה'. והאמונה הזו עושה דברים בחיים שלי. אני חושב על עצמי לאורה, עושה בחירות לאורה, תופס את העולם באופן שבו האמונה הזו נכונה. אולי אפילו עמוק יותר: 'אני צריך לשמור על עצמי, וזה הדבר החשוב ביותר'. דברים מאוד סבירים ורגילים. אני לא חושב על הדבר הזה כעל 'התהוות-עולם', או 'סרט', כמו שתיארתי קודם. ואז – אני נוסע לאנשהו, ופוגש איזו קהילה עם ערכים מאוד אחרים; או הולך לריטריט; או שקורה משהו בחיים שלי, ולזמן מה – אני מתחיל לחוות, באופן אינטואיטיבי מאוד – את העולם כמקום בטוח ופתוח. מישהו מסתכל עלי בדרך מסוימת, עם גישה מסוימת, לאורך מספיק זמן, ו-דרך העיניים שלו – אני מתחיל לחוות את עצמי כטוב, איכשהו. אולי – אני מסתובב בסביבה ערכית מסוימת, או שמרגיש ביטחון מאוד עמוק מסיבה כלשהי, ובהשפעת זה – פחות תחושה ש'אני צריך לשמור על עצמי', ויותר פניות להקדיש את עצמי לטובת אחרים, למשל. אם יש חוויה אחת כזו – אז אני יכול לחשוב: 'איך שאני תופס את העולם – זו הדרך הרגילה, הטבעית; ומה שקרה שם – זו איזו חוויה מוזרה, אחרת'. אבל – אם זה קורה שוב ושוב? אתה מתרגל, ו-עצמך והעולם נראים אחרת. אתה כבר לא חסר ביטחון; העולם כבר לא מפחיד. אתה מטפח מטא, או סמאדהי – ומה שנראה רגיל, נראה פתאום פתוח ויפה. שוב ושוב.

הדברים האלו, החוויות האלו של עולם שונה ועצמי שונה – הן לא מקריות, אלא הן תוצר של הדינמיקה שתיארנו קודם. פחות היטלטלות, מכל סיבה שהיא – סמאדהי, או מטא, או נדיבות, או משהו אחר – יביאו חוויות עולם כאלו, של פתיחות, אהבה, רוחב. הן יכולות להיות מאוד מובהקות: 'כל העולם קורן מאהבה. דברים נוצרים ובאים מתוך ולתוך אהבה', או תחושה שישנה מודעות בהכל, או תחושה שהכל פתוח, זוהר. או שהן יכולות להיות הרבה יותר עדינות: תחושה של קשר, של רכות, של עדינות. האינטנסיביות הרבה פחות חשובה מהרגישות, שיכולה לפתוח עוד ועוד עומק של חוויות כאלו; והיא בהחלט פחות חשובה מאשר ההבנה של מה הדינמיקה של החוויות האלו ושל התנאים אליהן, ומה עשויה להיות המשמעות שלהן.

כי כאשר אנחנו רגישים לשינויים כאלו במרקם של החוויה שלנו, שיכולים להיות גם מאוד עדינים – אנחנו יכולים להתחיל לראות ולהבין – שגם חוויית העולם הרגילה שלנו – היא מין מעגל, או קומפלקס כזה – ש-מוזן על ידי הרגלי מחשבה, היאחזות, צורה של הפניית תשומת לב, תפיסות עצמי מסוימות, ותפיסות עולם מסוימות. דברים מאוד רגילים, נורמליים לגמרי: 'אני באמת קיים, והעולם באמת קיים אל מולי'. 'ישנם אירועים, והם עשויים לפגוע בי'. 'העצמי וההגנה עליו זה הדבר החשוב ביותר'. דברים מובנים מאליהם. אבל אנחנו רואים – שכאשר התודעה מתייצבת, או שיש הרבה אהבה, או הרבה נדיבות – התחושה של נפרדות פוחתת, תחושת העצמי מתרחבת, תחושת העולם נפתחת. יש פחות סבל, יותר אהבה. ככל שהדברים עדינים יותר – השינויים בתפיסה – של 'איך דברים נראים' – נעשים מרכזיים יותר לטיפוח ההבנה שלנו.

וזה מחזיר אותנו לשיחת הפתיחה. אמרנו – הבודהא, ומורים אחרים – הציעו אפשרות רדיקלית של שחרור. אז מה היא? כשהבודהא דיבר על הסיבה לסבל הוא דיבר, כזכור, על השתוקקות והיאחזות. אבל כשהוא דיבר עליה יותר באריכות, דרך התיאורים של ההתהוות המותנית – הוא דיבר הרבה על תעתוע. ראייה לא נכונה. ומהו התעתוע הזה? דרך אחת לחשוב על זה היא יכול להיות – שזוהי אי הבנה שלנו של עד כמה הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם – היא פשוט תפיסה, אחת מיני אינסוף אפשריות, שנבנית ומושפעת ממצב הלב שלנו. אנחנו רואים את עצמי ואת המציאות, תמיד, דרך הפילטר של הלב. וזו לא בעיה. זה לא משהו שצריך להעלים או לפתור, כדי 'לראות את המציאות בלי הפילטר הזה'. כאשר יש פחות היטלטלות, פחות תעתוע – אנחנו רואים עולם פתוח יותר, ועצמי פתוח יותר. וגם זה מצב של הלב; פשוט מצב יפה. כשאנחנו שקועים בסרט של שנאה עצמית, למשל – רואים את העולם מעיניים של שנאה עצמית. מה זה אומר?

ובכן, המון דברים. אבל עכשיו – אציין רק שניים.

אפיק אחד שבו אפשר ללכת – זה אפיק של תובנה לגבי הטבע של המציאות. יותר ויותר, מתוך הרגישות –אנחנו מבינים עד כמה המציאות שאנחנו חווים כרגילה לגמרי – היא לא אמיתית ממש. הראייה הזו – פותחת אינסוף אפשרויות ל'איך אתה רוצה לחשוב על, ולכן לחוות את העולם הזה'. ככל שהיא עמוקה וחיה יותר – כך פתוחות בפניך יותר אפשרויות של איך לחוות. העולם נעשה גמיש יותר עבורך. זה גם יכול להיות מפחיד, או מערער. ולכן, בין השאר, הסמאדהי כ"כ חשוב. זוהי ההגנה שדיברתי עליה אתמול. הבודהא דיבר על 'ללכת מעבר ללידה ולמוות'. אפשר לפרש את האמירה הזו כ-לבוא במגע עם מה שנמצא מעבר לתפיסה החושית, ושנגלה כאשר התפיסה דועכת לחלוטין. וזה פירוש תקף. אבל אפשר גם אפשר לפרש את הדברים שלו כהצעה לשינוי יסודי בדרך בה אנחנו תופסים דברים: 'אני קיים בעולם קיים', פירושו שאני נולד ומת. אבל אם אני לא באמת קיים והעולם לא באמת קיים – מה נולד ומה מת?

התובנה השניה נוגעת לחשיבותן של האיכויות האלו – של לב ותודעה. הגמישות האינסופית והמופלאה, ולעתים המפחידה הזו של התודעה – גם אומרת לנו משהו על החשיבות של הלב. אם חוויית העולם שלנו נשענת בצורה כל כך דרמטית על הלב – זה נעשה בהיר עד כמה האיכויות שאנחנו מטפחים בלב ובתודעה שלנו הן חשובות; משום שהעולם יכול להתגלות באינסוף דרכים, והוא תלוי בראש ובראשונה בלב – האיכויות האלו הן, בעצם – הדבר החשוב ביותר שישנו עבורנו. הן בוראות את העולם שנחיה בו. כפי שה-דהמפאדה נפתחת: 'הלב הוא ראש וראשון לכל הדברים'.

הסמאדהי, משום שהוא משנה את התפיסה – פותח את ההבנה לגבי הגמישות של חוויית המציאות; והוא עושה את זה תוך שהוא מזין אותנו במשאבים עליהם הלב יכול להישען.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.