מטא, תפיסה והתאהבות בעולם

אחרי חמישה ימים של ריטריט מטא – הגוף מתרכך, ויותר ויותר – אנחנו נותנים לגוף ולרגשות את הסביבה האוהבת והמזינה של הכוונה האוהבת. ועם הזמן, השינוי, הריכוך, הפתיחה והכוח הזה של הלב לגלות לנו עולם שונה. אנחנו מתחילים לומר דברים כמו: 'יש קסם במקום הזה'; 'האנשים נראים כל כך קורנים'; או – 'יש חוט של חסד שעובר בין ובתוך האנשים'. וזה חשוב מאוד. הלב נפתח, העיניים נפקחות, העולם מתחיל להיראות אחרת, והעצמי מרגיש בטוח ופתוח בתוך העולם הזה, הרווי באהבה. אנחנו צריכים לחוש, לספוג, ולבטוח בזה. ללמד את תאי הגוף שלנו שזה אפשרי, שזה אמיתי. יותר אמיתי מהאופן הרגיל, המרוחק והמקוטע בו אנחנו רגילים לחוות את העולם.

ואנחנו יכולים גם להבין משהו על טבעה של החוויה. באופן רגיל אנחנו מניחים שאנחנו רואים את העולם פחות או יותר כפי שהוא. יש שם אותי, רואה, ואת העולם – נראה. ופה – יש לנו הזדמנות להבין משהו אחר. אנחנו יכולים להתחיל מלחשוב על תפיסה, ועל ההגיון של ההתהוות המותנית. על פי ההגיון של ההתהוות המותנית – תפיסה היא התנועה של התודעה שמכירה את העולם. והיא תופסת את מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ'פנים', וגם את מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כ'חוץ'. כל מה שבפנים ובחוץ – הם תפיסה, אפשר לומר שהם בתוך התפיסה. ותפיסה, שוב,על פי ההתהוות המותנית – מותנית על ידי סנקארה – צורה מנטלית. אז – כל העולם הנגלה לנו – פנימי וחיצוני – הוא למעשה תפיסה, והוא מותנה ונבנה על ידי הצורה המנטלית. כאן יכולה להיווצר תחושה שאני אומר: 'כל העולם הוא בתודעה'; אבל אם נמשיך את החקירה (מה שלא נעשה כאן) נוכל לראות שהתפיסה מותנית על ידי אובייקט 'שם בחוץ'. גם היא – לא יוצרת את העולם, אלא נוצרת על ידו בדיוק באותה מידה בה היא יוצרת אותו. כך שהעולם תלוי בתפיסה, והיא תלויה בו. שניהם לא קיימים כשלעצמם, ולא בלתי-קיימים.

אז אנחנו מטפחים מטא כלפי פנים: 'מי יתן ואהיה'; מטפחים את הצורה המנטלית הזו, ונותנים לה לצבוע את התפיסה שלנו את עצמנו. ואז מתחילים לפזר החוצה: 'מי יתן ואתה תהיה'. ועם התנועה הזו – התפיסה הופכת לרוויה במטא יותר ויותר, והמטא מתפשטת יותר ויותר לרוחב, כך שמתוך הרווייה וההתרחבות – אנחנו מתחילים לתפוס הכל דרך המשקפיים האלו. העצים, האדמה, האנשים, הרוח, חלוף הזמן – מחזיקים אותנו באהבה, רוויים באהבה, ואנחנו מוחזקים בעולם הזה. השינוי של התפיסה משנה את חוויית העצמי, ואת חוויית העולם. אבל האהבה הזו, שהעולם מוחזק בה – לא צריכה להיות תחנה סופית עבורנו. משום שאם התפיסה היא גמישה, מותנית על ידי צורה מנטלית – אין עוד גבול ל'מה העולם הוא'. הוא נגלה, אבל אין שום קרקע של אמיתיות שלו בשום מקום. גם העולם הזה – המלא באהבה, המתקיים על אהבה – אהבה בפנים, אהבה בחוץ – הוא שער למשהו שמעבר אליו: הוא שער לאינסוף אפשרויות פתוחות של עולם, שאף אחת מהן אינה אמיתית.

כאשר ישנה תחושה של אהבה וביטחון, דרך המטא, וישנה התחושה של אי-האמיתיות של הדברים – התנועה של התאהבות נפתחת. אפשר לומר שהתאהבות פירושה – לראות את המושא מצד האפשרויות הפתוחות שלו, מצד המתבקש לקרות, מצד ההבטחה שבו. אלא שההבטחה הזו – היא לא הבטחה בשביל האינטרס העצמי הידוע שלי. אלא – תחושת אינסוף האפשרויות הבלתי ממומשות שגלומות במושא – מהדהדת תחושה של אינסוף אפשרוית קיום המתקיימות בי. הן לא צריכות להתממש – בתוך ההתאהבות תחושת האינסופיות, ותחושת האפשרות של מימוש – היא חשובה יותר ממימוש בפועל של צורה זו או אחרת. אני מאוהב באינסופיות שבו, והיא מהדהדת משהו אינסופי בי. כך – מתוך המטא, דרך ראייה של ריקות – נולדת האפשרות של התאהבות באינסוף ההתגלויות האפשרויות של עולם, אחרים ועצמי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s