מהתעוררות לאפשרות של אינסוף התעוררויות

במסע לעבר ראייה עמוקה של ריקות – ישנו תהליך של העמקה של דרכי ראייה ועבודה מדיטטיביות, שמבוססת על מידת ועל עומק של תחושת השחרור שמתאפשרת בדרך ראייה כזו או אחרת, על בסיס המפתח של ארבע האמיתות: שחרור דרך אי-היאחזות. דרכי הראייה של אניצ’ה, דוקהא ואנטה, דרך הראייה של ריקות של תופעות, ושל הריקות של התודעה – יובילו לדרגות שונות ועומקים שונים של תחושת חירות. זה יכול להיות מסע ארוך ויפיפה, ונדרשות מסירות, תשוקה, משאבים פנימיים וחיצוניים – כדי לעבור אותו באופן מלא. הריקות מתגלה כאשר האחיזה המעודנת ביותר – שמביאה לכך שדברים נראים כ’אכן קיימים’ – משתחררת. ראיית הריקות של כל הדברים, שמגלה את תחושת החופש והשלווה היסודית שבהם – היא שיאה של הדרך הרוחנית הזו.

אבל.

ההתעוררות ו’שאר החיים’

אנחנו, כאנשים בני תרבות המערב, או כאנשים הספציפיים שאנחנו – עשויים – במשך החיים שלנו לרצות, לכמוהה – לסוגים נוספים של קיום; לאופנים שונים ונוספים של חישה, של התרגשות, של קשר, ואפילו ושל אי-נחת. הדהרמה של סמאדהי, התובנה והראייה של הריקות – הולכות אל עבר הטהור, האינסופי, המשוחרר. אבל – נראה שהרבה מאיתנו רוצים גם דברים אחרים. לא רק טוהר וחופש מנטלי, וגם לא רק לב חומל ופתוח, אלא גם קשר, מעורבות, עשייה, ביטוי. אז – אם אנחנו מעוניינים לעומק בהתעוררות, וגם רוצים לחוות ולטפח את הפנים האלה ואחרים – מהן האפשרויות שעומדות בפנינו?

אפשרות אחת היא לומר: ההתעוררות, הטוהר – זה ממש טוב, אבל אני – אני יותר מידי כבול, יותר מידי מערבי, ולא יכול לקחת על עצמי את הטוהר הזה במלואו. אני אמנם מרגיש שזה הדבר הטוב ביותר, אבל אני אלך על ‘השני הכי טוב’. או – שאני אלך לכיוון ההתעוררות כך וכך מהזמן, ושאר הזמן – סתם אחיה, ככל האדם. אני חושב שהמגבלות של ראייה כזו מובנות מאליהן, ולא אעמיק בהן.

אפשרות שניה, עדיפה בהרבה בעיני, היא לחשוב על התעוררות – כמשהו שקורא להגשמה יומיומית – כך שחיי היומיום שלי יכולים להיתפס כביטוי שתומך בהתעוררות ומבטא אותה על ידי אתיקה, על ידי חמלה. הן יכולות, למשל – להפחית בהדרגה את תחושת המרכזיות והממשיות של העצמי: חיי היומיום כזירה לביטוי ההתעוררות, ויצירת קארמה שמוליכה לשם. דרך יפה ומכובדת. אבל גם מוגבלת, בכמה דרכים. אולי אפשר לראות את המוגבלויות האלו רק על דרך הניגוד לאפשרות המשוחררת יותר שלהם, שאינה ברורה לנו עדיין, ובכל זאת אצביע עליהן.

מוגבלות אחת היא – הכבילה והראיפיקציה של אזורים שונים בחיינו, נניח – מערכת יחסים מסוימת – לתוך הקונספציה של ‘מהי התעוררות’ ואיך עלי לבטא אותה. אז – במערכת יחסים זוגית, למשל – אני עשוי, וכנראה שאעשה זאת – להגביל את מהי מערכת היחסים עבורי, את התחושה של המשמעותיות וה’גודל’ שלה, ואת הכשרים הנפשיים והרגשיים שאני מרשה לעצמי להפעיל ולבטא במסגרתה – לתוך הקונספציה של איך עלי לבטא את ההבנה שלי לגבי מהי התעוררות, שהיא, במובן מסויים – חיצונית למערכת היחסים הזו. אני משעבד את הקיום שלי בתוך מערכת היחסים, את הרגישויות שלי – לסדר יום שיש לו קווים ידועים מראש, גם אם בגילוי שלה בתוך מערכת היחסים ישנה מידה רבה של אילתור, גילוי ויצירתיות. כך – אני עשוי להיות ‘אני החומל’ – ולהחזיק בדימוי עצמי כזה – שיכול להעתיק את עצמו לכל מערכת יחסים, ולשלול משהו מהחיות ומהעומק שעשוי להיות למערכת היחסים הזו עבורי. כך נשמרת תפיסת עצמי ותפיסת אחר מוגבלת, במובן מסוים. דוגמה אחרת – במפגש עם תוכן רגשי מסויים – אני בהחלט עשוי להיות כבול לתחושה ברורה מידי של ‘איך עלי להיות’ כדי שאוכל, למשל – לשרת אחרים באופן הטוב ביותר. מה עלי להרגיש, ומה עדיף לזנוח. או – לתפוס את המהלך הרגשי הזה כ’משרת משהו’ בלמידה שלי. כל אלו דרכי ראייה שיכולות להיות מועילות מאוד, וודאי שהן עדיפות על הרבה אפשרויות אחרות (ונפוצות הרבה יותר) אבל יש להן גם מגבלה. הן מכפיפות את החוויות הרגשיות העמוקות, את מערכות היחסים, ומופיעים נוספים של הישות לתוך מסלול שיש לו תכלית ‘חיצונית’ אליהן – וכך ‘מגהצת’ אותן ומרוקנת חלק מפוטנציאל השחרור שיכול להיות בתוך ודרך אופני הקיום האלו.

חסרון נוסף הוא ש,באופן יחסי, אני לא משתתף באופן יצירתי ביצירה של ‘מהי התעוררות’. כאשר אני מכפיף את המופעים של חיי לאג’נדה של טוהר, חמלה וכן הלאה – שהאידיאל שלהם הוא כללי יחסית – אני משחזר מחייה ומהדהד התעוררות שכבר יש דימוי שלה, שכבר התרחשה, במובן מסויים. אני מבטא אותה דרך הקיום שלי, אבל אני לא מגלה פנים חדשות שלה, ולא ממציא אותה.

כדי לנסות לתאר את האפשרות השלישית – אאיר כאן פן של המהפכה הנפשית שהראייה העמוקה של ריקות מאפשרת. כאשר אנחנו נוכחים בריקות של הדברים, כולל של תהליך הפיברוק עצמו, בעת שהראייה של הניבאנה מתפשטת ומכסה את כל הדברים – רובד עמוק של חרדה קיומית מחוסל, לפחות באופן זמני. כמו עם כל תובנה – כדי שהשינוי יוטמע הוא צריך להתאחות לתוך הישות, בתהליך חוזר ונשנה של תרגול ולאורך זמן. וככל שאנחנו חופשיים לראות, ולחוות מבעד לראייה של הריקות, ובהיעדר הפחד הקיומי היסודי הזה – הדברים, החוויות של העולם – מגלות עצמן כפלאיות; יתר על כן – מתגלה איזה כוח, תחושה של איזה טעם ומשמעות עמוקה – בתוך ודרך החוויות האלו. לא רק היופי והפלא של הריקות, אלא סוגים ספציפיים יותר של כוח ויופי – ייחודיים לאותם מופעים, התרחשויות, התגלויות של חיים.

הדחף שנובע מהחרדה ואי הנחת, שנובעות מתחושת קיומו של עצמי ושל עולם, מניע את הדרך הרוחנית להליכה אל ‘מעבר’, ומאפשר לראות, למשל – שמה שאני חווה עכשיו אינו ממשי ממש, אלא הוא מהדהד איזה ‘מעבר’ אוניברסלי. כאשר החרדה הזו והדחף הזה שוכחים במידת מה, וכאשר יש תובנה מסויימת של ריקות – אני יכול גם לחוש – החדר הזה, הסיטואציה הזו – לא רק שהיא ריקה, אלא יש בה איזו קריאה, איזה טעם – שמתגלה עבורי, באופן ייחודי לחלוטין למקום הזה, ובאופן ייחודי לחלוטין אלי. היא קדושה, כשלעצמה. ההתעוררות כאן פירושה גם – התמסרות לשמיעה של קריאה הזו, לבקשה הזו – הייחודית לחלוטין.

אנחנו נולדים לתרבות מסוימת, עם היסטוריה מסוימת, אפשרויות נפשיות ורוחניות שעוברות בתרבות שלנו. נולדים ומתהווים לכדי אישיות מסוימת, נסיבות אישיות, חולשות, בחירות, כמיהות ורצונות מסוימים. אנחנו יכולים לראות את הריקות העמוקה, ולשמוע את הקריאה שעוברת דרך הקיום הזה. דרך הכמיהה המסוימת לסוג כזה או אחר של קשר, דרך הדהודים תרבותיים ורוחניים מסוימים, חובות מוסריות מסוימות שמוטלות עלינו דרך התקופה והתרבות. ישנו כוח שטמון במקומות אליהם אנחנו כמהים, שמהדהדים באופן עמוק בישות שלנו, ואפשרויות של שחרור שם. באמצעות הראייה של הריקות, ובאמצעות הקריאה שעוברת דרך המופעים השונים של חיינו – אנחנו מוזמנים, כאנשים שמעוניינים בעומק של שחרור – לשחרר ולהשתחרר דרך, וביחס ל – כל מופע של החיים הקולקטיביים והאישיים בו יש לנו אהבה, תחושת חובה ומשמעות.

הזיקה אל המלאך, וההתעוררות של הבודהיסטווה

ישנו מודל רוחני מעניין, שיש לו בסיס במסורות רבות, ואני אביא אותו דרך אדם בשם הנרי קורבין, שהיה חוקר ומפרש של אבן-ערבי. על פי הראייה הרוחנית שהוא מציע – אנחנו, כאנשים – נמצאים בקשר ובזיקה למלאכים, או לפנים של אלוהות – שפונים אלינו איכשהו, מבקשים מאיתנו מימוש, ראייה, הגשמה. כל אחד זוכה לפניה על ידי מלאך ספציפי, או גילוי ספציפי של אלוהות שהוא נידון להגשימו, כך או אחרת. ברשת המלאכים, או ההתגלויות הזו שמור מקום מיוחס למלאך שמושך את העוקב אחריו למחוזות הטרנסצנדנטיים ביותר; אנחנו יכולים לומר – להליכה אל המעבר. אבל, על פי קורבין – זהו רק מלאך אחד מיני רבים. הדבר החשוב, אם כך – הוא לא לנסות ולדבוק במלאך הזה. אלא – למצוא, לבקש – את המלאך שקורא לנו, ולעקוב אחריו, להגשים אותו. אני אטען, בעקבות רוב ברבאה, שמושפע מאוד מג’יימס הילמן בהקשר הזה – שאנחנו יכולים לעקוב, ולהיות בקשר – עם מלאכים שונים בזמנים שונים, או אפילו באותו זמן.

עכשיו – אנחנו יכולים, אם אנחנו רוצים בכך – לתרגל לחוות קשר מדומיין-אך-משמעותי-ומחייב עם ‘מלאכים’, אם נרצה לקרוא להם כך. אבל עכשיו אני לא מדבר על התרגול המובהק הזה. כי אנחנו יכולים לדבר עליו גם באופן מופשט יותר, ולשאול: כאשר קורבין מציע – לחשוב על הקיום שלנו כמושפע ונחווה בהשראת מלאך – מה מאפיין דרך ראייה כזו? אפשר להצביע על שלושה מאפיינים: א. תחושה, ראייה – שהעולם הנגלה אלינו אינו ‘אמיתי’ לחלוטין (שלילת האמיתיות שלו משתמעת מכך שקורבין מעניק סמכות ל’מלאך’, שבבירור אינו חלק מהעולם הנגלה); ב. תחושה, ראייה – שהעולם כפי שהוא נגלה אלינו הוא אלוהי איכשהו, במובן שהוא מלא חסד, שיש בו כוח, ושהוא מושלם, איכשהו – כפי שהוא נגלה. ג. הוא מבקש ממני משהו. הגורל הזה, המופע הזה – מבקש ממני לחייב אותו ולהיענות לו, על ידי היפתחות לתביעות שאני מרגיש, אינטואיטיבית, שהוא מעלה כלפי.

להבנתי – התפשטות של ההתעוררות דרך ראייה של ריקות יכולה להיראות כך. אם להשען על מעט הידע שיש לנו על קורבין, ועם ניסוח מחדש של משל הרפסודה של הבודהא אפשר לומר – שאנחנו נמשכים לכיוון ההתעוררות על ידי המלאך הראשי, המוביל אל ה’מעבר’; אבל לאחר שגילינו את מה שעשוי להתגלות עבורנו על ידו – אנחנו מוצאים את עצמנו חופשיים – לראות ולהיענות למלאכים אחרים, שמושכים לכיוונים אחרים ומבקשים דברים אחרים. אלא שמה שנחווה לפני כן כ’חול’, כ’לא התעוררות’ או כ’אמצעי להתעוררות’ – יכול להיחוות עכשיו דרך הראייה שרואה ריקות, שיש בה את תחושת הגורליות והחיוב המוחלט של המופעים כפי שהם נגלים לנו, ורגישה ונענית לקריאה שנשמעת דרכם. קורבין, שאת כתביו קראתי באנגלית, משתמש במילה ‘סימפתיה’ כדי לתאר את ההדהוד ההדדי והמשיכה ההדדית – שבין המלאך לאדם איתו הוא בקשר. היחס הסימפתי הזה יכול להחזיר אותנו לעולם המחשבה הבודהיסטי, ולאפשר לנו לחשוב על הרעיון הזה כוריאציה של בודהיסטווה, שרואה את הריקות של העולמות בהם ומתוכם הוא מתהווה, חווה את המושלמות והיופי שבהם, ונענה לקריאה שנשמעת דרכם ובתוכם. הבודהיסטווה, כשאנחנו חושבים עליו כך – מתהווה בתוך ומתוך העולמות אותם הוא חווה. קיומו כבודהיסטווה נוצר מתוך התפיסה של הריקות ההדדית, ושל היחס של הסימפתיה. זו – כוללת כאן גם את התנועה של חמלה – שמתבטאת כאן כהולדה של כוחות גנוזים בעולם, וגם את התחושה של התהוות הגומלין המוחלטת, התהוות הדו-שיחית – של תחושת הסוכן המתהווה ותחושת העולם המתהווה.

אינסוף התעוררויות

כך אנחנו נעים מהאפשרות של התעוררות לאפשרות של אפשרויות אינסופיות של התעוררויות. המלאכים האלו – סיטואציות, התגלויות של חוויית עולם שיש לה אפשרות להראות כפילאית, עם חובות, אתגרים וקריאות מוסריות, סוגים שונים של יופי – יכולים להמשיך ולהיפתח עבורנו לנצח. ככל שישנה עבורנו תפיסה – ישנה האפשרות להתייחס, לראות ולחוות כך, להקרא באופן הזה. וכל פתיחה כזו, כל מלאך כזה – יבקש דברים אחרים, רגישויות אחרות, מיומנויות אחרות, ויוליד סוגים אחרים של יופי, של מבעים ופנים של העולם ושל האישיות שלנו. דרך הראייה של הריקות, המושלמות, הקריאה – אנחנו נוליד התעוררויות וניוולד להתעוררויות שונות, ייחודיות לתקופה, למקום, וליחודיות העמוקה שלנו.

איך תיראה, עבורכם, התעוררות של ריקות וקריאה ביחס ומתוך המצב הפוליטי או האקולוגי שקורא לתגובה שלכם? ביחס לגוף, לרגשות, לתנועה, למיניות, לחשיבה, לתשוקה, לחיים חברתיים וקהילתיים? האם אנחנו יכולים להרהר באפשרות – שהשדות האלו ואחרים, אלו שמהם יש לנו קריאה וכלפיהם יש לנו אהבה – יכולים להעיר אותנו, אם נראה אותם, אותנו בתוכם, ואת היחס בינינו – באופן שיאפשר התעוררות? ואפשר להשתעשע ברעיון שכך נבטא התעוררות באופנים שלא היו זמינים ואפשריים במצב אחר, לאדם אחר?

כמו כל האפשרויות שאני מציע – זוהי לא אמת אולטימטיבית שצריך להאמין בה, אלא דרך ראייה וקיום שאנחנו יכולים לתרגל. ואנחנו בהחלט יכולים לטפח את התנאים שיאפשרו לנו לראות כך.