להביט על הקיום כמבע של אהבה

כמה מחשבות לקראת יום תרגול בקורס מטא, שיתקיים היום

תרגול המטא, כאשר הוא נעשה בהתמדה ולאורך זמן – פותח הרבה מאוד אפשרויות יפות של קיום וחוויה. אחת התולדות הצפויות שלו היא – התפתחות ההרגל של ראיית אירועים שונים של קיום – כמבע וביטוי של אהבה. אימוץ הכוונה האוהבת, הרצון הטוב – כנקודת מוצא למגוון רחב מאוד של פעולות. אנחנו, כאנשים – אנחנו רוצים, והולכים לכיוון – שאנחנו מאמינים שייטיב עבורנו. לעתים הצעדים שלנו מונעים מתוך פחד, ייאוש או הימנעות, ולעתים מתוך אהבה ורצון טוב – כלפי עצמנו וכלפי אחרים, אבל מנקודת מבט מסוימת – גם אלו המונעים מתוך פחד – הם ביטוי של אהבה שהסתלפה, או שלא הובנה כראוי. אם אנחנו מביטים בחמלה על מעשים שנעשים, על ידינו או על ידי אחרים, מתוך פחד – אנחנו יכולים לבחור לראות את האהבה העצמית שמניעה את הפחד הזה, שמתבטאת כרצון להגן ולשמור. אולי אין בזה הרבה תבונה, וודאי – הבחירה מתוך מניע כזה גובה מחיר, בדמות אופי הפעולה ובדמות חיזוק הקארמה של הכוונה של הפחד, ובכל זאת – אפשר לראות – שהמניע היסודי הוא אוהב.

ואנחנו יכולים להתרגל לרעיון של – לחשוב על החיים שלנו, להשקיף על ולתרגם לעצמנו את הפעולות הגדולות והקטנות, שלנו ושל אחרים – כמבע של אהבה. האהבה הזו לובשת צורות רבות ושונות. לפעמים צריך להגן, למצוא מנוחה ולהתכנס; לפעמים לפעול, להתנגד ולהתנגש; לפעמים ליצור ולבטא; להתאהב נואשות; לפעמים צריך לאבד, להתאבל ולזעוק. כל זה, מנקודת המבט הזו – הוא מבע של אהבה. איך זה יהיה – לראות את החיים שלנו ושל אחרים כך?

זוהי נקודת מבט שרובנו לא-רגילים אליה, והיא דורשת תרגול, וישנם דברים שתומכים בה. הראשון בהם הוא – תרגול דרך הראייה של מטא. זו פשוט דרך להתרגל לרעיון, לאמץ את המבט. כאשר אנחנו מתרגלים אותה לאורך זמן – אנחנו נעשים יותר ויותר יצירתיים באופן בו אנחנו ‘מכניסים’ מטא למקומות בהם הייתה שנאה או פחד, כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

ראייה של הריקות של הדברים – של היותם תלויים בנקודת המבט, ולא ‘פשוט קיימים’ – מאפשרת להגמיש את נקודת המבט על כל חוויה, ולשחק אתה. הראייה של הגמישות של התפישה – של האפקטיביות והגמישות של התגיות שאנחנו מצמידים למופעים. גם כל מידה ואופן של הבנה של אנטה – שמאפשרת לראות שעצמי ואחרים – לא באמת קיימים באופן נוקשה ואמתי כפי שנראה במבט ראשון.

סמאדהי – מאפשר לנו להחזיק את נקודת המבט לאורך זמן, ולהפוך אותה לאפקטיבית – לחלחל לעומק הגוף, התודעה והמבט שלנו.

נדיבות – עוזרת מאוד לחזק את התחושה שאכן – יש פה קיום שבמרכזו אהבה. לצד מעשים של נדיבות – קשה לנו מאוד להכחיש – שיש שם, בצד המקבל – משהו יפה וראוי לאהבה, ופה – בצד הנותן – משהו יפה וראוי לאהבה.

ויש את האפשרות של יחסים חבריים עמוקים ופתוחים, שמלמדים אותנו להתמיד עם האהבה, מול שינויים, קשיים, צרכים שונים; מלמדים אותנו הרבה על ריקות, משום שביחסים כאלה אנחנו חייבים להודות – שכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על האדם האחר, הוא לכל היותר שער אליו – נקודת כניסה למשהו הרבה יותר גדול, בלתי נדלה, אינסופי. ולעתים, ביחסים כאלה – אתה יכול להיראות כך בעיני האחר; ומתוך כך – אתה מתרגל לראות את עצמך דרך עיניים שיש בהן אהבה, ויש בהן יראת כבוד וענווה מול התולדה האינסופית של אירועים ומופעים של קיום שעוברת דרכך.

רוב ברבאה מגדיר אופקה, המילה בפאלי שמתורגמת בדרך כלל כ-‘שוויון נפש’, equanimity – באופן שונה למדי: הוא מגדיר אותה כ-‘התמד ויציבות של אהבה’. הראייה כך, דרך מטא – מביאה יציבות, גמישות, כוח, פתיחות ורווחה לקיום. והופכת אותנו להרבה יותר כשירים לתת ולהתמסר לאחרים, ללא פחד – ומתוך הייחוד והכוח שלנו.