כמה מחשבות על תרגול אנטה ושינוי נקודת המבט

המחשבות האלו נכתבו לקראת יום תרגול על אנטה, שההוראה בו התבססה על שיחתו של רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 2: אנטה – שמתורגמת באתר. כאן אני מציע עוד קווי תרגול ומחשבה על הנושא. כדי לפשט את הקריאה, בחרתי הפעם להתפשר פשרה מצערת ולהשתמש בלשון זכר לאורך הטקסט כולו. אני מקווה שיבוא היום בו אמצא נוסחה מתאימה יותר.

—

אתמול שהיתי עם אנשים יקרים ואהובים, ולצד הנינוחות הייתה בי תנועה של השקעה נפשית – איזו אפשרות שציפתה להתממש באוויר; ויחד אתה – מידה של מתח, חוסר ביטחון ופחד. מאוד עדינים, לאו דווקא ניכרים במבט ראשון, מסוג הטונים הרגשיים שלכאורה ‘לא מפריעים’. אז יצאתי לטיול קצר, והיה קצת טבע מסביב. ומתוך מחויבות ליום התרגול שמצפה לנו היום, בנושא אנטה – הפניתי מבט על החוויה – שרואה אותה עם פחות הזדהות. עם המבט פנימה והחוצה, ועם תזכורת עדינה: ‘לא אני, לא שלי’. בהדרגה, אחרי זמן מה – החוויה התחילה להיפתח – המרחב סביב נעשה נוכח יותר עבורי; הפחד, שהתעלמתי ממנו קודם לכן – התחיל לדעוך, ורק אז הבחנתי כמה מטען היה בו; הייתה אפשרות לחוות הרבה יותר יופי, ותחושה של פליאה. החיים, כפי שהם נגלו באותו רגע – נראו הרבה יותר רחבים ופלאיים מאשר הציפיה שהייתי לכוד בה, ההיטלטלות, וההתעבות של תחושת העצמי – בהן הייתי לכוד עד לפני זמן קצר. מעניין – שהכמיהה שהייתה קודם המשיכה לפעול ולקרוא, אלא שהכיווץ, הפחד והציפייה למימוש סביבה – נרגעו.

ראייה של אנטה היא דרך ראייה, ולא רעיון שצריך להחזיק בו בנוקשות. התרגול הרוחני או המנטלי הוא פעילות: יישום עדין של דרכי התייחסות ופעילות מיטיבות בתוך החוויה הנפשית, שמשנות, מרחיבות ופותחות אותה בדרכים שונות, תוך ערות שלנו לחוויה וניווט נבון בתוכה. במלים אחרות – מיומנות ביישום של אהבה כלפי הישות, בדרכים שמובילות לשינוי יסודי שלה. גם התרגול של אנטה הוא סוג של פעילות נפשית, מהלך נפשי, קארמה: אנחנו מביטים על החוויה שלנו מנקודת מבט שונה מהרגיל, שפותחת אפשרויות חוויה אחרת ומאפשרת כוחות נפשיים שלא היו זמינים לישות.

מול הנטייה המוטמעת להזדהות אנחנו מטפחים, באופן מכוון – את האפשרות להפחית הזדהות, או לראות מפרספקטיבה שונה מזו של העצמי. אז – בדרך להבנה והנאה מהאפשרויות של אנטה, אנחנו לא צריכים להאמין או לשכנע את עצמנו ש’אין אני’. דרכים מועילות יותר להבין אנטה יהיו – למצוא דרכים לרווח ולשחק עם הנטייה להזדהות עם פנים של החוויה באופנים שמביאים תחושת חופש ורווחה ו – (ב) למצוא דרכים לרווח ולשחק עם המבט על תחושת העצמי באופנים שמביאים תחושת חופש ורווחה.

לרוב אנחנו לא מעריכים כמה כוחות נפשיים, אפשרויות ורגישויות נפשיות שעשויות להיות אפשריות לנו – כבולות בהיותן כרוכות סביב ההשקעה הנפשית שלנו ב’עצמי’. פחד הוא נושא מרכזי כאן. כבילות וסגירות של תחושת העצמי כרוכה בפחד ומולידה פחד. מהי אופייה של ההשקעה הנפשית בעצמי? יכולה להיות השקעה נפשית בעצמי סביב תחושה ש’אני לא טוב’, ‘אני לא מספיק…’, או ‘היה עדיף אם הייתי…’ שיש בה היכרכות והתעבות של תחושה לא מחמיאה כלפי העצמי. יכולה להיות השקעה עם אופי של ‘אני יותר טוב מ’, או ‘אני טוב כמו…’ וכן הלאה – שהיא היכרכות והתעבות של תחושה מחמיאה כלפי העצמי. הראשונה כרוכה בפחד באופן ברור מאוד. השנייה כרוכה בפחד משום שתחושה כזו היא ארעית מאוד, ותלויה מאוד בתפישה מסוימת של אחרים, שצריך לתחזק.

לדוגמה – עבורי עכשיו, לפני שאני מתחיל ללמד את השיעור – ישנו עול ומתח, שוב, מאוד רגיל – סביב השאלה – איך אופיע, כמורה. כל אלו כרוכות בפחד, בין השאר משום שהן תלויות מאוד בתוצאות שאינן בשליטתי. העצמי מבקש לעצמו דברים שאינם תלויים בו, ופחד נכנס. ועם זה – ישנה הצרה של נקודת המבט, ודילול של הכוחות והמשאבים הנפשיים.

כל נקודת מבט – מדגישה ומזינה חלקים של החוויה, ומזניחה, באופן יחסי – חלקים אחרים. חלק מההשקעה הנפשית בעצמי בונה ונתמכת על ידי אימוץ העצמי כנקודת המבט על החוויה. אז אם אני מביט על היום הקרוב מנקודת המבט של ‘איך אופיע כמורה’, אם ניקח את הדוגמה הזו (ואני מבקש מכם לתרגם את זה לדוגמה מהחוויה שלכם, כי אמנם הדוגמה היא ספציפית – אבל במישור הזה החוויה נוטה להתהוות באופנים דומים) – איזו חוויה תיווצר סביב נקודת המבט הזו? מה בולט עבורי, במבט אל עבר היום, ובחוויה הנוכחית? לאן תשומת הלב נמשכת, ואיזו חוויה רגשית נבנית מתוך כך?

אם אני מביט לקראת היום מנקודת המבט הזו – העניין הדומיננטי הוא: ‘מה הם יחשבו עלי?’. מצד התודעה החושבת – חזרה רפיטטיבית ובלתי פורה על מה שהיא יודעת ועל ניסיונות עבר – כמשען שעליו אפשר להישען לקראת היום. תשומת הלב נמשכת לחפצים, או חלקים של החוויה הגופנית – שקשורים באופן הרגלי עבורי לתפקיד המורה: המחברת, הלחץ בבטן וכן הלאה. ומהי החוויה הרגשית? מידה מסוימת, לא דרמטית אך אפקטיבית – של כיווץ ופחד.

ועם כל זה – ישנה הידלדלות של המשאבים הנפשיים. הנוכחות הגופנית נעשית קטנה ולא-אנרגטית; המחשבות מרפרפות ולא-מעוגנות; היכולת האמפתית והרגישות לאחרים מיטשטשת.

למרבה השמחה, מתוך הפירוט של החוויה והרגישות אליה – הרבה נעשה אפשרי. אחת האפשרויות היא – שינוי של נקודת המבט, באופן שמערער את המרכזיות של העצמי (1). מחשבה, באופן מכוון – לא על עצמי, אלא על האנשים שעתידים להגיע. הם – אולי חוששים, נסערים במידה כזו או אחרת מהשבוע. סובלים, רוצים מפלט מהקושי של החוויה. וגם – הם ודאי אהובים ואוהבים בדרכים רבות. תומכים באחרים ובעצמם. והם, כל אחד מהם – הוא מרכז של עולם חוויה – עשיר ואמתי לא פחות משלי. מה זה עושה, כאשר אני מביט כך? יותר פתיחות, תחושת שותפות ומידה של אומץ. ההשקפה על היום מתחילה לנטות מ: ‘איך אני אעשה את זה’, לעבר: ‘אנחנו כאן, יחד, מבקשים למצוא דרך לבטא את האהבה שלנו לעצמנו ולאחרים’. יותר נגישות. תחושת הגוף משתנה, מקלילה ונפתחת. משאבים נעשים נגישים. תחושת עצמי מסוימת, כמובן – עדיין נמצאת שם. אלא שהיא מרווחת ופתוחה הרבה יותר. מורגשת פחות, איכשהו, ויש הרבה יותר מקום לדברים אחרים. תחושת העצמי עוברת טרנספורמציה – ממרכז תלותי של מקח וממכר לגבי טובתו, למרכז של נתינה עבור אחרים. זו תחושת עצמי מאוד אחרת. הרבה פחות שברירית ומפוחדת.

מעניין לנסות ליישם את אותה דרך ראייה כאשר אנחנו צריכים לקבל החלטות לגבי עצמנו. לעתים קרובות – האינטואיציה שלנו נחסמת על ידי פחדים שונים. אז לפעמים (לא תמיד) אפשר להחליף את השאלה: ‘מה יהיה לי טוב לעשות’ בשאלה: ‘מה יאפשר לי לעשות את התרומה הגדולה ביותר?’. כוחות הנפש, הייחודיות והאהבות שלנו בהחלט מתבקשים להיות נוכחים ולהילקח בחשבון דרך השאלה הזו, אבל היא מפחיתה את המשקל וההשקעה במרכז של העצמי, ולכן מפחיתה את הפחד. זה מאפשר להחליט ולקחת סיכונים – ממקום פחות מפוחד.

זוהי אחת הדרכים בהן ניתן לשנות את אופייה של תחושת העצמי, כך שתהיה כרוכה בפחות סבל. וזהו סוג של תרגול אנטה: שינוי של נקודת המבט על העצמי באופן שמפחית הזדהות וסבל שמגיע אתה. ואנחנו יכולים גם לקחת את הדוגמה הזו ולהעמיק אתה את ההבנה. אם אנחנו מביטים על שתי תחושות העצמי השונות (מבין רבות אפשריות) שהוזכרו כאן – (א) זו המובנת מאליה – של העצמי שמבקש לקבל אישור ונשען על מבטם של אחרים; ו-(ב) זו שטופחה במכוון – של העצמי כמרכז של נתינה – אנחנו יכולים לגלות משהו על העצמי שהוא כללי יותר ומשמעותי יותר מהאפשרות של השינוי הספציפי הזה. אנחנו יכולים להבין – שהעצמי, חוויית העצמי – תלויה בנקודת המבט. אם אני רואה אנשים אחרים ואת היחסים בינינו בדרך אחת – סוג אחד של תחושת עצמי נוצרת; בדרך אחרת – סוג אחר מאוד. אם זה כך – מה אפשר לומר על תחושת העצמי? אפשר לומר שהיא לא אמתית כשלעצמה. שהיא תלויה, תמיד, בדרך הראייה ומתעצבת ונחווית לאורה. להבנה כזו, כאשר היא הולכת ומעמיקה דרך תרגולים שפותחים ומשנים את תחושת העצמי שוב ושוב – יש כוח משחרר עצום. כאשר האמונה האינטואיטיבית בקיומו של עצמי הופכת להכרה ויחסים עם תחושת עצמי מותנית, יחסים שיש בהם גמישות, כבוד ומיומנות בעבודה עם תחושת העצמי הזו – לחוסר הביטחון, לאשמה ולפחד קשה הרבה יותר למצוא אחיזה.

 

—

(1) דרך נוספת שהיה אפשר ללכת בה, ואני מזכיר אותה משום שהיא שימושית מאוד ועבדנו אתה בהזדמנויות אחרות – הוא הפחתה מכוונת של ההזדהות עם תחושות, מחשבות, תחושת תפקיד מסוימת. תרגול כזה מפורט בשיחה של רוב: דרכי ראייה משחררות 3: אנטה, שמתורגמת בבלוג.