השיחה הזו נכתבה לקראת סיומו של ריטריט בן שבוע שסייעתי בהוראתו, וישנן בה דוגמאות מסוימות שנכתבו בהקשר הזה. רובה המוחלט לא נמסר בדיבור במהלך הריטריט, אבל התנועה של כתיבה ומחשבה המשיכה לכדי טקסט מלא למדי.

רגישות, כוח, וההתרחבות של האהבה

אני אתחיל את השיחה הזו בציטוט. אתמוך, בישיבת הצוות, המורה, כריסטופר, דיבר על היכולת לרדת לעומקם ולהבין את החיים במלואם. ו אחד המשתתפים שאל: 'מה קורה כאשר החיים הובנו במלואם'? התשובה הייתה, בחדות אופיינית: 'ידידות ללא מעצור'. Unstoppable friendship.

אז אני אנסה לבאר קצת את הציטוט הזה, דרך מה שעשינו במהלך הימים כאן.

אז אפשר להתחיל מלשאול: מה עשינו כאן, בעצם?

יש לזה הרבה תשובות אפשריות. אבל אבחר אחת, שהוזכרה הרבה לאורך הימים: פיתחנו, בעיקר בתוך הצרגול וגם מחוץ אליו רגישות לפנים שונים של החוויה, והבאנו אליהם יחס שמקל על אי נחת. פיתוח רגישות ויחס שמקל על אי נחת.

אז אני רוצה לומר כמה דברים על רגישות.

קודם כל – מהי? או – מהי בהקשר של התרגול שלנו פה?

רגישות

אפשר לומר שרגישות היא התנועה של להיות במגע עם משהו, פן של החוויה, בלי לנסות להשפיע עליו השפעה כוחנית, מתוך הקשבה ועדינות, ועם טוב לב כלפי עצמנו. ואנחנו הרחבנו את התחום של מה אנחנו רגישים/ות אליו. אז ביום הראשון היה לנו רק את הגוף. ביום הבא – הפן של נעימות, אי נעימות וניטראליות. לאחר מכן – מצבים מנטליים, רגשות. וביום החמישי – התהליך של ההשתנות, חלופיות של כל הדברים, אניצ'ה. לא סתם הרחבנו כך. אם היינו, ביום הראשון – נותנים/ות את כלל ההנחיות, זה ממש לא היה מרגיש נגיש. לא רק בגלל כמות ההוראות, או משהו כזה, אלא – משום שהרגישות שלכם/ן, אולי שמתם/ן לב – לא נשארה כפי שהיתה. אלא – היא הפכה למעודנת יותר, מדויקת יותר, וכך – יכולה לראות ולחוש יותר ויותר מהחוויה האנושית. אז רגישות, שווה לומר – היא דבר בר פיתוח.

הכוונה שמאחורי הרגישות

היחס, הכוונה מאחורי הרגישות – היא עניין מרכזי. היינו יכולים/ות, לכאורה – לומר שרגישות היא 'פשוט רגישות'. אז יש משהו, ואני חש אותו, נמצא אתו במגע. אבל, אם להיות כנים/ות – תמיד, בכל מגע, בכל מבט שלנו על החוויה של עצמנו, בכל התייחסות למשהו – ישנה גישה כלשהי. אין לנו באמת את האפשרות של ניטראליות ואובייקטיביות. אנחנו יכולים/ות להיות מוטים/ות פחות, לפעמים זוהי התכוונות מועילה – לנסות לראות בניטראליות, אבל ניטראליות אמיתית היא לא ממש בגדר האפשר. וזה נראה באופן ברור במיוחד כאשר אנחנו מתייחסים/ות לחוויה של עצמנו. שם – יש לנו נטייה מאוד חזקה למשוך ולדחוף, לרצות ולדחות, להיאבק וליצור חיכוך. ואם אנחנו מביטים/ות מקרוב – אפשר לראות, בנקודה זו של הריטריט – שישנן כוונות, איתן אנחנו פונים/ות לחוויה – שיוצרות תחושה של יותר משיכה ודחיפה, יותר מאבק וחיכוך, וישנן כוונות שיוצרות פחות. אז אם אני פונה לכאב פיזי או רגשי עם התחושה: 'הוא לא צריך להיות פה', ורצון שהוא ייעלם – הולך להיות לרגישות שלי אפקט מסוים. כפי הנראה – של סגירות ואינטנסיביות של החוויה הכללית, ריכוז של תשומת הלב סביב האובייקט המכאיב, והתמצקות והתנפחות שלו. בעוד שכוונה של ידידות, או אפשור שיכולה להישמע כמו: 'זה ממש בסדר שזה שם, מעניין איך אני יכול/ה לעזור לעצמי לחוות את זה יותר בנינוחות' – תעשה אפקט. ובסופו של דבר – האפקט של הכוונה של הרגישות – הוא יותר חשוב מאשר הדבר אליו אני רגיש/ה.

אז הכוונה פה, בעצם, מתבטאת כשאלה עדינה, שאני שואל/ת יחד עם הרגישות: 'מה יכול לעזור?'

התוצאות של רגישות

אז בואו נשאל – מה רגישות כזו מביאה, מה היא הולידה בנו? בשיחות אתכם/ן, בקבוצות – היה מאוד ברור שאחד הדברים שהרגישות מולידה היא – תחושה של נינוחות ואינטימיות עם החוויה המידית. ועם זה – הנאה, פתיחות, יופי. מהמפגשים אתכם/ן היה ברור: אמנם לפעמים עולים קשיים, אבל זה מרחב שטוב להיות בו. הלב, התודעה, נהנים מהפתיחה שמגיעה עם הרגישות. הרגישות מביאה תחושה של יופי, גילוי, פליאה. המופע הזה של הלב; הא/נשים האחרים/ות בקבוצה; הטבע; המדיטציה – נראים יפים יותר, נחווים כיפים, איכשהו. זה לא חייב לבוא עם נעימות, ובהחלט יכול לבוא לצד מחשבות וטרדות שונות ומשונות. אבל תחושת היופי ניכרת. איסוף של התודעה, התמקמות שלה, נינוחות – מגיעות מתוך הרגישות הזו. התודעה אוהבת להיות כאן, ולכן היא יותר ויותר נשארת. נאספת, מתאחה עם הגוף, עם החוויה. גמישות של נקודת המבט. אז היו לנו את המדיטציות המונחות, ונראה שלפחות חלקכם/ן די נהניתם/ן מלחוש את כל הגוף כנשימה. זה די ברור שאם תלכו לאדם ברחוב, ותציעו לאו את האפשרות הזו – יהיה די קשה ליישם אותה. אז הרגישות – מאפשרת גמישות של נקודת המבט. זה, בעצם, עניין גדול, ואולי נחזור אליו לאחר מכן.

רגישות והפתיחות של דברים

ויש עוד משהו, שקשור מאוד לאחרון: כאשר אנחנו רגישים/ות, ואלה דיברה על זה בהנחיות אתמול – כאשר אנחנו רגישים/ות, דברים שהיו נראים מוצקים, קיימים, ברורים – מתחילים להתגלות כהרבה יותר פתוחים, מאווררים, גמישים – ממה שנראה במבט ראשון. הכאב הזה, או העצב הזה. נראה כל כך מוצק. ואם אני מתקרב – אני רואה שהוא מורכב מהרבה מאוד אירועים פיזיים, והרבה מאוד תגובות של התודעה. אף אחד מהדברים האלו, כשלעצמו – הוא לא כל כך גדול או רציני. אבל מה שהתודעה עושה זה – לראות את המכלול מאוד בגסות, לתת איזו תגית – מדויקת יותר או פחות, ולהתייחס לכל העניין כ'שוב הדיכאון הזה'. מעניין – שהתודעה נותנת את התגיות שאנחנו רגילים/ות לתת. כך היא עובדת, על ידי הרגלים וחזרות. וכך – חוויות נוטות להשתמר. אז – היה עצב מסוים בבוקר, ועכשיו, בצהריים, מופיעה שוב תחושה. וכל כך מהר נדמה: 'זו אותה תחושה, היא עדיין פה, היא כנראה הולכת איתי הביתה, ואיך יהיה השבוע הבא בתוך העצב הזה' וכל זה. אבל אם אנחנו מסתכלים/ות מקרוב – האם הן באמת אותו דבר? האם התחושה הזו היא אפילו אותו דבר עכשיו, ביחס לאיך שהייתה לפני כמה דקות? במובנים מסוימים כן, במובנים אחרים – לא. אז הרגישות – מאפשרת פתיחה של מה שאנחנו נמצאים/ות אתו במגע.

נחשוב על אדם, שיש לנו דימוי מוצק לגביו. אם אנחנו נהיה רגישים/ות באמת להתנהגויות, למניעים ולמופעים של האדם הזה, ותהיה שם הכוונה של טוב הלב, שהזכרתי קודם – אנחנו נגלה שהדעה שלנו על האדם, גם אם היא לא רעה – נכונה באופן חלקי מאוד. וגם אם היא תרגיש נכונה, לבטח נגלה – שהאדם הזה הוא הרבה יותר רב פנים ומורכב מאשר הדמות, ההשקפה – שאנחנו כופים/ות עליו. הדוגמא הזו גם ממחישה את החשיבות של הכוונה שמאחורי הרגישות. משום שודאי – שאם אשקיף על אותו אדם ללא רצון לעזור או להיטיב איתו או עם עצמי – יכול להיות שהדעה שלי עליו תתמצק. הכוונה הטובה – מאפשרת לרגישות לפתוח, להגמיש, ולא למצק.

אני רוצה, בנקודה זו – להכניס מושג או מילה נוספת.

כוח

המילה הזו, כוח, היא כל כך טעונה בתרבות שלנו, ונראים אולי לגמרי זרה למה שאנחנו עושים/ות פה. אולי באנו בשביל רכות, בשביל עדינות, וכוח, כך נדמה לנו – הוא ההפך מזה. הוא נוקשות, או תגובתיות, או משהו כזה. אבל בעיני – כוח זו מילה ממש חשובה. לא הייתי רוצה לוותר עליה, או על האפשרויות שהיא מביאה. אז אולי אנחנו יכולים/ות לטעון אותה במשמעויות שונות מהרגיל. אז מה קורה, למשל, אם אני לוקח את המילה 'כוח', ורואה אותה בהקשר של השאלה: 'מה יכול לעזור'? בהקשר הזה – כוח הוא תחושת האפשרות לשנות. תחושת האפשרות לעזור. להניע משהו, לתמוך בשינוי של משהו – מנקודה אחת לעבר נקודה טובה יותר, גם אם לא ברור לי מה היא.

אולי אתם/ן אומרים/ות – שהייתם/ן מעדיפי/ות למצוא לזה מילה אחרת. וזה בסדר. אבל בעיני יש סיבה טובה למילה הזו דווקא. בין השאר – כי אנחנו יוצאים/ות לחיים עכשיו. וזה קל מידי, מנקודת המבט של הריטריט – לחשוב על העולם כגדול וחזק, ועל עצמנו כפגיעים. לפעמים זה ממש מרגיש ככה, וזה ממש בסדר, ומועיל להיות במגע עם זה. אבל לאורך זמן, ובטווח הארוך – התרגול הזה לא מוביל, או לא חייב להוביל – לתחושה של פגיעות וחולשה מול עולם חזק וכוחני. אלא – דווקא לתחושת יכולת. לתחושת כוח, גם אם הן שונות מאוד מהאופן בו כוח ויכולת נראים בתרבות שלנו. ברוח מה שנאמר עד עכשיו אפשר לומר – כוח לעזור, להיטיב.

אז – מה בונה תחושת כוח להיטיב?

אחד הדברים שבונים תחושת כוח להיטיב הוא – בדיוק ההתמדה של הרגישות שדיברנו עליה. הרגישות, בגלל האיסוף והיציבות שהיא מביאה – מאפשרת לנו מרחב נפשי. מתוך מרחב נפשי – אנחנו יכולים/ות לגשת באופן מיומן יותר, מושכל יותר. אנחנו יכולים/ות לאפשר לכוחות שלנו להיות נגישים. אנחנו מרגישים/ות מתי אנחנו נעשים/ות תגובתיים/ות, ויודעים/ות למצוא של מרחב. פה יש הרבה מאוד כוח, שנובע מהמרחב שיש לנו סביב סיטואציה. אז, לדוגמה, במפגש בין שני אנשים, שיש בו ריב או חיכוך. איך זה יהיה להרגיש את אי הנעימות שבזה, בגוף שלנו – ולהביא לשם רגישות? זה יכול לשנות את כל האירוע. זה עושה בדיוק את מה ש-כריסטופר כינה, בשיחה שלו בריטריט – 'להפסיק ללבות'. ושם יש מקום להבנה ואהבה. זה יוצר הרבה ביטחון עצמי – הידיעה שאני יכול/ה להפסיק ללבות מצבים קשים, ולאפשר שם ריווח.

רגישות מביאה כוח גם משום שאנחנו, דרכה, יכולים/ות לראות – מה מביא סבל, ומה מביא אושר. בתרבות שלנו – יש הרבה בלבול סביב השאלה: 'מה מביא אושר'. הבלבול הזה, אולי זה לא ניכר, אבל ממפגשים עם אנשים אפשר לראות את זה – יוצר חוסר ביטחון עמוק. אנחנו רוצים/ות להיות מאושרים/ות, אבל אין לנו מושג איך ללכת בכיוון. התרבות אומרת דברים מסוימים – דרך הפרסום, דמויות סמכות, המערכות השונות, אופני העבודה והצריכה. ואנחנו, כא/נשים, מוצאים עצמנו די מחוסרי/ות תשובות. אז הרגישות – מאפשרת לנו לגשת לחוויה שלנו, ולבדוק: מה מביא סבל, מה מביא אושר? ופה יש ביטחון וכוח אמתי. למרות – שהוא לא תמיד מרגיש כמו כוח, משום שלפעמים זה מרגיש מאוד שונה. אבל זה כוח. זו סמכות שלנו לומר מה חשוב עבורנו.

ויש את הכוונה לעזור. ההתמדה של הכוונה לעזור, שפה תרגלנו יחד ובתוך הרגישות – בונה כוח מאוד מורגש ואמתי. כאנ/שים, אנחנו נסחפי/ות על ידי כוונות שונות: השוואה עם אחרים/ות, שמאחוריה כוונה להיראות טוב; ביקורת עצמית, שיש בה כוונה זדונית כלפי עצמנו; התנהגויות שמיועדות להרגיע את הביקורת העצמית, או לחזק דימוי חיובי על עצמנו; התנהגויות שיגרמו לאחרים/ות לחשוב ש'אנחנו ממש אחלה'. אם נהיה כנים/ות, ביסוד של הרבה ממה שאנחנו עושים/ות יש מידה של פחד ונוקשות. אנחנו יכולים/ות לדמיין א/נשים שמושקעים מאוד ב'להיראות טוב'. כמה פחד יש שם. וכולנו כאלה, במידה כזו או אחרת. כוונות שמגיעות מתוך נקודת המבט של הדימוי העצמי, כמו שדיברנו עליו בשיחה על אניצ'ה. אז לאט לאט – אנחנו יכולים/ות להחליף את הכוונות האלו, שמונעות על ידי פחד ורצון לתחזק דימוי עצמי – בכוונה מידית וכנה להיטיב. לעזור. וזה מביא הרבה מאוד כוח. גם משום שזה מפנה אותנו. הרבה אנרגיה הולכת לתחזוק של הדימוי העצמי. הרבה מתבזבז שם על חישובים, שיקולים, הכנות, הימנעויות. ואז אנחנו מגלים/ות – שכאשר הפעולות והמחשבות מונחות על ידי הכוונה לעזור – הרבה יותר כוחות נעשים זמינים. הרבה יותר אפשרויות נפתחות.

הרבה מהסיבה לכך קשורה ביחסים ההדדיים שציינתי קודם, בדוגמה על האיש שיש לנו עמדה מוצקה כלפיו – בין כוונה של זדון והתמצקות. כשיש כוונה של זדון, או כשיש פחד – תפישות נוטות להתקבע, ואפשרויות נוטות להצטמצם. וזה שולח אותנו לנקודה הבאה.

אז כמו שאמרנו – מתוך הכוונה לעזור, ומתוך הרגישות – דברים מתחילים להיראות כפחות מוצקים. אי המוצקות של הדברים היא מקור ענק לכוח, והיא גם אחד הדברים שמבחינים בין הכוח שמדובר בו פה לבין כוח כמו שאולי אנחנו, תרבותית, רגילים/ות לחשוב עליו. אולי אנחנו חושבים/ות שכוח זה כשמשהו אחד יותר גדול, או חזק – ממשהו אחר. אני פה, חלש, ומשהו שם, חזק – משפיע עלי, או להיפך. אבל משהו בפתיחה ובריווח של תחושת המוצקות של הדברים יכול לאפשר מבט מאוד אחר על כוח. אז – נדמיין סיטואציית חיים לא נוחה. אני מאוד רוצה משהו, וזה תלוי באדם אחר, או אנשים, או ארגון, או משהו כזה. אם אני רואה את זה פשוט כך – יש פה מצב די תקוע. אני רוצה, והכוח לא אצלי. איך אנחנו יכולים/ות, עם הרגישות – להפחית את אי הנחת סביב מצב כזה, באופן שיביא תחושת כוח? רעיון אחד עשוי להיות – לפנות בעדינות לתחושת הרצון שלי, ולאפשר לה להיפתח קצת, להתרווח קצת. זה מוריד את האינטנסיביות והכפייתיות של הרצון, ומאפשר לי יותר חופש פעולה. דרך נוספת – להיות רגיש/ה גם לצרכים ולרצונות של מי שמולי, וזה מאפשר למסמס משהו מתחושת המרחק והעליונות שלו, שתחושת הנחיתות שלי תלויה בה. לעתים קרובות – אנחנו מפקידים/ות בידיהם/ן של אחרים/ות סמכות עלינו. כחלק מהתהליך הזה – אנחנו הופכים/ות אותו/ה ללכיד מאוד, רואים/ות אותו/ה בצורה מאוד לא מורכבת. ויש משהו ב-לראות את המלאות של האדם השני, על הצרכים, הרצונות, הכמיהות והחולשות שלו – שממוסס את המרחק הזה, השניות הזו, שעליה נשענת תחושת החולשה. בסרטי פעולה – לדמויות של הרעים בדרך כלל אין ממש אישיות. לטובים לפעמים יש. לרוב – הרעים הם גנריים כאלה: יש להם מדים אחידים, ואין להם פנים, כמו במחלמת הכוכבים, עם המסיכות הלבנות של אנשי האימפריה. יוצרי הסרטים מבינים משהו: יש קשר הדדי בין עוינות, תחושת נחיתות (של ה'טובים') ואי-ספציפיות, גנריות של הראייה של האחר. האימפריה החזקה, שהיא רעה פשוט משום שהיא רעה, וכל החיילים שלה נראים אותו דבר. מול המורדים – חלשים, מעטים, ספציפיים, מורכבים יותר, לפעמים נכשלים, לפעמים מצליחים. השניות הזו בסרטים מצליחה כל כך כי היא מהדהדת תנועה של התודעה שלנו: היא יוצרת תחושה של מישהו חזק, בעל כוח, והוא גנרי וחסר אישיות, שטוח איכשהו. אם אנחנו ממרכבים/ות את דרך הראייה שלנו על האחר/ת – זה משחרר אותנו מהנחיתות. ואז – אנחנו יכולים/ות לזכות בחלק מהכוחות שלנו בחזרה.

כוח והאפשרות של אלטרואיזם

האפשרות הזו, של שינוי דרך הראייה על אחרים/ות – פותח את תחושת העצמי שלי, הופך אותה למרוכזת וכבולה פחות, וכך משחרר כוחות של הישות שלא היו זמינים קודם לכן. זה מהלך שאנחנו יכולים/ות לקחת הרבה יותר רחוק. אז – איך זה יהיה – להעמיד את טובתם של אחרים/ות במרכז סדר העדיפויות שלי? א/נשים שומעים/ות את זה, ואולי זה נשמע להם מרצה, או שיש שם אבדן של העצמאות, או איזה חוסר ביטחון. אז אני לא מתכוון לכל הדברים האלו. ביטול עצמי מתוך חוסר ביטחון – הוא תנועה, מובנת מאוד, נורמלית מאוד – של נקודת המבט של העצמי בהיותה מפוחדת ומכווצת. זו טקטיקה של העצמי להיות בטוח. וזה באמת מאוד מובן, נורמלי, וקורה, אני מניח, כמעט לכולם/ן, כך או אחרת. אז אני לא מתכוון לזה. אני מתכוון, ממקום של אומץ – לשחק עם הרעיון של תעדוף טובתם של אחרים/ות לפני טובתי שלי, ורתימת החיים שלי, הכוחות שלי – לשירותם/ן של אחרים/ות. מה קורה, כאשר אני מהרהר כך? עכשיו אני כותב, והשעה מאוחרת. ומחר יש עוד יום של ריטריט. ואני קצת חוכך ומיטלטל – האם זה טוב לכתוב עכשיו? אולי היה עדיך ללכת לישון? ויש קצת כיווץ ופחד סביב השאלה. אז מה יקרה, אם אני אציב במרכז העניין את השאלה: 'מה יהיה טוב לאחרים/ות?' השאלה עדיין עומדת בעינה. אני עדיין לא יודע. אבל מה השתנה? הפחד. אני כבר לא מפחד להפסיק, ולאבד את המומנטום של הכתיבה, או להמשיך, ולהיות עייף מחר. למה נעלם הפחד? במובן אחד – משום שהפחד כרוך ומותנה במרכזיות של העצמי. ככל שהעצמי יותר כרוך ומזוהה עם מחשבה לא-נעימה, למשל – כך יהיה שם יותר פחד, והאפקט שלה יהיה ניכר יותר. במובן אחר – משום שכאשר אני חושב במונחים האלה, בעצם דרך הראייה הזו – ישנה בנייה של ביטחון עצמי וחוסר פחד. משום שאם אני חושב במונחים של 'איך אני יכול לעזור לאחרים/ות', אני מתקף, כמובן מאליו – את הכוח שלי והיכולת שלי לעזור. משמע – החוויה נשענת על הנחה של כוח, ומתקפת כוח. חוסר הפחד, מצידו – משחרר אנרגיה של הישות שהייתה כלואה בתוך הפחד, שהוא צרכן אנרגיה רציני, וכך – שתי התנועות עובדות יחד: הנחה בדבר קיומו של כוח, שבאה לידי ביטוי באמונה המובלעת שאני יכול לעזור – משחררת את הכוחות שמאפשרים עזרה. כך דרך הראייה של אלטרואיזם תומכת בתחושת כוח.

אנחנו עשויים/ות לחשוב על אלטרואיזם כסוג של ביטול עצמי, או אבדן של תחושת הסמכות. אבל אלטרואיזם שמגיע מתוך כוח ורגישות – מבקש משהו אחר לגמרי. הוא מבקש עוד פיתוח של היכולות, הכוחות ואפשרויות הפעולה שלנו. עוד דרכים לעזור ולהגיב, עוד תובנה לגבי מה יוצר סבל ואיך אפשר להפסיק אותו. מתוך העמדה הזו – אנחנו מתבקשים/ות להנכיח, לבטא ולפתח את הפוטנציאלים שלנו. ולכל אחד מאיתנו ישנם כוחות שונים, אפשרויות שונות לעזור, דרכים שונות לבטא מחויבות ואהבה. אי-הפחד שהאלטרואיזם מאפשר – קורא לשחרור הכוחות הייחודיים מאוד שלנו. לביטוי שלהם במציאות. ומתוך כך – עוד כוח מגיע לישות, משום שפוטנציאלים שמתבטאים – מביאים ומאפשרים כוח, ביטחון עצמי, ונכונות להתחייב למה שחשוב.

הרחבת הרגישות, הכוח, האכפתיות: חיים של אהבה

ועכשיו, היום – אנחנו עומדים/ות לסיים את הריטריט ולצאת מכאן. התנועה פה הייתה תנועה לעומק. רגישות לפנים עדינים יותר ויותר של החוויה המידית. זה דבר יקר מאוד, ובאמת שרק התחלנו. ובחוץ – יש רוחב של חיים. יחסים, עבודה ותרומה, החזקה של אחרים/ות, אחריויות שונות, וגם הסחות דעת מכאיבות וכן הלאה. כל אותם תחומים שהבודהא התייחס אליהם בחלק האמצעי של הדרך כפולת השמונה, שמדבר על אורח חיים, הביטוי הממשי בעולם. אז ההצעה היא – להביא לשם את אותה גישה. כדי להקל על עצמנו, אפשר לנסח את כל מה שאמרנו כאן כסדרה של כמה שאלות:

• איך אני יכול/ה להיות רגיש/ה לסיטואציה באופן עדין ובהיר ככל שניתן?
• איך אני יכול/ה להתייחס אליה באופן שיפסיק להזין את מה שמזיק?
• האם אני יכול/ה להביט על המצב בדרך שתנקז ממנו את הבעייתיות שיש בו, ותאפשר לי לעבוד בתוכו יותר בקלות? מה קורה אם אני שוקל/ת את אושרם/ן של אחרים/ות כחשוב כמו זה שלי?
• מה עלי לפתח, על מנת לשרת את המצב באופן המועיל ביותר?

והשאלות האלו יכולות להיות מאוד ישימות, למגוון גדול מאוד של מצבים. ויכולות להישאל בקנה מידה מיידי וקטן מאוד, או רחב מאוד.

אם נדמיין סיטואציה של חיכוך במערכת יחסים – איך זה יהיה להביא אליה את השאלות האלו?

1. ככל שניתן – לנסות להביא רגישות, יחס של כבוד וקבלה – לתחושות, לחוויה – שלי ושל האחר/ת.
2. לשאול: מה אני עושה שמזין את הסבל, והאם אני יכולה להפסיק לעשות את זה? בתוך מערכת יחסים מסוימת, שהיתה בה נטייה לוויכוח וחיכוך – שמעתי את המינוח: 'להסכים להפסיד'; גם שם, כמו לעתים קרובות אחרות – הניסיון להשיג, לנצח – מצמצם את הראייה, וכולא וכובל בתוך מעגל שמזין חיכוך.
3. לחשוב על הסיטואציה באופן אחר לגמרי, ולו רק לזמן קצר. בסיטואציות קשות – אנחנו נוטים/ות להביט עליהן מנקודת מבט מאוד צרה ומוטה. אז אפשר לנסות לרווח שם. למשל – 'איך האדם השני רואה את המצב?' או – בסיטואציה שיש בה אשמה והאשמה, כמו שיש לעתים קרובות כל כך באופן סמוי או גלוי – איך זה יהיה להסתכל על חיכוך ולראות את הסבל של שני הצדדים במשותף, ולראות איך אנחנו מזינים/ות אותה יחד? או – שאפשר ליישם את נקודת המבט האלטרואיסטית: איך זה יהיה לראות את המצב הקשה, מתוך משקפיים ששמות דווקא את רווחתו/ה של האדם השני/ה במרכז? אלו רק הצעות ראשוניות. אפשרויות היצירתיות פה הן עצומות. האינדיקטור לכך שאנחנו בכיוון הנכון – הוא תחושת הפתיחה של אפשרויות התייחסות כלפי הסיטואציה, ותחושת רווחה ואפשרות מסוימת, מתוך המחשבה הזו.
4. האם אני יכול/ה לחוש, מתוך המצב הקשה – איזו צמיחה, התרחבות – אני נקרא/ת לעשות על מנת להקל עליו, או למנוע את חזרתם של מצבים כאלו בעתיד?

בחרתי בדוגמה של מצב קשה, אבל אנחנו יכולים/ות לשאול אותן שאלות גם לגבי מצבים יפים, ושם אפשר לשאול – איך אני יכול/ה לטפח את היופי, על ידי הזנה של מה שתומך בו, על ידי שינוי הראייה על המצב, ופיתוח כוחות.

אין שום דבר קדוש בשאלות האלו דווקא, ויכולים להיות הרבה ניסוחים אחרים. אבל יש פה את הגרעין המרובע של: רגישות; גיוס כוונה להיטיב; ראייה של אי-המוצקות; והבאה של אנרגיה ופוטנציאלים – שהוא תנועה עמוקה של שחרור. וזה תרגול, כמו כל דבר. זה טיפוח – שאנחנו הולכים/ות ונעשים/ות יותר ויותר מיומנים/ות בו, ונהנים/ות יותר ויותר מתחושת החופש והאהבה שמתפרסות, עם פחות ופחות מעצורים וסייגים, לעומק ולרוחב חוויית החיים.