זהו חלון לפיתוח אפשרי לתרגול מעמיק של מטא, שלשמחתי הרבה נעשה נגיש ליותר ויותר מתרגלים/ות.
בתרגול המטא אנחנו עובדים/ות עם הדמיון. לעתים הוא ויזואלי, ולעתים – דמיון של נוכחות של אחר/ת, שמתבטא כתחושת נוכחות גופנית, או הדהוד נפשי כלשהו. לזמן מה, לעתים לזמן ארוך – הדמיון הזה משמש אותנו לטיפוח איכות הנפשית המוכרת של מטא: כוונה אוהבת, רצון טוב, ידידות. אבל ישנן הרבה התפתחויות מעניינות שנעשות אפשרויות מתוך תרגול כזה. אחת מהן היא – שהדמויות שהפכו לנגישות דרך המטא מתחילות לקבל 'חיים משל עצמן'. אני לא מתכוון דווקא לדברים שהן עושות או אומרות בדמיון, אלא למשהו יותר מעודן: לתחושה שהן נושאות איתן סוג של הבנה, סוג של מבט – שהוא אוטונומי, במידת מה. ודאי, הוא תלוי בדרך הראייה והתרגול שלנו. אם לא נקדיש את עצמנו לתרגול איתן, הן לא 'ימשיכו להתקיים' באופן אוטונומי ובלתי תלוי בתשומת הלב שלנו. אבל מצד שני – אנחנו יכולים/ות להיעשות רגישים/ות לתחושה – שיש להם/ן דרך להביט על העולם ועלינו, דרך לחשוב, להבין ולראות, ולפעמים אפילו מטען אתי מסוים – שהוא ייחודי להן, ושיש לו אוטונומי בפסיכה שלנו.
ישנה דרך יפה מאוד ומיטיבה מאוד לתרגל מטא כלפי עצמנו, שיכולה לפתוח חלון לאפשרות הזו. מה אם נזמין את המיטיב, האדם שהכי קל לנו לתרגל את האיכות של מטא כלפיו/ה – וניתן לו/ה להביט בנו, ולשלוח אלינו מטא: איך הוא/יא רואה אותנו? מבין/ה את ההתרחשות שאנחנו בה? האם אפשר לחוש – עד כמה אנחנו אחרים/ות כאשר הוא/יא מסתכל/ת עלינו, מאשר כשאנחנו מסתכלים/ות על עצמנו? מה ההבדל? האם אפשר לתת לנקודת המבט שלו/ה עלינו להיות תקפה, לבטוח בה?
נראה שתחושת העצמי שלנו כוללת, במידה כזו או אחרת בזמנים שונים ואצל א/נשים שונים/ות – תחושה של 'מבט' על עצמנו. אנחנו חושבים/ות, מביטים/ות על עצמנו. ואנחנו עושים/ות זאת, תמיד, מנקודת מבט מסוימת, שלא יכולה להיות ניטראלית. התרגול הזה פותח פתח למשחק עם נקודת המבט הזו, והמשחק הזה יכול להכניס הרבה חמלה, וללמד אותנו משהו חשוב מאוד על טבעה של חוויית העצמי.
ויחד עם, ולאחר הטמעה של החמלה, הפתיחה של חוויית העצמי, והתובנה לגבי עצמי – שיכולות לעלות ולהתגבש דרך התרגול הזה – אנחנו יכולים/ות לפנות לאפשרות נוספת. לשחק עם האפשרות שאולי העיניים של האדם המיטיב לא היו עבורנו רק ניצב, מעין נקודת מבט סתמית, אלא – אולי הן אומרות, משדרות משהו, מבקשות או מאפשרות משהו. אולי יש בהן איזו חיות, שהיא לא חלק מתחושת הקיום העצמי הרגילה שלנו, אבל נעשית נגישה לנו דרך העיניים.
לפני זמן מה הייתי בריטריט ארוך, וחוויתי חוויות רגשיות מאתגרות מאוד. ולעתים קרובות מאוד – נפתחתי לתחושה של 'מישהי', לעתים זה היה 'מישהו' שמביט/ה עלי. יודעת, דואגת. מישהי שהיה לה אכפת, חשוב – מה אני עובר. לפעמים זה היה דימוי ויזואלי, ולעתים – פשוט תחושה. אבל היה ברור מאוד – עד כמה זה מועיל לטפח תחושה של מבט כזה, לצד המבט הרגיל של תחושת העצמי, ששופט ומודד איך ועד כמה אני טוב דרך אמות המידה השרירותיות-למדי שלו. ככל שאפשרתי לעצמי לבטוח בנקודת המבט של הדמות המיטיבה, כך כל האירוע הלך ונפתח, ונכנסה תחושת אפשרות, פתיחות, אומץ – שהמבט המצמית של תחושת העצמי ה-הרגלית לא נוטה לאפשר.
מעולה. תודה