רוב ברבאה: פתיחה לתרגול מטא

השיחה הזו ניתנה כשיחת פתיחה לריטריט מטא ב2010. אפשר למצוא אותה יחד עם שאר השיחות מהריטריט בכתובת:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1084/

הבודהא, ומורים/ות אחרים/ות לאורך הדורות הניחו לפתחנו איזו הבטחה – לגבי אפשרות יוצאת דופן שיש לנו, כא/נשים, בחיים שלנו: האפשרות של התעוררות. כשאנחנו מתבוננים/ות בחיים שלנו, אנחנו סובלים/ות, חוים/ות אי נחת, ויש טווח שלם של זה בקיום שלנו. הבודהא אומר: יש דרך לשנות את כל חוויית הקיום שלנו. האפשרות מגיעה באמצעות התבוננות עמוקה באי-הנחת, והבנה שלה. מצד הבודהא – אי הנחת נובעת מתעתוע יסודי. אנחנו רואים/ות את עצמנו ואת העולם באופן לא נכון. כל דבר שאנחנו, ששת המיליארדים של האנשים בעולם – נסכים עליו – הוא לא כפי שהוא נראה. אנחנו נלכדים/ות במציאות לכאורה, המציאות הנגלית של הדברים. ואנחנו מתנהגים/ות על פי ומגיבים/ות למציאות לכאורה של עצמי ושל עולם. אנחנו חושבים/ות במובנים האלו, ובוחרים/ות בהקשר של זה. מאחר והכל נסמך על אשליה – אנחנו מסתחררים/ות בתוך אשליה, מתחזקים/ות התנפחות על בסיס ראייה לא נכונה. אפשר להתעורר מזה. וככל שאנחנו מתעוררים/ות מזה יותר, כך אנחנו חיים/ות עם תחושת חופש רדיקלי. זוהי האפשרות וההבטחה שעוברת לאורך אלפי השנים האלו. אנחנו יכולים/ות לשמוע את זה, ולבחור: כמה אני רוצה ללכת עם זה? לגמרי? חלקית? רק קצת? אבל האפשרות נמצאת שם.

ההתעוררות הזו – היא לא עניין של מזל, אלא – יש דרך לשם, שאפשר ללכת בה. ולדרך הזו, כפרפרזה – יש שתי כנפיים. הראשונה היא תובנה: אנחנו יכולים/ות ללמוד דרכי ראייה שמסירות את המעטה מעל המציאות. ומהצד השני – יש לנו את טיפוח האיכויות היפות של הלב והתודעה: טיפוח של טוב לב אוהב, חמלה, חדווה, שוויון נפש. אלו הן איכויות יפות שאנחנו יכולים/ות לטפח בלב ובתודעה. נדיבות, סבלנות, שקדנות, רוגע, ריכוז, חכמה. אנחנו בונים/ות ומזינים/ות איכויות יפות בזרם הקיום שלנו. הדרך מכילה הן את התובנה והן את הטיפוח. מטא עונה לשתי הקטגוריות האלו.

ראשית, זהו טיפוח. אם נשאל את עצמנו – מהו התרגול הזה בעצם… יש את המילה הזו: ‘אהבה’. ואנחנו משתמשים/ות בה כ”כ הרבה: בתרבות, בסרטים, בכל מקום. מטא היא דבר שונה ממה שסביר שאנחנו חושבים/ות עליו כשאנחנו אומרים/ות ‘אהבה’. מטא היא איחולי טוב: טוב לנו, לאחרים/ות. איחול שתהיה רווחה עמוקה בחיים – בתודעה, בגוף. במובן מסוים – זה הכל. הידידותיות העמוקה של איחול טוב לכל היצורים.

יש פה שתי איכויות שהן שונות ממה שהיינו קוראים לו אהבה בד”כ. ההבדל הראשון, האיכות הראשונה – היא היותה חסרת גבולות. בדרך כלל – בחיים שלנו, אם נתבונן על היחסים, ועל התנועה של אכפתיות, נראה שהדאגה שלנו היא די מוגבלת. מאוד אכפת לנו מעצמי, ומאלה שהם קרובים/ות אלינו: משפחה, חברים/ות, אהובים/ות. טוב לב אוהב היא איכות בלתי-מדידה בהרבה מובנים, ובין השאר במובן ש – היא אינסופית בהתרחבות שלה. כא/נשים, זה נורמלי מאוד שהלב שלנו מוגבל בטווח שלו. מוגבל ותחום באכפתיות שלו. מטא היא היפתחות להיעדר הגבולות של הלב. זה כיוון, וזה אידיאל מאוד נאצל – שהדאגה תהיה שווה וחסרת גבולות. שיהיה לי אכפת מהילד/ה שלי, כמו שאכפת לי ממי שאף פעם לא פגשתי. זה רעיון מאוד נעלה, אז זה מצביע על כיוון כלשהו.

אם כשאנחנו משתמשים/ות במילה אהבה, ואומרים/ות: ‘אני אוהב אותך’, או: ‘האם אתה אוהב אותי?’. אז נגלה עוד משהו שמבדיל בין מטא לאהבה – שזה היעדר התנאים. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לומר למישהו: ‘אני אוהב אותך’, אבל אם נהיה כנים, זה יותר: ‘אני אוהב אותך אם…’ או ‘אני אוהב אותך כש…’. יש תנאים. אולי אפילו: ‘אני אוהב אותך אם תשתנה/י’. זה חלק נורמלי מהקיום שלנו. אהבה רומנטית זה חלק מהחיים שלנו כלא-נזירים. ויש לזה את המקום שלו. אבל זה קצת שונה. יש שם היקשרות. ואני חושב שזה בסדר. אבל שונה. באהבה רומנטית בריאה – יש מידה של מטא, אבל יש שם גם היקשרות. יש שורה משיר של בוב דילן: ‘האם את אוהבת אותי, או שאת רק מרחיבה את הרצון הטוב שלך לכיווני?’ מהי המילה ‘אהבה’ אומרת, אם היא מוצבת בניגוד לזה? זה משהו אחר. מה בנוסף למטא? אני לא אומר שזה לא בסדר, זה חלק ממה שאנחנו עושים, אבל צריך להיות מודעים לזה שמדובר במשהו אחר.

לפעמים אנשים חושבים – שמטא זה פשוט להיות מאוד נחמדים/ות, לחבב את כולם, ולצבוע את העולם בוורוד. זה לא זה. זה אפילו לא שאנחנו מחבבים/ות או מאשרים/ות את כולם/ן. למטא יש כוח. זה לא דבר לא-כנה או רפה. אבל שלא בדומה למה שאנחנו יכולים לחשוב עליו ככוח, לכוח של מטא יש רכות בתוכו. זה חזק באופן אינסופי, ורך באופן אינסופי. סוג אחר של כוח. והמטא – במקום להיות תלויה בצביעה שקרית של הדברים, היא יותר בהרמוניה עם האמת העמוקה של הדברים (אנחנו נדבר על זה יותר בריטריט) היא יותר בהרמוניה עם המהות האמתית של הדברים מהתפישות הרגילות שלנו, האהבות ואי-האהבות. אז האיכות הזו של מטא, של חוסר גבולות ואי-תנאים – זה הכיוון שלנו, לשם אנחנו נעים/ות.

איך אנחנו עושים את זה? לי זה לא ממש חשוב. לא ממש אכפת לי אם אתם/ן עושים את זה כך או אחרת. החל ממחר אנחנו נביא אפשרויות, עם פרטים, ספציפיות, טכניקה, ותמיכה לכל זה. אנחנו יכולים/ות להשתמש במשפטים, ואפשר, ומומלץ מאוד – להשתמש בגוף, באנרגיה ובתחושה שלו; ואפשר להשתמש בדמיון ויזואלי. אני יודע ש-לחלקכם/ן יש תרגול של התמסרות, ואפשר להשתמש בזה. לחלק – תרגול עם ‘דייטי’. כל זה טוב, ולא ממש אכפת לנו איך אתם/ן עושים/ות את זה – אנחנו רוצים/ות לעזור לזה לקרות.

קרה ששמעתי א/נשים אומרים/ות – שמטא זה לא ‘הדבר האמיתי’, אלא מיינדפולנס היא, ומטא זה למתחילים/ות, מעין ריפוי ראשוני, ואחרי שעברת את זה – אפשר לעבור ל’ליגה של הגדולים’. בעיני – יש פה חוסר בהבנה. בגל הראשון של מדיטציית תובנה במערב, כשהגיעו המורים בשנות ה70, מטא לא ממש הייתה חלק מהתמונה, ואכן היה הרבה יותר דגש על מיינדפולנס. אחרי זמן מה, כמעט כולם/ן הסכימו שמשהו, בהרבה מקרים, לא ממש עובד, ולא ממש נפתח בדרך המועילה ביותר, או כמו שהיו מצפים/ות. ומתוך כך הגיעה ההבנה – ש-מטא ממש נחוצה להרבה א/נשים. אנחנו מבחינים/ות באיך שאנחנו, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים/ות במדיטציה – אנחנו רואים/ות איך אנחנו, על הכרית ולא על הכרית. ואם אנחנו כנים/ות – אנחנו יכולים/ות לראות הרגל של רצף של נוקשות, שיפוט, כלפי עצמי, כלפי אחרים/ות. אי-חיבור, אי-קשר. סגירות, לעתים, בדרכים שונות. חלק מזה מאוד ברור, חלק יותר מעודן, יותר חבוי – אבל יגלה את עצמו. וכל אלו, כל האיכויות האלו – אפשר לראות את הנזק שהן מחוללות בחיינו. השחתה, או סבל ברמה נמוכה, שאנחנו כבר רגילים/ות אליו. זה פוגע בנו, בתחושת הקיום שלנו, וגם במערכות היחסים שלנו. אנשים התחילו להבחין בקווים האלו מופיעים בתרגול המיינדפולנס, והבינו שצריך לפוגג אותם ולרפא אותם בדרך ישירה יותר. וכשהתחילו לעבוד עם זה ראו – יש לזה הרבה מאוד כוח. וככלל – התרגול של טיפוח – חזק בצורה לא רגילה כחלק מהדרך לשחרור. יש שתי כנפיים: טיפוח ותובנה, וצריך את שתיהן.

יש דרכים שונות… כשאנחנו מסתכלים על עצמנו, ועל הקיום שלנו, אפשר להבין אותו בהרבה דרכים. מסורות שונות – דתיות, פסיכולוגיות, מדעיות – מבינות את הקיום הזה בדרכים שונות. בדהרמה – יש שתי דרכי ראייה, שמשלימות ותומכות האחת בשנייה. האחת היא מה שנקרא לעתים – טבע הבודהא: לראות את הטוהר, את השלמות היסודית והבסיסית שיש בנו. זו דרך אחת, מאוד חזקה וחשובה. ודרך משלימה היא לראות שבכולנו, עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין – יש בנו זרם של שלושה זיהומים, מפגעים – ‘קילסות’ בפאלי: 1. תעתוע; 2. תאווה; 3. סלידה. וזה כאילו יש מעיין אינסופי של זרעים שלהם, ששופך עוד ועוד מהם, כל הזמן. מעיין של זרעים של הזיהומים האלו. והשאלה היא: אם המעיין הזה כל הזמן שם, מה אנחנו עושים/ות אתו? אם אני לא מודע/ת – יש סכנה שהזרעים האלו צונחים לאדמה, ומצמיחים עצי אלון של אי-נחת וסבל. אז השאלה היא – כשאני מביט/ה פנימה, ואולי אני רואה את שניהם: יש לי אינטואיציה של היופי והשלמות המוטמע שלי, ויש, אם אני מביט/ה בכנות – ראייה של שלושת הזיהומים; השאלה היא – כשאני נע/ה בחיים, ופוגש/ת תנאים שונים: שבח ואשמה, הצלחה וכישלון, כאב, תענוג, קושי, אבדן – כל זה – אילו זרעים אני משקה?האם אני משקה את הזרעים המועילים? או שאני משקה את אלו שגורמים לקושי?

מה שמרגש אותי עמוקות ב-ללמד ריטריט כזה היא העובדה ש-מטא היא מיומנות. זה משהו שאנחנו יכולים/ות ללמוד ולטפח. במקום לראות את זה כמשהו שיש לך או אין לך: ‘אני פשוט אדם אומלל ורטנוני’, או משהו כזה. זה ממש מרגש בעיני שאנחנו יכולים/ות לדבר פה לאורך הימים על הדרכים שבהן זה יכול להתפתח. יש את הפוטנציאל הזה, אפשרות מאוד אמתית לכולנו. הבודהא השתמש הרבה במילה מיומנות. כמו שלמדתי לקשור שרוכים. מטא זו לא רק תחושה, שיש לנו או אין לנו, אלא משהו שאנחנו יכולים/ות לפתח, וללמוד איך לפתח. אם נרחיב את המחשבה על זה – לפעמים יש יחסים, כמו ידידות, יחסים משפחתיים, עם צאצאים, יחסים רומנטיים או משהו אחר. ולפעמים אפשר לחשוב שאנחנו ממש מקוללים/ות באזור הזה. אבל גם יחסים הם מיומנות שאנחנו יכולים/ות ללמוד ולפתח. זה מעצים לחשוב כך. בריטריט הזה – אנחנו רוצים/ות למצוא דרכים שבהן אפשר להביא את המיומנות הזו לגדול ולעבוד.

בטיפוח הזה, של האיכויות היפות של חמלה, טוב לב אוהב, נדיבות, שוויון נפש, וכל אלו – לתרגולי הטיפוח האלו יש משהו במשותף. מה שמשותף להם הם זה שהם מביאים שמחה לישות. זה מוטמע בדרך שבה הם עובדים בשבילנו. אז אנחנו צריכים/ות אותם, אנחנו צריכים/ות טוב לב בשביל הרווחה שלנו. ממש צריכים/ות. אם אנחנו חוקרים/ות לעומק החיים שלנו, ושואלים/ות את עצמנו – עם אהבה ועדינות: ‘כמה הזנה עמוקה יש בחיים שלי?’ מה הנגישות שיש בחיים שלי לתחושה עמוקה של הזנה, של משאב? כמה זה עמוק בשבילי? מנקודת המבט של הדהרמה אפשר לומר שהנורמה של האנושות היא מצב של תת-תזונה. תת-תזונה כרונית, בסיסית, במובן הזה – של להרגיש את הרווחה שלנו באופן עמוק. יש לנו המון דברים אחרים, בחיים במערב – הרבה מתאפשר, ופן אחר ממש לא מתאפשר כמו האחרים. כמובן, אחד מכל שישה אנשים בעולם לא-מוזן כיאות במובן פיזי לגמרי, ויש שאומרים שאחד מארבעה. אז משהו בין מיליארד לשניים, ואנשים יכולים לשרוד איכשהו. אז גם אנחנו יכולים/ות לשרוד עם תת-התזונה הרוחנית הזו. זו שאלת דהרמה יסודית, העניין הזה של הזנה. אנחנו מקבלים/ות הזנה דרך אוכל, דרך החושים, דרך חברים/ות, דרך האינטלקט, וכל זה זמין, אפשרי וחשוב. וטוב שיהיו יחסים בריאים עם כל אלו, אבל בלי הזנה מבפנים – הדברים האלו נושאים עול כבד מידי. הם נדרשים למלא את מה שהם לא יכולים למלא, מטבעם. איך זה יהיה באמת להזין את המשאבים הפנימיים שלנו? כשהמשאבים הפנימיים נמצאים שם באופן עמוק, כשהמעיינות מפכים בעומק, וזורמים באופן מלא לעומק הישות – הזרם הזה, בסיכומו של דבר – מתחיל לצבוע את העולם עבורנו. צובע את החושים ומשנה את העולם שלנו. עושה להם טרנספורמציה. זה לא בא רק ממדיטציה, מטא זה לא רק משהו שאנחנו עושים על הכרית, אלא גם מחוץ לה. ואופן ההיות הזה בעולם מביא הזנה, ומשנה את העולם; הופך את העולם למשהו שמביא ברכה והזנה, במקום שהוא יהיה שדה של מאבק ותחרות. משנה את העולם עבורנו. ושוב, לפעמים זה קשה אולי לשמוע, או להכיר בעצמנו, אבל זה חלק מאוד חשוב במה שהיא הדהרמה. ואם נסתכל על הכתבים המקוריים של הבודהא, הוא מדבר הרבה יותר על תרגול של טיפוח מאשר על הדברים האחרים, הוא ממש מדגיש את הטיפוח.

מה קורה כשאין לנו תחושה מלאה של הזנה? מתוך התחושה החסרה של הזנה, אנחנו מנסים/ות להשיג משהו עבור עצמנו. העולם נעשה שדה של צריכה עבור העצמי. כמו אדם רעב. אנחנו צריכים/ות משהו מהעולם. וב’לקחת עבור עצמי’ אין הרבה מטא. התנועה הזו מאשררת את המצב המנטלי, וזוהי תנועה שאינה מזינה. אם המיינד מוזן – ההפך יכול לקרות. אנחנו יכולים/ות לפתוח את עצמנו להמשכיות של אדיבות, ל’חלב’ של האדיבות. אז יש את זה, את המובן החשוב הזה של הזנה, ואנחנו – במובן הכי אדיב שאפשר – מזינים/ות את הישות שלנו באופן עמוק במים האלו של המשאבים הפנימיים. יש בזה יופי אמתי. כשאני אומר את זה – אולי יש מודעות לחסר. אבל אנחנו פה עם האפשרות והיופי של האפשרות הזו. אז יש את ההזנה הזו, ואת הדרך שבה מטא מתפקדת ומשנה את דרך הראייה שלנו – עושה טרנספורמציה בדרך שבה אנחנו חשים ותופשים את העולם והקיום שלנו. זה, אם לחזור להתחלה, מביא להתעוררות. אנחנו סובלים/ות, אם לעשות פרפרזה על הבודהא – אנחנו סובלים/ות כי אנחנו לא רואים/ות בבהירות, כי אנחנו לא מבינים/ות את המציאות. זוהי הדהרמה בקליפת אגוז. אנחנו סובלים/ות משום שאנחנו לא מבינים/ות את המציאות.

יש ציטוט יפה מאיינשטיין שמסכם את זה, ופן אחד במיוחד מההתפתחות האפשרית הזו של מטא. הוא אומר: ‘אדם/אשה הוא/היא חלק מהשלם, שנקרא על ידינו: יקום. חלק מוגבל בזמן וחלל. הוא/היא חווה את עצמו/ה, את מחשבותיו/ה ורגשותיו/ה כמשהו נפרד מהשאר, מין אשליה אופטית של ההכרה שלו/ה. האשליה הזו היא מעין כלא עבורנו, המגבילה אותנו להתאוויות האישיות שלנו, ולחיבה לכמה א/נשים, הקרובים/ות אלינו ביותר. המשימה שלנו צריכה להיות לשחרר עצמנו מהכלא הזה, על ידי הרחבת מעגל החמלה שלנו כך שיקיף את כל הייצורים החיים, ואת כל הטבע ויופיו.’ הצהרה כ”כ יפה.

אז יש דרך חזקה מאוד שבה תרגול מטא משנה את הראייה שלנו, ופותח הבנה של ריקות, תובנה אל הריקות של המציאות.

איך זה עובד?

כפי הנראה, ואני לא בדקתי, היו מחקרים על האפקטיביות של תפילה ושל ומדיטציות מטא לטובתם של אחרים: מישהו/י מאחל/ת, ומשהו קורה למי שמאחלים לו/ה. כנראה ישנן הוכחות כלשהן, אני לא ממש עקבתי. אבל זה לא הדבר העקרוני שאנחנו עושים/ות כאן. זו לא הסיבה לתרגול שלנו. מה שאנחנו בעצם עושים/ות בתרגול מטא הוא – שאנחנו עושים/ות את זה עבור הלב שלנו. ללב שלנו. ו-ודאי, כל השאר עשוי לקרות. בתהליך של מעורבות בתרגול מטא – הלב משתנה. ישנה האפשרות הזו. בהחלט יש אותה. וכשהלב משתנה – העיניים משתנות, הראייה משתנה, והפעולות והבחירות משתנות. מתוך השינוי של הלב, שבמרכז של הכל – משתנה הראייה שלנו את העולם, והדרך שבה אנחנו פועלים/ות בו. וזה, בודאי, משנה את העולם. אז בהחלט, עבורי, הדהרמה מעוניינת בריפוי העולם. במסורת היהודית זה נקרא תיקון עולם. תפילה עבור העולם. זה דבר יפיפה, ובתרגול הדהרמה אנחנו מעוניינים/ות בזה, אבל מתחילים פה, ונותנים לזה להיות עמוק, ולהתפשט.

איך אנחנו עושים/ות את זה?

אחת הדרכים החשובות שבהן תרגול המטא עובד היא – שאנחנו עובדים/ות ברובד של כוונה והתכוונות. ברמה של הזרעים האלו שעולים, ואנחנו מנחים/ות אותם בכיוון מסוים. שותלים/ות זרעים מסוימים: זרעים של כוונה ואיחולי טוב. עבודה ברמה של התכוונות, וזו רמה של הישות שהעבודה בה היא בעלת עצמה רבה, משום שהיא בת-שינוי, גמישה, והיא בת הזנה והכוונה. על ידי תרגול וחזרה – אנחנו יכולים/ות להשפיע עמוקות. אל לנו להפחית בכוחם של הרגלים וכוונות, ושל ההרגלים של הכוונות. זה חזק באופן עצום. זה, לעתים קרובות, לא ציר של הישות שלנו שאנחנו שמים/ות אליו לב או אפילו מודעים/ות אליו, אבל כל כך הרבה מהאופן בו החיים שלנו מתגלים – נשען על זה. נשען על הרובד הזה של כוונות: מה אני מזין/ה שם? למה אני מאפשר/ת מומנטום, ולאן הוא מוביל? אז אנחנו עובדים/ות בצורה מאוד פשוטה ומאוד בסבלנות עם ההתכוונות. הבודהא אומר משהו יפה מאוד, בהקשר של תרגול מטא: זה כמו למלא דלי של מים, ואולי יש טפטוף איתי, אבל ‘טיפה אחר טיפה – הדלי מתמלא’. וזה מה שאנחנו עושים/ות. מתמודדים/ות עם הכוונות, כמעט אחת אחרי השנייה.

התכוונות היא רמה מעניינת לעבוד אתה, כי במקום לומר: אנחנו מתקנים/ות את עצמנו, או משנים/ות את עצמנו, אנחנו עובדים/ות עם כוונות. וכוונות הן לא-עצמי, הן פשוט שם לעבוד איתן, הן גמישות.

כל זה – מביא ריפוי עצום. כל זה – ההזנה, הטיפוח של רווחה ושמחה, ועבודה עם הכוונות, ושינוי דרך הראייה – כל זה יחד מרפא את היישות שלנו ברמות העמוקות ביותר, ומביא קשר ופתיחות.

אנחנו באים/ות לריטריט עם סיבות שונות – וכל זה הוא ריפוי, ריפוי של עצמנו. לפעמים מישהו/י מרגיש/ה: ‘יש לי כ”כ הרבה נוקשות, וביקורת עצמית, ואני צריך לפנות לזה, אני צריך ריפוי עצמי’. ו-כן, לגמרי, לשם אנחנו ניגשים/ות – ריפוי עצמי. ובאותו הזמן – אני מרגיש, אני באמת מאמין ורואה – שבנו כא/נשים יש גם משהו אחר. משהו אחר שכמה לדבר מה רחב יותר מאשר רק ריפוי עצמי. יש זרם עמוק באנושיות של הלב שלנו, אנחנו כמהים/ות למשהו שמחוץ לגבולות העצמי, כמו שהזכרתי בהקשר של היעדר הגבולות. משהו שמרחיב באמת את תחושת הקיום שלנו, באמת מרחיב אותו אל עבר הבלתי מדיד, משהו שפותח את כל האירוע. יש שיר יפה של רילקה, אז אקריא את כולו:

“אני חי את חיי במעגלים גדלים, שמתרחבים לרוחב העולם כולו. יתכן שלא אשלים את המהלך, אבל אני נותן את כל כולי למענו. אני סב סביב אלוהים, סביב המגדל הראשון. אני סובב מזה אלפי שנים, ועדיין איני יודע: האם אני בז, סופה, או שיר מופלא?”

יש משהו שרוצה להתרחב, משהו שמנחה את התחושה הזו, אפילו אם אני מרגיש שרוב מה שאני רואה בחיי הוא לגבי עצמי, ואני צריך/ה לגשת לזה איכשהו בריפוי עצמי, ואנחנו אכן ניגשים לזה – יש גם משהו אחר. תיקון העולם, הרצון להתרחב הלאה. אז הריטריט, כמו כל ריטריט – מיועד לשירות, לכבוד ולהזנה של התנועות העמוקות של הלב שלנו. זה מה שאנחנו תומכים/ות בו פה, וחשוב, אני חש – לתת לעצמנו להרגיש את זה, להעריך את זה, לאהוב את זה, לאהוב את עצמנו בגלל זה, לכבד את זה. חלק כ”כ מעמיק וחשוב ויפה של הישות שאנחנו: החלק שרוצה להתרחב.

במסורת של המהייאנה יש את המילה הזו: ‘בודהיצי’טה’, וזו מילה יפה מאוד, עם הרבה משמעויות שאני לא אוכל לפרט וודאי שלא לרדת לעומקן כאן – אבל היא מצביעה לאיזו מהפיכה שאפשרית עבורנו. מהפיכה בכל האוריינטציה שלנו לקיום. מהפיכה בלב, מהמעגל הצר שהצבעתי עליו קודם: ‘זה אני, והמעגל הקטן שלי’, להפוך הכל על ראשו – ולתעדף את האושר של אחרים/ות בראש ובראשונה. לחיות למען אושרם/ן של אחרים/ות, בראש ובראשונה. אנחנו יכולים/ות לשמוע משהו כזה, ויכולות להיות כל מיני תגובות. אבל דמיינו – איך זה יהיה להפוך את כל תחושת הקיום על ראשה כך? אל תפחיתו באפשרויות שאליהן התרגול יכול להוביל. א/נשים יכולים/ות להגיב בכל מיני דרכים כששומעים/ות משהו כזה: אולי יש השראה או התרגשות, ואולי הביקורת הפנימית עולה, ויש מדידה או לחץ או תחושת ‘צריך’, או שזה נשמע ‘מטיף’. אולי כל זה קורה, וזה בסדר גמור, ואולי יש גם חלק אחר של הישות שחש באפשרות אחרת לגמרי. משהו אחר שאפשרי לקיום שלנו, יחד עם הסקפטיות והפחד. יש טווח גדול מאוד של מה שאפשרי לנו בתרגול; ואל תפחיתו מהערכתכם/ן לגבי – לאן זה יכול להוביל, ההרפתקה הזו. כפי הנראה, לרוב האנשים, הטרנספורמציה שאפשרית דרך התרגול עולה על מה שהם מעריכים/ות שאפשרי עבורם/ן. האפשרויות הן ענקיות. האפשרות לחשוף את טבע-הבודהא שלנו, ולתת לזה להתבטא בעולם.

אז, אני מדבר על הרחבת המעגל, והאפשרויות של בודהיצ’יטה – איך זה יהיה לחשוב על אחרים כשווים/ות אלי? אני רוצה להתחיל כאן, לגבי הריטריט, לגבי הסיטואציה הזו. איך אנחנו רואים/ות את הריטריט, ואחרים כאן? מהר מאוד, כשמגיעים/ות לריטריט, עולה התחושה ש’זה לגבי’, והאחרים/ות הם/ן, במובן מסוים, ‘פשוט בדרך שלי’, או אפילו מפריעים/ות כך או אחרת, ומסיחים/ות את דעתנו. אז אני תוהה אם, ממש מעכשיו, אפשר ליצור תחושה של ‘אנחנו’, ולהמשיך להזין תחושה כזו.

אז בואו ננסה משהו, קחו שניה, וקרקעו עצמכם/ן בגוף. לא עניין גדול. חושו את הגוף. תנו לעצמכם/ן להביט סביבכם/ן, סביב החדר, ולראות, לחוש, את הא/נשים בחדר. קחו את הזמן. באמת תראו. האם אתם/ן יכולים/ות להרגיש את הנוכחות של הישויות האלו כאן, יחד? בני/ות אדם אחרים/ות. האם אתם/ן יכולים/ות להיות מודעים/ות לאנושיות שלהם/ן? החיים, המאבקים, השמחות שלהם/ן? המשיכו להביט. האם אתם/ן יכולים/ות להרשות לעצמכם/ן להרגיש איזה קשר לאנושיות הזו, לתחושה הזו של ‘אנחנו’?

עכשיו, עצמו עיניים. העיניים עצומות, אין מראות, ויש דממה. האם אתם יכולים/ות לתת לתשומת הלב להתרחב, ולחוש את אותה תחושה של קשר, של אנושיות, של ‘אנחנו’? האם אתם יכולים/ות לתת לעצמכם/ן להיות מודעים/ות לכך שכל האחרים/ות האלו מבינינו – תומכים בכם/ן ובתרגול שלכם/ן לאורך הימים פה? הנוכחות והשקדנות, זה שהם מגיעים/ות שוב ושוב. האם אתם יכולים/ות לתת לעצמכם להיות מוזנים/ות על ידי הנוכחות של אחרים/ות פה? האם אתם/ן יכוליםות לראות שההקדשה שלכם, ההגעה שלכם, הנוכחות, אפילו אם אין לכם/ן כוח ונמאס לכם/ן, ההגעה שלכם – היא תמיכה בשותפות הזו?

אפשר לפקוח עיניים.

אנחנו מתרגלים/ות שינוי של נקודת המבט, וזה מה שהדהרמה היא, במובן מסוים. זה מה שהתרגול הוא: שינוי של נקודת המבט. המשיכו לעודד תחושת של ‘אנחנו’ לאורך הימים, ולא רק פה אלא בכל הבית. להרגיש את הקשר, התמיכה.

מחר אחרי ארוחת הבוקר נתחיל לפתוח את הנחיות התרגול, אבל אני אומר כמה מילים פשוטות עכשיו:

אולי תרצו להתמקם בתנוחה נוחה, מקורקעת וזקופה. לחוש את הזקיפות של התנוחה. לתת למודעות לחוש את הגוף והחוויה הגופנית, למלא את הגוף. חשים/ות את החיים שבחוויה הגופנית כרגע.

לתת למודעות להיות רחבה. לתת לה להתרחב ולמלא את כל הגוף, את כל מרחב הגוף, ורק להתכוונן לחוויה הזו. מודעים/ות לגוף, מודעים/ות לשקט.

תנו לתחושת הגוף שלכם/ן לגלות את עצמה, ממש כאן – בנוכחות. חושו את עצמכם/ן, את הקיום שלכם/ן. תנו לישות להיות שם עם תחושת פתיחות, מודעות. להרגיש את עצמכם/ן מוחזקים כך.

האם אפשר לקבל את התחושה הזו, של להיות מוחזקים/ות בשתיקה, מוחזקים/ות במודעות? כל מה שמציג עצמו, כל דרך שבה המיינד הוא כרגע: הרגשות, מחשבות, דימויים – כל דבר שהוא – מגלה את עצמו ומוחזק בעדינות, במרחב.

החמימות של הדממה. במגע העדין של המודעות, של מרחב המודעות. אין לחץ, אלא – החזקה עדינה ומאפשרת. אולי ריכוך של הגוף, או של המודעות שסביב הגוף, סביב הקיום, החוויה. ריכוך. רק לאפשר ל-הכל להיות מוחזק. הוא מוחזק.

ברוך, במרחב, בעדינות של המודעות הזו – אחלו לעצמכם/ן טוב. הגוף הזה, הלב הזה, התודעה הזו. הזרם הזה של הישות – לאחל להם טוב. לאחל לעצמכם/ן טוב.

אפשר לתת למודעות להתרחב – ולהיות מודע לנוכחות של אחרים בחדר הזה. גוף, לב, תודעה. לתת לעדינות, למרחב הזה – להחזיק גם אותם. רכות, אפשור.

ואפשר לקבל את האיחולים של כל מי שבחדר, ולתת לזה לתמוך בנו. לתת ולקבל. התמד של האפשור.

מאוד בעדינות, בלי להציב דרישות לחוויה שלכם, מתוך אפשור: לאחל טוב.