טאניסארו: רוח, אש, מים, אדמה, חלל (תרגול מדיטציה עם האלמנטים)

את השיחה של טאניסטרו בהיקהו בפורמט mp3 אפשר למצוא כאן:

לפני זמן מה קראתי משהו, בו הכותב/ת הביע/ה מורת רוח מתרגום המילה 'קוסאלה' כ'מיומן'. הוא/היא אמר/ה שבמחשבת האתיקה המערבית – למילה הזו אין תפקיד, אז למה שנשתמש בה? זו גישה מאוד צרה. כאילו שמה שהבודהיזם יכול להציע צריך לעבור דרך הפילטר הזה לפני שנוכל להשתמש בו. למעשה – זה יהיה מאוד מועיל להציג את המושג 'מיומן' למחשבה האתית המערבית. כי זה עוזר להבהיר – שכוונות טובות אינן מספקות, אלא דרושה מיומנות, שאפשר ללמוד מן הפעולות שלנו וליישם על הפעולות בעתיד. זוהי רק אחת הדרכים בהם הבודהיזם מציג קונספטים רבים שזרים לנו, אבל כשאנחנו מנסים/ות אותם, חיים/ות אתם – הם מאוד מועילים. במיוחד כלפי המטרה שהבודהא הציג לכל הלימוד שלו – הפחתת אי נחת ודחק, ושימוש בהבנות שעולות מכך כדי לסיים אותם לחלוטין.

אחד הקונספטים הם 'תכונות החומר', שמתורגמים לפעמים כ'אלמנטים'. א/נשים חושבים/ות על אלמנטים מימי הביניים כשהם שומעים/ות על זה, כמעין דבר שבמערב כבר עברנו 'מעבר אליו'. אבל במדיטציה – הם מאוד מועילים. באנגלית יש מילה שפירושה: 'לחוש את הגוף מבפנים'. אז תכונות החומר האלו עוזרות לחלק את החוויה של הגוף מבפנים לקטגוריות.

יש נשימה, או רוח – שזו תחושה של אנרגיה. אש – תחושת חום. נוזליות – תחושת קרירות. ארץ – קשיחות. כשאת יושבת כאן, מיישבת את הגוף שלך, זה מועיל שתהיה תחושה של הפנים האלו של מה שאת מרגישה כשאת יושבת בגוף. זה עוזר לריכוז, ולאבחנה. בנוגע לריכוז – יש מקום בו הבדוהא מדבר אל ראהולה, עוד לפני שהוא יושב למדיטציה, ואומר לו: 'עשה את המיינד כמו אדמה. אדמה לא מופרעת על ידי דברים נחמדים או דברים לא נעימים. אתה יכול לזרוק עליה זבל, והיא לא מגיבה'. זה דימוי טוב לעבוד איתו. כשאת נכנסת לסיטואציה קשה. א/נשים עושים/ות דברים שאת לא רוצה לראות או לא רוצה שהם/ן יעשו. אז תשאלי את עצמך: איך הגוף מגיב? ואיך העצמות מגיבות? הן לא מגיבות. נסי למצוא תחושה של העצמות, ולעשות את התודעה שלך כמו העצמות, כמו תחושת הקשיחות הזו. ואז תמצאי שאת יכולה לשאת דברים שלא יכלת לשאת לפני כן. ללמוד שיעור מהאדמה. התכונות האלו מועילות גם כשאת מנסה לשבת וליצור רווחה בגוף. במיוחד – הנשימה. את יכולה לחשוב על הנשימה בכל הגוף, וזה הופך את הנשימה לדבר הרבה יותר מועיל מאשר תחושה שלה רק במקום אחד. אנחנו מנסים/ות לפתח תחושה של מודעות לכל הגוף בריכוז שלנו, וזה טוב שיש משהו שמתפשט לכל הגוף – כאובייקט שלנו. אז כשמדברים/ות על מיקוד בדבר אחד – זה בשני מובנים: 1. שזה הדבר היחיד שאת עסוקה בו; 2. שזוהי התחושה האחת שיש בכל הגוף.

בין האלמנטים – הנשימה היא הכי קלה לתמרון. הכי קל להתאים אותה, ולהפוך אותה למתאימה. להפוך אותה לכזו שמרגישה טוב בשאיפה, ובנשיפה. הנשימה היא החוויה הראשונה של הגוף. אנחנו נוטים/ות לחשוב שהקשיחות היא הדבר הראשון, ואז הנשימה נכנסת. אבל למעשה – הנשימה היא מה שמאפשרת לחוש את הגוף. אם לא הייתה האנרגיה הזו שעוברת דרך העצבים וכלי הדם – לא היית יכולה לחוש כלום. אז היא מגיעה ראשונה – והשאר לאחר מכן. ולאחר שהכרת את הנשימה כך – את יכולה לפנות לתכונות החומר האחרות, ולהביא גם אותן לכדי איזון. אג'אן פואנג היה נותן לתלמידים/ות שלו להרגיע את הנשימה, ואז מנחה: להתמקד באש. איפה המקום החם ביותר בגוף? התמקדי בזה. ואז – תראי אם את יכולה להרחיב את זה: גם להפוך לחם יותר, וגם להתפשט. אם דברים נעשים חמים מידי – קחי את המים. איפה המקום הקר ביותר? התמקדי בזה. ותני לתחושת הקרירות להתפשט. ואז תני לזה להתאזן. מתי זה לא חם מידי ולא קר מידי, אלא מתאים בדיוק?

אז התמקדי באדמה – תחושת הקשיחות, הסולידיות של הגוף. יש א/נשים שממש נהנים/ות מזה, כי זה מקרקע. עבור אחרים/ות – זה לוחץ, ומקשה על הנשימה. אם זה כך – ערבבי את האדמה והאוויר.

אלו שני זוגות: מים ואש; אדמה ואוויר. נסי להביא דברים לאיזון. כך – את הופכת את הגוף למקום נוח לשבת בו. וזה טוב לבריאות שלך, כשיש לך תחושה של התכונות האלו בפנים. כשהגוף מתחיל לצאת מאיזון, את יכולה לשאול את עצמך – איזה מהאיכויות מוגזמת, ואיזו חלשה? התאוריה של הבודהא לגבי זה היא – שלפעמים האיכויות האלו הופכות למגורות, מתעוררות. כשמאפיין הרוח בחוץ מתעורר – יש סופות רוח; כשהמים – שיטפונות; כשהאש – שריפה מתחילה ומתפשטת. את יכולה לגלות שאפשר לעורר אותם דברים בגוף. הרבה מהמחלות הן חוסר איזון של האלמנטים. אפילו שהרופאים/ות אומרים/ות שזה בגלל כימיקל כזה או אחר – זה נחווה ישירות על ידי המאפיינים האלו. ואם את רגישה אליהם, ויכולה להרגיש מה חלש – את יכולה לאזן. אם את מסתחררת – קחי את האדמה. זה מקרקע אותך, שומר אותך קרוב לקרקע. כשהגוף עצל, או כשאת מדוכאת – תחשבי על הנשימה. לאוורר ו'להעלות' את תחושת הגוף. אם קר או חם – אפשר לחשוב על ההופכי, כדי לאזן. יש מגבלות לזה – בהתחשב במצב הגוף וכוח הריכוז שלך. אבל כשיש תחושה של הגוף כפי שהוא מבפנים – יש לך יכולת לנהל חלק מהדברים האלו. יש לך איזו שליטה על איך שהגוף מרגיש.

כך התרגול הזה הוא שימושי לתובנה: כשאת רואה את הכוח של תפישה. החזיקי את התפישה של חום, ודברים ירגישו חמימים. ככל שיש יותר ביטחון ואשרור לתפישה הזו – האפקט יהיה חזק יותר. אז יש אפשרויות כאן – לראות את המידה שבה החשיבה המכוונת, ההערכות, התפישות שלך – עושות אפקט על ההרגשות שלך. על איך את חווה את הגוף עכשיו. וכמובן – זה עוזר להפוך דברים ללא-אישיים. הגוף הזה – הוא פשוט גוש של אלמנטים, של איכויות חומריות, כמו הגוף של כולם/ן. הבודהא נותן דימוי של קצב שיושב בצומת ומבתר פרה. כמובן, אם אתה מבתר פרה – התפישה של פרה נעלמת, והופכת לתפישה של בשר או עצמות. ובאותו אופן – אפשר לקבל תחושה של הגוף כאיכויות, אלמנטים. במקום שיהיה 'הגוף שלי' – יש רוח, אש, מים, אדמה. וסביב כל זה יש חלל, ויש תודעה, שיודעת את זה. כל הדברים האלו – יכולים להיראות כמאפיינים לא אישיים.

חלל והכרה – שימושיים כדי ללכת אל מעבר לג'אנות של הגוף, אל הג'אנות הלא – חומריות. כשיש לך את הנשימה יציבה, ושאר האלמנטים באיזון – נסי לשמור על התחושה של להיות מאוזנת כאן. ואז את שמה לב – שבגלל שהנשימה לא ממש זורמת כבר פנימה והחוצה כרגיל – אין ממש הגיון בתחושת הגבולות של הגוף. ואז – מה מחזיק את תחושת הגבולות של הגוף? זו פשוט תגית מנטלית. בלעדיה – הגוף הוא מעין ערפילית, כמו נקודות מים בענן. תחושת הגבול נעשית מאוד עמומה. אז את מתמקדת בחלל שבין הנקודות – וזה לוקח אותך למצבים חסרי הצורה. זה עוזר עם הריכוז שלך, ועם התובנה. ההבנה שהרבה מתפישת המציאות שלך מבוססת על התגיות המנטליות, ושאת יכולה לשמוט אותן, או להחליף אותן באחרות. במקרה זה (בתגית של) חלל אינסופי. החלל טוב כאשר דברים כגוף לא יכולים להתאזן. דברים מרגישים מחוץ למסלול, ושום דבר שאת עושה לא מחזיר אותם. אז אם את יכולה ללכת לחלל – תשהי שם קצת. יש סיפור של אג'אן פואנג על תלמידה שעלה לה קול במדיטציה שאמר שהיא תמות. עקב כך – הגוף שלה התחיל להרגיש ככה, כל הגוף היה כמו בית בוער – בלי מקום נוח ללכת אליו כדי למצוא נחמה. ואז היא חשבה על חלל, והלכה לשם, בילתה שם קצת, ודברים בגוף חזרו לסדרם. היא לא מתה, ושרדה כדי לספר. זו אפשרות טובה לחשוב עליה כשדברים בגוף לא הולכים טוב. וגם אם את עוד לא במקום שבו את יכולה ממש להיכנס לג'אנה של חלל – רק להחזיק את התפישה הזו בתודעה, ולראות: יש חלק מהתודעה שלך שמגיב לחלל הזה. זה כמו עם העצמות והאדמה, כשאת רוצה לעשות את התודעה כמו אדמה – אתה יכול להיות במגע עם תחושת קשיחות בגוף, וזה מביא סולידיות להכרה – באותו אופן חלל הוא מאוד שימושי. את חושבת על החלל, ושום דבר לא משפיע עליו. חלל פולש לכל, עובר דרך אטומים, בכל הכיוונים. יש פיסקה בה מוגלאנה פוגש מישהי שמנסה לפתות אותו, והוא אומר: זה כמו לצייר תמונות בחלל. אין מצע. ואפשר לחשוב על זה כשדברים קשים נאמרים או נעשים – לתת להם לעבור דרכך מבלי להשאיר סימן. זו תפישה טובה לשמור בתודעה – כמקום התפישה הרגילה שנעלבת ומגיבה. חלל לא מגיב.

אלו תפישות שימושיות בהרבה דרכים, אז זה טוב להכיר אותן לעצמך. את מבינה שהקונספטים החדשים האלו פותחים ממדים חדשים בחוויה שלך, ואז את יכולה להתמודד במיומנות עם כל מיני דברים. זוהי אחת הסיבות בגללן טוב להיות פתוחים/ות לקונספטים חדשים ודרכי ראייה חדשות, ולא להיות ממוקדים/ות באדיקות רק במה שמגיע מהתרבות שלנו. עם הגישה הזו לא יהיו לנו כ"כ הרבה הזדמנויות להכיר את האפשרויות של הגוף והתודעה, ונשלול מעצמנו הרבה מהכלים השימושיים שעוזרים להבין איך אנחנו יוצרים/ות סבל, ומה לעשות כדי להפסיק אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s