עוד על תנאים ונסיבות, והסרת העול מה'עצמי'

בכמה קבוצות השבוע עלתה שאלה כנה: 'אני יכול/ה לראות שאלו תנאים ונסיבות, ולהוריד את המשקל מה'עצמי' כאשר אני חושב/ת על אירועים חד-פעמיים, אבל – אם יש משהו שאני עושה, שחוזר על עצמו, איך זה לא 'אני'?

יש שתי מחשבות שיכולות לעזור. אחת היא – לחשוב על כך שראייה דרך תנאים ונסיבות זה לא 'אמת', בזמן שלראות 'אני' זו טעות, אלא – שתיהן נקודות מבט אפשריות, לעתים מועילות ולעתים לא-מועילות. הראייה של 'עצמי' כמחולל של האירועים תמיד יכולה להיכנס לתמונה, מתוך רצון או מתוך הרגל, אבל גם הראייה של תנאים ונסיבות יכולה להיות תקפה, אם אנחנו בוחרים/ות לראות כך.

רוב ברבאה, המורה שלי, מחלק את התנאים והנסיבות לתנאים חיצוניים מהעבר, חיצוניים מההווה, פנימיים מהעבר ופנימיים מההווה. אז, אם את/ה עובדת/ במקום צפוף או רועש, וקשה להתרכז – אולי אלו תנאים חיצוניים מההווה שמקשים על הריכוז. אולי זה נמשך כבר שנים, בצורות שונות, אבל בכל זאת, אם היית בטבע, או במקום נעים ושקט – יכול להיות שהיה הרבה יותר פשוט. גם אם זה מתמשך – אלו עדיין תנאים חיצוניים, מהעבר ומההווה. לגבי תנאים חיצוניים מהעבר, אנחנו יכולים/ות לקחת בחשבון שתנאים פנימיים וחיצוניים יכולים להיות משיקים וקרובים מאוד, כך שהרגל שמקשה עלי יכול בהחלט להיות מוזן מתנאי חיצוני מהעבר. פיזור של האנרגיה המנטלית, למשל, הוא מצב 'פנימי', שמשמש קרקע לשחזור של הרגלים ומצבים מנטליים מקשים. אבל לעתים קרובות אלו דווקא תנאים חיצוניים שתורמים למצב הזה. למשל: אני מגיע/ה הביתה עייף/ה, והבית מבולגן – זה תנאי חיצוני. הבלגן, באופן טבעי, מקשה על היכולת להתמקד ולהרגיש אסוף/ה, והאנרגיה המנטלית כבר לא ממש שם. או, שבן/ת הזוג שלי נוהג לראות טלוויזיה, ואני חוזר/ת לבית עם טלוויזיה פועלת. זה עושה משהו למומנטום של האנרגיה המנטלית, ועל בסיס זה – ישנו היעדר של קשב ואיסוף, וזה פתח למצבים פנימיים מקשים.

ויש תנאים פנימיים מהעבר. אנחנו יכולים/ות לחשוב על כך – שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שאלו גם תנאים חיצוניים – משפחתיים או תרבותיים.

לפעמים זה גם לא עניין של מיטיב או מזיק. למשל, למישהו/י עשויה להיות נטייה בתוך מערכת יחסים זוגית – לרצות לעזור, לטפל, באדם השני/ה. מרגיש/ה שזה המקום שלו/ה בתוך מערכת יחסים: להיות קרוב/ה ותומך/ת. אבל יכול מאוד להיות שהאדם השני/ה, רוצה דווקא איזה מרחק שמאפשר גילוי. זה דבר נפוץ, ויכול לבנות תסכול ותחושה, אולי של שניהם, ש'משהו אצלי לא בסדר', או 'משהו אצלו/ה לא בסדר'. זה לא באמת שיש משהו אצל אחד הצדדים שהוא 'לא בסדר'. אלא – יש שני כיוונים שונים, שניהם חשובים, ובמפגש ביניהם – קורה משהו לא פשוט. מאוד מהר אנחנו מסיקים/ות שאם יש משהו לא נעים, אז מישהו/י 'עושה משהו לא נכון'. איך זה יהיה, במצב כזה, להכיר בדינמיקה הזו ביחד, ולראות אותה יחד, במקום להסתובב עם תחושה של 'קורה משהו לא נכון'?

ולגבי תנאים פנימיים בהווה, אפשר לדמיין מצב שבו אנחנו עומדים/ות בפני איזו משימה שמרגישה חשובה עבורנו. לפגוש מישהו/י באופן אמפתי, להציג משהו, לעשות משהו. אם אני מנסה להציג משהו באופן בהיר, אבל מתקשה, אני יכול/ה לשאול את עצמי – מהם התנאים שהופכים את זה לקשה? אם, אפילו בזמן שאני מדבר/ת, אני יכול/ה לראות את זה כך, במקום להאשים את עצמי, יכול להיות שיצוץ איזה פתרון. למשל, אם אני עייף/ה, או מרגיש/ה חסר/ת ביטחון בזמן שאני מדבר/ת, ואני רואה את זה כתנאים ונסיבות, ולא מאשימ/ה את עצמי, אפשר לשתף את האדם השני/ה, או אפילו את הקהל, אם זו סיטואציה עם קהל, בזה שזה מה שקורה. האחרים/ות ירגישו שאני לא מאשימ/ה, ואולי יהיו אמפתיים למצב שאני משתפ/ת. זה יכול לשחרר את המאבק סביב המצב הזה, כי זה כבר לא 'רק אצלי'. פחות משקל על העצמי, מאפשר יותר פתיחות גם לך, וגם לאחרים/ות. בסופו של דבר, כל התנאים החיצוניים והפנימיים הם מצבים אנושיים סבירים לגמרי, ומשותפים לכולם/ן במידה כזו או אחרת. זה מאפשר לנו לסלוח לעצמנו ואחד/ת לשני/ה.

זו נקודה נוספת שאפשר להרהר בה, כדי להפחית את המשקל של העצמי. אפשר לאמץ את נקודת המבט, מתוך חמלה – שכל אי נחת שאנחנו חווים/ות היא חלק מהקיום האנושי. שלידה אנושית פירושה – שיעלו רגשות מכאיבים/ות, שיעלה חוסר ביטחון קיומי; שאנחנו נחלה, נזדקן ונמות; שכל מערכת יחסים, טובה ככל שתהיה, תסתיים בהכרח בפרידה. אף אחד מהדברים האלו, שמפחידים אותנו כל כך ביומיום, הם לא ייחודיים לנו. טאניסארו כותב על האיכות של 'סאמווגה', זוהי מילה בפאלי שמבטאת משהו בכיוון של ייאוש מחוסר התוחלת של החיים אנושיים, ודחיפות לגבי מציאת דרך מחוץ לאי-התוחלת הזו. וזו איכות מיטיבה, שמהדהדת את הנחישות והכוונה של סידהארתה גוטאמה – למצוא דרך לחיות באופן שלא יהיה חסר תוחלת, להישען על משהו שהוא פחות מוגבל ומותנה. נקודת המבט לגבי היותו של הסבל משותף יכולה להביא חמלה, ותחושת שותפות ושליחות: למצוא דרך לחיות בעולם האנושי, עם הכאב והמורכבות שבו, באופן יפה וכנה. ואולי גם לחשוב על אחרים/ות, ועל אי הנחת שהם חווים/ות, שהוא בהחלט לא פחות גדול משלנו.

אני נזכר בשיר 'תרומה לסטטיסטיקה' של ויסלבה שימבורסקה, שכולו רלוונטי ו-מפכח, ומסתיים בהודאה:

"מִכָּל מֵאָה אֲנָשִים… בְּנֵי תְּמוּתָה

– מֵאָה מִמֵּאָה.

מִסְפָּר שֶעַד כֹּה לֹא הִשְתַּנָּה."

כל אלו הן דרכי ראייה אפשריות, לא משהו שאנחנו 'צריכים/ות' להחזיק בו, אלא – שאנחנו יכולים/ות לבחור לשחק אתו, כדי להקל על סבל ולטפח יופי, ואנחנו בהחלט יכולים/ות להמציא נוספות, משלנו.

המשחק עם נקודות המבט האלו, שמפחיתות סבל ואי נחת, יכול ללמד אותנו שה'עצמי' הוא נקודת מבט אחת מיני רבות אפשריות. לפעמים מועילה, לפעמים לא, אבל לא הכרחית ולא אמתית או נכונה יותר מאחרות. גם על הנטייה לראות דברים מנקודת המבט של העצמי אפשר לומר שהיא הרגל, שנוצר מתנאים ונסיבות, שמוזנים מהעבר החיצוני של התרבות, מהעבר הפנימי שלנו, ומההווה הפנימי והחיצוני. ואנחנו יכולים/ות להתחיל לשחק ולהגמיש את ההרגל הזה. זה מביא גמישות, אושר ופתיחות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s