תנועת הנפש של ויתור, פרישות, שחרור או הפרדות היא פן יסודי ומרכזי ביותר בדרך התרגול הבודהיסטית, ובדרכים רוחניות ודתיות נוספות. במאמר זה אנסה להאיר ולאפיין את התנועה הזו, את התועלת שבה, ואת האופנים בהם ניתן לתרגל אותה.
מתוך הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה, שבקנון הפלי:
“נזירים, זאת אמת האצילים בדבר האי נחת, חוסר הסיפוק והסבל (דוקהא): “לידה היא אי נחת, חוסר סיפוק וסבל; זקנה היא אי נחת, חוסר סיפוק וסבל; חולי הוא…; מוות…; איחוד עם הלא נעים…; היפרדות מהנעים…; חמשת המצרפים הנגועים בהיאחזות הם אי נחת, חוסר סיפוק וסבל”
נזירים, זאת האמת האצילים בדבר מקור האי-נחת חוסר הסיפוק והסבל: הצמא שמוביל לקיום נוסף כרוך בהשתוקקות, בהנאה ובהתענגות כאן ושם. במילים אחרות, זו השתוקקות להנאות החושים השתוקקות לקיום והשתוקקות לאי-קיום.
נזירים זאת אמת האצילים בדבר הפסקת האי נחת, חוסר הסיפוק והסבל: אי היאחזות, שחרור, ויתור, נטישה, הפסקה ודעיכה מוחלטת של אותו צמא”. (ארבל, קרן (תרגמה) :דברי הבודהא, עמוד 34)
מתוך הסוטרה של חוי ננג:
“כאשר מחשבה אחר מחשבה אינן מתעכבות על דברים, אין שיעבוד. לפיכך העדר הקיבוע הוא בסיסי.
קהל מלומד, הפרדה חיצונית מכל צורה ומראה נקראת העדר צורה. אם ביכולתכם להיות חופשיים מצורות וממראות, מהות הדברים טהורה היא. על-כן העדר הצורה הוא התוכן. קהל מלומד, העדר מחשבה הוא כאשר ההכרה אינה מושפעת מן האובייקטים, כשמחשבותיו של האדם חופשיות תמיד מהאובייקטים והוא והוא אינו מלהיב את הכרתו ביחס אליהם”. (לב, שחר (תרגם) הסוטרה של חוי ננג: עמוד 50)
מתוך פרק השמיניות, שנחשב לאחד הכתבים הבודהיסטים המוקדמים ביותר, בתרגום אביתר שולמן:
“כיצד יוכל אדם לעבור מעבר להשקפתו,
כאשר הוא מובל על ידי תשוקתו
ומעוגן במה שהוא רואה כיפה
הוא מצדיק את מה ששווה בעיניו, ומדבר בהתאם להבנתו…
הנזיר השקט, המכובה,
שאינו אומר “אני” או אלו מעשיי המוסריים”
ישרי הדרך אומרים שיש לו טבע אצילי.
אין לו כל התנפחות בעולם…
עבור מי שחסר כל עצמי או העדר עצמי
כאן בדיוק הוא השיל את ההשקפות כולן” (שולמן, אביתר (תרגם): שירת ההארה, עמוד 62)
בשלושת הקטעים האלו, השונים במובנים מסוימים, נושבת רוח דומה: הוויתור על התשוקה או על ההתלהבות ביחס ל’דברים’, הנטישה וההפסקה של הצמא – מובילים לטוהר, שחרור מאי-נחת, והליכה ‘מעבר להשקפה’.
ויתור מביא לאושר ופתיחות
התנועה הזאת של ויתור יכולה להישמע מאוד מנוגדת לתרבות ולנטיות הבסיסיות שלנו. היא עשויה להצטייר כמו הנחיה ‘לנזירים/ות’. אנחנו, כא/נשים מערביים/ות, רוצים/ות עוד ועוד אושר, רווחה, תחושת חופש ורוחב. איך הרעיון והאפשרות של ויתור פוגשת את הכמיהות הבריאות והיפות האלה? למעשה, ויתור היא אחת המיומנויות החשובות ביותר עבורנו, אם אנחנו רציניים ורציניות בכוונה שלנו להיות מאושרים/ות. איך זה הגיוני? איך ויתור יכול לתמוך במה שנובע מרצון וכמיהה? כדי שהרצון מביא לשחרור ואושר – דרושה בהירות לגבי הדבר עליו אנחנו מוותרים/ות.
על מה אנחנו מוותרים/ות בעצם?
כבני ובנות אדם – יש לנו נטייה חזקה להיטלטל על ידי צורות: צורות לחלוטין – כמו רגשות, מחשבות, דימויי עצמי; וגם מצורות מוחשיות כמו חוויות גופניות, רכוש, א/נשים אחרים/ות – נוטות להפעיל אותנו ולהשפיע באופן דרמטי על החוויה שלנו. ההיטלטלות הזו, כטענת הבודהא, גורמת ל’אי נחת, חוסר סיפוק וסבל’. ההיטלטלות מונעת על ידי תנועה נפשית אינטואיטיבית של היאחזות, היצמדות. וויתור הוא התנועה המנוגדת להיאחזות הזו. הוא נימה שאנחנו מטפחים/ות ביחס ל’דברים’: וויתור על ההיצמדות וההשענות על הצורות שאנחנו תופשים/ות, שכרוך בתחושת הנעימות ואי הנעימות שמקושרת אליהן, ומוביל להיטלטלות.
אם הוויתור הוא ביחס לדברים, פירוש הדבר שהוא לא וויתור על צורה כזו או אחרת כשלעצמה.
יכול להיות שמתוך יחס של וויתור על ההיצמדות – תתרחש פרידה מצורה מנטלית ספציפית, כמו מחשבה דפוס מנטלי או הרגל, או וויתור על צורה פיזית ספציפית, כמו רכוש. אבל פרידה כזו – היא הפועל היוצא של הוויתור, ולא העניין עצמו. העניין, כאמור – הוא הקלה של התנועה של היאחזות, וטיפוח תנועה של וויתור ביחס לצורות פיזיות ומנטליות.
לדוגמא: נדמיין שישנה מחשבה חוזרת כלשהי, שנחווית כלא-נעימה. יחס של וויתור כלפיה לא יכלול ניסיון לגרש או להפחית אותה נסיון כזה הוא דווקא חיזוק של ההיאחזות וההיטלטלות. לעומת זאת, הוא יכול לכלול- אימוץ גישה של אפשור ואי-ביקורתיות כלפי המחשבה; הרהור בארעיות שלה; יחס של אהדה וחמלה כלפי עצמי, שחווה את המחשבה הזו. כל אלו – הדגמות להפחתת ההיצמדות, ולכן ההיטלטלות.
לגבי צורה פיזית מסוימת, אפשר לדמיין מצב בו אנחנו משתוקקים/ות להשיג רכוש כזה או אחר. ההשתוקקות הזו מובילה למידה של היטלטלות, חוסר מנוחה ואי נחת, גם אם דקה ועדינה יחסית. תנועה של וויתור לא בהכרח מחייבת שלא נרכוש את מה שעלה בדעתנו. הוויתור הוא על מידת מה של השליטה שהעניין קנה על תודעתנו. כדי לעשות זאת, אנחנו יכולים/ות להרהר בפרופורציה של הרכוש הזה ביחס למה שחשוב באמת עבורנו; להרהר בארעיותו של הרכוש המדובר, או לנקוט בדרכים אחרות שיפחיתו את ההיאחזות. הדוגמאות שניתנות פה כדרכים להפחתת היטלטלות הן ספורדיות ואולי גסות; בהמשך – יוצעו דרכים מפורטות ומעודנות יותר.
וויתור כזה מאפשר לנו מרחק מסוים, חופש מההיטלטלות הזו. הוא מביא חופש בכל מצב שהוא, בכל סט של נסיבות. והוא גם יכול ללמד אותנו משהו עמוק מאוד, עוד יותר עמוק מעצם הוויתור – על כל הצורות וכל הנסיבות.
לגבי הצורות – מתוך החופש יש הרבה יותר מרחב לשאול: אילו תפישות, רגשות או א/נשים מועילים/ות לי, ומאילו עדיף להתרחק? האם אני יכול/ה לראות את הצורות האלו באופן אחר מהאופן בו אני רגיל/ה לראות אותן, שיביא לפחות היטלטלות וסבל?
עונג ואושר
אם אנחנו מבקשים/ות את היתרונות שהוויתור מביא, יכול להיות מועיל להבחין בין עונג ואושר. אנחנו נוטים/ות לבלבל בין שניהם, ולכן – שוגים/ות במקום ובאופן בו אנחנו מחפשים/ות אושר אמתי. הנטייה הזו הביאה את הבודהא להטיף בחריפות כנגד ‘תענוגות החושים המסופקים פה ושם’. אושר וחופש מגיעים מתוך וויתור שמוביל להפחתת ההיטלטלות, ולכן לחופש מהתלות בנעימות ואי הנעימות של הצורות.
מתוך: הדרשה על החץ
“זה ששמע הרבה, שהבין את הדהמה,
שראה נכוחה את העולם הזה ואת מה שמעבר לו –
דברים נעימים אינם מטרידים את תודעתו
הבלתי נעים אינו מעורר בו סלידה.
דחייה ומשיכה אינם קיימים בו עוד,
שניהם חוסלו, הובאו אל סופם.” ( ארבל, 89)
לעתים קרובות ישנו קושי לבטוח באפשרות של אושר שאינו תלוי בתענוג חושי. קושי כזה הוא מובן וסביר מאוד בהקשר התרבותי שלנו, שמעודד השענות דווקא על תענוגות כאלו. האפשרות של אושר שלא רק שאינו מתבטא באופן חומרי, אלא גם מפנה גב להישענות על תענוג היא זרה למדי לתרבות שלנו. בסביבתו של הבודהא, לעומת זאת, רווחה ההנחה שהתכחשות לתענוגות ותרגולים סגפניים יובילו לחופש ואושר (בידרמן שלמה, ראשית הבודהיזם, ע”מ 28). הבודהא אמנם יצא כנגד הטענה שההתכחשות לתענוג היא שתוביל לאושר כזה, כמו גם נגד הטענה שהתמסרות אליו היא שתוביל לשם, אבל הוא נשען על ההנחה – שאושר וחופש כאלו אכן אפשריים.
כדי להדגים את הקושי לגבי הנחה מסוג זה, אפשר לדמיין שיחה בין שני א/נשים לגבי צריכת בשרם של בעלי חיים. נניח, שאוכל/ת הבשר ת/יטען שהתענוג הוא החשוב, והוא שמנחה אותו/ה. מה סביר שהמתנגד/ת תטען? סביר להניח שיעלו סוגיות (חשובות ורלוונטיות) כמו זכויות בעלי החיים, הנזק לסביבה וכן הלאה. אם המתנגד/ת תטען צריכת בשר תסב לאדם הראשון יותר אושר מאשר צריכת בשר, סביר שהוא/היא ת/יזדקק לדי הרבה מילים והסברים כדי שדעתו/ה תישקל.
למזלנו, תרגול המדיטציה מדגים בפנינו את האפשרות הזו שוב ושוב. כאשר אנחנו מאמצים/ות יחס של וויתור, באחת מן הדרכים הרבות בהן ניתן לאמץ יחס כזה – אני חשים/ות מידה גדולה יותר של חופש ואושר. אז – אנחנו יכולים/ות להיות אמיצים/ות דיינו כדי להסיק מן ההתנסות הזו את המסקנות אליהן היא מצביעה.
אם כן – עלינו לחקור וללמוד, באופן מאוד אישי: מה משחרר מסבל, אי נחת ודחק, ומוביל לרווחה, רוחב וחופש; ועלינו לבטוח בכמיהה וביכולת שלנו לטפח ולחוות את זה. מתוך הניסיון המדיטטיבי אנחנו יכולים/ות ללמוד לבטוח באפשרות של אושר וחופש שהם אמתיים ועמוקים יותר מאלו שהעונג מציע.
אג’אן סומדהו:
“אנו נוטים להעדיף את היופי והתענוגות של הנעורים בעוד הצד המכוער של החיים- זקנה, חולי, מוות, שעמום, ייאוש ודכאון, נדחקים הצידה. כאשר אנו מוצאים את עצמנו עם משהו שאנחנו לא אוהבים אנו מנסים להתחמק מזה למשהו שאנחנו כן אוהבים. אם אנו חשים שעמום, אנו פונים למשהו מעניין. אם אנו חוששים, אנו מנסים למצוא בטחון. זה דבר טבעי לחלוטין לעשות. אנו מקושרים לעקרון העונג-כאב של להמשך או לדחות. לכן אם התודעה אינה מלאה ומוכנה לקבל הכל אז היא סלקטיבית – היא בוחרת מה שהיא אוהבת ומנסה להדחיק את מה שאינה אוהבת. הרבה ממה שאנו חווים צריך להיות מודחק מכיוון שהרבה דברים בלתי נמנעים שאנו מעורבים בהם הם לא נעימים בצורה כלשהי.”
(בתרגום גיא גרינצמן, מתוך כתב העת: בודהיזם בישראל,: http://www.yoga-studio.co.il/wp-content/uploads/2010/11/files_magazine_dukkha.pdf)
התנועה של וויתור מפחיתה את ההיטלטלות, וכך מאפשרת מפגש כנה ומלא יותר עם מלוא טווח החוויות שלנו. בתוך המדיטציה – אנחנו יכולים/ות לראות את החסרונות והמוגבלויות של העונג, ולטעום אפשרות אחרת; ומתוך כך להרחיב את נקודת המבט, ולשקול באופן מפוקח ובהיר יותר: מה באמת יביא אושר וחופש בחיים האלו?
בפרק הבא ננסה לברר: איך ניתן להתחיל ולטפח את האיכות של וויתור, וליהנות מהחופש שהיא מביאה, באופן שיאפשר לה להעמיק?
תרגול ראשוני של וויתור
בתרגול שלנו, כבר מהתחלה – אנחנו רוצים/ות ללמוד לטעום את החופש והרווחה שמגיעים מתוך הוויתור. זוהי הדרך הטובה ביותר ללמוד: אי הנחת לא מגיעה מהשגת או מסילוק דבר מה, אלא מחופש ממאבק, חיכוך ואחיזה לגביו. אז ההנחיה לגבי וויתור היא, באופן כללי: ראה איפה את/ה יכול/ה לוותר על מאבק, התמקחות לגבי משהו, ולחוות את השחרור שזה מביא? אותה תנועה רלוונטית במדיטציה כמו גם מחוץ אליה.
כדי להמחיש, אתן כמה דוגמאות פשטניות וקלות: מישהו/י אומר/ת משהו לא נעים. האם את/ה יכול לומר לעצמך: ” זה לא חשוב”; “מה שהוא/היא חושב/ת עליי – אולי זה לא כל כך מהותי?”. או – יש הרגל קטן שמזיק לך, נניח – להסתכל בטלפון בזמן פגישה. אולי אפשר להרגיש את הדחף למלא אחר ההרגל. האם את/ה יכול/ה להרגיש את הדחף ולהשהות קצת את התגובה?
כשאנחנו עושים/ות את זה יותר ויותר, מה זה מביא?
לאט לאט, ולמרות האשמה שאולי תעלה בעקבות הפעמים שבהן זה לא מצליח – תעלה תחושת מרווח, רווחה, אמון בעצמך וביכולת שלך לבחור.
את/ה יושבת במדיטציה ועולה מחשבה. האם אפשר לשמוט אותה? הרי היא תחזור ממילא. אז אולי אפשר לומר לה: “לא עכשיו”. לא ממקום של דחייה, או עם תחושה של סמכות כוחנית, אלא מתוך ויתור, שחרור. יש תחושה לא נעימה בגוף, במדיטציה, או בזמן מחלה. ויש סביבה מאבק: את/ה לא רוצה שהיא תהיה שם. לא רוצה להרגיש לא טוב. האם אפשר לוותר על המאבק? להפסיד, לאפשר לזה להיות לא נעים. מה זה יביא?
רווחה, שחרור. ואחרי מאה, או אלף או עשרת אלפי פעמים, זה יביא להבנה: אי הנחת לא מגיעה מאיפה שאני חש/ה באופן אינטואיטיבי, שהיא מגיעה: מהאדם או מהתחושה הלא נעימה. מאיפה היא מגיעה? מהמאבק. ויתור הוא ויתור על המאבק הזה. דרך מועילה לדבר על זה היא דרך המילה אפשור. התנועה של לאפשר לדברים להופיע כפי שהם מופיעים מרגע רגע, בפתיחות, קבלה וללא מיקוח.
אג’אן סומדהו מדגים את האפשרות הזו כשהוא אומר:
“הדרך של תשומת לב היא הדרך שמכירה בתנאים בדיוק כמות שהם. אנו פשוט מכירים ומודים בנוכחותם, מבלי להאשים אותם או לשפוט אותם או לבקר אותם או לשבח אותם. אנו מאפשרים להם להיות, החיובי והשלילי גם יחד. וככל שנבטח בדרך זו של תשומת לב, נתחיל להבין במלואה את המציאות של ‘האי שלא ניתן ללכת מעבר לו” (שם)
ואיה קהמה כותבת:
“רגע אחד של התבוננות פנימית אמתית הוא משחרר. חווית ההקלה והשחרור היא משכנעת לחלוטין. היא מעלה תחושה של דחיפות לתרגל עד הסוף – לא להירתע יותר על ידי הדעות של אחרים או על ידי מצבים חיצוניים. השחרור אינו קשה עד כדי כך שאדם רגיל לא יוכל לחוות אותו. אילו היה כך, היה שיעורו של הבודהה חסר תועלת. בכדי לקבל הצצה אל השחרור החף ממשאלות, נוכל לשים לב לחוסר שביעות הרצון – הדוקהה (אי הנחת) – אשר עולה בלבנו ובתודעתנו בכל פעם שאנו רוצים משהו. כשאנו שומטים את המשאלה, אנו חווים הקלה. הדוקהה לא בהכרח עולה בגלל שאיננו יכולים למלא את משאלתנו; סביר להניח שאנו יכולים. אקסיומה ישנה אומרת שאם אנו רוצים משהו מספיק חזק, נקבל אותו. הבעיה היא שרוב האנשים לא יודעים מה יביא להם אושר. הדוקהה שוכנת בתשוקה עצמה, אשר יוצרת מתח, הרגשה של ציפייה המהולה בחשש.”
(קהמה, איה, שחרור כאן ועכשיו, תרגום: ורד כספי, אתר ‘תובנה’: http://www.tovana.org.il/article/5776)
אנחנו יכולים/ות להתחיל כאן ועכשיו, ובדרכים פשוטות. לתרגל ויתור, letting go, אפשור. בתוך יומיום, בישיבות המדיטציה, כבר מקורס המבוא או מהריטריט הראשון. לגבי דברים קטנים, יומיומיים, משום שהם אלו שמלמדים אותנו. כשנצטרך לוותר על דברים גדולים יותר, מתוך בחירה או במצב של אבדן כזה או אחר – האינסטינקט כבר יהיה שם. כבר נדע – החופש טמון בוויתור.
העמקת התנועה של וויתור בתרגול המדיטציה
איך אנחנו יכולים ויכולות להעמיק את התנועה של ויתור כך שתעשה שינוי מורגש ומיטיב בחיינו?
בפרק הקודם כתבתי על ויתור מרגע לרגע. כאשר אנחנו מתרגלים ומתרגלות כך, כבר בשלבים ראשונים של התרגול, אנחנו מגלים ומגלות את הכוח של ויתור.
איה קהמה מדגימה את התרגול הזה והיתרונות שלו בשפה מאוד יומיומית:
איה קהמה: שחרור כאן ועכשיו
“כאשר אנו שומטים בכוונה את משאלותינו לִדְבָרִים, השחרור וההקלה יוצרים תחושה של כוח. התודעה מצייתת, זונחת את הדפוסים הישנים שלה, ועולה תחושה של ביטחון עצמי. ככל שנשמוט את משאלותינו לעתים קרובות יותר, כך תיהפך התודעה רבת עוצמה יותר. למילה “עוצמה” יש קונוטציה של כוח המופנה כלפי אנשים אחרים, אבל כאן המדובר בעוצמה כלפי עצמנו. היא מסבירה את אותו הרטט שנבע מהבודהה ואת הנהירה של האנשים אליו. אפשר להשוות את הפוטנציאל הזה לתחנת כוח ממנה אפשר להפיק אנרגיה. כדאי לנו לשאוף לרגע של שחרור חף ממשאלות. משאלתנו יכולה להיות קשורה לאכילה, לבידור, לרצוננו לצאת למקום כלשהו, לקנות משהו, להשיג מידע, או לדבר עם מישהו. מה שלא תהיה משאלתנו, נוכל לשמוט אותה באופן מכוון, בידיעה שאיננו באמת זקוקים לה. להניח לדבר-מה שאנו רוצים דורש כוח רצון. אבל מיד ברגע שהתודעה שומטת את משאלותיה, נוכל לחוות את ההקלה והשלווה שבשביעות הרצון.”
התרגול הזה יכול להתעדן, ולהתפתח יותר ויותר לעומק. עם ההתפתחות של תשומת הלב והסמאדהי – אנחנו יכולים ויכולות לתרגל את התנועה של ויתור בצורה אינטנסיבית ועמוקה, בתוך המדיטציה. כך – היחסים בינינו לבין ‘דברים’, או ‘צורות’ – מתחילים להשתנות, ולהיעשות חופשיים יותר.
חוי ננג:
“בהיותכם מקובעים בצורות שבחוץ, הכרתכם טרודה בתוכה; בהיותכם מופרדים מן הצורות שבחוץ, הכרתכם אינה טרודה”. (לב, 53)
דרך יפה אחת לעשות הוא תרגול שנשען על ארבע האמיתות – מרגע לרגע: זיהוי של אי נחת, רגישות להשתוקקות ולהיאחזות שמאחוריה, הרגעה שלה, ושהייה עם הרווחה שזה מביא.
א. אנחנו מפתחים/ות רגישות לאי-נחת בכל רמה שמופיעה: מחשבה, רגש, תחושה גופנית וכן הלאה. עם ההעמקה של הסמאדהי – יכול להיות קשה לזהות ‘איפה’ בדיוק מופיעה אי נחת. עצם הערות לקיומה ‘איפשהו’ הוא הרלוונטי, גם אם היא עמומה או מעודנת מאוד. יכול להיות שלמשך זמן מה – יהיה מועיל רק ללמוד לחוש את התנועה של היאחזות ואי הנחת שבאה אתה, לחוות את ה’גל’ של השתוקקות למשהו, ואת הדעיכה שלו, ואת התנועה המקבילה של אי הנחת. כבר כאן – מתרחשת למידה חשובה מאוד.
ב. לומדים/ות לזהות את התנועה של היאחזות והשתוקקות שמתחזקת את אי הנחת. התנועה הזאת תורגש בראש ובראשונה, ושם גם הכי מועיל לחוש אותה – כחוויה גופנית. חוויה של כיווץ של חלק מהגוף – בדרך כלל בציר המרכזי שבין האגן לראש, בתחושה גופנית בכללותה, או בנשימה – אם פיתחנו מיומנות בתרגול אתה. כאשר הסמאדהי עמוק יחסית – תחושת הגוף נעשית מעודנת יותר, ובשלב זה אנחנו יכולים/ות להיות ערים/ות לתחושת הכיווץ של מרחב המודעות.
ג. לאחר שזיהינו את אי הנחת וההיאחזות שמאחוריה – אפשר לרכך ולהרגיע באופן מכוון את ההיאחזות הזו. אפשר לעשות זאת באופן אקטיבי יחסית, כריכוך של האזור הגופני; על ידי מתן תשומת לב חומלת באופן שירגיע את ההיאחזות; על ידי אימוץ גישה מאפשרת מאוד, או בכל דרך אחרת שזמינה עבורנו. זה עשוי לקחת מספר שניות או זמן ארוך הרבה יותר. כאן כדאי להזכיר שהרגעת ההיאחזות וההשתוקקות, או במלים אחרות – הרגעת המאבק עם משהו – אין פירושו שאנחנו ‘נפטרים/ות’, בדרך כזו או אחרת – מה’דבר’ הזה. אנחנו לא צריכים/ות לגרש את המחשבה, או את התחושה הגופנית הלא נעימה, אלא דווקא – לאפשר להם ‘להיות שם’, עם פחות מאבק מצידנו. האפשור הזה, הפסקת המאבק – ישנה את היחסים עם התחושה, ולכן גם את החוויה שלה. רוב ברבאה אומר: letting go means letting be – ויתור פירושו אפשור.
ד. אחרי הוויתור, האפשור – כדאי להשהות את תשומת הלב באזור שהיה מכווץ, ולהיות ובמגע עם תחושת ההקלה שתגיע עם הריכוך של ההיאחזות. סביר שאז – תעלה תחושה נוספת של כיווץ או אי נחת שמעיד על השתוקקות והיאחזות; לפעמים הוא יהיה מעודן יותר, וברובד כללי יותר, ואז – אנחנו פונים/ות אליו ועושים/ות אותו דבר בדיוק. העבודה עם רמות מעודנות יותר ויותר של אי נחת היא מועילה מאוד. אפשרות נוספת היא – להשהות את תשומת הלב עם הנעימות שמגיעה עם הוויתור, ולאפשר לה להעמיק את הסמאדהי.
נציין בקצרה את ארבעת השלבים: תשומת לב לאי נחת, דקה ככל שתהיה; תשומת לב להשתוקקות ולהיאחזות שמאחוריה; הרגעה שלה; תשומת לב להפחתת אי-הנחת.
לצד או אחרי שתרגלנו זמן מה באופן הזה, אפשר לאמץ גישה נוספת: להיפתח, באופן מלא ככל האפשר, לכל המופעים של החוויה עם עלייתם. התנועה של השתוקקות והיאחזות כרוכה בברירה והתנגדות. האפשור המלא – מפחית את התנועה הזו, מקל על אי הנחת שבחוויה, ומאפשר את שאר היתרונות שבאים עם התרגול הזה. אנחנו מזמינים/ות, רגע אחרי רגע – תנועה של אפשור, ויתור. כאן אין הכרח להיות ערים/ות במיוחד לאי הנחת או ההשתוקקות שהייתה שם קודם. הפחתת אי-הנחת תבוא מאליה דרך התנועה של האפשור, ועל דרך ההנגדה – נתוודע בדיעבד לאי הנחת שהייתה שם. זה תרגול קל לביצוע, ומאוד אפקטיבי. ואם אנחנו גם חווים/ות את היתרונות שלו, וגם מבינים/ות את העיקרון שפועל מאחוריו – נפתחת בפנינו אפשרות להעמקה.
כל אחד מהתרגולים האלו פותחים רגישויות ואפשרויות מעט שונות, וכדאי להיעשות מיומנים/ות בשניהם.
רוב ברבאה, המורה שלי, מפרט הנחיות לכלל התרגול שהצגתי כאן בספרו seeing that frees:
רוב ברבאה: הנחיות תרגול – להרגיע את היחסים עם התופעות
- בתרגול מדיטציה, מול תופעות שונות, פתח/י תשומת לב להשתוקקות, בעיקר דרך ההתכווצות של הגוף או של מרחב המודעות.
- ראה/י אם אפשר להרגיע את ההשתוקקות, דרך הרגעת היחס לתופעה. ישנן כמה דרכים אפשריות:
- כוונה להרפות
- הרגעה של הכיווץ הגופני
- אפשור, קבלה, הפתחות – באופן מלא ככל שאפשר
- התבוננות בהעלמות ובהופעה המתמדת של התופעה הזו (אניצ’ה)
- בהתייחסות לתופעה כ’בלתי מספקת’
- בכל דרך אחרת שתמצא/י, מהספר או בעצמך.
- שמור/שמרי על דרך הראייה הזו על ידי רגישות להשתוקקות והרפיה שלה, ככל שאת/ה יכול/ה.
- היה/י רגיש/ה לאיך השתוקקות מרגישה, ול-דוקהא שבאה אתה.
- חוש/י את השחרור, והפחתת הדוקהא.
- תרגל/י היפתחות מוחלטת, כתרגול מתמשך: התקרב/י לתופעות ככל שאפשר, ואז הפתח/י ואפשר/י באופן מלא ככל שאפשרי. הדגש הוא על פתיחות המוחלטת לכל מראית של תופעה. שים/י לב איך זה מרגיש.
- צריך לעבוד בשתי הדרכים: פתיחות לכלל החוויה, ומודעות לכל תופעה ולשחרור ממנה.
- קח/י בחשבון שזה הולך ומעמיק – ומאפשר לעבוד עם רמות עמוקות יותר של השתוקקות.
- לעתים, במקום להמשיך ולהיות רגיש/ה לדוקהא ולהפחתה שלה – תהנה/י מהחוויה הגופנית של רווחה, תענוג או יציבות שהתרגול הזה מביא.
- שים/י לב לשינויים בתחושת העצמי, ובהשתנות שלו כשהשתוקקות משתנה.
כאשר אנחנו חוזרים/ות על התנועה של ויתור פעמים רבות, ניתן לצפות לכמה תוצאות: התנועה תהפוך להיות יותר ויותר קלה וטבעית: הרפיה של היאחזות, כך מסתבר, היא מיומנות שאפשר ללמוד אותה. אנחנו נשים לב, באופן אישי ואינטואיטיבי מאוד – שאי נחת הולכת ודועכת ככל שהתהליך מעמיק, וחוזרת וגדלה – ככל שהיאחזות והשתוקקות חוזרות להיות נוכחות עבורנו. אנחנו נתחיל לחוש ברמות שונות ועומקים שונים של אי נחת, שפעלה ברקע מבלי שנשים לב לקיומה. יופיע ביטחון בדרך, משום שאנו חווים וחוות את הנחיה יסודית ביותר בה – כנכונה עבורנו. גם הסמאדהי צפוי להעמיק. כמו כן, אנחנו נתחיל להבחין באופן שבו ההשתוקקות וההיאחזות ושחרורן – משפיע על חוויית ה’דבר’ (תחושה, מחשבה) איתו אנחנו עובדים/ות.
מתוך הדרשה על ההיאחזות
“נזירים, מי שנאחז אינו חופשי; מי שאינו נאחז חופשי.” (ארבל, 165)
דעיכה הנובעת מוויתור, וקצה החוויה
את התובנה היסודית שנובעת מהתרגול שתיארנו עד כה אפשר לתמצת כך: אי הנחת תלויה בהיאחזות והשתוקקות; כאשר אנחנו מרפים/ות מהן – יש פחות אי נחת. וישנה תופעה נוספת שמלווה את התרגול הזה, שערנות אליה יכולה לפתוח חלון לתובנה עמוקה עוד יותר.
אם אנחנו ערניים/ות בעת שאנחנו מתרגלים/ות וויתור, סביר שנשים לב: כאשר אנחנו מפחיתים/ות את המאבק עם משהו, הנוכחות שלו עבורנו תתחיל לדהות, לדעוך, אולי אפילו להיעלם. הדעיכה הזו היא לא מטרה או אירוע בפני עצמו, אלא ‘תופעת לוואי’ של תרגול הוויתור. זו לא תופעה נדירה כלל, אבל יכול להיות מפתיעה, וערנות אליה היא מכריעה כפתח לתובנה רדיקלית. אנחנו מגלים/ות, מתוך החוויה: לא רק שאי-הנחת תלויה בהיאחזות והשתוקקות, אלא גם האופן בו דברים נחווים על ידינו – תלויה בהן.
מתרגלים/ות מסורים/ות לאורך דורות ומסורות רבות שיתפו במה שמופיע כאשר התנועה של וויתור, והדהייה שהיא מביאה – הולכות ומעמיקות.
צ’ואנג טסה: מתוך – ללמוד את הדרך
” כעבור שלושה ימים יכול היה להוציא את העולם מעצמו… כעבור שבעה ימים יכול היה להוציא את הדברים מעצמו… כעבור תשעה ימים יכול היה להוציא את החיים מעצמו. כאשר הוציא את החיים מעצמו, יכול היה לזרוח בו השחר, כאשר זרח בו השחר, יכול היה לראות את האחד. כשראה את האחד, יכול היה לבטל את העבר וההווה. ללא עבר וללא הווה יכול היה להיכנס למקום שבו אין חיים ואין מוות”. ( הופמן, יואל (מתרגם): קולות האדמה, מבחר מכתביו של צ’ואנג טסה, עמוד 45)
צ’ואנג טסה: מתוך – יושב ושוכח הכל
“לבטל את הגוף, לגרש את המחשבה, לנטוש את הצורה ולהשליך את הידיעה, להיות אחד עם השלמות. לכך אני קורא לשבת ולשכוח הכל”. (שם, 34)
הבודהא מתאר את החוויה של נטישה הדרגתית של חוויית הצורות מתוך הוויתור, ואת הנטישה המוחלטת וההיפתחות אל מה שמעבר לעולם, שהיא אחריתה האפשרית של הדרך ההדרגתית הזו:
מתוך: הדרשה על ההיאחזות
“נזירים, אם נזיר נטש את ההשתוקקות לתכונותיה של הצורה, עם נטישת ההשתוקקות חדל הבסיס להתקיים, ולהכרה אין עוד על מה להשען.
נזירים, אם נזיר נטש את ההשתוקקות לתכונותיה של התחושה… התפיסה… הדפוסים המנטליים… ההכרה… ולהכרה אין עוד על מה להשען…
כאשר להכרה זו אין בסיס, כאשר היא אינה מכבירה ואינה ולובשת צורה, היא חופשיה. כאשר היא חופשיה היא יציבה. כאשר היא יציבה היא מסופקת. כאשר היא מסופקת הוא אינו מוטרד. כיוון שהוא אינו מוטרד הוא מגיע לניבאנה בעצמו.” (ארבל 164)
בדרשה לבאהייה הוא מתאר את שיאה של חוויית הדעיכה בשפה פיוטית יותר, שמזכירה את דבריו של צ’ואנג טסה:
מתוך הדרשה לבאהייה
“במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,
הכוכבים אינם מנצנצים
והשמש אינה מאירה.
הירח אינו זורח שם,
אך החשיכה אינה חודרת.
כאשר החכם, הברהמין,
ידע זאת בעצמו באמצעות החכמה
או אז, חופשי הוא מצורה ואי צורה,
מכאב ומעונג.
( שם,185)
לעתים הבודהא מתאר גם את המעבר בין מצבים עמוקים של סמאדהי, שנקראים ג’האנות, במונחים של ויתור על ההיאחזות והמאבק עם המופעים ושל הדהייה שנובעת מתוך הוויתור.
מתוך: הדרשה על החיפוש האצילי
“אותם פרושים ובהרמינים שנהנים מחמשת הבסיסים של הנאות החושים, אך משועבדים, מוקסמים וכרוכים אחריהם, שאינם רואים את החיסרון בהם ולא מבינים את המפלט מהם, נחשבים למי שאיתרע מזלם והם מועדים לפורענות, בעוד מארה עושה בהם כרצונו…
לעומת זאת, אותם פרושים ובהרמינים שנהנים מחמשת הבסיסים של הנאות החושים, אך אינם משועבדים, מוקסמים וכרוכים אחריהם, שרואים את החסרון בהם ומבינים את המפלט מהם, ייחשבו למי שמזלם שיחק להם והם אינם מועדים לפורענות, מארה אינו עושה בהם כרצונו…
צבי יער הולך בבטחה, עומד בבטחה, יושב בבטחה ושוכך בבטחה במדרון היער. מה הסיבה לכך? הסיבה היא שהוא מחוץ לטווח הציד. בדיוק כך נזירים, נזיר המרפה מן ההשתוקקות להנאות החושים וממצבי תודעה לא מועילים נכנס ושוהה בג’האנה הראשונה, המאופיינת בשמחה ועונג גופני שנולדו מכושר אבחנה…
מנטישת ההשתוקקות לעונג והסלידה מכאב, ובעקבות ההיעלמות הקודמת של עצב ושמחה, נכנס נזיר ושוהה בג’אנה הרביעית. (שם, 276)
ולמרות אי ההתאמה ביני לבין מי שצוטט לפני הקודמים, אשתף מתוך החוויה שלי:
הפרד מכל זה: הנחיות לעצמי
הפרד מההצמדות למחשבות
היוותר עם הנוכחות, הערות והאנרגיה.
הפרד מאשליית הקביעות,
ושתה את הבהירות והפיקחון.
הפרד מההיאחזות והמאבק,
ושב בפתיחות, רכות ואיחוי,
תן לתחושת הגבולות להשיל את עצמה.
הפרד מהאמונה בעצמי,
והפתח לחופש התנועה של כל המופעים
עם הפרידה מהאמונה במרחב עצמו,
לא יוותר דבר כמעט.
ועם הפרידה מהאמונה בקיומו של דבר שצריך להיוותר, ושל רגע ההווה עצמו –
הכל נעלם, מותר ונפתח.
אז הכל מופיע מחדש, אבל נטל הקיום הוסר ממנו.
אין ברירה אלא להתפעם ממה שניבט דרך הכל, שמופיע כאינסופי. אש שהותרה מכבליה.
סיכום ביניים, והיפתחות לשאלות שבפתח
במאמר הזה ישנם כמה יסודות שיכולים לאפשר הבנה ותרגול של התנועה של ויתור, וליהנות מהאפשרויות של האושר והשחרור שהיא מביאה. תרגול התנועה הזו יכול להמשיך ולפתוח שאלות ואפשרויות. שאלה אחת שעשויה לעלות היא: אחרי שנעשינו מיומנים/ות בתרגול הזה, וראינו איך היאחזות נבנית ומותרת – האם אנחנו יכולים/ות לטפח מצב בו אנחנו יוצרים/ות פחות היאחזות והשתוקקות מלכתחילה? שאלה נוספת היא לגבי מערכת היחסים והתמיכה בין כוחות ואיכויות נפשיות, כמו חמלה, אנרגיה וכן הלאה – לבין ויתור ואי-היאחזות. ושאלה שלישית – לגבי האופק של התרגול הזה.מכתביהם ומניסיונם/ן של מתרגלים/ות נראה שהתרגול של וויתור, עם כל חשיבותו, לא חייב להיות היעד הסופי או התכלית של התרגול.
הקטע שהובא מתוך הדרשה על החץ, מסתיים במילים:
מתוך הדרשה על החץ
לאחר שחווה את המצב החופשי מאבק (הבורות)
המשוחרר מצער,
זה שהגיע אל מעבר להתהוות,
יודע באופן מושלם. (ארבל, 86)
הוויתור, ואפילו הדעיכה המוחלטת שהוא מאפשר (ההליכה מעבר להתהוות) – מגיעים יעדם עם השגת ידיעה כלשהי. מה הידיעה הזו עשויה להיות? השיר שצוטט בפתיחת המאמר, מתוך פרק השמיניות, מסתיים במילים:
“עבור מי שחסר כל עצמי או העדר עצמי
כאן בדיוק הוא השיל את ההשקפות כולן” (שולמן 62)
כלומר, גם כאן – התרגול מתמצה בשינוי הקשור בהשקפות, בדרך הראייה וההבנה. הדבר מודגש אפילו יתר אצל חוי ננג (וזהו ציטוט אחד מיני רבים):
“כשהכרתכם אינה נתפשת לפנימי או לחיצוני כי אם באה והולכת חופשיה, ביכולתכם לסלק את תכונת ההיאחזות ולהבין בלא כל מכשול” (לב, 35).
שוב – הוויתור (‘אינה נתפשת’) מוביל לשחרור (באה והולכת חופשיה), וזה – להבנה (ולהבין בלא כל מכשול). אז אנחנו נשארים/ות עם שאלה שתובעת מענה:
מהי אותה הבנה, שנעשית זמינה ואפשרית יותר דרך הוויתור, ואיך עוד עלינו לתרגל כדי להתחיל לחוש אותה?
