נעשה רגיש לתחושה של ‘עצמי’.
האם התחושה הזו זהה לגוף? מתייחסת, אבל לא זהה.
לוודנה? לא ממש.
לתפישה? לא בדיוק.
למצבים המנטליים? היא קשורה, אין ספק, אבל – הם הרבה יותר ארעיים מאשר ה’עצמי’ שחווה את כל זה באופן רציף יחסית.
לידיעה? לא ממש, כי הידיעה יודעת משהו אחר בכל פעם, ואילו העצמי מרגיש די עקבי.
האם הוא שונה ונפרד מהגוף, הוודנה, התפישה, המצבים המנטליים והידיעה?
ברור שלא. הוא לא נמצא במקום או זמן אחר, ובלעדיהם – לא מתקיים.
האם הוא בתוכם?
לא, כי הוא לא ממש נפרד מהם. זה לא שאני יכול לשים אותם במקום אחד, ולהזיז אותו למקום אחר…
האם הם בתוכו?
מאותה סיבה, זה לא הגיוני.
האם הם שלו?
הם לא נפרדים ממנו, אז הוא לא יכול להיות הבעלים שלהם, ולוותר עליהם או לאמץ אותם כרצונו. והם גם לא זהים אליו, כך שאי אפשר לומר שהם ‘חלק ממנו’.
האם הוא האסופה שלהם?
זה לא יכול להיות כך, משום שהם ארעיים ורגעיים, ובבירור – לא אישיים והוא נדמה כיותר רציף, והרבה יותר אישי.
האם הוא ההתהוות שלהם במהלך הזמן?
אני לא יכול לחוש שכך הוא, משום שאז – הייתי יושב עכשיו עם רק שבריר רגעי של העצמי, אבל אני ממש מרגיש ש’אני יושב כאן’.
שוהה עם תחושת ההיעדר, הפליאה: העצמי מרגיש כקיים, אבל הוא לא סביר, לא אפשרי. לא יכול להתקיים.
בודק שנית, עם נושא אחר: הדהרמה. האם היא זהה להוראתה – למורים/ות, לתלמידים/ות, לכתבים/ות? לא ממש. האם היא נפרדת מהם? לא ממש. גם היא – לא יכולה להיות קיימת, ועם זאת נחווית. פרידה מהאמתיות של הקיום, והיפתחות לפלא.
במערכה השנייה – שורשים עולים מתוך האדמה ואוחזים אותי. מצמידים אותי אליה. קוראים לי: תרגיש, תנשום אדמה.
