בפרק ‘הזימון הקיסרי’, בסוטרה של חוי ננג, הוא (מר ננג) אוסף כמה תלמידים בכירים ומורה להם כיצד למסור את התובנות ודרכי התרגול שהוא הבין ולימד. אחת הפסקאות מתמצתת את תפקיד המורה, דרך הלימוד, ומטרת הלימוד: “בהסבירכם כל דבר, אל תסטו מן הטבע הבסיסי. אם ישאלו אתכם שאלות, כל דבר שיאמר משמעותו כפולה, כי כולם תופשים את היחסים הבסיסיים. הביאה וההליכה הן יחסיות, בסופו של דבר השניות כולה תיעלם ולא יהיה יותר לאן לפנות” (95). המטרה של הלימוד היא – היעלמות השניות, שלא משאירה ברירה אלא להבין ולראות את הטבע הבסיסי. הדרך לכך היא הראייה ש”הביאה וההליכה הן יחסיות”.
ההוראה הכפולה לגבי הבנת היחסיות והשניות שמובילה לראיית הטבע הבסיסי, היא מוטיב שחוזר מספר פעמים לאורך הפרק: “כשהאור נעלם יש חושך. החושך מתגלה על ידי האור, האור מתגלה על ידי החושך. בואם ולכתם יחסיים ויוצרים את משמעות דרך האמצע” (97). אור – אינו קיים באמת, אלא יחסי ומותנה על ידי תפישה וקונספציה של ‘חושך’. חושך – אינו קיים באמת, אלא מותנה ויחסי על ידי תפישה קונספציה של ‘אור’. הראייה שאף אחד מהם אינו קיים באמת, אלא שניהם מותנים על ידי התפישה, שתופשת ומבחינה באמצעות ניגודים ושניות – היא המגלה את ‘דרך האמצע’. דרך האמצע פירושה: האמצע שבין קיום ואי קיום. האור והחושך נחווים ונראים, אך אינם קיימים כישויות עצמאיות. הם עולים ונתפשים באופן אשלייתי ויחסי: האחד ביחס לשני, ושניהם ביחס להכרה שמבחינה בהם. הראייה של היחסיות והאשליתיות של כל הדברים – היא המגלה את הטבע הבסיסי. “כל השאלות האחרות זהות לשאלה הזו” (97) – הוא אומר.
בפרק זה הוא גם מגלה עוד על החוויה האפשרית של ‘הטבע המהותי’. בפרקים קודמים חוי ננג הבהיר היטב שהטבע המהותי לא ‘נמצא’ רק ‘מאחורי’, או ‘מעבר’ לקיום, למחשבה ולביטוי; במלים אחרות – אין שניות בין חוויית המציאות לבין הטבע המהותי. בפרק הזה הוא מחדד ומפתח את הנקודה הזו: “הטבע ומאפייניו כמות שהם, בלתי נולדים ובלתי מתכלים, הם תמידיים ובלתי משתנים – לזאת ייקרא ‘הדרך'” (93). וגם: “הבלתי נולד והבלתי מתכלה שאני מדבר עליו הוא בלתי נולד מהותית, ובלתי מתכלה בהווה” (94). הטבע המהותי, שמצוי מעבר להשתנות ולהתכלות – הוא טבעם של כל הדברים.
כאן, הוא מבהיר מאפיין נוסף של אותו ‘טבע מהותי’: “טבענו המהותי מייצר תפקודים בתשעה – עשר צמדי ניגודים” (96) (ואז מפרט: כוחות וחולשות, בורות ותובנה, וכן הלאה); “הטבע המהותי מתפקד באורח פעיל בכניסה וביציאה, בהתמזגות ובהיפרדות, משני הצדדים” (96). ובפרק מוקדם יותר: “טבעה המהותי של הממשות בככותה מייצר מחשבה’ (51). אם כן, על פי חוי ננג – הטבע המהותי הוא יסוד אקטיבי. מאחר והתודעה עצמה, וכן גם פעולת הפיברוק והיצירה שפועלת דרכה – הן ריקות מקיום עצמי, ואשלייתיות גם הן – נחוות אך אינן קיימות, הן זהות לטבע המהותי. בהיותן זהות לטבע המהותי – כל מה שנוצר ומתבטא דרך ועבור התודעה – זהה גם הוא לטבע הזה. מאחר ופעולת היצירה של התודעה היא ביטוי של הטבע המהותי – אפשר לומר שהמחשבות, הדמיונות, הראייה וחוויית העולם – נוצרות על ידו.
הראייה שכל הדברים הם יחסיים מגלה את ריקותם, וחושפת את הטבע המהותי שלהן: אשלייתי, קיים ובלתי קיים. הראייה של התודעה ושל הפיברוק כיחסיים וכאשליתיים גם הם – מערערת את התחושה שהתודעה היא המקור או המרכז של החוויה. מתוך כך מתאפשרת חוויה פלאית, בלתי אפשרית: דברים לא נולדים מן התודעה ולא קיימים מחוץ לתודעה; והתודעה אינה קיימת כשלעצמה, אלא נולדת מתוך חוויית ה’דברים’, שאותם היא מולידה. בהיעדר מקור או יעד אחר של פעילות מלבד המופע הבלתי אפשרי הזה, כל פעילות – היא ביטוי ומשחק של ה’טבע המהותי’ הזה, מתוך עצמו וכלפי עצמו.
