במאמרון זה אנסה לארגן קווי מחשבה ותרגול העולים מתוך ה'סוטרה של חוי ננג', שתורגמה לאחרונה על ידי שחר לב (דיוויה) בהוצאת "אח". המאמרון התחיל להיכתב כשבריר כתיבה אישי אחרי מדיטציה, והמשיך, באופן טבעי, כהתחקות אחרי התובנות שבטקסט המופלא הזה.
היאספות בראייה משוחררת
אחד הדימויים לסמאדהי הוא נר שכל פתיליו בוערים בלהבה. כך טאניסארו בהיקהו מתאר את החוויה של הגוף והתודעה בסמאדהי: כל התחושות הגופניות, וכל החוויות המנטליות – מאוחות וספוגות באותה איכות, ואסופות יחד.
ומהי אותה להבה, אותה איכות שבתוכה אסופים יחד כל פתילי החוויה של גוף ותודעה? כאן ישנן כמה וכמה אפשרויות: נעימות גופנית, תחושות של שמחה, שלווה או יציבות; רגשות של אהבה בלתי מותנית, חמלה, חדווה שאינה אנוכית, או השתוות הנפש; ועוד אפשרויות רבות מאוד.
וישנה גם האפשרות – לאסוף ולהבעיר את פתילי הגוף והתודעה בתובנה, כלומר – בדרך ראייה שמשחררת מאי נחת ויוצרת תחושת חופש באופן מיידי. כך תובנות, דרכי ראייה משחררות, זוכות למימוש: הופכות לאפקטיביות ופעילות בפסיכה שלנו.
בסוטרה של חוי ננג הדבר קרוי: "פראג'ניה-סמאדהי": השתקעות בראייה משוחררת (תרגום: שחר לב, עמוד 36). המורה הגדול הזה מציע ומצביע על האפשרות – לראות ולחוות מה שהוא מכנה 'בודהיות', על ידי מימוש של צורת ראייה מסוימת: "בלימוד הדרך התבוננו תמיד בטבעכם, ותהיו בני מינם של כל הבודהות" (61). הוא קורא להגשים, כלומר – להיספג בתחושה גופנית שמגשימה, מחווה ומבטאת בודהיות: "הבודהיות מתממשת בתוך הטבע המהותי: אל תחפש אחריה מחוץ לגוף". ככלל שמישהו/י רואה כך וחווה את גופו/ה כך, ובעת שהוא/היא רואה וחווה כך – הרי הוא/היא מממש/ת בודהיות.
דרך הראייה המבוקשת: אי היצמדות למראיתם של הדברים
ומהי אותה דרך ראייה? שוב ושוב הוא מפציר: המימוש הרצוי הוא ראייה כלשהי בתוך ודרך הצורות והמחשבות, ולא בנפרד מהן: "מבלי לעזוב את מושאי החושים, אתה מתעלה לשלב הבודהיות" (70). כלומר, אנחנו צריכים/ות להבין משהו לגבי הצורות, המחשבות, והתנועות שבחוויה שלנו, ולראות אותן בדרך כלשהי. לא לפרוש מהן ל'מרחב' שבו הן לא מופיעות, לראות אחרת: "על ידי התפישה הנכונה אתם זוכים בחכמת הפראג'ניה הפורצת דרך יישויות האיוולת והאשליה". אבל עדיין יש לנסות לענות באופן מלא יותר לשאלה – מהי אותה דרך ראייה? איך יש לראות את הצורות כך שיגלו את הבודהיות דרכן?
לאורך הטקסט פזורות כמה תשובות דומות. אאגד כמה מהן כאן, ואנסה להסיק משהו:
- "אם ברצונכם לחפש את גוף הממשות בעתיד, התנתקו מצורות הדברים, וטהרו את ההכרה" (61).
- "אם תתנתק מן התופעות בעודך חי בלב התופעות, ותתנתק מן הריקות בעודך שרוי בלב הריקות, לא תאבד לא בפנים ולא בחוץ" (66).
- "הדבר שאני מלמד אותך הוא: לזנוח את הארעי ולשוב של הממשי. אחרי שובך אל הממשי – גם לממשי אין שם" (69)
- ושוב, הציטוט מעמוד 73: "החדירה ללב האמיתות, הקפת כל הממשויות מבלי להזדהם משום דבר, מבלי להיצמד למראיתם של הדברים, מבלי לתפוש שום דבר בכלל, נקראת כלי הרכב העליון" (73)
- "בהכירם את תופעת חמשת המקבצים, ואת העצמי שבתוך המקבצים, הם מגלמים כלפי חוץ צורות פיזיות למכביר; כל הקולות שווים זה לזה, כחלומות או כאשליות… הם מגיבים תמיד בתפקוד חושי, אך ללא תפישה של תפקוד" (76).
- ותלמיד, לאחר שהבין את המורה, אומר: "חמשת המקבצים הם גוף אשלייתי – כיצד יכולה אשליה להיות מוחלטת?" (85)
כך שלגבי הצורות – יש לראות אותן תוך פרישות מהן, על ידי ראייתן כחלומות או אשליות, ומבלי להיצמד למראיתן.
לצד כל זה, ובהקשר של הראייה 'בתוך' הצורות – היה מעניין מאוד עד כמה אי-השניות שבין רגילות וקדושה היא נושא חשוב עבורו. מיד לאחר שהוא מציין היפרדות ופרישות מן הצורות, הוא מצמיד אמרות לגבי אי השניות הזו. הציטוט מעמוד 76, למשל, ממשיך ואומר: "הם אינם הוגים רעיונות של רגילות או של קדושה, ואינם הופכים את הנירוונה לדבר בר-הבנה". בשיחה בינו לבין תלמיד בשם חואי ראנג, שואל המורה: "האם ניתן להבין ולממש את זה?"; נענה: "לא שאין טיפוח ומימוש, אך לא צריך להיתפש לכך"; ועונה: "אי-ההיתפשות הזו היא מה שזוכרים כל הבודהות" (78). ציטוטים מעין אלו פזורים במקומות רבים מאוד בטקסט.
ניכר שאי השניות הזו לא מובילה אותו לפשרנות לגבי מה שיש להבין, או לעמימות בשיפוט לגבי מה הובן ומה לא הובן על ידי תלמידיו. הוא מכוון לראייה רדיקלית של אי המציאותיות, הטבע דמוי החלום, של כל הדברים. דוגמא חזקה נמצאת בשיחה בינו לבין תלמיד בשם ג'ה צ'אנג, שמשתף את חוי ננג בלימוד של המורה הקודם שלו. חוי ננג אומר: "ביאורו של מורה זה משמר עדיין ידיעה וראייה… כשהידיעה והראיה מתעוררות לפתע, אתה טועה בהבנתן". תלמיד מוכשר זה לא ראה עדיין את אי-האמיתיות, או את הטבע האמיתי של הידיעה, וחוי ננג מכוון אותו לראייה כזו. בבירור, הוא עושה הירארכיה בין רמות של תובנה. אי ההירארכיה היא מאפיין של התובנה העמוקה, שבתוכה מתבטלת השניות בין קדושה ורגילות. ביטול ההירארכיה והשניות אצל זה שרואה כך – לא מובילה לביטול האבחנה בין רמות שונות של תובנה ולא מפחיתה את השאיפה לתובנה מעמיקה.
אבל הציטוט הזה, כמו הבא שאביא, מאיר סוגיה חשובה נוספת מלבד אי הפשרנות. הסוגיה השנייה היא הנושא כלפיו חוי ננג אינו מתפשר: החשיבות של הראייה שההכרה עצמה אינה 'דבר', אלא, גם היא, נטולת ממשות. יותר מפעם אחת – זוהי הסוגיה סביבה הוא מופיע כמורה נחרץ ובעל אבחנה. ואכן – זוהי סוגיה קשה להבנה, ומאוד משמעותית (בין השאר – היא משמעותית כלפי אי השניות שבין קדושה ואי-קדושה). נראה שאז כהיום – מורים/ות ותלמידים/ות רבים/ות מתקבעים/ות על קיומה של ההכרה כקרקע מציאותית של החוויה, באופן שמגביל את העומק של הלימוד. בעמוד 82 נזיר אומר לו: "כשההכרה אינה מתעוררת מול אובייקטים, הערות צומחת מיום ליום". ולכך עונה המורה במילים חריפות: "שיר זה אינו מבטא עדיין את קרקע ההכרה. אם תיישם אותו הלכה למעשה, רק תוסיף על השיעבוד שאתה נתון בו".
ראייה של אי המציאותיות מביאה לחופש להשתעשע
הרובד היפה ביותר של הטקסט עבורי מופיע כאשר חוי ננג מתאר את חוויית הקיום 'על בסיס' התובנה הרדיקלית לגבי אי המציאותיות של כל הדברים.
בכמה הזדמנויות, חוי ננג מסיים שירים או שיחות במשפטים עם אופי דומה:
- "אש הנצח שורפת את קרקע האוקיינוס, הרוח מטילה הרים זה על זה; כאלה הם מאפייניה האמתיים, הנצחיים, השלווים והמאושרים של הנירוונה" (76).
- "כאשר 'עם' ו'בלי' אינם באים בחשבון – אתה נוסע תמיד ברכב הרתום לשור הלבן" (68)
- "בטח בבודהא ללא מילים, ולוטוסים יפרחו מפיך" (66).
מהציטוטים האלו משתמע שההתעוררות, שחוי ננג מכנה נירוונה או בודהיות (עמ 86) מאופיינת כראייה של המופעים דרך אי-ריאליזם: אי היאחזות וקיבעון לגבי 'מהם הדברים'. הראייה הזו – מובילה לראייה וחוויה שיש בה ממד פנטסטי, שטעונה באיכויות יפות, ואפשר לבטוח בה. הראייה של אי המציאותיות של כל הדברים, כולל של הידיעה עצמה, של תחושת החלל והמרחב ("ההכרה היא כמו חלל, אך אין בה מושג של חלל" – כך אומר תלמיד שהבין (80)) ושל הדרך (עמ' 86) – מובילות למקום בלתי צפוי. הפיסקה הבאה כל כך הממה אותי, שאצטט אותה במלואה:
"אם אתה מבין את הכוונה, הדבר נקרא גם התגלמות הבודהיות, והוא נקרא גם בודהי או נירוונה ושחרור וידע. אנשים שרואים את טבעם המהותי יכולים לטפחם או שלא לטפחם; הם חופשיים ללכת ולבוא, ללא מעצור או מחסום. הם פועלים על פי הצורך ומגיבים בהתאם למתבקש. השלכותיהם האישיות, הניכרות בכל, אינן נבדלות מעצם טבעם; כך הם משיגים את הסמאדהי של ההשתעשעות בכוחות רוחניים חופשיים. לכך ייקרא ראיית הטבע המהותי".
הראייה וההבנה של בודהיות אינה מובילה לפרישה, או אפילו לפרישות, והיא משחררת מן הדבקות בתרגול כזה או אחר. הדבר אליו היא מביאה הוא: חופש לבטא, 'להשתעשע' – בכוחות רוחניים, באופן שהוא אישי מאוד, צמוד לאישיות של המשתעשע/ת, העושה זאת בחירות גמורה, הנובעת מהראייה של אי המציאותיות, של הכל כמדומיין.
