יש פיסקה שבה נאמר שמה שעזר לבודהא להתעורר הוא שהוא לא היה שבע רצון מהאיכויות הנפשיות המיומנות שהיו לו. מישהו שאל אותי אם זו טעות. אחרי הכל – הוא דיבר על שמחה מפיתוח מיומנויות כאלה. אבל זו לא היתה טעות. הוא לא היה שבע רצון מאיכויות נפשיות. או במלים אחרות – בכל פעם שהוא פיתח איכות, הוא לא עצר ונח על זרי הדפנה, אלא ניסה למצוא: האם יש משהו טוב יותר? הוא עצר רק כשהגיע לנקודה שבה כבר לא יכול להיות משהו טוב יותר. שביעות רצון קשורה בדברים חיצוניים – חומריים. דברים שרוכשים, יש סיטואציות בהן אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר עם המצב, וצריך ללמוד להיות שבע רצון, לפחות בינתיים. לגבי דברים חומריים – אם יש לך מספיק בשביל להסתדר – זה מספיק. הרבה פעמים הניסיונות שלנו לשפר עוד ועוד דברים בחוץ – זה בזבוז זמן שהיה יכול להיות מושקע בתודעה. זה המקום שבו שווה להשקיע. כל עוד התודעה פתוחה, חשופה לדברים מבחוץ – היא פגיעה. גם הגוף נחשב דבר חיצוני, אם אנחנו מדברים על התודעה. אנחנו מקבלים את הגוף בתחילת החיים, והוא הולך ומשתפר, ויש לנו את הרעיון שהוא ימשיך להשתפר, ואז יש מישור, ואז אנחנו מגלים שהוא כבר יכול לעשות פחות ופחות דברים. הוא לא אומר למה. זה פשוט קורה. וככל שעובר הזמן – זה הופך לגרוע יותר. ואת/ה רוצה להיות במקום שבו גם אם הגוף חלש יותר, התודעה לא חייבת להיות חלשה. לכן היא צריכה להיות עצמאית. ואלו האיכויות הנפשיות שהופכות אותה לעצמאית. אפשר להתחיל מדברים פשוטים: להיות מסוגלים לגרום למחשבה להתעסק בדבר אחד, ולא דבר אחר.
הייתה פה משפחה תאילנדית, ואחת מהן הייתה מודאגת שהיא תחשוב על דברים רעים. אמרנו לה: תחשבי על דברים טובים שעשית בעבר. והיא שאלה: זו לא תאוות בצע, לרצות שיהיה טוב יותר בתודעה? לא. זה חכם. ואם יש השתוקקות לשפר את התודעה – זה דבר טוב. אם יש תאווה להיות יותר מיומן, לגרום פחות סבל – אלו דברים חשובים, חלק מהדרך. אז התשוקה להיעשות טוב יותר בתרגול – זה טוב, כי זה הופך את התודעה למיומנת יותר. כך שפחות סביר שהיא תגרום סבל לעצמך ולאחרים/ות. תחשוב/תחשבי על הזמן שיש לך, ותדע/י שאתה לא יכול לדעת. לא בטוח שהכי זקן/ה מבינינו ת/ילך ראשון/ה, ומי שנראה/ית הכי בריא/ה ת/ילך אחרון/ה. הדברים האלה מאוד לא בטוחים. אבל יש לך זמן עכשיו. ממש עכשיו. ומה לעשות איתו? תשאל/י את עצמך: אם את/ה תמות/י הלילה, האם את/ה מוכן ללכת? לרוב התשובה היא לא. אז – מה מעכב אותך? אם יש משהו בתודעה שחוסם אותך, תראה/י את זה כעבודה שיש לעשות. כמובן, הקשיים שלנו הולכים עמוק, וקשה לחתוך אותם. אבל אנחנו יכולים/ות ללמוד לראות אותם ממרחק מסויים. וזה מאפשר לשחרר אותם יותר בקלות, כשחייבים/ות. להרבה אנשים בעולם אין תרגול של שחרור בכלל; ואז כשאין ברירה – הדברים פשוט נקרעים. זה כמו אדם שהיתה לו שרשרת זהב. וכשקרעו ממנו את שרשרת הזהב, זה הרגיש כאילו קרעו חלק ממנו. אז – תראו – באיזה מידה אתם/ן קשורים/ות לדברים האלה? באיזה מידה אתם/ן ניזונים/ות מהם?
אלו לא רק הדברים הטובים. יש גם דברים קשים בחיים שלנו, שאנחנו קשורים אליהם. תשאל/י את עצמך: למה אני לא משחרר/ת את זה? תראה מי, בתודעה, מחזיק את זה. ותשאל/י את עצמך – האם את/ה באמת רוצה להיות בצד שלו.
ויש א/נשים שבאמת היו טובים/ות אלינו. אבל גם מזה אנחנו נצטרך להרפות, וזה מאוד קשה. אבל זה אפשרי. זה לא שאת/ה כבר לא אוהב/ת אותם/ן, אבל – אתה כבר לא חייב להזין את עצמך מתוך מערכות היחסים האלו. אג’אן פואנג אמר שכל המטרה של התרגול הוא לטהר את התודעה. וכדי שהתודעה תהיה טהורה – אי אפשר לתת לה להיות ניזונה מדברים כל הזמן. אם יש אהבה – אפשר לתת לה להיות טהורה. תראה/י עד כמה את/ה מזהה את עצמך סביב היחסים האלה, או מרגיש/ה שאת/ה צריך/ה את היחסים האלה כדי להיות שמח/ה. חלק מהיחסים האלה – למשל עם הילדים/ות שלנו, היו זמנים בחיים שלנו שבהם הם עוד לא היו, והיינו שמחים. אנחנו לא מדברים על מצב שבו את/ה לא נאמן/ת, או לא אוהב/ת כלפיהם/ן. ממש לא. להיפך – כלל שאת/ה פחות נשען/ת על היחסים, כך הם טובים יותר. אפשר לראות אותם בבהירות. אם יש משהו כזה, היאחזות כזו – שחררו אותה. חשבו על שחרור של ההיאחזות הזו. תראו אם יש חלק בתודעה שמרגיש טוב, והתמקדו בו.
כי יש חלק בתודעה שרק צופה, צופה – כל הזמן. וזה המקום הבטוח שלך.
אג’אן מהא-בואה מספר שכשאג’אן מאן מת, הוא הרגיש אבוד. למי הוא יפנה עם הבעיות שבמיינד. ואז עלתה ההבנה, שאג’אן מאן אמר – אם את/ה רואה את המיינד נתלה במשהו מסוכן – לך/י למקום של ‘היודע’ בפנים. החלק שפשוט יודע. וכל השאר – תן לו לחלוף, לחלוף. כל עוד אתה שם, אתה בטוח. זה לא סוף הבעיות, אבל זה שם אותך במקום בטוח. ואת/ה רוצה לעבוד לקראת זה אם זה עוד לא שם בשבילך. או להעמיק את זה אם זה שם. זה משהו לעבוד אליו, כי זה מקום בטוח. דרכו אפשר להסתכל על כל הנושאים האחרים בחיים, ולהבין שיש דברים שלא ייסגרו, או שייקח להם הרבה מאוד זמן. וזה החלק בתודעה שפשוט בסדר עם זה. זה נותן לך לראות את כל החלקים שלא בסדר עם זה, ולא להזדהות אתם.
אז גם אם אי אפשר לשחרר לגמרי, אז אפשר לרופף את ההתקשרויות, כדי שלא יכבידו כ”כ על התודעה. אנחנו לא יכולים להתמודד עם הכל בסשן מדיטציה אחד, אבל אפשר לראות: אם יש היאחזות חזקה, האם אפשר לקחת צעד אחורה? לא לומר לעצמך: ‘זה חייב להיות שם’. תרפה את זה קצת. תמצא/י מקום שהתודעה עם הנשימה כדי שתהיה בטוחה, כאן ועכשיו, לא מאוימת מהאפשרות של שחרור. זה מאפשר לך להכיר את המיינד ממש טוב, ולראות את הדברים שבהן הוא גורם סבל.
עבור רבים מאיתנו – העבר והעתיד מטילים הרבה משקל, ועכשיו יש רק רגע אחד. איך נישא את זה?
ראה את מחשבות העבר כדברים שקורים בהווה: מחשבה בעבר. לא צריך להיכנס אליה. ואותו דבר עם העתיד. לפקפק בנראטיבים. ואם הם אמיתים, אז – האם מועיל להחזיק בהם? ואם כן – האם זה הזמן והמקום? אלו אותן שאלות כמו לגבי דיבור.
אין טעם להכביד על התודעה. אם משהו מטיל משקל – זה לא הכרחי. זה הופך לאמת עבור אנשים שיכולים לשחרר. יש בזה טעם של השגה אצילית. זו אפשרות ששווה לזכור.
יש הרבה דברים בחיים שעוצרים מבעדנו לחשוב על זה כאפשרות, וצריך לחתוך דרכם. יש חלק בתודעה שלא צריך לסבול. ואם המיינד סובל – זה לא טבעי, לא הכרחי. אם נזכור את זה – יש בזה הרבה ביטחון. כעמדה או אפשרות. זו אפשרות טובה לזכור.
