התמונה הגדולה
אני מקווה שאתם/ן מרגישים/ות שבמפגשי הקבוצות, בראיונות, בהנחיות – שאנחנו פוגשים/ות אתכם/ות איפה שאתם/ן נמצאים/ות. שכל מה שקורה בחויה שלכן משותף, וזוכה למענה דרכם. לפעמים, השיחה בערב יכולה לפנות לשאלות של התמונה הגדולה. לא בהכרח איפה אני עכשיו, החוויה הזו או אחרת. שניהם מאוד חשובים. הצעד הזה שאני לוקח כרגע, האדמה שאני הולך/ת עליה עכשיו, וגם המפה. המפה של הטריטוריה, הכיוון. ואני הייתי רוצה להכנס לזה הערב. לחלק של המפה, ולמעשה – לחלק מהמימדים העמוקים שלה. בשיחה כזו אין שום לחץ. אתם/ן יכולים/ות לשמוע באופן מרווח, ואני מדבר על התמונה הגדולה, אז באמת אין שום לחץ. הנושא הזה של המפה והצעד הזה חשוב בשבילנו במסורת הזו.
כאנשים – מחוץ, ובעיקר בתוך ריטריט, כשיש מעט מאוד הסחות דעת, והחוויה המיידית שלנו היא מאוד דומיננטית, ואנחנו פוגשים/ות הרבה את החוויה המיידית – הפנימית, של גוף ותודעה, והחיצונית – ריטריט, אנשים, הצורה של הריטריט. ואני בהחלט מקווה שאתם/ן מרגישים/ות שאתם/ן לומדים/ות לפגוש את החוויה ברגע. זה אחת הכוחות של המסורת הזו, שאנחנו פוגשים/ות את מה שקורה עכשיו, ומנסים/ות להיות עם זה באופן מועיל. זה ממש כוח. במקום ללכת למחוזות מופשטים, אנחנו פוגשים/ות את החוויה. אבל זו גם חולשה. מרוב עצים, אנחנו לא מבחינים/ות ביער. אנחנו פוגשים/ות את החוויה הזו, ואת זו, ואנחנו עסוקים בהן, והתמונה הגדולה לא פתוחה בפנינו. אני מכיר מתרגלים/ות שאחרי שנים על שנים של תרגול אמרו לי: 'חשבתי שמדיטציית תובנה, באופן בסיסי, אומרת: להיות עם מה שיש, ולנסות להיפתח לזה. תהיה בגוף, תיפתח, תהיה עם'. אבל זה רק חלק. זה חלק מאוד חשוב, אבל רק חלק. וזה מאוד מובן למה מישהי חושבת ככה, אבל יש השקפה שמתגבשת עם הזמן דרך זה – זו השקפה לגבי המציאות. אנחנו מתרגלים מיינדפולנס, ודברים נרגעים, ויש שוויון נפש מסוים, ומתרגל/ת רואה: בדרך כלל אני נוטה לסבך דברים עם פפנצ'ה. המינדפולנס מרגיעה את זה. ואז הוא/היא יכול/ה לחשוב: מה שאני עושה בתרגול זה 'שוהה עם מה שיש', או עם 'הדברים כפי שהם'. אלו ביטויים טרנדיים עכשיו. 'להיות עם דברים כפי שהם', ואנחנו יכולים לחשוב שזו הפואנטה של כל העניין. אבל זו לא. זו ממש לא הפואנטה של כל התרגול. הבודהא, בבירור – רצה שנבין משהו, שנראה משהו. משהו שהוא יותר מאשר "להיות עם", אלא להבין משהו.
בערך מאתיים שנה אחרי שהבודהא מת, הופיע נגרג'ונה, שהוא המורה הבודהיסטי השני הכי משמעותי אחרי הבודהא, ובעבודה היסודית שלו – ישנה פיסקה שאומרת: "בלי הגעה לאמת המוחלטת, ניבאנה לא מושגת", כלומר – שחרור לא מושג. "ובגלל שזה משהו שמאוד קשה לראות, הבודהא היסס מללמד".
ללימוד יש הרבה פנים. שהן קרובות וקשורות: הטיפוח של איכויות יפות של הלב; הפתיחות של היישות; הפתיחה של ההכרה, של הגוף; המסע של גילוי עצמי-אישי, שהוא דבר ממש יפיפה וחיוני, 'למצוא את השייכות האמיתית שלנו'; והריפוי שבא עם כל זה. כל זה חלק. וגם – אנחנו נעים/ות לעבר הבנה ומעמיקים את ההבנה שלנו. לא הבנה אינטלקטואלית, אלא הבנה שמשנה ומשחררת אותנו. התרגול הוא רחב, רחב מאוד. ואפשר לומר שהקו העמוק ביותר שלו הוא לעבר האמת המוחלטת. לרצות לראות, להבין, את האמת המוחלטת של דברים.
קיומו של העצמי הוא לא בעיה.
לפעמים מישהו/י יכול/ה לטעון: העצמי, האגו, הוא הבעיה. זה, לעתים קרובות, מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו ככיוון של התרגול. ואנחנו אולי חושבים/ות: אה, מה שאנחנו הולכים/ות אליו הוא להפטר מהעצמי, או משהו כזה. ואפשר לחשוב שהעצמי הוא רע, ולתפוש את העצמי מתנפח, ולהתבאס או לנסות לרסן את האגו. זה לא מועיל במיוחד. משהו יותר מועיל – זה לראות שאין שום דבר שאני יכול/ה לראות ולהצביע עליו ולומר: 'זה אני'. בין השאר, בגלל אי-הקביעות. אין שום דבר קבוע, יציב. ואז אני מסיק/ה: 'אין עצמי'. זו התחלה יפה של המסע אל האמת המוחלטת. אבל המקום אליו זה הולך, לגבי העצמי הוא – להבין שהעצמי הוא אשליה. הוא תעתוע. יש לנו חוויה של עצמי, כבני אדם. יש חוויה ותחושה של עצמי. וזה נכון. אנחנו חווים/ות, מרגישים/ות אותו – והוא אשלייתי.
והיום אני רוצה לומר גם – שהאשלייתיות של העצמי, לצד קיומה של חוויית העצמי – נכונה לגבי כל הדברים. לא רק העצמי. הכל מופיע, ואשלייתי. בשפת הדהרמה אנחנו אומרים: 'הם ריקים', ואנחנו מתכוונים: 'ריקים מקיום עצמי'.
למה זה חשוב?
ציטוט של נגארג'ונה: "בכל מקום שבו ישנה אמונה שדברים הם אמיתיים, השתוקקות ושנאה נובטים ללא הרף, והשקפות מוטעות מטופחות, ומולידות מחלוקות. אכן – זהו מקורה של כל השקפה. בלעדיו – שום פגם לא מופיע. לפיכך, כאשר זה ייעלם – כל ההשקפות וכל הפגמים של התודעה נעלמים." כאשר זה מובן כל פגם וכאב נעלם לחלוטין. אבל – איך אנחנו עשויים לדעת את זה? הוא אומר: "כאשר מישהי רואה שכל הדברים קיימים באופן תלוי, היא רואה שהם חופשיים מטבעם".
"כאשר מישהי רואה שכל הדברים מופיעים באופן תלוי, היא רואה שהם חופשיים מטבעם". במלים אחרות: הם אשלייה. את זה לימד בעל הידע הנעלה." הוא מתכוון לבודהא. אז – מישהו/י יכול/ה לשמוע את זה, ולומר: אבל אני לא ממש נמשך/ת לרעיון של נירוונה או הארה, או משהו כזה. יש א/נשים שנמשכים/ות לזה מאוד, ויש כאלו שלא. וזה בסדר גמור. אבל מה שזה אומר, באופן יותר יסודי זה שככל שאת רואה את זה יותר בבהירות, יש יותר חירות. ככל שאני מבין את זה יותר -יש יותר חירות ופחות סבל בחיים שלי. זה הכל. כל הדברים – עצמי, וכל האובייקטים, גם הפנימיים: מחשבות, רגשות, מצבים מנטליים וכו', וגם החיצוניים – הם אשלייתיים; הם עולים באופן שתלוי בתודעה. הבודהא, בסוטאניפאטה, אומר: 'כל זה הוא אשליה'.
אנחנו צריכים להיות זהירים פה, כי יש רמות שונות של לימוד. זה, בבירור – רמה אולטימטיבית של לימוד, ויש רמה יותר קונוונציונלית, ואנחנו צריכים להיות בהירים לגבי – באיזה רמה אנחנו מדברים בכל זמן. העניין של ריקות – הוא לא תמיד דרך ההתייחסות הנכונה. יש סוג של סבל, ואני בא ואומר: "זה ריק". זה יכול להיות מאוד מועיל והולם, אבל ממש לא תמיד. זה מסע להבין את זה. אנחנו לוקחים את ההבנה הזו יותר ויותר עמוק, ומעבירים אותה, לאט לאט, דרך כל הקיום שלנו. זה כמעט אף פעם לא קורה בבת אחת.
הערב אין זמן להכנס לפרטים, אז אני נותן תמונה מאוד רחבה.
איך אפשר לראות ריקות?
ככלל, יש דרכים שונות להבין את הדבר הזה. אני אציג ארבע:
- הראשונה – אני לוקח את העצמי, או כל דבר אחר. וכשאני ממש מסתכל – אני לא יכול למצוא אותו. המהות שלו לא ניתנת למציאה. אני לא באמת יכול למצוא אותו. כל מקום שבו העצמי יכול להיות – אני לא יכול למצוא אותו שם.
- שניה – שימוש בהגיון. זה משהו שאנחנו לא כ"כ עושים פה, אבל מסורות אחרות משתמשות בזה הרבה. הדברים לא יכולים להיות, באופן הגיוני, כמו שהם ניראים. יש א/נשים שחוששים/ות מזה, כי זה נשמע חסר לב וקר. אבל זה לא בהכרח נכון. כמו שנוסעים לים, ובמעונית צפוף ומבאס, וכשאני מגיע לחוף, יש פתיחה לכל הנוף. אז זה קצת ככה בתרגול הזה.
- אפשרות שלישית – דרך אינטואיציה. משהו יכול להדהד, שיר, אדם – לוחש לנו משהו, וזה מדבר ללב, ומפותח אפשרות של חירות. אנחנו לא בטוחים/ות מה זה, ומה זה רוצה, אבל זה קורא ללב.
- והרביעי – לראות איך דברים מפוברקים, בנויים, בדויים. וזה כולל – הבנה של החוויה המדיטטיבית שלנו. לא רק לחוות דבר זה או אחר, אלא – להבין את החוויה שלנו.
פיברוק והתהוות הגומלין של חוויה ותודעה
אם אנחנו מביטים/ות באופן הנכון, ושואלים/ות את השאלות הנכונות, אנחנו מתחילים/ות להבין משהו לגבי החוויה שלנו. האם שמתם/ן לב שכאשר אתם/ן מכווץ סביב איזה סבל, יש איזה עניין, אז בעת הזו – תחושת העצמי, ותחושת האובייקט נעשים מאוד 'גדולים', 'קשיחים', נפרדים. תחושת העצמי ניבנית, הופכת לאינטנסיבית, מפוברקת – דרך המאבק עם משהו. דרך תגובתיות – העצמי והאובייקט ניבנים, ותומכים ובונים האחד את השני. דרך הריאקטיביות – עצמי ואובייקט ניבנים, מתנפחים, נעשים מוצקים. וזה קורה כל היום, במדיטציה ומחוץ אליה. ואם אני רק אביט ואראה שזה קורה, זה ילמד אותי משהו מאוד חשוב.
והאם שמתם/ן לב גם שההשקפה שיש לי, הדרך בה אני רואה את עצמי וחושב על עצמי – יכול להיות כ"כ מגוונת, כ"כ שונה בזמנים שונים, בהתאם, בין השאר – למצב הרוח. כאשר יש הרבה אהבה – אני מדמיין/ת, חושב/ת על עצמי בדרך אחת, וכשיש הרבה עצבנות – בדרך מאוד אחרת. עד כמה זה תלוי גם, למשל, בנקודת מבט. בהנחות שיש לנו. באמונות שיש לנו. כל זה – אמונות, הנחות, תגובתיות, נקודת מבט, מצב מנטלי, המצב של הלב – כל זה יוצר תמונה מסויימת, דעה מסויימת על העצמי בכל רגע. ואנחנו מאמינים לדימוי הזה. "זה אני". וודאי שגם הנחות תרבותיות, אמונות רוחניות, פסיכולוגיות. כל זה – בונה משהו. ואני מתחיל/ה לראות: דרך הראייה משנה, יותר מכל דבר אחר. זה הדבר הכי חשוב בעולם. הדרך בה אני רואה משהו.
דרכי ראייה שונת בונות מציאויות שונות
כשיש הרבה תשומת לב, למשל, אני רואה, מתייחס/ת לדברים בדרך מסויימת, כאשר יש הרבה מטה – בדרך אחרת, כאשר יש הרבה letting go, והמאבק עם החוויה – המשיכה והדחיפה נרגעות – אני רואה, מתייחס/ת לדברים – באופן אחר. ואפשר להתחיל לראות: שיש תווך מאוד גדול של אופנים של ראייה של העצמי, בהתייחס לדרך הראייה. ויותר מהעצמי: כל סיטואציה, כל מצב – שונה, בהתאם לדרך הראייה. ומהי דרך הראייה האמיתית? העצמי האמיתי? ככל שאני מתרגל יותר, נפתח יותר תווך. ממצבים מאוד עדינים ויפים, עד למצבים מכווצים ולא נעימים.
דרכי ראייה שונות יוצרות יותר או פחות מציאות, יותר או פחות עצמי
ומה שחשוב זה לא רק – העובדה שהדרך שבה דברים ניראים לי משתנה, ואיך היא משתנה, וזה שאני אשאל – מהי האמיתית? הכי גסה? הכי עדינה? זו שבאמצע? זה גם: עד כמה העצמי בכלל נבנה, מורגש בדבר קיים. ועד כמה האובייקט בכלל נבנה, בכלל מופיע. מידת ההופעה של עצמי ושל אובייקט – תלויה בדרך הראייה. זה שמשהו יופיע עבורי כדבר – תלוי בדרך הראייה. החויוה של עצמי ושל עולם – תלויה בתודעה.
עצמי ועולם תלויים בדרך הראייה, ולכן – ריקים מקיום עצמי.
למה זה חשוב?
כי סבל תלוי באמונת מציאות. אמונה במציאותיות של עצמי ושל דבר – היא שמולידה סבל. אם אני לא מאמין/ה במציאותיות של שום דבר, לסבל אין על מה להשען. הבודהא אומר: הכל מפוברק, הכל נוצר על ידי התודעה. אין מציאות 'כפי שהיא'. זה ממש יכול להיראות שיש מציאות בסיסית. ובתרגול זה יכול להיראות כאילו יש משהו בסיסי ואמיתי. אני עם התחושה הזו, בלי מחשבות, ממש כמו שהיא. אבל זה רק שלב בתרגול. וזה יהיה מאוד מאוד חבל – אם אנחנו לא מגיעים/ות מעבר לשלב הזה. ואנחנו רק מאמינים/ות במציאות הזו, של 'דברים קיימים'. מיינדפולנס, ושיוויון נפש – לא מגלות, למעשה, את האופן שבו דברים הם באמת. משהו הרבה יותר עמוק ומעניין יכול להתגלות. אז – העובדה הכי יסודית לגבי כל דבר, והעובדה הכי חשובה לגבי כל דבר היא – שהוא תלוי ב'איך אני רואה אותו'. כלומר – הוא ריק. זוהי העובדה היסודית החשובה לגבי כל דבר. אנחנו, המורים/ות, מדברים על: 'להיות עם מה שיש'. אבל – האם 'מה שיש' הוא באמת 'מה שיש'? אין מציאות אובייקטיבית שאנחנו מגיעים/ות אליה. הדרך בה אנחנו מביטים/ות – יוצרת את מה שנראה, ברמות הבסיסיות ביותר של מציאות.
דמיינו שאתם/ן נכנסים/ות לחדר, ויש שם מישהו/י, מרותק/ת מפחד. והוא/היא אומר/ת: 'יש זאב בחדר!' והאדם הזה/ו מפוחד/ת מהזאב. ואת/ה רואה שבזמן שהוא/היא אומר/ת את זה, הוא/היא עושה צללית של זאב עם היד על הקיר. והוא/היא אומר/ת: 'יש פה את הזאב הזה, אבל אני איתו, ועם הפחד ממנו' אני מתרגל/ת תשומת לב, ואני איתו'. הוא/היא לא רואה שהוא/היא יוצר/ת את הזאב, ומביט/ה בזאב ומתרגלת מיינדפולנס לפחד. אולי – זה יביא שלווה מסויימת, אבל זה לא יחתוך את הסבל שיש שם מהשורש. אולי הוא/היא ת/יהיה עם הזאב, והוא ייעלם, או שהוא יהפוך לפתע לארנבון. וזה הביא הקלה. אבל לא היתה שם למידה. אלא – דברים השתנו, ויש עוד חוויה. והוא/היא לא שואל: 'איך הזאב נוצר? למה הוא השתנה?'. אז אנחנו נכנסים/ות לחדר הזה, מה תהיה התגובה החומלת? מה יהיה הדבר החומל לומר לאדם הזה/ו? 'תמשיך להיות עם זה?' או: 'זה ארעי'? או 'אולי זה משהו שמשתחרר?' ודאי, יש שאלה של מה הולם, אבל אם זה אפשרי – מה שצריך לומר זה: תלמד לראות שאת/ה יוצר/ת את זה.
טבעה של התודעה הוא לפברק
עכשיו, יש א/נשים שמרגישים/ות אשמה. 'אני יוצר/ת את הסבל, אז זו אשמתי'. יש כמה סיבות שזה לא נכון. א. כי התודעה שיוצרת את זה גם אינה אמיתית. וגם – כי זה משהו שתמיד התודעה עושה, שכל תודעה עושה. אין תודעה שלא מפברקת, שלא בונה. זו מערכת ההפעלה של מהי תודעה. ואנחנו גם מושקעים/ות (invested) במה שאנחנו יוצרים/ות. אפילו אם אנחנו יוצרים/ות 'זאב' – אולי יש השקעה ב'להיות הקורבן', או 'הגיבור', או היצמדות להנחות לגבי סיבות הסבל, או מהי עבודה עמוקה, או מהי המציאות. ואולי כשאנחנו אומרים/ות את זה – מישהו/י יכול/ה לכעוס. אבל יש משהו בתווך הארוך, לגבי היעדר פחד ויושר.
תעתוע פירושו ריאליזם, התעוררות היא הבנה של זה
עכשיו – איפה בחוויה שלכם/ן אתם/ן יכולים/ות לראות את זה? זה קורה במובנים העמוקים ביותר, וגם במובנים היותר יומיומיים ופשוטים. רבים/ות מאיתנו יכולים/ות לראות שיש דברים שאנחנו בונים/ות – דפוס זה וזה, המחשבות, הלופים של המחשבה. אבל אנחנו בד"כ מניחים/ות – שיש שם משהו לא מפוברק, מאחורי זה. אבל כשהבודהא מדבר על פפנצ'ה, הוא למעשה מתכוון למשהו הרבה ויתר רחב מאשר רק מחשבות מטורפות. הוא מתכוון להכל. זה יכול להיראות כאילו אנחנו במגע עם מציאות בסיסית, אבל זה רק שלב. כל החוויה היא מפוברקת.
והתודעה שמפברקת – היא גם אשליה. 'כל זה הוא אשליה', כמו שהבודהא אומר. לבודהא יש דרשה, שבה הוא אומר: 'אם אתם מסתכלים/ות לעומק על משהו, על כל דבר, ומסתכלים/ות ממש טוב, אין שם שום דבר'. חומר – הוא 'גוש של קצף'. גוף, הקשיחות של דברים. וודנה: 'בועת אוויר'. תפישה: 'מיראז". סנקרות – כוונות, מחשבות: כמו גבעול ריק, שאם אני אקלף אותו לא אמצא דבר. והכרה: 'מופע קסמים, תעלול של קוסמים'.
למה הכוונה? הכרה היא התהליך של לדעת, התהליך של לתפוש, לחוות – והוא אומר – בכל הרמות של החוויה שלנו – אפילו ההכרה – היא תעלול של קוסמים. היא לא אמיתית.
אפילו דברים כמו זמן, שאנחנו לוקחים/ות כנתון. איינשטיין אמר: 'זמן הוא אשליה עיקשת'. אפילו העכשיו, שאנחנו מרגישים/ות כ"כ בבירור – הוא אשליה. אז כשהבודהא מדבר על אוויג'יה – תעתוע, שלפעמים מתרגמים/ות כ:בורות. מה שהוא מתכוון אליו, במובן העמוק ביותר הוא: ריאליזם. האמונה, התחושה האינטואיציה – שדברים הם אמיתיים. בשורש הדברים – זהו התעתוע. והריאליזם הזה – רקום לתוך התפישה. אנחנו לא חושבים/ות: זה וזה הוא אמיתי', אלא – אני פשוט מניח/ה את זה, כהנחת יסוד, בלי לחשוב עליה. זו קונספציה בסיסית שלנו. ויש לנו נטייה מובנית לריאליזם. דחף לשם. במלים אחרות – זה מאוד קשה לשחרר את התחושה ש'דברים הם אמיתיים'. ועל הדחף הזה, לריאליזם, נשען הסבל. אנחנו בונים/ות, שוב ושוב, את האמונה במציאותיות, ועל זה נבנה סבל. נובט שם. התעוררות, במובן הזה היא – לראות שהכל הוא מפוברק. זה הפוך מה-common sense. הcommon sense מניח שדברים הם אמיתיים. תבונה היא uncommon sense.
כבני אדם יש לנו את הנטייה הזו, אז אנחנו רוצים/ות להשאיר משהו אמיתי, כקרקע. אנחנו מנסים/ות ליצור קרקע, כי קשה לנו לבטוח בחירות ובחסד של היעדר הקרקע. של היעדר מוחלט של משהו אמיתי. והפתיחות המלאה של נקודת המבט של התנועה שזה מאפשר. אולי זה חומר. אני לא יכול/ה לשחרר את העמדה שהמציאות החומרית היא ממש אמיתי, והכל מבוסס על זה, או 'הכרה', שמישהו/י מאמין/ה שהיא באמת אמיתית, או נוכחות, או קיום, או 'הזרם של הדברים', או 'רשת התנאים', או ה'עכשיו'. אנחנו רוצים לאחוז בדרך ראייה מסויימת, ולומר: זה הדבר. מישהו/י יכול/ה לומר – ההכרה היא לא 'דבר', אז אלי זה לא נחשב, אבל עדיין – ההכרה היא חוויה, ומבוססת על קונספט. אנחנו מאמינים/ות, באופן גלוי או מובלע, שדברים אכן קיימים באופן בלתי תלוי. ואנחנו עושים/ות זאת כלפי כל דבר שאנחנו נאחזים/ות בו. אנחנו מניחים שהם אובייקטיביים, בלתי תלוייים כך או אחרת. או אפילו – שהם קיימים בזמן. המודעות הזו, אני מניח שהיא קיימת בזמן. העכשיו, אני מניח שהוא קיים.
לראות שהכל ריק – זה משהו יפה באופן מדהים. אני יודע שלומר את זה נוחת במקומות מאוד שונים. חלק מהאנשים מרגישים/ות נדהמים, אולי, חלק מהא/נשים מתנגדים/ות, וחלק אדישים/ות. זה טבעי שזה מה שקורה. אבל בסופו של דבר – יש משהו יפה באופן מדהים בלאות את זה. הכל ריק – הללויה. זהו עולם קסום.
אז, ועכשיו אני מדבר אל אלו המנוסים/ות מאוד: איפה המבצר האחרון שלכם/ן? איפה קרקע המציאות שנשארה? בתחושה ש: 'זוהי המציאות?' ב'טבע הבודהא'? ב'בלתי מפוברק'? 'ניבאנה'?
סראהה היה מתרגל של בודהיזם טנטרי, מהמאה ה11 בהודו: "העצמי הוא ריק, העולם ריק, שמיים וארץ ריקים. ביופי הזה אין מצוות או חטאים, אין טוב או רע". ויש משפט שהבודהא אמר, אני לא יודע אם הוא אמר הרבה, אבל הוא הפך למאוד חשוב: 'ידע וראייה של הדברים כפי שהם'. וא/נשים, כולל זה שיושב פה, לקחו את הסוף של המשפט, והניחו שיש 'דברים כפי שהם'. אבל מה שהבודהא באמת מתכוון אליו – זו ידיעה והבנה של דברים במהותם העמוקה. כלומר – ריקים. איך דברים עולים, מופיעים, באופן מותנה.
כשהבודהא מדבר על שחרור – הוא מדבר על זה. לראות ולהשתחרר מזה. שחרור לא מגיע מ"להיות איפה שאת/ה", כי אין "איפה שאת/ה". אנחנו מדמיינים/ות את זה. שחרור מגיע מלהבין שזה דמיון. זה מה שמשחרר באמת.
מדיטציה כניסוי של דרכי ראייה משחררות
איך אפשר לראות את זה יותר ויותר לעומק? אולי מדיטציה יכולה להיות מסע של גילוי של: איך דברים מופיעים, איך דברים מתהווים, ולמה הם מתהווים כך? אולי אפשר לתרגל לראות את המציאות בדרכים שונות, והן יולידו חוויות שונות של עצמי ומציאות. אני יכול לראות את המציאות בדרכים שמובילות לפחות ופחות פיברוק. פחות ופחות ופחות. והן לא יובילו לשום חוויה בסיסית ש'היא היא'. איזה רגש, או חוויה, או מראה, וזה יהיה 'מה שזה. המציאות הסופית'. אז – מדיטציה כתרגול דרכי ראייה שמנפצות את השלכת המציאותיות, שמנפצות את האשליה שדברים באמת קיימים. ללמוד איך לראות. אפילו metta היא משהו כזה. כי אני עובר למצב תודעה קצת אחר, או ממש אחר, ואז הכל ניראה לי אחרת. כשהמטה חזקה – חוויית העולם משתנה. נניח שהיינו בריטריט מטה של חודש או חודשיים, זה מתחיל להיות ממש חזק: מהי המציאות? תחושת המציאות שלי משתנה מאוד.
מילים כמו "מפוברק" או "מומצא" הן טובות, כי הן מצביעות על זה שאנחנו בונים/ות משהו, וגם – שהוא לא ממש אמיתי.
האם זה הופך דברים לחסרי ערך? הכל מפוברק, האם זה אומר ששום דבר לא חשוב? שהכל חסר ערך? יש זרמים בדהרמה שזה מה שהם אומרים: כל זה הוא סמסארה, ומה שאנחנו רוצים/ות לעשות זה לצאת מכל זה, כי הכל חסר ערך. האם אנחנו צריכים להיות כ"כ דואליסטים? אולי הקיום, זה שדברים ניראים, קיימים, בעלי ערך – זו לא הבעיה. זה שאנחנו מפברקים דברים זו לא הבעיה, אלא – הבורות לגבי זה שהם מפוברקים זו הבעיה. אם אני יודע שהכל קסום, וזה שדברים מפוברקים – לא רק שזו לא בעיה, אלא – זה הופך אותם לקסומים, חופשיים מטבעם. אז אני חי בעולם של קסם, ואני יכול להיות חופשי בפיברוק שלי, ואני לא צריך לבטל דברים.
זה מסע. אפשר לראות את זה בדברים מאוד פשוטים: אני ממש עצבני/ת על משהו, ואז נרגע/ת – ואז משווה: תחושת העצמי והדברים כאשר אני עצבני/ת, וכאשר אני לא כ"כ – הן שונות. את/ה לא צריך/ה להיות מתרגל/ת בשביל לעשות את זה. ואותה הבנה יכולה להעמיק מאוד, ולהשתכלל מאוד. וזה הדבר שהכי טוב להבין אותו. לראות ולהבין באופן הזה – זה מביא שחרור ענק. זה שחרור לשחק עם הקסם, לראות כך או אחרת, בלי להלכד. לשחק בעולם הקסם, לשחק בעולם השקפות העצמי. וזה אפשרי לנו. זה משהו שאנחנו יכולים/ות לחוות כבני/ות אדם. אני, ואני מקווה שאף אחד לא אומר: אתם/ן צריכים/ות להבין את זה, ואני יודע שהביקורת הפנימית יכולה לעלות. אבל זה זמין לנו, ואם הלב נמשך, אם אנחנו נמשכים/ות למסתורין, ומציאות העמוקה הזו, אז זה זמין לנו.
